אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן א

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן א

ספר דבר אליהו

בעזה"י יום א' לסדר שלח שנת תרס"ב מאריאמפאל. כבוד הרב הג' המפורסם בתורה ויראה ומדות תרומיות כו' מו"ה ישו ר ישראל נתן טייץ אבד"ק לידווינאווא פלך סובאלק (ואח"כ אבד"ק ליגום זלה"ה).

הנני בזה להשיב למעכ"ת על מכתביו ע"ד הקצב דמחנם שזה כשבע שנים עוסק באומנתו ומוחזק בכשרות ולא נשמע עליו שמץ דבר מעולם ועתה העיד השו"ב ר' משה יצחק שמצא כי הכרס ובה"כ נתלשו וניטלו מבהמת הקצב הנ"ל ומצא סרכא על בשר הטרפש הנשאר על הדופן ובסוף הסרכא הי' כמו פי מכה קטנה עם מעט מוגלא, וכמו שביל קטן הנעשה ממחט או קוץ בתוך המוגלא שעל פי המכה, ומקום הסרכא מכוון למקום בית הכוסות המונח על הטרפש, וניכר שהי' נסרך לביה"כ ובודאי הי' שם קוץ או נקב, ובבשר הדופן שנגד הטרפש הי' מכה וכמו נקב הנקרא שטאך, ובפנים הדופן הי' שומן על המכה. וצד הטרפש אשר להדופן הי' נקי מסרכא ומכה ורק נקב קטן נמצא שם בהטרפש שניכר להשו"ב שנעשה ע"י חתך סכין, והבה"כ נמצא מחותך ונחסר הרבה ולא נמצא מכה בהנשאר, והשו"ב מחליט שהטבח עשה בזדון ורצה להאכיל טריפות, והטבח מתנצל שלא הרגיש סרכא מביה"כ לטרפש. ושהנקב הנמצא נעשה מהשטאך של הדופן. ומצד שהי' עש"ק והשו"ב איחר לבא לבדוק לזאת תלש ונטל בעצמו והוא לא הרגיש מאומה ונסתפק כ"ת אם יש מקום להכשיר הקצב הנ"ל מצד שהי' מוחזק בכשרות מעולם. ויש מפקפקין בעדות השו"ב ותולין שיש להשו"ב טינא על הקצב. ויש שמאמינין להשו"ב ומהימן להו כבי תרי:

הנה יש מקום לחקור ולומר שאין הע"א נאמן. במקום שהבעלים מכחישין, אלא לאסור ולהטריף הבשר משום שלא הי' חזקה מבוררת שהבהמה כשירה. משא"כ לענין להפסיד נאמנות המוכר, אין ע"א נאמן נגד חזקת כשרות של המוכר וכמו שאינו נאמן נגדו להוציא ממון ועמ"ש החו"ד סי' קכ"ז סעי' ב':

והגם שכתב הפ"י (גיטין ד' י"ז) דמש"ה לא מהני חזקת כשרות במקום חזקה קמייתא הגם דקיי"ל בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכל א' באה בפ"ע ומעידה אלמא דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון. שאני הכא דאתרע חזקת כשרות דידה והאי חזקת כשרות מאי טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות אע"כ משום דאזלי' בתר רובא ורוב ישראל כשרין ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות אפי' כשהן פנויות ע"ש אכתי מבואר בפנ"י דכ"ז שלא אתרע חזקת כשרות עדיף ח"כ מחזקת ממון וכיון שאין נאמן נגדו להוציא ממון מכ"ש שאין נאמן להפסיד חזקת כשרותו:

ויש להוכיח דזה הוי חזקה מבוררת מהמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ג) דכשהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתי' וכל מה שהעיד כשר עד דידעי' דעבר קודם לכן. וע"ש בב"י ובד"מ בשם הרשב"א ושאין חולק בזה. הגם דקיי"ל ביו"ד (סי' פ"א סעי' ב) דכשהוגלד פי המכה שבידוע שבוודאי נעשה ג' ימים קודם שחיטה, אסורות אף הגבינות שנעשו קודם ג"י. ועמ"ש הרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים מחזקת הרוב וא"א לומר דסמוך לשחיטה ממש נטרפה הכל אסור למפרע. ועמ"ש הט"ז דלא מהני חזקה אלא כשאין צורך והכרח ליתן איזה זמן לבטל החזקה והיינו היכא די"ל שנעשה ממש ברגע שקודם השחיטה (והגם שאין סברא לחלק בין זמן מועט למרובה. מ"מ שאני שעה ורגע שמכון לשוחטה שכבר עומדת אז להתברר ולא שייך להעמידה אז בחזקתה) משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה באיזה זמן דממילא כבר נתבטלה החזקה (הגם שלא הי' חזקת איסור על החלב) וא"כ יקשה ה"נ נימא דכיון שנתבטלה אח"כ חזקת כשרותו ממילא מתבטלת חזקת כשרותו גם למפרע והגם דשאני טריפות דאפשר שנטרפה מן הבטן ולא היתה כשרה מעולם ה"נ אפשר שמרגע גדלות שהי' ראוי לעדות כבר עבר עבירה ע"ד מ"ש זורו רשעים מרחם. והגם דלא שכיחא שברגע דגדלות יעבור אכתי אם כבר חטא ופשע בקטנותו מזמן חינוך ומתחלת גדלותו לא הי' בכשרות, לא הי' לו ח"כ מעולם. ומוכח מזה דחזקת כשרות של האדם עדיפא מחזקת כשרות של בהמה דהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא (ועומדת להשחט ולהתברר ע' חולין ד' י"ד) משא"כ חזקת כשרות של איש מישראל דכיון שמוציאין ממון ע"פ עדותו כ"ז דלא אתרע. החזיקתו תורה לכשר ודאי והוי חזקה מבוררת ועיין קידושין דנ"ז תד"ה שחטה ונמצאת טרפה. שהקשו לפרש"י דכי נמי נמצאת טרפה שנקבו הדקין שמא הטריפות בא אחר הלקיחה וא"כ אמאי מותרת תיאסר מספק ואולי י"ל דשפיר קאמר כגון שנמצאת טרפה בבני מעי' דלא חל עלה קדושה כלל. וממילא העמד אותה בחזקת חולין דהוא חזקה מבוררת:

והנה בקצה"ח הקשה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות משום דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך. וא"כ ה"נ נימא אוקי ממון על חזקתו והרי פסול לפניך. ומ"ש הנה"מ לתרץ דשאני חזקת ממון דלאו חזקה המבררת היא ואינה מצטרפת להריעותא דהרי פסול לפניך, צ"ע דבעלמא מצטרפת חזקת ממון לשאר חזקות ולענ"ד י"ל דשאני התם דכשבאנו לדון על הכשר המקוה אנו דנין רק לענין כשרות המקוה לטהר את הטמא מטומאתו ושייך לומר העמד טמא על חזקתו. משא"כ כשבאנו לדון על חזקת כשרות האיש הוי גם לענין להחזיק ממון ע"פ עדותו וכדומה ולענין שנחשב עושה מעשה עמך ואסור לקללו ושיש לו נאמנות למכור מאכלי כשר וכיון שיש לו חזקת כשרות לכל דבר ממילא מהני עדותו גם להוציא ממון וכעין הא דקיי"ל דכשהוחזק האיסור ע"פ עד אחד, לוקין ועונשין על פיו. וכעין מ"ש דמוציאין ממון ע"פ הרוב היכא שכבר הוחזק הרוב לכל דבר ואולי מצד זה כדאיכא תרי ותרי כיון דאוקמינא בחזקת כשרות לכל דבר. ממילא מוציאין ממון ע"פ ג"כ:

ועפ"ז יש ליישב מ"ש התוס' קדושין ד' ס"ו ד"ה אר"ט וז"ל וא"ת מאי משל הוא הרי במשל אפי' נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשרה, ובכי ה"ג גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחילה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט ואור"י דבתרתי פליגי פליגי בטהרות שנעשו ע"ג למפרע מר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע ופליגי נמי בטמא במקוה ולאח"ז נודע שהי' חסר באותו שעה שטהרותיו ט למפרע ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר"ט אומר כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי לא יתישב הא דקאמר ר"ט בדין מקוה שנמדד ונמצאת חסרה לטהר כל טהרות שנעשו ע"ג ומייתי משל ממי שעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג כו' דהא העיקר חסר מן הספר הפלוגתא במקוה שטבל בה כהן ועבד כו'. דדוקא לענין זה שייך המשל דהי' עומד ומקריב כו'. וע"פ האמור יש מקום ליישב דר"ט קאמר משל לעומד ומקריב כו' דמוכח מזה דגם כשנתברר אח"כ שהיתה המקוה חסרה מ"מ כשרה העבודה מצד שבשעת טבילה לא נתברר עדיין פסול המקוה, דוגמת המשל לעומד ומקריב כו' ונודע שהוא ב"ג כו' וכיון דמהני חזקת המקוה לענין מה שטבל כשעמדה בחזקתה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה מש"ה גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אזיל בתר חזקת מקוה משום שאין הטבילה כרוכה ותלוי' בחזקת טומאה של הטובל כיון שיש מציאות השתמשות בחזקת מקוה לענין הכשר עבודה וממילא שייך לומר מקוה זו בחזקת שלם עומד כו', ור"ט מדמי לה לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בע"מ וממילא גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אין מקום לילך בתר חזקת מקוה כיון דכל ענין המקוה הוי רק כדי לטהר מטומאה ואוקי בחזקת טמא כיון דל"מ הכשר חזקת המקוה אפי' לענין הכשר עבודה ובזה מתבאר הא דקאמר בירושלמי [פ"ח דתרומות] ומקוה לאו ספק הוא א"ר חנינא זאת אומרת פסול משפחה צריך ב"ד, דהיינו שכיון שפסול משפחה צריך ב"ד וקודם שמתברר בב"ד הפסול עבודתו כשרה הגם שנתברר אח"כ שהיה פסול וממילא דה"ה דכשטבל הכהן במקוה חסירה קודם שנתברר בב"ד שהיא חסירה עבודתו כשירה וממילא שייך לומר העמד המקוה בחזקתה כיון שאין חזקת המקוה תלוי' בחזקת טומאה של הטובל, דהא לענין עבודה מהני חזקת המקוה להכשיר העבודה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה בשעת טבילת הכהן. ובלשון הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש שכהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות פסולין שהרי עבודתו חולין, הרי דגם זה הוי בכלל חילין וממילא שייך לדמות זה להיכא שנמצא אח"כ שהוא ב"ג, ויש ליישב גם לשיטת הרמב"ם (פ"ו מביאת המקדש) דגם כשעבד אחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשירה בדיעבד. וא"כ יקשה לכאו' דליכא נפקותא במה שמעמידין המקוה בחזקתה שהיא שלימה לענין הכשר העבודה. דאי נימא לדמות מה שטבל במקוה חסירה להיכא שנבדק ונמצא חלל, אין נ"מ בזה במה שמעמידין המקוה בחזקתה. די"ל דאכתי איכא נפקותא בחזקת המקוה דממילא כ"ז שלא נתברר שהיא חסירה טובל בה כהן טמא ועובד לכתחילה ואין צריך לברר ולמדוד אותה שמא היא חסירה, כיון דגם אי קמי שמיא גליא שהיא חסירה אין קפידא כל שלא נתברר לנו שהיא חסרה

ועכ"פ נתבאר דלענין מכירת בשר כשר שהאמינתו תורה לכל מי שמוחזק בכשרות והוי לענין זה בתורת עד (עיין יבמות ד' פח) איכא חזקת כשרות מבוררת גם במקום הפסד ממון, ומעשים בכל יום במכירת קצב בשר שלפעמים נמצא אצלו טריפות יותר מכשירות ובכל זאת הוא נאמן למכור כשירות כמ"ש הנוד"ב אה"ע ת' ס"ט. ואי נימא שבמקום חשש הפסד ממון ליכא חזקת כשרות מבוררת. ודהויא רק חזקה דאתיא מכח רובא הו"ל לחוש במקום שרוב הבשר הנמצא תח"י הן טריפות.

והנם דמצינו לענין עדות דמפסל נוגע בדבר משום שחשוד לשקר (כמ"ש הש"ך סי' ל"ז ס"ק א') ומוכח מזה לכאו' דליכא חזקת כשרות כל שהוא נוגע בדבר ובפרט בנגיעה של הפסד ממונו. [ובקצה"ח הביא ממ"ש מהריב"ל דגם כשנוטל שכר להעיד אין עדותו בטילה מה"ת הרי דאינו חשוד לשקר בשביל הנאת ממון לענ"ד יש מקום לומר דגם להש"כ יש לו חוקת כשרות אף במקום שהוא נוגע בדבר. רק שאין הנוגע בתורת עד כיון שהוא כבעל דבר שמעיד גם לעצמו (וכשמעיד לחובתו לא גרע מסילוק דמועיל וכסברת הנה"מ). ומ"ש הש"כ שם וז"ל ואע"פ שאפשר לקיים דברי הע"ש ולומר דהיכי שיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב מ"מ אין זה עיקר והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"ם מלובלין וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וז"ל לא ניחא לי' לשווי' נפשי' לוה רשע ולא ישלם קשיא לי' לר"י הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדינא לי' דעד שקר נמי רשע מקרי וניחא לי' דה"ק לא לקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל. י"ל דכונת דברי הש"כ הוא רק לסתור מ"ש מהר"ם לובלין דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שפסול לעדות אפי' ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, אלא דכיון שיש לו דין עד קרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, ממילא כיון שאינו בתורת עדות וליכא בלאו דלא תענה, הדר חשוד לשקר ג"כ במקום נגיעה (ומאי חזית להאמינו טפי מהבעל דין. דכשיהיו בע"ד עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וגם כשהבע"ד השני טוען שמא אין להאמינו כיון שחשוד לשקר מצד שאין לו דין תורת עדות), ויש בזה נפקותא לדינא הא דאמרי' דנוסף על מה שאין לו תורת עד הוא חשוד לשקר ג"כ, לענין הא דקיי"ל (סי' ע"ה סעי' כ"ג) דכשאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו חשיב זה טענת ברי, משא"כ כשאותו שאומר מפיו הוא נוגע בעדות (ע"ש בש"כ ס"ק פ"ב), וכן יש נפקותא להא דקיי"ל (ע' סי' פ"ב) דזימנין דלא אמרי מיגו במקום עדים קרובים, משום שאינו טוען ברצון טענה שיחזיקוהו הכל למשקר, משא"כ במקום שהעדים נוגעין בדבר, שפיר יש טענת מגו, שלא יחזיקוהו למשקר, כיון שהנוגע חשוד ג"כ אצל העולם לשקר, ומ"ש הש"כ שכ"כ הרמב"ן היינו ממ"ש להקשות דהא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדי' לי' דעד שקר נמי רשע מקרי דהיינו דמקשה למה אין מעיד לו עליה, אדרבה נכשיר את עדותו וממילא יהא ג"כ בלאו דלא תענה ולא יהא לו שום נגיעה בדבר. דלא שייך לומר שמעיד בזה לעצמו לתקן כלפי שמים שלא יהא בכלל לוה רשע ולא ישלם, דהא אין מתקן מאומה דהא עד שקר נמי רשע מקרי ומתרץ דשפיר הוי נוגע בעדות דלצאת ידי הבריות מתכוין, וממ"ש הרמב"ן בלשונו והיכא חשדינא לי' ומתרץ טעם החשד. מפורש דכל שהוא נוגע בעדות חשוד לשקר, וכ"כ הפ"י (קדושין ד' מג) ליישב מה דפרש"י ד"ה והשתא דתקון רבנן היסת, דאע"ג דחשידי אממון לא חשידי אשבועה, ולכאו' קשה דהחשוד להעיד שקר חשיד אשבועה (ולולי פרש"י הי' אפשר לפרש דנהי שחשוד על השבועה מ"מ יש בזה ענין נגיעה דזימנין דמסתפי אינש משבועת שקר הגם שחשוד להעיד שקר) וכתב הפנ"י לתרץ דכוונת פרש"י דכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידו תו ליכא עליהם שם עדות אלא הו"ל כמו בעלי דברים ולא מקרי עדות שקר שבמקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש. ואי נימא שגם דעת הש"כ הוי כן, ממילא מתישב גם אי נימא שהנוטל שכר להעיד כשר עדותו מה"ת, משום דכיון שבידו להעיד בלי קבלת שכר, ממילא יש עליו תורת עד בזה העדות, וכשישקר יעבור בלאו דלא תענה וממילא אין חשוד לעבור על לאו דלא תענה בשביל ריוח ממון.

ובספר שערי תורה (כלל ח' פרט ד') כתב להוכיח שי לסתם איש ישראל חזקת כשרות אפי' במקום הפסד ממון. ממה שכתבו התוס' (בשבת ד' מ"ד בד"ה מתוך) דמש"ה אמרי' דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבוי, היינו משום שעל מתו מצטער ביותר ואתי לכבות במזיד משא"כ גבי ממון אמרינן להפך, דאי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד להציל ישכח ויבוא לכבות בשוגג ע"ש. ומוכח מזה דלא חיישינן שבשביל הפסד ממונו יעבור עבירה במזיד, דאלת"ה היה לנו להתיר להציל ממונו יותר ממזון ג' סעודות כדי שלא יכבה במזיד כמו שהתירו במת. ולענ"ד אין מזה הוכחה. דהאיש שיחוס על ממונו ולא ישגיח על האיסור, גם כשנתיר לו להציל כל עניני מזון, אכתי אפשר דאתי לכבוי כדי להציל את ביתו והונו בשלימות, וכל התקנה למנוע שלא יבוא לכבוי שייך רק אצל מי שאינו חס על ממונו במקום איסור, ושפיר קאמר שאם יתירו לו להציל הרבה ויותר ממזון ג' סעודות ישכח ע"י טרדות ההצלה ששבת הוא ואתי לכבוי, רק שהוקשה להתוס' הא דקאמר דאי לא שרית להציל מתו מפני הדליקה אתי לכבוי, כיון דלא אתי לכבוי אפי' בכדי להציל את ממונו, ומי דאתי לכבות בשביל הצלת מתו אכתי אתי לכבוי בשביל הצלת ממונו, ותרצו התוס' שעל מתו מצטער הרבה ויבוא לתקנת כבוי גם מי שלא יבוא להכשל בחילול שבת בשביל הצלת ממונו. [ובלא"ה שאני היכא שיודע לכל שחלל שבת דמירתת ומתבייש ואיכא מורא בו"ד עי' ברכות דף כ"ח וב"ק ד' ע"ט. משא"כ כשמכבה בשביל הצלת מתו שיהיה לו אמתלא והתנצלות שהוא טרוד בדבר מצוה להציל המת מבזיון].

ומ"ש עוד בשע"ת שם להוכיח ממ"ש התוס' ב"מ ד' ל' ד"ה אפקרה ושבת ד' י"ח דאנן סהדי דמפקיר לכליו ולבהמתו כדי שלא יעבור על שביתת כליו ובהמתו בשבת ומבואר בט"ז (ה' שבת ס' רמ"ו סק"ה) שצריך שיהא הפקר גמור כדי שיוכל כל אדם לזכות בו. ומוכח מזה שיש לכל אדם מישראל חזקת כשרות ואנן סהדי דמפקר לה כדי להנצל מאיסור, הגם שעי"ז יוכל להפסיד כל ממונו, לענ"ד אין הוכחה ממי שבא לשאול לחכמים כדי שלא יכשל באיסור, ושמורין לו חכמים להפקיר בפיו ובלב שלם, ורק לפי שאינו מוצא בפני מי להפקיר, הוא מוכרח להפקיר בינו לבין עצמו, ואיש מצוין בכשרות כזה אנן סהדי דמפקר לה כו', ובפרט כשמפקיר בפני א' שיתברר מזה כשרותו.

עוד הביא בשע"ת שם להוכיח ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס בשם הרשב"א על אחד שהעידו עליו שהלוה לישראל בריבית קצוצה, וכבר מת, ורוצה לפסול השטר שהוא חתום כל שהדבר מפורסם שהוא אפטרופס של עכו"ם תלינן שהמעות של עכו"ם דאוקי גברא בחזקת כשרות, וכ"כ בש"ע חו"מ ס' ל"ד סעי' י"ב, ולענ"ד שאני התם דלא שביק התירא ואכל איסורא, וע' ש"כ (סי' ק"ס סקל"ג וסי' קס"ט סקע"ה) שנאמן המלוה בלא שבועה שהלוה דרך היתר, ומשום שבנקל לעשות דרך היתר, ובודאי לא שביק התירא ואכיל איסורא להלות בר"ק. וממילא מוכח ממה שהלוה בר"ק שהמעות של עכו"ם, ואדרבה ממ"ש דדוקא כשהוא מפורסם שהוא אפוטרפוס של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית, מוכח דחזקת כשרות של סתם אדם מישראל לא אלים כ"כ, ודכיון דחזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו אתרע חזקתו, ומפורש בש"ע דדוקא כשהעידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר שבדרך שאין בו איסור הלוה, משא"כ אינש דעלמא דהגם שכשר לעדות כ"ז דלא אתרע חזקתו אין חזק"כ שלו מבוררת.

ומ"מ לענין מכירת בשר כשר שהאמינו תורה לכל אדם כבר נתבאר דהוי חזק"כ מבוררת וגם להאוסרין כשהגיד ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, היינו

דוקא משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וכמ"ש הט"ז סס"א, והגם דשאני התם דמיד ששחט הוי כמו שבא הוא תחלה לפני ב"ד להעיד ששחט כהוגן, אכתי יש להסתפק גם בנ"ד אי נאמן להוציאו מחזקת כשרות. הגם דלפמ"ש השיבת ציון ת' כ"ד דהכחשת שוחט לאו כלום כנגד דברי הרב. ה"נ שאין בהכחשת הקצב ממש להכחיש דברי השוחט הממונה להשגיח על השחיטה. לענ"ד צ"ע הוכחות הש"צ שם ממ"ש ביו"ד ס' קפ"ה כשאמרה פלוני חכם טיהר הכתם והחכם אומר שמשקרת, דהא שאני התם שתולית בשם החכם והחכם מכחישה, משא"כ בנידון השאלה של הש"צ שלא תלה השו"ב הכשרו ע"פ דברי הרב, רק שאמר שמעולם לא הודה לפני הרב שהאכיל טריפות וכדומה. וכן מ"ש הש"צ שם דלא מיבעיא לדעת הטור יו"ד ס' קכ"ז דמ"ש כל שבידו נאמן היינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו, דבודאי הרב נאמן, רהא הוא עומד על כך להשגיח על השוחט, צ"ע לענ"ד דהא בנידון דידיה לא נתברר להרב שום ריעותא בשעת השגחה על השו"ב, רק שאמר שהשו"ב בשעת חליו התודה לפניו, וגם שאני כשנתן בידו לשמור, וכמ"ש דמהימן עלי' כבי תרי (וגם אפשר דממילא אין שם על לב לדייק כ"כ לפי שסומך עצמו על השומר), משא"כ בנ"ד י"ל שאינו נאמן אלא לאסור הבשר כשהשגיח ע"ז, ולא לפסול השו"ב, ואטו הוא חפץ המופקד בידו לשמירה, ועמ"ש החו"ד דדוקא כשמסרו בעלים ביד מי שיכול לאסרו דהימנוהו. וכן יש לחקור בנ"ד כמ"ש, הגם שהיה הקצב מחויב להראות להשו"ב מקום החתך שאפי' לפי דבריו לא היה לו רשות לסמוך על עצמו, וממילא אין להקצב דין תורת בעלים, דשייך דוקא היכא שהבעלים עצמם יודעין ולא כשצריך לשאול להשו"ב. אכתי יש לחקור לענין להוציאו מחזקת כשרותו

ועמ"ש הש"כ ר"ס קי"ט דדוקא טבח שוחט שבקל יכול לעשות שהיה או דרסה צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ קצב מוכר בשר דעלמא, ועי' מרדכי ריש חולין דמשום דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת, צריך שהשו"ב יהי' מוחזק לנאמן ביותר, ועי' ס"ס ס"ה דדוקא לענין גה"נ (שיש טורח לחטט עי' חולין ד' צ"ג, ויש חשש התרשלות ועי' תוס' פסחים ד' ד') צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ בעלמא ועי' שבת ד' ל"ב פירש"י ד"ה ונמסרו לע"ה, שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר, והאמינה תורה את כל אדם עליהם. [וע"ש בפירש"י דאע"ג דתיקון רבנן דמאי כו', ולכאורה לפמ"ש התוס' בפסחים ד' מ"ט, ד"ה וי"א, ובסוטה ד' כ"ב, יש לפרש דמיירי בע"ה כזה שאינו חשוד על המעשרות, וכדמצינו שאמר ר"ע כשהייתי ע"ה כו', הגם דהוי צנוע ומעלי עי' תוס' כתובות ד' ס"ב ד"ה דהוה. והיינו מ"ש שבשביל ב' דברים ע"ה מתים על שקורין לארון הקודש ארנא ועל שקורין לבה"כ בית עם, שרק לענין זה הם ע"ה שאינם מכבדין התורה ולומדיה, ועי' חגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא, לפי שאדרבה חושב עצמו למדקדק במצות ביותר, ומסוג ע"ה כזה קאמר התם כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כו'. ויתכן ג"כ לפרש דמשום איבה ב"ד מקבלין עדותן, ומ"מ לא יוציאו ממון ע"פ עדותן. ולא יתודע להעד ע"ה שהטילו ב"ד ספק בעדותו, לפי שיחשוב שהבע"ד שהעיד לזכותו הפסיד מטעם אחר, והוא לא ידע טעם הפס"ד] ועכ"פ כיון דמדינא הוי לעכובא שיהא הקצב מוחזק בכשרות, וכ"ז דלא אתרע חזקתו הוא בחזק"כ, ממילא זה שלא נשמע עליו שמץ ריעותא מעולם אפשר שאין ביד השו"ב לפוסלו

ואפי' הנך דמהימן להו השו"ב כבי תרי ואינן חושדין אותו שאומר כן מצד שיש לו טינא על הקצב, ג"כ יש לחקור אי אסורין לקנות בשר כשר אצל הקצב ההוא, דהא גם לפי דברי השו"ב, הוי רק אומדנא דמוכח שרצה להכשיל ולא עלתה בידו זממו הרעה, וכבר מבואר בנ"ב מהד"ת חלק יו"ד ת' ר"ד דכיון שלא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות הגם שהמניעה לא היתה מצדו רק מצדה מי יכול לדון על המחשבה, דאפשר שהיה פורש והיה חוזר בו (עי' מנחות ד' מ"ד באו כו') ודלא הוי בכלל מ"ש שקלקל המשודך מעשיו, ועמ"ש בספרי אה"ר בפתח דבר בהא דקאמר יומא דל"ח דשוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור דהיינו לשמרו מן החטא בפועל ושלא יעלה בידו להפיק זממו ומחשבתו הרעה והא דקי"ל סי' קי"ט סעי' ט"ז בטבח שהיו מעשיו מוכיחין שהיה רוצה להכשיל הצבור להאכיל טרפות כגון שחתך הסרכות מסלקין אותו, הגם שעדיין לא האכיל הבשר ולא הפיק מחשבתו הרעה, וגם אין הטריפות ברורה שע"פ רוב מתכשרות, ומקור הדברים מתשובת הריב"ש סי' קי"ג וע"ש שראה בצלעותי' סרכות תלויות, והחשש טריפות רק מצד שאין אנו בקיאין ע' סמ"ע ס' רל"ב ס"ק כ"ח ויו"ד סי' פ"א ס"ב, כבר מפורש בריב"ש שם דהוי עובדא בבודק הממונה מהקהל, ודגם כשלא נחשד להאכיל איסור רק שמנבל הבשר ומפסיד לבני העיר מסלקין אותו בלא התראה, כמ"ש בב"מ ד' ק"ט, לפי שיש להם להשתדל להזדרז במלאכתן הואיל והעמידו אותו הצבור עליהן, וכ"ש אם הוא חשוד להאכיל טריפות כשעשה שלא כפי מה שמוזהר לעשות כפי שמינו אותו הצבור עליהן (ועי' סמ"ע דגם כששוחט בחנם הוי הסילוק קנס להטבח, משום דזמנין שיטול שכר, וגם יש לו טובת הנאה שמחזיקין לו טובה, עי' תוס' פסחים ד' כ"ב, ומסלקין אותו מהתמנותו כשמפסיד ממון ישראל ועובר בבל תשחית) והיינו מ"ש הריב"ש דהגם שאינו מחויב לשלם מה שהפסיד הבהמה לפי שלא אסרוה אלא מפני חשד וספק, מ"מ מסלקין אותו, ובש"כ ס"ק ל"ב דאע"פ שמכח מעשיו של הטבח הוצרכו לאסרה מ"מ כיון שאינו אלא ספק טריפות מצי למימר דלמא כשירה היא והמע"ה, ולכאו' יפלא דהא אי הוי טרפה בודאי לא הפסיד להבעלים, שגם בלא מעשיו היה הבשר טרפה, ועכצ"ל משום דלא הוי הטרפות מדינא ורק בתורת קנס כמ"ש בלשון הש"כ שמכח מעשיו הוצרכו לאסרה, ועכ"פ מבואר דדברי הש"ע הנ"ל שמקורן דברי הריב"ש הוי רק לענין שמסלקין אותו הצבור מהתמנותו.

אלא שמצינו להרשב"א ת' שפ"ב הובא בב"י סי' קי"ט בקצב ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק, פסול הוא כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר הסרכות כו' ע"ש. והתם בשעה ששם ידו אינו יודע עדיין אם יש סרכא, וסירכא המנתקת ביד שלא יכירנה הבודק היא סרכא קלה שע"פ הרוב תעבור בקליפה ומיעוך קל. ועי' ב"י אי מודה הרשב"א לסברת מר יעקב גאון להכשיר סירכא הנתקת ע"י הכנסת יד הטבח, ועי' רשב"א ת' ש"ד אם מותר למשמש סרכא באצבעותיו לראות אם תהא נמוחה שצריך להתרחק מזה, ואם יעשה כן אחר התראה נסלק אותו, הגם שיש מקילין בזה ובפר"ח סקי"ט הביא מ"ש הרשב"א בעצמו ת' כ' ותרל"ב דסגי בקבלת דברי חבירות ולכאו' י"ל דשאני התם דנהי דאינו נאמן לומר שוגג הייתי מ"מ ליטא הוכחה שהזיד, והוי רק ענין פשיעה וקלות שלא נזהר לדקדק, משא"כ כדמוכח שהזיד, וכבר בארתי בספרי אבן הראשה ס' ל"ז בטעם מה שהחמיר הרשב"א דכיון דאמר סוף קדושין הכשר שבטבחין כו' ופירש"י ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן ועי' ביצה ד' כ"ה מקטע רגליהן דקצביא כו', מש"ה כיון שהם חשודין והכל מוכרחין לסמוך עליהן, יש להחמיר עליהן כשיצא תקלה מתח"י משום דאי לא מסתפי טובא יבואו תמיד להכשיל ולהתנצל באמתלאות שקר וכל תקנתם הוא החומר שלהם מה שמחמירין עליהן כשנמצא בם שמץ דבר, וכעין הא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומש"ה מחמירין עליו גם כשנתברר שרצה להכשיל

ועמ"ש בעבודת הגרשוני ת' ט"ו בטבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג"י אחר שחיטה שאין להעבירו מאומנתו משום דדמי למ"ש ס"ס ס"ד כשנמצא אחריו חוט או קרום כו' משום שאין איסורו אלא מדרבנן, ולכאו' שאני התם דליכא חימוד ממון שאין מרויח ממה שלא נקר כדין דלגבי ישראל הקונה אינה פחותה בדמי' ע"י מה שהוא מחותכת הרבה ע"י הנקור עי' חולין ד' צ"ד וכיון דליכא בזה ריוח ממון הוי זה רק ענין קלות והתרשלות שלא רצה לטרוח לנקר, ואפי' יצא מתח"י חלב כזית בב' וג' מקומות אין הוכחה שהזיד אלא שפשע, ודגם השכחה בזה הוי ענין פשיעה, לפי שמוטל עליו לדקדק (ועי' תמיד ד' כ"ח שאפי' על אונס שינה כו') משא"כ בזה שמכר בשר שלא נמלח יותר מג"י, והעלים מהקונה שאסור לאכל הבשר מבושל אלא צלי, נראה ממעשיו שרצה להעלים במזיד מחמת חימוד ממון, וגם כדנימא שאינו חשוד אלא להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן (דבשוגג א"צ כפרה וע' נה"מ סי' רל"ד, ועמ"ש התוס' ע"ז ד' כ"ב בענין איסור לפ"ע כשמכשילו באיסור מדרבנן, ועי' מו"ק ד' ה' ומש"ש) אכתי הא ממילא חשוד הקצב המוכר להכשיל הקונים באיסור טריפות דרבנן, וכן משמע ממ"ש הרשב"א ת' שפ"ב דלענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול כו' ואולי י"ל דמיירי הרשב"א כשרגיל לעשות כן, ועי' ד"מ סק"ד וברמ"א דכשהוציא טרפה תח"י דוקא כשמוחזק בכך ושכן כתב גם הריב"ש (לכאו' הריב"ש לא מיירי לענין חשד האכלת איסור דוקא אלא לענין כשנבל הבהמה שמפסיד ממון הבעלים דמסלקין אותו כשמוחזק בכך). ומ"ש בלשון הרשב"א דלענין החשד כו', ומשמע דאינו ודאי שהאכיל טריפות, י"ל דמ"מ גוף הענין ששם ידו תמיד כו' היה דבר מפורסם.

והנה הגם דשאני בשר שלא נמלח יותר מג"י דקיל טפי בעיני הקצב כיון שהבשר כשר לאכילת צלי, משא"כ בנ"ד דהגם שענין ההעלמה בבדיקת ביה"כ הוי רק איסור דרבנן וע"פ רוב נכשרין אחר הבדיקה מ"מ אם היתה כונתו להעלים מלבדוק מטעם חשש שמא תטרף ממילא הא רצה להעלים ולהכשיל באיסור טריפות, אכתי גם בנ"ד י"ל שלא רצה להאכיל טריפות ורק מצד קלות הדבר בעיניו ומצד שרואה שרובן יוצאין בהכשר ובהיותו נחפז למכור הבשר על ש"ק לא דקדק בדבר (ועמ"ש המ"מ פ"א מאישות ה"ד שאם לא היתה כו' באיסור מה"ת לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהי אינשי לא זהורי בי', וצ"ל הכוונה דאס"ד דלא הוי בכלל איסור קדשה דקרא ממילא אין האיסור ידוע לכל וע' ב"מ ד' ל"ג ב"ק ד' צ"ה, א"נ שהאיסור קל אצלו ואיננו זהיר בו מצד שיצרו תוקפו כמ"ש גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן).

וע' רא"ש כלל כ' סי' כ"ט דדוקא כשהוציא טרפה מתח"י ב' וג' פעמים משא"כ בפ"א דמהני קבלת דברי חבירות משום דאפשר שלא הזיד רק שפשע. ובבאה"ט סק"כ בשם מהרש"ל דבפעם א' חשבי' לי' מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וגם לפום דקיי"ל כהש"כ דאפי' בפ"א מעבירין אותו איכא בנ"ד טעמים להכשירו כיון דאפי' לפי דברי השו"ב הוי רק אומדנא שרצה להעלים. והגם דמצינו כתובות ד' ט' דשאחד"א גם היכא שאין האיסור ברור מ"מ י"ל דלענין מה דמהימן לי' כבי תרי. הוי דוקא כשזה מעיד בבירור. ולא מה שמבין שרוצה להכשיל ולא הכשיל, וכיון דהוי ענין דיעבד לקפח פרנסת הקצב אינו ענין למ"ש בחו"מ סי' צ"ב ס"ה דגם כשאינו נפסל אין לעשותו עד לכתחילה (וע' יד אפרים בשם הפמ"א שישבע שהסתם יינם שהי' בידו כבר מכר לא"י. והחשוד למכור סתם יינם א"ח על השבועה ובנ"ד ל"ש זה לפי שעי"ז אפשר לגרום שישבע לשקר שיתקפנו יצרו שאין אדם מעמיד עצמו בדבר הנוגע לפרנסתו ובזיונו המרובה) וכיון שזה כשבע שנים שעוסק הקצב באומנתו ולא נשמע עליו שמץ דבר ומוחזק בכשרות (וגם אינו מנקר בעצמו ואין חשש התרשלות בניקור) לא יצא מחזקת כשרותו ורק שנכון לקנסו שלא ימכור בשר כשר בלא משגיח עע"ג על משך איזה זמן קצוב כפי ראות עיני כת"ר כדי שיזדהר לדקדק ביותר הנלע"ד כתבתי בעזרת חונן לאדם דעת אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמנאל יע"א.

הערות השייכות לענין הנ"ל

א) בענין החילוק כשרצה להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן דבשוגג א"צ כפרה ע' חו"מ סי' רל"ב סעי' י"א דכשניקב ביה"כ והוגלד פי המכה אם קנה תוך ג' ימים צריך להחזיר הדמים ובפ"ת ס"ק ו' שכתב דעכשיו לא נהגו כן. ולכאו' יפלא דהא צריך שיהא מנהג מבורר לסתור הדין המפורש בשו"ע (וע' בספרי אמ"ש סי' ל') ודעת המוכר והקונה הוא שאם יהא איזה סכסוך ביניהם יכריע הדין, והיכי נחדש מדעתנו לומר דעכשיו לא נהגו כן. ודוקא גבי בצים מוזרות מצינו בשו"ע המנהג שאינו מבטל המקח, אמרתי בימי חרפי ליישב דלכאורה כיון דטריפות דסירכא אינו מבטל המקח, הא סבר וקבל הקונה לזכות במקחו כשתטרף הבהמה בסרכא המצוי' וא"כ יקשה למה יתבטל המקח כשנמצא טריפות דנקב בביהכ"ס וכה"ג וצ"ל דשאני טריפות דנקב ביה"כ וכה"ג דגם כשיאכלנה יכשל באכילת איסור מה"ת דלא חשיב אכילה וצריך כפרה, וכשימכור לאחר בשוגג ויתודע אח"כ מהטריפות יחזיר הדמים להקונה משא"כ טריפות דסרכא שבידו להשליך הריאה ושלא לבדוק (ולדעת הרמב"ם ליכא איסורא מדינא) אפשר שהקונה אינו חושש למה שיאכל ויאכיל בשוגג מה דקמי שמיא גליא שהיא טרפה מדרבנן, דהסרכות המציות (דמש"ה אינו מבטל המקח דכיון שהן שכיחות הו"ל לאתנויי) הן הסרכות לשומן הלב וכה"ג וגם כל טריפת סרכא הוי רק מספק, והשתא י"ל דמש"ה בזה"ז שאין הדבר מסור ביד הקונה כיון שיש שו"ב ממונה להשגיח על בדיקות הסרכות, ממילא למה יקפיד יותר על טריפות דנקב ביה"כ. וכיון דטריפות דסרכא אינו מבטל המקח משום דהו"ל לאתנוי נחית אדעתא דהכי לקנות מספק וגם כשתמצא טריפה אינו מבטל המקח, דמנלן שמקפיד ע"ז שאיזה הבדל יש אצל הקונה מאיזה טרפות נטרפה הבהמה

ב) באו"ז ה' גה"נ סי' תמ"ח דמ"ש דטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו וכשנמצא כזית מלקי' לי' היינו כשעשה שלא בידיעתו אלא שפשע שלא דקדק היטב וכשהזיד מחמירי' עליו יותר וז"ל הרי שהי' מוכר טריפות בחזקת כשירות כו' ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ולא עוד אלא אפי' כלבים אוכלין את בשרו ולוקקין את דמו אסור להבריח כלבים מעליו. כמ"ש בירושלמי פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה. מעשה בטבח דצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ"א שתה יין בע"ש ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתון שאלין לר' חנינא מהו מרמיתי' מן קדמהון א"ל כתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה הי' גוזל כלבים ומאכיל לישראל, ארפינון דמין דידהון אכלין עכ"ל. וכן באו"ז סי' שע"א. והנה אפי' המאבד עצמו לדעת שאין מתעסקין עמו לכל דבר מפורש בש"כ ר"ס שמ"ה דלא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין כו' ובסי' של"ד ס"ז שיש רשות לב"ד להחמיר על המנודה שלא יקבר אם ימות והיינו שגוזרין כן בהיותו בחיים עודנה כדי שיעשה תשובה ולא מצינו שיגזרו כזאת אחר שכבר מת, ועכ"פ לא מצינו בשו"ע חומרא יותר לענין זה במאכיל טריפות מעבריין דעלמא. וי"ל דמפרשינן כונת הירושלמי דכיון שהי' זה בע"ש י"ל שלא הספיקו בע"ש לקברו וכן להניחו ולפנותו במקום אחר ומת דעלמא כשהכלבים מלקקין את דמו, מותר לטלטלו אפי' בשבת משום בזיון המת, ועי' או"ח ס' שי"א ס"ב משא"כ זה שפשע בנפשו ואיהו הוא דקגרים אסור לעסוק בשבת בטלטולו כדי שלא יתבזה ואין לחוש לכבודו, ודכיון דמן דידהון אכלין פשע בנפשו שנענש מדה כנגד מדה, ולא קאמר שאין להבריח הכלבים (ע' שבת ד' קנ"ד) רק שהיו מרובין ולא הי' אפשר רק ע"י טלטול ופנוי המת.

ג) בש"ש שמעתא ו' פי"ט הוכיח ממ"ש התוס' ריש גיטין מנאמנות האשה בספירת ז' נקיים, דמוכח מזה דלא שייך נאמנות מטעם תורת בעלים אלא בממונן, וע"ש פ"ח בשם מהרי"ק, ועמ"ש המקנה בקדושין ד' ס"ו ד"ה איבעיא להו דהא דיליף מקרא דוספרה לה היינו לענין כשאומרת בשם אחרים כגון שאומרת פ' חכם טיהר לי, אבל דבר שא"א לידע מבלעדה פשיטא דנאמנת כמו חיה ע' קדושין ד' ע"ב וחו"מ ס"ס ל"ה, וע"פ דברי המקנה האלה, בל"ז לא שייך כאן ענין נאמנות מתורת בעלים, כיון שאומרת בשם אחרים ואינה יודעת בעצמה, אך לענ"ד דברי המקנה צ"ע, דהא בכתובות ד' ע"ב מייתי הש"ס ממ"ש וספרה לה לעצמה, קודם דמייתי האוקימתא שאמרה פלוני חכם טיהר את הכתם הרי דמייתי ממה שרק האשה בעצמה יודעת, ולא מיירי מענין שאלת חכם וכה"ג, ומה שהקשה המקנה אמאי אצטריך דרש הכתוב וספרה לה לעצמה, דהא הוי מלתא דפשיטא שנאמנת כיון שא"א להוודע אלא ע"פ עצמה. י"ל לענ"ד עפמ"ש התוס' ד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוי', וז"ל הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל, שהרי יכול לדעת שראה בגדי' אח"כ מלוכלכים בדם, להכי פריך נסמוך עילוי' שאומרת שנתלכלכו ממקום אחר, ומש"ה י"ל דסד"א דכיון שהאמתלא שלה הוא רחוק מן הדעת יש לתלות בדם נדות הרגיל ומצוי ואצטריך דרש הכתוב וספרה לה ז"י לה לעצמה, שהתורה האמינתה בכל אופן.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה