אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן ט

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן ט

סימן ח

ע"ד חלוצה מהאח הגדול, וקודם חליצה נתיחדה יחד בתמידות ופריצות עם יבמה השני הצעיר ממנו והיא טעתה וחשבה שע"י חליצת האח הגדול יתירו לה להנשא להאח הקטן עי' טואה"ע ס' קס"ב דחלצה אסורה עליו ועל האחין בעשה וע' ב"ש אי היינו בל"ת, ולרמב"ם הוי רק איסור דרבנן ובודאי אין מקום להתיר בשביל שבלא"ה יעברו ותדור עמו בלא נשואין, ע' ט"ז יו"ד ס' של"ד וממ"ש בקדושין ד' ע"א, ומכ"ש בנ"ד דגם בנשואין ודאי יעברו על איסור נדות ושאני בימיהם שגם הפרוצות לא שבקו היתרא כו', והנשואות היו טובלות לבעליהן משא"כ בזה"ז ומה שחלצה רק כדי להנשא לאח הקטן ע' סי' קס"ט סמ"ד דאף כשלא נתכונו שתהא מותרת לזר בחליצה זו, פוסלה על האחים וגם כשאומרין שכבר דרו יחד מקודם כדרך איש ואשתו וכבר קנאה (דגם כשבא עלי' בעת נדתה קנאה כמ"ש סי' קס"ד ס"ד) ושוב אין בחליצת האח הגדול שלאח"כ כלום, ודכיון שיש רגלים לדבר י"ל דלא שייך לומר בזה הא דאין אדם עושה עצמו רשע (עמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' ל"ז), וגם אי נימא דמהני אמתלא שלה על מעשה החליצה שלא ידעה שאין צורך יותר בחליצה או שלא חפצה לגלות מעשיהם המכוערים, וע' ט"ז יו"ד סי' א' סקכ"ב וסי' קפ"ה ש"כ סק"ה, אין להאמינם כיון שחשודין לשקר כדי להתירם להנשא ע"פ החק ושיהי' הבנים הנולדים להם נחשבים לבנים כשרים ע"פ החק. וממילא יש לחוש שמא יש לה דין חלוצה וגם כשהדבר ידוע שדרו יחד בתמידות כדרך איש ואשתו כבר כ' התוס' בכתובות ד' ט' ד"ה מפני, דנהי דידוע לרבים שהביאה לביתו כו', וצ"ל דשאני מ"ש ביבמות ד' קי"א דלאחר ל' יום לא מוקים אינש אנפשי', משום דהוי בעילת מצוה וכ"כ בתוד"ה לא נסתרה יע"ש בדיוק לשונם. וע' בכורות כ' תד"ה רבינא דלא חשיב תלוי במעשה יע"ש וע' יבמות ד' י"ב תד"ה דאפי', משא"כ במקום שאדרבה הוא ענין איסור. וה"נ כיון שאין נוהגין ביבום ושברור שלא כוונו לשם מצוה ובפרט שבודאי לא טבלה לנדתה צריך שיהא בירור שכבר קנאה וכנסה קודם חליצת האח הגדול, ועמ"ש הב"ש סי' קס"ז סק"ו שאם גירש יבמתו ואח"כ שהה עמה אפי' לאחר ל' יום אמרי' מסתמא לא בעלה באיסור. ומ"ש בכתובות ד' ט' תד"ה מאי לאו, דביהודה כיון דמתיחד עמה לא מוקי אינש אנפשיה, היינו לפי שלא הי' נחשב מעשה איסור דהא היתה כן התקנה וכמ"ש בראשונה היו מייחדין כו' היו שושבינין ישנין כו' וע"ש בירוש' ה"ה דאע"פ שבטל השמד המנהג לא בטל כלתו של ר' הושע' נכנסה מעוברת ע"ש, משא"כ במקום איסור גמור כמו בנ"ד.

והגם דהיינו דוקא באנשים דעלמא המתנהגים בדרך התורה ושיש להם חזקת כשרות משא"כ המתנהגים בפריקת עול דת יהדות ושידוע לכל שדרו יתד ושאומרים בעצמן כן וממילא ברור הדבר שלא הי' בחליצה ממש, ודכיון שאין בידינו להפרישם ובודאי יוסיפו לדור יחד באיסור, אדרבה עי"ז שלא יפריעום מלהנשא אפשר שבמשך הזמן יהא דרך היתר ולא תתביש לטבול (וע' מנחו' ד' מ"ד זכי במקחך כו') ושעי"ז יפרשו מאיסור חמור ביותר מ"מ יש לחוש שאם יתירו להם להנשא יצמח מזה מכשול שילמדו אחרים מזה להורות היתר לייבם ואפי' אחר חליצת הגדול ודלמא איכא אינש דהוי בחליצה כו' ע' יבמות ד' ל"ו.

והנה הש"ג פרק ב"ש כתב בשם ריא"ז וז"ל שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתיחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לו באותה הביאה קנין גמור ואינו יכול לפוטרה בגט בלא חליצה שכשם שקדושין וגירושין צריכין עדים וכו' עכ"ל וע' ביאורי הגר"א סי' קס"ו סק"ט שכ' וז"ל דלא משמע כן בתוס' דקדושין ד' י"ב ד"ה משום כו' וקשה כו', וביבמות ד' נ"ח דכוותה גבי שומרת יבם כו' ואם איתא הא מוקי לשם זנות ובלא עדים ולא קני אלא בדותא היא עכ"ל, והח"ס בהשמטות (ת' ר"א) הביא ג"כ הקושיא וכתב דלק"מ, דשפיר פריך הש"ס דלמה לי קרא למעוטי ארוסה דלא שתיא תפוק לי' שקדמה שכיבת בועל, דל"ל כשבא עלי' ארוס בבית אביה ודכותה גבי שומ"י כשבא עלי' יבם בבית חמיה, דהא שומ"י קרית לה אשתו מעלייתא היא, דל"ל כשבא עלי' בלא עדים שלא נקנית ליבם באותה ביאה, דא"כ הו"ל פוגע באשת אח שלא במקום מצוה, וכרת מיחייב, וא"כ תיפוק לי' דאין האיש מנוקה מעון, וכל שיש נדנוד עבירה בביאה אפי' בשוגג או באונס אין המים בודקין יע"ש ולענ"ד דברי הח"ס צ"ע, דהא יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו ודגלי קרא יבמה יבא עלי' הגם שהוא קטן עדיין שלא נקנית ליבם באותה ביאה, ועמ"ש התוס' ד' ל"ה ד"ה תיגלי וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה כו' כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא. ואר"י דאפ"ה לא מיחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר (ד' קי"א) דתגדלנו, וע' ד' כ' תד"ה יבא דשרי לכתחילה וכמ"ש תגדלנו, הגם שהיבמה גדולה ובת עונשין וע' ד' ס"א דקטנה מתיבמת ובפרש"י ועיין נדה דף מ"ה לכשיגדיל יבעול ויתן גט שיחזור ויבעול לכשיגדיל שיקיים המצוה ושיהא קנין גמור דסגי לה בגט. וגזה"כ דמותרת ליבם משעת נפילה. וא"כ ל"ש לומר דחשיב אינו מנוקה מעון מה שבא עלי' בלא עדים. וכ"ש כששגג בדבר ואמר שמותר וטעה בדבר מצוה שחשב שיש אדרבה ענין מצוה ומ"ש בתד"ה ונקה דכיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור אפי' בא עליה שוגג לא חשיב מנוקה מעון, י"ל דהיינו כעין מ"ש שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים כו' וביאת איסור הוי ענין גנאי כמאכל איסור וממילא אף כששגג אינו מנוקה מעון. ולא שייך זה היכא שאין איסור בעצם הדבר רק שלא היה עדי יחוד, והוי כעין מ"ש התוס' בשבת ד' י"ב ד"ה ר"נ דהיכא ודלא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה ליכא גנאי כ"כ, ובפרט שטעה בדבר מצוה (ומ"ש הראב"ד עמ"ש הרמב"ם כשבא על ארוסתו בבית חמיו, היינו משום דהתם יש איסור בגוף

הדבר כיון שמחוסר מעשה הכניסה לחופה וברכת נשואין, ובלא"ה כיון שהאיסור מפורסם הא הזיד בדבר. ולכאו' י"ל בישוב מ"ש הרמב"ם, דהש"ס מיירי ביהודה שהי' מתיחד עמה כו'), וממ"ש התוס' בנתכוין להטיח כו' מבואר דהגם שלא הי' אונס גמור ורק מצד מה שנתכוין כו' חשיב מנוקה מעון

ומ"ש עוד בח"ס לתרץ דכשבעלה יבם בלא עדים י"ל דהוי זנות בעלמא ודלא מקריא קדמה שכיבת בעל אלא כשקנאה באותה ביאה לכה"פ לכל האמור בפרשה, מוקשה לענ"ד דהא ממ"ש התוס' דליכא לאוקי בנפל מן הגג כו' משום דמשמע קרא דבעי' בבעל כונת שכיבה, מוכח דכל שיש כונת שכיבה לא נתמעט ומקריא קדמה שכיבת בעל כל שבא עלי' אחר שנתארסה לו או אחר שכבר היא זקוקה לו ושומ"י. וכיון שראוי לשכיבת בעל עדיף גם מקטן בן ט' דא"א שיקנה אותה.

ובנוד"ב (מהד"ת אה"ע ת' קמ"ח) כתב לתרץ דכיון שאין משקין אותה מים המאררים אף שהיו שניהם מודים ונה"כ שצריך עדים ה"נ אין משקין אותה עד שיהיו עדים שקדמה שכיבת בעל ובאשתו הנשואה הוי כאילו יש עדים, וכ"כ בת' הגרע"א סי' רכ"ב דלא מאמינים להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז יע"ש ולע"ד צ"ע דשאני גוף ההשקאה ומחיקת השם על המים משא"כ היכא שבלא"ה הוא משקה אותה ודקמי שמיא גליא שקדמה שכיבת בעל קודם הסתירה הקודמת, וכהא דמהני הא דקמי שמיא גליא שאין לה עדים במד"ה שנטמאה, לענין שהמים בודקין אותה, דהא א"א שיברר ע"י עדים שאין עד במדה"י שראה שנטמאה, מדקאמר בסוטה ד' ו' אתה מוציא ש"ר על הטהורות כו', וגם קמי אוקימתא דרנב"י מפורש בלשון המשנה שמשקה אותה על מה שנסתרה אחר נשואין וכולל גם מה שנסתרה מקודם (וע' תד"ה ע"י למאי דדייקי דיש חופה לפסולות ולהך אוקימתא הי' ילפותא גם לענין גלגול קרקעות. א"נ דשאני הכא דבת השקאה היא בעצם ורק מצד שאין עדים שקדמה שכ"ב), וא"כ הדק"ל מנלן להש"ס להקשות שומ"י קרית לה כו' כיון דאפשר לאוקי כמ"ש.

והפ"ת (סי' קס"ו סק"ו) כתב לתרץ עפמ"ש בס' יד המלך דמה דבעי עדים לענין יבום היינו משום דמספקא לן אי קדושין תופסין ביבמה לשוק, דממילא יש נ"מ בביאת היבם גם לענין איסור א"א, שאם כבר קנה אותה ביבום שוב אין קדושין תופסין בה עוד, וממילא מיושב דלא מצי מוקי הש"ס כשבא עלי' היבם בלא עדים, דהא מוכיח הש"ס (סוטה ד' יח) דמ"ש אמן שלא שטיתי שומ"י אתיא כמ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה. ולהך מ"ד א"צ שיהא ביאת יבם בפני עדים יע"ש ולענ"ד צ"ע דהא גם למ"ד א"ק תופסין ביבמה יש נ"מ בביאת היבם לענין תפיסת קדושין (מאמר וביאה) של האחים האחרים וע' קדושין ד' ס"ה דמש"ה ל"מ הודאת בע"ד משום דקא חייב לאחריני ועמ"ש התוס' בגיטין ד' ד' ד"ה דקיי"ל דבקדושין אסר לה אקרובים ובגירושין אסר לה אכהן, וממילא גבי יבום שבהיותה זקוקה ליבם כבר נאסרין זע"ז ל"ש זה. ועמ"ש הרשב"א דכיון שאין אדם זוכה בה אלא מדעתה מאי חב לאחרים איכא ולכאו' י"ל לענ"ד דכיון דמשכחת דקא חייב לאחריני וכגון שכבר קדשה אחר מקודם ואמר האמ"ל לאחר ל' יום וכשבא שני וקדשה בתוך ל' ה"ז מקודשת לשני משום דבשעת חלות קדושי הראשון כבר היא א"א ובאופן כזה קמחיב השני בקדושיו להראשון, ממילא ליכא למילף דבר דבר מממון לענין דמהני הודאת בע"ד דהא משכחת דלא הוי דומיא דממון, והגם דבממון ג"כ ל"מ הודאת בע"ד כשחב לאחרים כמ"ש בכתובות ד' י"ט היינו לפי שכבר הוא של אחרים מטעם שעבודא דר"נ ואין הממון שלו, משא"כ היכא שהממון שלו רק שעי"ז יצמח חוב לאחרים, וקודם הגעת זמן החיוב לא קחייב לאחריני, וא"כ מהני תמיד הודאת בע"ד כל שהממון שלו באותו שעה משא"כ ענין הקדושין שכשלא יקדשנה אחר ויחולו קדושי ראשון לאחר ל' אגלי למפרע שהיה לו זכות בהאשה משעה שקדשה (דהוי ענין קדוה"ג), וכמו שלא חלקה תורה גבי ממון כל שהממון השתא שלו אין לחלק בין קדושין לקדושין, ואם נאמר לפרש כן, ממילא יהא מקום לומר גם לענין יבום דהגם דלא קמחייב לאנשים דעלמא דגם למ"ד קדושין תופסין ביבמה אסורה לשוק קודם חליצה, זימנין דקא חייב לאחריני כשיש אחים ובפרט כשיש אח גדול ממנו שמצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן זכה (ד' כ"ד) ושלא חלקה תורה בין יבום ליבום.

והנה מה שהביאו ממ"ש התוס' בקדושין ד' י"ב ד"ה משום פריצותא. לכאורה יש לפרש כונת מ"ש התוס' וז"ל והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאו' אינה נקנית אלא בביאה עכ"ל, דהיינו דדוקא באשה דעלמא שאין מצוה וחיוב שישא אשה זו דוקא ואפשר שאחרת צריך עדי יחוד כשמקדשה בביאה משא"כ גבי יבמה כל שידוע שהכניסה לביתו כיון דמדאו' אינה ניקנית אלא בביאה בודאי קיים המצוה וכעין מ"ש יבמות ד' קי"א תד"ה לא, דלא מוקי אינש אנפשי' שלא יסתר ויבעול בעילת מצוה, דל"ל דגם זה מכוער פרסום הדבר, דהא גם כשמקדשה מקודם יצטרכו לידע זה וכן יל"פ כונת התוס' דכיון דמדאו' נקנית דוקא בביאה ממילא לא הוי עדי יחוד ענין פריצות לפי שהדרך בכך כדי שלא יולד אח"כ ספיקות והכחשות כשתכחיש ותאמר לא נבעלתי ושתתייבם לאח השני (או כשתקבל קדושין מאחר למ"ד קדושין תופסין ביבמה) וכן לענין שלא יוכל לפטרה בגט, וקצת י"ל גם בכונת דברי הריטב"א שכתב דלא סגי דליכא עדי ביאה" כו' דהיינו דלא הוי ענין חוצפא כיון שיש צורך בעדים כדי שלא יהא ספיקות והכחשות והנה מלשון השו"ע לא מוכח כ"כ, די"ל דמ"ש דדוקא שבא עליה בפני עדים קאי עמ"ש מקודם "שמכין אותו מכת מרדות" דהיינו דוקא כשעשה מעשה פריצות, וכן מלשון הש"ג שכתב וז"ל לא נקנית לו באותה הביאה קנין גמור וא"י לפוטרה בגט בלא חליצה כו, משמע דדוקא קנין גמור שיפטרנה בגט בלא חליצה, הוא דלא הוי, ואפשר דהיינו מטעם חשש שמשקרים ואומרים שבעל כדי להפטר מבזיון החליצה (ע' פרש"י סנהדרין ד' י"ט) ושיפטרנה בגט. וממ"ש כגון שנתכוין לאשתו כו' להטיח בבהמה כו' ג"כ מוכח דא"צ עדי יחוד, דהא הוא בעצמו לא אסיק אדעת' שיבעל יבמתו.

ובדברי התוס' בקדושין שם יש להוסיף די"ל כונת התוס' דגבי יבום דענין הקנין מדאו' דוקא בביאה, אין בהעמדת העדים ענין כעור כיון שהוא רק לשם מצוה, וכעין מ"ש הרמב"ם במו"נ ח"א פ"ב באדה"ר קודם החטא שמצד דביקותו בהי"ת לא השיג גנות הענינים הגופניים מצד שלא הי' במחשבתו הנאות חושיו יע"ש והדבר ידוע שהוא רק לשם מצוה ורק מה שעושין תחלת קנינן בכך הוי ענין פריצות דהא אפשר לקדש מקודם, וע' סי' קס"ט סעי' כ"ט שיאמרו ליבם אי ניחא לך יבם ושיש מוסיפין אם יש לו אשה לומר לו שאין בזה משום חרגמ"ה, וע"ש בפ"ת ממ"ש יש"ש דהוי כחוכא ואטלולא מאחר שהכל יודעין שאין יכולין להתיר לו ולכאו' קשה דא"כ היכי מציא אמרה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", כיון שהוא רוצה וחפץ ליבמה רק שאין מניחין לייבם ואף כשאינו נשוי המניעה מצד ב"ד שאין מניחין ליבם בזה"ז, ולענ"ד י"ל דכיון שאם הי' ברור לב"ד שכוונתו רק לשם מצוה היו מניחין אותו ליבם ורק מצד שמתכוונין לנוי ואישות דהוי כאילו פוגע בערוה אליבא דאבא שאול אין מניחין אותו ליבם, שפיר קאמרה לא אבה יבמי היינו דאין כוונתו לשם מצות יבום (וע' פרש"י נדרים ד' נ' ד"ה ומן, מה שרקקתי כו') ועד"ז מ"ש "לא חפצתי לקחתה" (וי"ל ג"כ עפמ"ש ב"ב ד' מ"ח שרוצה לשמוע דברי חכמים) וכיון שכשיכוין רק לשם מצוה ליכא חר"ג כה"ג ממילא לא הויא חליצה פסולה (ע' פרש"י ד' כ"ו) כיון שראוי ליבום בעצם, והיינו שמודיעין לו שאם הי' כונתו לשם מצוה בלבד הי' מותר לייבם והנה גם אליבא דאבא שאול י"ל מ"ש בא על יבמה גדולה תגדלנו, הגם דבן ט' ביאתו ביאה ואינו קונה מה"ת דמ"מ כל ש שאינו מכוין לשם נוי כו' ועשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול הוי ענין מצוה מדרבנן, וכן כשכנסה לשם מצוה שלא ידע שהיא מעוברת (וא"כ לכאורה יש לומר דאי צריך עדים וכנסה בלא עדים מוכח שהיה כונתו לשם נוי וכו' ושאני כשיחד עדים שא"צ לחשוש שמא כבר הלכו להם, אך ז"א דא"כ תמיד יש חשש שיכוון לשם נוי כו', ואדרבה ממה שהוא משקה אותה מוכח שיודע בנפשו שמנוקה מעון והי' אומר מותר וכיון למצוה, ובל"ז י"ל דכיון שאין חטא בגוף המעשה ורק מצד המחשבה חשיב מנוקה מעון גם כשאומר בפירוש שאין רצונו ביבום רק לשם זנות.) ולפום דקאמר (ד' כ') דה"נ אפשר בחליצה דמקיים עול"ת, עכצ"ל שבמקום יבום הותר איסור אשת אח ודלא הוי בתורת דיחוי בעלמא מדהותר היבום גם כדאפשר בחליצה (ועמ"ש התוס' ד' ד' ד"ה ל"ת וכן כלאי' בציצית ע' מנחות ד' מ' תד"ה כיון ועפ"ז יש לבאר מ"ש בירוש' פ"ב דחלה שאין דוחה ל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה, דהיינו דהוי בתורת היתר לגמרי ומ"ש ירוש' ריש יבמות דרך סדין כו', לנפשי' הוא דקעביד מדת חסידות)

והנה מ"ש מקודם דהיכא שבלא"ה הוא משקה אותה כו'. אין להשיב ע"ז שלא יוכל להשקותה על הסתירה שלעכשיו כיון שאינו מנוקה מעון שבא עלי' אחר שכבר הי' קו"ס מקודם, דלק"מ, דענין מה שצריך לברר לפני ב"ד שקינא לה ונסתרה בפני ב'. הוי רק לענין עלם ההשקאה משא"כ כשכבר היא שותית א"צ שיביא לפני ב"ד עדים לברר שהיה קו"ס מכבר לענין מה שתכלול אמן שלא שטיתי ארוסה ישימ"י וא"כ שפיר משקין אותה מצד העדי יחוד וקו"ס בעדים, והוא שיודע בנפשו שכבר בעלה מקודם ושהי' קו"ס אח"כ אז ע"פ עדים, ושלא בעלה שנית בשעה שנתיחד עמה לפני עדים מצד שידע מהקו"ס הקודמת, יודע בעצמו שהוא מנוקה מעון. ואם כן ממ"נ הוא משקה אותה בין מצד שב"ד יודעין שנתיחד עמה בעדים ושהי' אח"כ קו"ס בין לפי מה שאומר שבעלה מקודם ושנתברר לו שהי' קו"ס מקודם ושלא בא עלי' יותר (היכא דכבר בעל תו לא תקיף יצרי' וע' כתובות ד', בפרט דמוקי אנפשי' מפני החשש איסור, ואין העדי יחוד סותרין לדבריו, וגם יש לו אמתלא שנתיחד עמה כדי שיוכל להשקותה לאחר קו"ס שנית), וכיון שגם כשלא נאמין לדבריו היא שותית אומרת אמן שלא שטיתי שומ"י מצד דברי היבם. וכמ"ש דמפורש בלשון המשנה שכוללת בשבועתה גם מה שנסתרה מקודם, אלא דלרנב"י דלא קינא ולא איסתתר כשהיא ארוסה ושומ"י מוכח גלגול שבועה אף בקרקעות דלאו בנות שבועה נינהו, משא"כ כשהי' קו"ס מקודם רק שלא נתברר הדבר בעדים לפני ב"ד, דדוקא לענין עצם מחיקת השם על המים גזה"כ שיתברר לפני ב"ד ובלא"ה י"ל עפמ"ש התוס' (פסחי' ד' ע"ב ד"ה באשתו) דפריך אלישנא בתרא כו', וממילא לל"ק דפוטר דוקא כשעשה מצוה, שאני יבמתו היכא דכשבא עלי' לא ידע עדיין שנסתרה, שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה דלפ"ז הוי ענין מצות יבום שיהא בעדי יחוד ושיקנה אותה, וכיון דממילא בשוגג א"צ כפרה הוי מנוקה מעון, משא"כ בארוסתו שלא עשה מצוה כיון שנסתרה מקודם.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה