דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן כ
מה שהקשה מע"כ במכתבו בדברי הרמב"ם (פ"א מטו"מ הי"ג) וז"ל ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אוהל עכ"ל, דהא בגמ' קאמר רשב"י טעמא משום דדריש "אתם קרויין אדם" כו' ולא מייתי ילפותא שהביא הרמב"ם לכאו' י"ל שאם היו ההרוגים במערכת הקרב מושלכים ע"פ השדה לא מוכח ממ"ש "כל נוגע בחלל" די"ל דהיינו משום דלא שכיחא שיאהל ולא יגע בו בדרך עברו, והגם דמשכחת לה וכגון מ"ש בב"ב ד' כ"ז כענפי האילן מאהילין על המת ועל העוברים, אכתי כיון דלא שכיח בשעת המלחמה שיאהל בלא נגיעה (וע' פ"ח דאהלות מ"ה שאדם הקופץ ממקום למקום אינו נעשה אהל) לא מוכח כ"כ ממה שלא הזכיר המאהיל, ודוקא אי נימא שהחללים נקברו תיכף או שעכ"פ הקפידו לכסות עליהם כדי שלא יהיו למאכל לכלבים, דממילא שכיח שיאהיל בלא נגיעה (וע' ב"ב ד' ק' תד"ה והכוכין דבכלים אין דין קבר להיות בוקע ועולה, משא"כ כשמבטלו, ואי מטמא הארון כל סביביו כשיש פותח טפח), ממילא מוכח מדלא הזכיר שם אוהל, והשתא י"ל דלרשב"י דס"ל שאינן בכלל אדם ודממילא אין להקפיד על בזיונם לכסות החללים, לא מוכח מדלא הזכיר שם אוהל, משא"כ להרמב"ם (וע' ש"ב כ"א מ"ש ולא נתנה עוף השמים וגו' וברמב"ן עה"כ לא תלין את נבלתו שלזאת צוה יהושע להוריד נבלת מלך העי, אך שאני תלי' דהוי בזיון ביותר, והקפידא דוקא בא"י, והמלחמה נשלמה בו ביום וע' ע"ז ד' כ"ד, וע' פרש"י ב"ב ד' כ"ב עה"כ על שרפו עצמות מלך אדום, ומ"ש ש"א י"ז "ונתתי פגר מחנה פלשתים לעוף השמים" הוא כמ"ש "וידעו כל הארץ כי יש אלקי' לישראל", וכן כדי להחרידם ומצד שגלית התחיל לומר כן, ומ"ש בכורות ד' מ"ה ששלקו זונה שנתחייבה שריפה למלך כו' היינו כדי להתלמד, וברמב"ם ה' עבדים שלא נמסרו לבושה, ובנדה דמ"ז יש פלוגתא ובתה"א להרמב"ן דקבורה משום בזיונא דכולי חיי, ודא"א דליכא חי כו' כעין מ"ש בכתובות ד' מ"א, ודבעכו"ם ל"ש זה דהא דוקא מפני דרכי שלום מתעסקין בקבורתן, (ועמ"ש התוס' סנהדרין דמ"ו, כדהוי רק בזיונא
דמשפחה, וגם בישראל איכא רק משום לא תלין),
והנה מ"ש היראים סי' שי"א ממ"ש בנזיר ד' ד' ומנלן דאטמי למתים מהכא ויך מהם ל' איש ויקח את חליצותם", דעכצ"ל דס"ל כרבנן דרשב"י, יש להעיר עפמ"ש הרמב"ם פי"ג מא"ב אל יעלה על דעתך ששמשון נשא נכריות בגיותן", וע' פרש"י סוטה ד' ט' דההיא דתמנת לאו קלקולא כ"כ שלקחה לו לאשה, ודממילא נתגיירה, משא"כ מה שהי' דרך זנות אפי' מיוחדת לו לא נתגיירה ומש"ה הוי קלקול וגנאי, הגם דהוי קודם שגזרו ב"ד של חשמונאי דאפי' בצנעא (ע"ז ד' ל"ו), וע' טואה"ע סט"ז דלפום דלא קיי"ל כר"ש, דוקא בז' אומות לאחר שנתגיירו איכא איסור חתון, ובב"י דלר"ש ס"ל דה"ה כל האומות ודוקא בגיותן, והנה לר"ש דדריש טד"ק משום כי יסיר וגו' שאין בנך מן הנכרית כו', שייך האיסור גם בזנות, והגם דאשה מזנה מתהפכת כו' עמ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ה דיוצאה בשן ועין מודה כו', ובפרט לפמ"ש "שכאו"א הביא לו את אשתו כדי שתתעבר" וא"כ אסור מה"ת אף בצנעא, ולכאו' רשב"י לטעמי' דאתם קרוין אדם כו' וע' ברכות ד' נ"ח דהוי כבעילת חמרתא ודה"ה כל האומות בגיותן, וא"כ שפיר מוכיח משמשון ממ"ש ויך מהם וגו', ודבודאי לא עשה דבר האסור, וגם במה שהלך אחרי עיניו בודאי לא הזיד לעשות דבר האסור רק שהי' מותר לפי דעתו, ומשום דלא ס"ל כרשב"י ומ"מ הוי קלקול וגנאי מה שלא קידש עצמו במותר לו וממילא לא ס"ל המיעוט דאתם קרוין אדם כו', ומדיוק הלשון "כל נוגע בחלל" נתמעט רק טומאת אהל, משא"כ לרשב"י.
וגוף מ"ש היראים דאתיא כרבנן דרשב"י, לכאו' צ"ע דהא כתב מקודם דאפי' לרבנן יצאו גוים מן הכלל דכיון שהגוים אין להם נזירות א"כ לאביו ולאמו בישראל משתעי קרא, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא קרינא בי' לאביו ולאמו והיינו כמ"ש וז"ל דתניא בת"כ ומייתי לה בנזיר על נפש לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לאביו ולאמו בנפש אדם הכתוב מדבר רש"א א"צ כו' ע"ש, והוא דלא כהגירסא בש"ס שלפנינו דקאמר "ת"ל על נפש מת לא יבא בנפש אדם הכתוב מדבר דממילא מתמעט רק נפש בהמה (וע' ביצה ד' כ"א דר"ע הוא דקאמר דאפי' נפש בהמה במשמע, וע' ר"ש פי"א דתרומות משנה ט' עה"כ וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ממ"ש בתורת כהנים יכול לא תאכל בהמה בכרשינים ת"ל נפש, ולכאו' התו"כ לטעמי' שלא נתמעט נפש בהמה גם ממ"ש נפש מת' משא"כ להש"ס) וממילא גם מלישנא דר' ישמעאל דקאמר "אינו צריך" כו', דמשמע שלא בא להוסיף דין חדש לא נשמע למעט עכו"ם, משא"כ לגירסת היראים דגם לת"ק נתמעט עכו"ם וה"ה לר"ש (כמו שגורס היראי' ודלא כגירסא שלפנינו "ר' ישמעאל") דממעט ממ"ש לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר" ודר"ש לטעמי' ודכיון שאין מטמא באהל נתמעט לגמרי ויל"פ מ"ש בלשון היראים ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ש כו' דכתיב לאביו ולאמו" כו', דהיינו דפליגי עליה דר"ש דקאמר א"צ כו', משא"כ להלן בההיא דפ"ק דנזיר כ' היראים בלשון כרבנן דפליגי עלי' דרשב"י דמתי גוים אין מטמאין והיינו ההיא דיבמות ד' ס"א, ועכ"פ הגם שהנמ"י בב"מ קי"ד כתב ג"כ שאין טומאתן אלא כטומאת נבלה ואין כהן מוזהר עליהן (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' י"ג) כבר נתבאר דשיטת היראים הוי רק לפי הגירסא שהי' לפניו, ועמ"ש התשב"ץ ח"ג ענין שכ"ג מה שהוצרכו הזיה כמ"ש וכל נוגע בחלל תתחטאו, הגם שטומאת נבלה אינה אלא טומאת ערב לית להו דיו הבא מן הדין להיות כנדון כו' ע"ש, ועמ"ש בספרי אמ"ש ס' ל"ט, דכיון שכבר נטמא כל הנוגע בחלל טומאת ערב ממילא כבר איתרע חזקת טהרה שלו (כמ"ש בנזיר ד' ס"ד) ודממילא חיישי' דלמא איקטל חד מישראל אע"ג דמדינים הוו רובא עמש"ש, ועמ"ש המל"מ פ"ג מאבל בענין המומיא, ובפרט בזה"ז שאינן עע"ז דלכ"ע לא נתמעטו מכלל אדם (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' צ"ב) דבודאי לא נתמעטו אלא מטומאת אהל רק שיש לחקור קצת לפום דקאמר (נדה ד' נ"ה) ר' יוחנן ילפותא ממ"ש בעצם אדם או בקבר אדם דומיא דעצם מה עצם יבש" כו', דממילא לפמ"ש התוס' בנזיר ד' נ"ד בשם הריב"א דמ"ש "או בקבר אר"ל זה קבר שלפני הדיבור' היינו אותן שמתו קודם שנאמרה פ' טומאת מת כו' יע"ש, דממילא י"ל דכיון דגם לענין נגיעת הקבר אצטריך הך ריבויא (כמ"ש התוס' ב"ב ד' נ"ח וביבמות ובנדה), והשתא דליכא ילפותא תו י"ל דגם מגע עצם יבש הוי דומיא דקבר, ועכ"פ כבר כתב הש"כ (ס"ס שע"ב) דבמגע ומשא י"א דאפי' המקילים אוסרים,
והנה אין מקום קולא מצד מה דהכהנים בזה"ז הם רק כהני חזקה כמ"ש הריב"ש תשו' צ"ד וע' פ"ת יו"ד סי' ש"ה סקי"ב בשם השאילת יעבץ דכהני חזקה דהאידנא אין להם להוציא ממון האב מספק וכמעט שי"ל דמדינא צריכין להחזיר דמי פדיון הבן שמקבלים, ושכדי לצאת מידי ספק מוטל על האב לפדות בכורו מהרבה כהנים שיוכל למצוא דדלמא מתרמי ליה כהן מיוחס, וע' פ"ת אה"ע סי' ז' סק"ב ובבאה"ט סי' ו' סק"ב בשם השבו"י שמקיים דעת המהרשד"ם שאין כופין להוציא בזה"ז דכהני ספק נינהו וע"ש בפ"ת בשם חוט השני ת' י"ז ובמהרי"ט ת' קמ"ט ועמ"ש הט"ז יו"ד ס' שכ"ב בשם מהרש"ל שאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזה"ז לכהן ודאי וכמ"ש מהרי"ו וע' שם בש"כ סק"ט ובמ"א ס"ס תנ"ז ובבאה"ט או"ח ס"ס קכ"ח ועמ"ש המ"א ס' ר"א סק"ד שאין נזהרין בזה"ז להקדים הכהן לפי שאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה ומ"ש החו"י בהשמטות להוכיח ממ"ש בכתובות ד' כ"ה דכשקרא ראשון בביהכ"נ והחזיק עצמו לכהן יש לו דין כהן ודאי, י"ל לענ"ד עפמ"ש בספרי אבן פנה במלואים בביאור דברי התוס' בחולין ד' צ"ו ד"ה פלניא, דשאני כשניסת ע"פ סימנים שלא החזקנו מעולם זה לדבר מוחלט וכמו כשניסת ע"פ ע"א שלא לכל דבר מהמנינן ליה דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ", ממילא כשיבאו עדים אח"כ שזינתה לא קטלינן לה, ושאני מ"ש בירושלמי "א"ל אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה" שהוחזק ע"פ העד לחלב כליות בהחלט עמש"ש, וא"כ שאני בימי הש"ס שהיו כהנים רבים שנתברר יחוסם, דממילא מי שהחזיק עצמו לכהן נעשה מוחזק לכהן ודאי, משא"כ בזה"ז דלא מחזקינן שום כהן לכהן ודאי, כגון לענין נתינת חלה לכהן קטן ולענין שאין נזהרין כ"כ להקדימו וכדומה, ממילא הגם שמחזיק א"ע לכהן הוא מחזיק א"ע בתורת כל הכהנים שבזה"ז ולא הוחזק לודאי כהן, ובפרט שבמרבית העתים ע"י גירושין נדודים וטלטולים שחלפו עברו נתחזק ונתעצם הספק ביותר דז"א, דהא גם הכהנים בזה"ז מחזיקין עצמן לכהנים ודאים במה שעולין לדוכן בברכה ועמ"א ר"ס קכ"ח וע' רמב"ם ומ"מ פ"ג ממגילה וביו"ד ס' רס"ה סעי' ג' שאין מברכין על הספק ונהי דהכא לא הוי ספק השקול מ"מ מוכח ממה שכולם מברכין דליכא חשש שע"י מה שכולם מברכין, אחד מקהל המברכין מברך לבטלה דאלת"ה ה"ל לתקן שאחד יוציא את כולם בברכה ועמ"א סקי"ז (וע' תו' ברכות ד' מ"ח לענין מה שמוציא מטעם ערבות, והכא גם המתברך בכלל החיוב) וגם משמע (כתובות ד' כ"ד) דליכא משום בל תוסיף (ע' עירובין דצ"ו תד"ה מיכל וע' יבמות ד' ז' דל"ת חמיר) משום שעושה מצד ספק מצוה ותקנ"ח כמ"ש רשב"א (עמ"ש באמ"ש סע"ט) ודשייך העשה דכה תברכו אתם ולא זרים גם כשמברך מספק, דאל"כ לא הי' בירור גמור לענין יוחסין, דדלמא נושא כפיו מספק וגם לא דמי למ"ש התוס' היכא שניסת ע"פ סימנין וע"א דכיון דכשיש עדי מיתה ממש האחין יורדין לנחלה וע"י ע"א אין יורדין לנחלה מוכח שאין מחזיקין עדותו לדבר מבורר וכעין הא דפרש"י בכתובות ד"ה שאני, דריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלים קדשי המקדש כו', משא"כ הכא שחזקתו ככל הכהנים שבזה"ז שבודאי יש ביניהם כהנים גמורים ומלבד זה הא אם נאמר ונתפוס להקל, ההכרח להקל בכאו"א דמאי חזית, וא"כ בודאי יכשל אחד באיסור, וכעין תרי קולי דסתרי אהדדי ועמ"ש התוס' בנדה ד' ס' ומ"ש הטו"א ר"ה ד' כ"ט ובספרי אבן הראשה סי' מ"ג, והנה בתב"ש סי' ב' סקי"ב כתב בהא דקיי"ל דמומר לנבילות לתיאבון אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שלאותו דבר חשוד הוא על השבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני, דיש להקשות מהא דקאמר בבכורות ד' מ"ה דכהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידירנה הנאה, דמאי מהני הנדר כיון שכבר עבר על מה שמושבע ועומד, וע"ש מ"ש לתרץ, ולכאו' י"ל דמה שנושא אשה הפסולה לכהן הוא מצד שיש לו הוראת היתר שאינו מחזיק א"ע לכהן ודאי, ומש"ה פרש"י ד"ה והנושא נשים בעבירה גרושה וחלוצה", ודלא מיירי כשנושא בעבירה אשה האסורה עליו גם שלא מצד קדושת כהונה, והוי דוגמת מ"ש "והמטמא למתים כו' שאסור רק לכהן, ויתישב ג"כ מה שהקשה בתשו' רע"א זצ"ל סי' ס"ה דהא אאחע"א ולא חל הנדר על איסור פסולי כהונה, דלפ"ז שמורה היתר בעצמו שאינו כהן ממילא לפי דעתו חל הנדר, וע' יבמות ד' פ"ח רש"י ד"ה ה"ד דאפי' באיסור ספק ל"צ קרא דודאי כפינן ליה, ולאב"א, ב"ד מוזהרין לטרוח אחר עדים כו' כדי לקדש את הכהן, ועכ"פ הוי תרתי דסתרי העלי' לדוכן בברכה, ומה שיורה היתר לעצמו בנוגע לעניני קדושת כהונה (וע' סנהדרין ד' ה' אבוה דההוא גברא כו' ומשמע שהי' מוחזק לכהן לפי שלא הי' הדבר מפורסם, אלא שהי' אפשר לברר הדבר, וגם הי' רק טומאת ארץ העמים כמפורש בירוש').
ועמ"ש בחדושי הגרע"א סי' שס"ט הא דעכשיו אין כהנים נזהרין בטומאת ארץ העמים לפי שיש להקל מפני צורך פרנסה א"נ מפני שכולנו טמאי מתים, וע' שבו"י ח"א ת' פ"ה וע' ב"י יו"ד ס' רכ"ח ממ"ש במו"ק ד' י"ד דלמזונות שרי משום דהוי צורך מצוה וכ"כ באו"ח ס' רמ"ח סעי' ד' ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט, וזה שייך גבי ארץ העמים שמוכרחין להיות שמה, משא"כ בעלמא אין להקל מטעם זה, דהא ביד הכהן לבחור לו עסק פרנסה אחרת (ובנזיר ד' י"א קאמר רק שלא הי' בדעתו לקבל עליו איסור כזה שיקפח פרנסתו) ומצד מ"ש שכולנו טמאי מתים, דהיינו כמ"ש התוס' בבכורות ד' כ"ז דא"א להזהר מטומאת המת שהמאהיל על חרב כו' וע' חולין ד' ק"ד ד"ה חלת וע' ראב"ד פ"ב מנזירות ה' כ' וע' סמ"ג דבזה"ז דליכא אפר פרה כשנטמא פ"א אינו מוסיף טומאה כשנוגע בטומאה (ושאני בימי הש"ס שהי' להם אפר פרה ע' נדה ד' ו') וכ"כ הש"ג וע' שבועות די"ז תד"ה נזיר אכתי דוקא לענין טומאת ארץ העמים נהגו להקל, ועמ"ש השבו"י דהגם שמדינא מותר לכהן שבחו"ל לטמא א"ע בטומאה דרבנן לפי שכבר הוא טמא בטומאה דרבנן בחבורין לגושא ואוירא של ארץ העמים, מ"מ כיון שנתפשט איסורו כבר נהגו בו איסור, ומכ"ש בענין טומאה דאורייתא, דגם לפום שנסתפק המל"מ פ"ז מתרומות אי תרומה טמאה מדרבנן הוי בכלל מ"ש "פרט לזו שמחוללת ועומדת" (סנהדרין ד' פ"ג) היינו לפי שאינה ראוי' לאכילה מצד הטומאה משא"כ לענין מ"ש (נזיר ד' מ"ב), "שהוא מחולל ועומד" כדמוסיף טומאת גברא בטומאה דאורייתא שדינו חלוק וגם כדי להתלמד לצורך רפואה שמבואר בגיטין ד' ע' תד"ה רב שימי, שכדי להתחכם לרפואה שרי וכו', והכא כיון שכבר נטמא פ"א ליכא אלא איסור דרבנן כמ"ש הח"ס ת' של"ט, אכתי מבואר בנודב"ת חיו"ד ת' ר"י שאין להתיר אפי' איסור דרבנן כדי להתלמד, ומ"ש התוס' בגיטין שם י"ל דהיינו לפי שלא היתה כונתו לרפאות העכו"ם שמגדלו לע"ז רק אדרבה לפי שלא היתה הרפואה בטוחה לא הי' יכול לרפאות בה ישראל ולזאת עשה בחינת הרפואה בעובד כוכבים וכמ"ש התוס' בע"א ד' כ"ו ד"ה לאפוקי. והגם דאתסי העכו"ם לא הי' בטוח בזה מקודם והי' חשש שאדרבא יקלקל, ועי"ז הבחינה ידע אח"כ לרפאות ישראל, והגם שיש לחקור מצד צירוף איזה סניפים לענין מגע עצם יבש ומה שמשתנה ע"י תחבולות, עוד הדבר צריך הכרע ובירור, וכדומה שאפשר לעסוק כדי להתלמד בלא נגיעה ממש או ע"י דבר החוצץ בפני הטומאה, [וכן תלמידי רי"ש ששלקו כו' בדקו ומצאו בה כו' (בכורות ד' מ"ה), הגם שאסור להטמאות כמ"ש חולין ד' ב' תד"ה טמא וצ"ל בימי טומאתן, א"נ מצד שהי' הבדיקה נוגע להלכה, י"ל ג"כ שבדקו שלא ע"י נגיעה], יום ד' ט' ניסן שנת תרס"ט אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל