דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן ז
להרב הה"ג חריף עצום ובקי בחדרי תורה מוה' יעקב שפרינצקי בבאלבידישאק פלך סובאלק:
מ"ש כתר"ה במכתבו ע"ד הקושיא שהבאתי בספרי אמרי שפר סי' מ"ט בהא דקאמר (שבועות ד' מ"ה) שבועות שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו להד"מ יכול לומר לו נאנסו כו', דהא משכחת לה דליכא מיגו דטענת להד"מ כגון שיש להמפקיד מעות של השומר בהלואה, שאם יטעון השומר להד"מ דהוי כאומר לא נאנסו ידע המפקיד שאינו חייב להשומר ויכפור דמי ההלואה, וכתב כת"ר דלפום דין תורה אין רשות לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון, והא דקאמר בכתובות ד' ק"י שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו הוי רק תקנתא דרבנן שאין ב"ד נזקקין להם ושפיר קאמר הש"ס "דחייב רחמנא היכי משכחת לה" משום דלפום דין תורה אין רשות להמפקיד לכפור בדמי ההלואה ולטעון שאינו חייב לו, ומ"ש הנמ"י בב"מ ד' ו' הוי לפום תקנתא דרבנן.
הנני להשיבו שמדברי הרשב"א בקדושין (ד' טו) ד"ה ואידך וז"ל שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו וטעמא דמלתא משום דהו"ל כעין הפוכי מטרתא שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע בע"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי כו' ע"ש מבואר דהוי מה"ת דשעבודא דר"נ הוי מה"ת ואפילו רבנן דפליגי משום דאמרי לאו בע"ד דידי את מודים היכא שיש לו בעצמו חיוב עליו ובפרט הכא דאית ליה פסידא שאם ישלם לו חוב ההלואה שוב לא יוכל להוציא ממנו בב"ד את פקדונו כיון שכופר ואומר להד"מ והוא יודע בשקרו (ושאני היכי דמדינא זה גובה כו' שמגבהו זבורית וחוזר וגובה ממנו בינונית, וה"ה ביתמי דזה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו שמצד הדין לא מצי גבי מינייהו), ועכ"פ משכחת כשהבהמה שנתן ביד השומר עולה בדמי שווייה הרבה יותר מדמי המלוה וא"צ שומא בדבר ידוע שגם קטנה שבקטנות שוה יותר וממילא יכול לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון, ועמ"ש הריב"ש (סי' שצ"ו) וז"ל ולכפור בפקדון אפי' זוזי בזוזי נמי לא דכיון דהדרי בעינייהו לאו חושבנא הוא אלא דעביד דינא לנפשיה למטען עלייהו כו' ע"ש דבמלוה יכול לתפוס ולומר שאינו חייב לו כלום (וע' ב"מ ד' ס"ט כתובות ד' צ"ט)
והכא יש עדיפות משנים שהוציאו שט"ח זע"ז, משום דבמלוה שבשטר כדתפס שטרא דיש סוברין דל"מ מחילה (כמ"ש בירוש' וע' ש"כ סי"ב ס"ק י"ז דהוי מטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וע' סוטה ד' כ"ה תד"ה ב"ה ובספרי אמ"ש סי' א'), יש יותר מקום לומר דגם כשיש עליו כנגד זה חוב ושט"ח לא נפקע שעבוד נכסיו כ"ז שלא פרעו משא"כ כשיש לו מעותיו בהלואה בע"פ והגם דבסוגיא דשבועות שם רבא הוא דפריך לה עמ"ש הש"כ סי' ל"ט אי דוקא בנזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה ס"ל לרבא שעבודא דאו' (ובספרי אמ"ש סי"ט) וגם אי נימא דס"ל שע"ד אכתי לא דמי לענין זה למלוה שבשטר.
ומה שהביא כ"ת מדקאמר הש"ס בהא דפריך על רב ששת דקאמר הפוכי מטרתא ל"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מהמשנה ב' שהוציאו שט"ח זע"ז אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקי' דיתמי מיגבא גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו ולא אמרי' שכבר נפטר עוד בחיי אביהם במה שיש לו עליו חוב כנגד החוב שלו כבר העיר מזה בתומים (סי' פ"ה ס"ק ד') והוכיח מזה דהבבלי לא ס"ל כשיטת הירושלמי ששטר של כאו"א נדון כשובר של השטר השני וע"ש סק"ט. ולענ"ד יש לפרש דמיירי היכא שלא הגיע בחיי המוריש זמן פרעון של השט"ח שהתחייב המוריש לשלם והשתא אחר שמת המוריש הוא שהגיע זמ"פ של השט"ח שעל מורישן, ואין להקשות דא"כ למאי מוקי רמב"ח ביתמי ולא ניחא ליה בהתירוץ הקודם מה שתירץ דתרגמה ר"נ אליבא דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש, כיון דגם השתא צ"ל שלא הגיע זמ"פ, דלק"מ, די"ל דניחא לי' לרמב"ח לפרש לשון המשנה ב' שהוציאו שט"ח זע"ז דמשמע דהשתא כבר הגיע זמ"פ של השטרות, ובחיי אביהן הוא שלא הגיע זמ"פ, משא"כ להתירוץ הקודם דגם השתא לא הגיע עדיין זמ"פ של זה שלוה לעשר שנים (ולענין הקושיא ה"ד אי דמטא זימנא י"ל גם לאוקימתא דרמב"ח כשהמוריש לוה בההוא יומא דמשלם זמ"פ של מי שלוה ממנו).
והנה בהא דקאמר הש"ס ר"נ סבר ז"ג וז"ג קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זבורית וגבי לי' לבינונית דהוה גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זבורית כתב הר"נ וז"ל והקשה הרשב"א אמאי אמר ר"נ ז"ג וז"ג לימא בעל בינונית לבעל זבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעי' דשטרי לאו בני גוביינא הוא דמילי נינהו ואע"ג דמילי דמזדבני בפריטי נינהו מ"מ לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו ומש"ה לא מצי אידך למימר לי' שקיל שטרך כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא וב"ד ג"כ אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא אלא דלכי מטי זימנא מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ע"ש וי"ל דהיינו משום דהוי מלוה שבשטר ודמעיקרא נשתעבד בינונית שלו ולזה נשתעבדו זיבורית בינונית דידיה, וביותר יתכן לומר דגם מעיקרא א אסיק הש"ס אדעתי' לפרש שלא הגיע עדיין זמן פרעון ומ"מ מעכב לעצמו ותופס במעותיו כדי שלא יפסיד אח"כ כשיגיע הזמ"פ ולא יהא לו מה לגבות שיטמין נכסיו, וכבר כתב הרא"ש פ"ק דב"ק אות ה' דכשלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב ממון הנתבע כו' עד שיגיע זמן השטר כו' וע"ש שדין גמור הוא שחייב להציל עשוק כו' ע"ש וכן מפורש בשו"ע סי' ע"ג סעי' י' דכשבא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי כו' וע"ש בהגהות אמרי ברוך ממ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין דין י"ט דאף תוך הזמן אם יפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה מהני תפיסה (ומכ"ש הכא שטוען שהשט"ח של חבירו הוא פרוע או מזויף דהגם דלא מהימנין ליה יוכל לתפוס בחובו), ומשום הכי פריך הש"ס אליבא דרב ששת דהא הוא יוכל לעכב לעצמו בעד החוב שלו (והיכא שאין החוב בספק כל העומד לגבות כו' וע' ב"ח חו"מ סס"ז ומש"ש) ומשני תרגמה ר"נ אליבא דר"ש כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש, והמלוה לעשר שנים שביעית משמטתו (מכות ד' ג') וגם לפום דקיי"ל כלשנא דאין שביעית משמטתו, היינו משום דלא קאי בלא יגוש כדמטי שביעית לפי שלא יוכל אז לתובעו, שאני הכא דאי נימא שיוכל לעכב לעצמו מה שחייב לו בעד מה שמגיע לו ממנו לאחר זמן, ממילא הוה כמו שיכול לגבות ממנו כדמטי שביעית הגם דהוי קודם זמ"פ וממילא שביעית משמטתו ומחוסר מעשה הפרוזבל וממילא לא הוי כ"כ עומד לגבות כיון שמחוסר מעשה (וע' יומא ד' ס"ב פסחים ד' ס"ב מנחות ד' ה' ובספרי אה"ר סי' י"ח) וממילא י"ל שאין יכול לעכב לעצמו בעד החוב שלו קודם זמ"פ כיון שאינו עומד לגבות, והשתא מדויק מ"ש שלוה זה לעשר (וע' תומים סק"ו דהול"ל כשלוה לאחד בלי קביעת זמ"פ), וכן מיושב הא דקאמר תרגמא ר"נ אליבא דרב ששת שבא ליישב רק שיטת רב ששת. ור"נ גופי' דס"ל (גיטין ד' לו) דאע"ג דלא כתוב (פרוזבל) ככתוב דמי דממילא ליכא חסרון מעשה כתיבת הפרוזבל, ממילא שפיר מוכיח מהמשנה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז ז"ג וז"ג. והשתא י"ל דקושיית הר"ן בשם הרשב"א הוא דנהי די"ל דפלוגתא דר"נ ור"ש הוי כשלא הגיע עדיין זמ"פ של אחד מהן אכתי יקשה שיוכל ליתן לו בדמי פרעון חובו את השט"ח שיש לו עליו ואפי' בשט"ח שיש לו על אחרים יוכל לפרוע לו לפי שומת דמי שוין, וע' מכות ד' ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן כו' בין נותנין מכאן ועד עשר שנים וגם שט"ח שלא הגיע זמ"פ יש לו שיווי כפי השומא ושפיר מתרץ דשטרי לאו בר גוביינא נינהו. וממילא קודם זמ"פ אינו יכול להגבות לו השט"ח בדמי חובו וע' ריב"ש ת' ק"ט שהוכיח ממה דהיכא שלוה זה לעשר הו' אפי' ר"ש מודה דז"ג וז"ג ואין מי שלא הגיע זמנו יכול כו'. ומבואר דלא ס"ל לפרש שיש חילוק מטעם חסרון מעשה פרוזבל, ואכתי י"ל כן בביאור מ"ש הר"ן.
ועפ"ז מתיישב הא דקאמר הש"ס בתר דתרגמא ר"נ אליבא דר"ש כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש ה"ד אילמא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטא זמנא אלא ראשון לחמש ושני לעשר ה"ד אי דמטא זימני' מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימניה הא לא מטא זימניה ומ"ט דאדמון לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד אינש דיזיף ליומיה כו'. דנהי דלא מצי פריך הש"ס הכי אליבא דר"נ וכמ"ש בבעה"מ דאליבא דר"נ אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואה יכול המלוה הראשון לומר לו לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית ואדמון סובר שאין זה אמתלא לומר שבשביל כך שעבד עצמו בשט"ח להיות עבד לוה לאיש מלוה, אכתי אינו מדוקדק הא דפריך הכי דוקא בתר דתרגמא ר"נ כו', דהא גם מעיקרא הו"מ להקשות כן אליבא דרב ששת כיון דלדידי' לא ירויח לגבות ממנו שדה מובחרת יותר משום דסבר בשל עולם הן שמין ועפמ"ש י"ל דלא הו"מ להקשות גם אליבא דר"ש משום שהי' מקום לישב דמיירי כדלא מטא זימניה וטעמא דאדמון שאומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דכיון שיש בידך לתפוס ולעכב החוב בשביל החוב שלי גם קודם זמ"פ ממילא אין לי תועלת בהשט"ח שלך וכיון שנתרצתי ליתן לך המעות הייתי מתרצה ליתן לך בפרעון חובך גם קודם שהגיע זמ"פ כיון שגם עתה אין שום תועלת מהשט"ח וממילא שפיר קאמר כיצד אתה לוה ממני והי' לך לקבל הכסף בתורת פרעון החוב כיון שנתרציתי ליתן לך קודם זמ"פ ורבנן ס"ל דכל שלא הגיע זמ"פ ואינו יכול לתובעו הוא מוכרח לבקש ממנו בתורת הלואה וגם הוא נותן לו בהלואה (בפרט כשמלוה לו יותר מדמי חובו) שאין הדרך לתפוס אח"כ בחובו, משא"כ לפום דמוקי כגון שהלוה זה לעשר כו' אי נימא שהלוה ראשון לעשר כו' פריך בהא לימא אדמון כו' דהא כה"ג לא יוכל הראשון לעכב ולתפוס בעד מה שמגיע לו לאחר עשר שנים מטעם המבואר למעלה וא"כ יקשה מ"ט דאדמון, והא דפריך אלא ראשון לחמש כו' הא לא מטי זמניה ומ"ט דאדמון, היינו משום דהגם שהי' השני מתרצה ליתן בתורת פרעון החוב קודם זמנו מ"מ ביקש ממנו הראשון שיתן לו בתורת הלואה לעשר שנים שהוא ריוח זמן מרובה (ובפרט קודם שנת השמטה שאין מצוי כ"כ להשיג בהלואה שיהא על המלוה טורח מעשה הפרוזבל) ושישאר מעותיו אצלו גם אחר שישלמו החמש שנים ויפרע לו החוב שלו, ושאני היכא דמטא זימני' דהגם דהוי טובת הראשון שיקבל ממנו המעות בתורת הלואה ושיוכל אח"כ לחזור ולתבוע החוב שלו. אכתי אין הדרך בכך. והשני לא יסכים שישאר הוא בע"ח אחר זמ"פ. והגם שאין תובע ממנו כבר מוטל עליו החוב. ואם יחפוץ לעשות טובה להראשון יפרע לו מתחילה ואח"כ ילוה לו לעשר שנים
ויש לבאר הא דלא מוקי הש"ס כשהלוה לו סתם ולא קבע לו זמן שאינו יכול לתובעו קודם ל' יום וכמ"ש (מכות ד' ג') יש שמיטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם כו' ומשמע דהוי דומיא דשמיטה דהגם שאין יכול לתובעו בב"ד איכא מצות פריעת בע"ח כדמוכח מדפרש"י גיטין ד' ל"ז ד"ה ותלי לי' שכופהו לומר אעפ"כ (כמו שביארתי בספרי אמ"ש סע"ג), ומש"ה קיי"ל ס"ס ע"ה דהא דאמרי' חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה כו', וע' קצה"ח סי' ס"ז סעי' ד' בשם הב"ח דמלוה סתם אף דסתם הלואה ל' יום ושמיטה בתוך ל' אין זה כמלוה לעשר שנים ושביעית משמטתו. ועכצ"ל דהיינו לפי שמוטל עליו לשלם רק שאין יכול לתובעו בב"ד וא"כ י"ל דהיינו טעמא דאדמון דאומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני, שהי' לך לקבל ממני בתורת פרעון שכיון שמוטל עלי לשלם ויש בידי לשלם הייתי משלם לך וי"ל דהיינו בכלל הקושיא,. ה"ד אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן, ומשום דכיון שנותן לו ממונו בודאי יחפוץ ליתן לו בתורת פרעון כיון שכבר מוטל עליו לשלם, ושאני ההוא יומא דמשלם חמש שאין מוטל עליו עדיין לשלם והי' מוכרח לבקש ממנו בתורת הלואה וכיון דעביד אינש דיזיף ליומי' והוא רוצה להלות לו לי' שנים, ושביום מחר ישיב לו כספו וישאר ההלואה בידו, אינו מקפיד שיקבל בתורת פרעון.
ועפמ"ש יש מקום לבאר מה שכתוב הש"כ (סי' פה סק"ז) וז"ל ואין לומר דהא דפריך אי דמטי זמניה מאי טעמא דרבנן פריך בין לר"נ בין לר"ש והא דלא פריך היכי דמי לר"נ, משום דלר"נ מיירי מתני' בלא מטא זימני' ולא קשיא לדידי' מ"ט דאדמון אבל לרב ששת פריך מ"ט דאדמון כו' עכ"ל שכונת הש"כ דגם כדלא מטא זמניה י"ל טעמא דאדמון שאומר שאם הייתי חייב הי' לך לקבל הכסף בתורת פרעון (ובשביל מה דאפשר שלפעמים יטול עי"ז בנונית לא ישעבד א"ע) ודוקא אליבא דר"ש דצ"ל שלוה זה לעשר כו' הוא דפריך מ"ט דאדמון וכמבואר למעלה (וי"ל ג"כ לפום דפרש"י ד"ה בהא לימא דנוח הי' לו כו', ומשום דדוקא מצד התועלת שיהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר. מתרצה הנותן בכך וגם זימנין דהשתא המלוה נצרך למעות קודם זמ"פ הוכרח להרחיב לו הזמן לעשר שנים ובעד זה יתן לו הוא הלואה על משך ה' שנים. ודממילא י"ל לר"נ דבשלו שמין שהתועלת מוטל בספק. ופעמים שיצא שכרו בהפסידו, שיגבה ממנו קרקע פחותה יותר).
ובירושלמי דמ"ד ז"ג שט"ח יליף ליה מרבנן ואדמון כו' מודיי שיוציא מנה כנגד מנה אלא בגין דתנינן אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד את לוה ממני לפיכך צריך מימר ז"ג שט"ח וז"ג שט"ח והמפרשים תקנו הגרסא. ועכ"פ מוכיח דגם אדמון ס"ל דז"ג וז"ג כל דידעי' ששניהם חייבין זל"ז. וע' ש"כ סי' ס"ו סקע"ד עמ"ש הראנ"ח דכשנתן שט"ח ללאה ולאה חייבת ללוה דל"מ מחילה דהא קיי"ל ז"ג וז"ג, וע"ש בקצה"ח דאכתי כיון דהוי תפס ל"מ מחילה וע' קצה"ח סי' נ"ט כשטען הלוה יש לי בידך כנגד שטר שלי והמלוה אומר איני יודע. דכיון דחייב הוא אלא שתובע מהמלוה חוב אחר הו"ל איני יודע אם נתחיבתי. ובש"כ סי' ע"ב סקע"ט שאם יש לאחד עדית ובנונית ולאחד זבורית דז"ג וז"ג אינו יכול לשבע שאינו חייב לו כלום, וכבר הובא ממ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ דין י' דאי אכל הפועל לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה מאגרה דהיינו אפוקי כו'. ובפלפלא חריפתא הקשה ע"ז. ולכאו' י"ל דכיון שבשכירות פועל עובר על לא תלין פעולת שכיר הוי כמו שכבר גבה שכרו (וגם הוי ביד הפועל להחזיר פירות אחרים חלופי הפירות שאכל) ומש"ה מדמי לה הרא"ש למשכנתא (וקיי"ל דאוקי ממונא בחזקת התופס ול"א דכיון דז"ג וז"ג אינו זוכה במה שתופס).
והנה יש להוכיח עוד כמ"ש דכל היכא דקיי"ל שכאו"א עומד בשלו הוי זה מה"ת ולא תקנתא דרבנן בעלמא, מדהקשו התוס' בב"ק ד' ל"ג על המשנה דשני שוורין תמין שחבלו זא"ז משלמים במותר חצי נזק. דכולה מתני' שאינה צריכה היא, והוצרכו לתרץ דאצטריך לומר שאם הקדיש שורו של חבירו אין חל ההקדש אלא כנגד המותר. ואפי' לר' ישמעאל נ"מ אם נאבד האחד כו', ואס"ד שמד"ת זה גובה וזה גובה, תיפוק דאצטריך להשמיענו תקנתא דרבנן. ובירוש' דכתובות קאמר דמ"ד יוציא מנה כנגד מנה יליף לה משוורים תמים שחבלו זב"ז משלמין במותר ח"נ וא"כ אכתי דברי התוס' צריכין ביאור, דהא טובא קמ"ל מלתא דהוי בפלוגתא (וי"ל דמ"מ דכיון דלמ"ד יוציא כו' הוא דבר פשוט מצד הסברא, ועיקר הדין הוא לענין ב' שהוציאו שט"ח כו' לא הו"ל להשמיענו זה לענין ב' שורין תמין כו'), וצ"ל דמפרשי התוס' דהיכא שאין ריוח והפסד לאחד מהם ע"י מה שזה יגבה וזה יגבה, הוי מלתא דפשיטא לכ"ע שכאו"א יעמוד בשלו, דהפוכי מטרתא למה לי ודוקא היכא דליכא הפוכי מטרתא בעלמא הוא דפליגי, וכדסיים שם בירושלמי, מחל של מאתים במנה ושל מנה לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד ז"ג שט"ח וז"ג שט"ח אותו שמחל אינו גובה ואותו שלא מחל גובה, כתב של ר' בשטר ושל מנה לא כתב (שהלוהו בע"פ) מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כו' (וגובה ממשעבדי רק מנה), והשתא ניחא שהכריחו התוס' לפרש דקמ"ל לענין אם הקדישו א"נ שנאבד האחד דאלת"ה הוי משנה שא"צ דפשיטא דהפוכי מטרתא ל"ל, ושפיר קאמר בירושלמי דמ"ד יוציא כו' יליף לה משורין תמין כו' דעכצ"ל דקמ"ל דמשלמין במותר ח"נ לענין שלא יוכל לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו, וא"כ מוכח דגם היכא דל"ש סברת הפוכי מטרתא ל"ל מ"מ יוציא מנה כנגד מנה ועכ"פ בנ"ד יכול לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון שאומר להד"מ והוא יודע בשקרו, ויש לו רשות לעכב אפי' מדין תורה ולא רק מצד תקנתא בלבד כתבתי הנלע"ד בעז"ה בחדש שבט שנת תרנ"ט אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל.