אור ברסלב
גשמי ברכה שיר השירים פרק ח

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

שיר השירים פרק ח

שיר השירים פרק ז

פסוק ח

מתרפקת על דודה, במ"ר, מהו מתרפקת על דודה, אמר רבי יוחנן, שהיא מתרת פרקי תורה ופרקי מלכות לעתיד לבא. ובאור המלה נמתרת' הוא פתיחת קשר, פתח חרצובות, (בהיפך מלשון אסור, שהוא ענין קשור ואגוז, ומלשון מתיר אסורים).

והכונה, שלעתיד לבא יתפרקו ויפתרו כל הספיקות בעניני תורה ומלכות, כי יתגלו אז תעלומות חכמה בתורה ובהנהגה מדינית, ועל דרך שאמרו במס' בכורות (כ"ד א') לענין ספיקא דדינא (בלשון הכתוב בהושע י') עד יבא ויורה (גואל) צדק לכם, ופירש"י עד שיבא אליהו ויורה אם מותר או אסור. ויש להעיר, כי דריש המלה מתרפקת כמו מתפרקת, בחלוף האותיות ממאוחר למוקדם (הפ"א קודם הרי"ש). אמנם אין זה חדש בדרשות חז"ל, וזה הוא מפני שלתכלית סמיכות הדרשה, כדי שיהי' לה יתד לזכור אותה, לא חשו חז"ל לדרוש בסדר מהופך באותיות, וכבר הערנו בזה למעלה פרשה ה' פסוק י"ג בלשון מור עובר, והבאנו שם כמה וכמה דוגמאות לזה מחז"ל וממקרא גופי'.

פסוק ט

מים רבים וגו'. במ"ר כאן, מים רבים אלו אומות העולם, שנאמר (ישעיה, י"ז) הוי המון עמים רבים, ובשמ"ר (פרשה מ"ט) הגירסא, שנאמר (שם) כהמות מים יהמיון. ונראה, כי במדרש כאן לאחר הלשון הוי המון עמים רבים, חסרה המלה "וגו'", יען כי הלשון הנזכר כהמות מים יהמיון הוא סוף הפסוק הוי המון עמים רבים, ועיקר סמיכות הדרשה הוא על סוף הפסוק, כהמות מים יהמיון, וכבמ"ר שמות הנ"ל.

ועפ"י דרשה זו פרשתי המשך הפסוקים בפ' בלק, מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל יזל מים מדליו וזרעו במים רבים. ויתפרש עפ"י הקדמות אלו:

א) ידוע, כי אהלים כנוי למושב תורה, וכמש"כ ויעקב איש תם יושב אהלים. וכן השם משכן, על שם השראת השכינה במושב לומדים (ברכות, ו' א'). ב) מים כנוי לתורה, כמ"ש חז"ל (ב"ק פ"ב א') אין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ועיין תענית, ז' א. ג) דלי - רמז להשפעת התורה, כמ"ש ביומא (כ"ח ב') על הלשון דמשק אליעזר, שהי' דולה ומשקה מתורת רבו. זרע - כנוי לתבואה היוצאת מתוך הזריעה, כמש"כ (פ' ראה) תבואת זרעך. ה) מים רבים - כבר הבאנו למעלה ממ"ר, דמים רבים, כנוי לאוה"ע.

ומעתה יתפרשו הפסוקים ברחבה ובטוב טעם. א) מה טבו אהליך - אהלי תורה וכן משכנותיך, כמבואר. ב) יזל (ישראל) מים תורה, כנ"ל ג) מדליו - מהשפעתו. ד) וזרעו - תבואת תורתו. ה) במים רבים - באומות העולם כמש"כ (ישעיה, ס') והלכו גוים לאורך וגו'. וכבר הסכימו גם חכמי אומה"ע, כי כל חכמות אוה"ע משלנו הם, והם מקבלים מהשפעתנו עליהם. ולאשר כי דבר זה מענין מאוד, ולמען לא יחשבו המבקרים את הדברים האלה לגוזמא והפרזה, כדי להגיד דברים אחדים על ענין זה ולהסמיכו על דברי האומות עצמן, על גדוליהן ועל חכמיהן, ועל הקרובים אליהן. הנה כי כן כותב הפלוסוף היוני טיטופרטוס, תלמיד מובהק לאריסטו בספרו "על הפלוסופיא" בזה הלשון:

"עם נפלא הם היהודים, רבים מהם הקדישו את חייהם ללמוד וללמד תעלומות חכמה ודעת החיים והעולם ומלואו, ויעניקו מתורתם "לכל באי עולם".

עכ"ל.

והמחוקק הגרמני לותר, בספרו הנקרא על שמו "לותר" חוברת 25 צד 409. כותב בזה הלשון:

עם היהודים נבחר מאת ההשגחה העליונה להפיץ תורה ודעת בעולם "והוא הדופק הדתי היותר נרגש וחזק בעולם", עכ"ל.

ובמקום אחר בספרו הנזכר (צד 260) הוא אומר, על ידי היהודים זכו כל בני האדם למתנת אלהים בכתבי הקודש, והם, שהיהודים, יחשבו בעולם הדתי לבנים ולאזרחים, ואנחנו לגרים ולאורחים, ודי לנו כי נזכה בהפרורים הנופלים מעל שלחנה", עכ"ל.

ועוד כעין זה כתב אחד מגדולי הסופרים האשכנזים בדור הקודם, היינריך היינע:

"כי יחש היהודים לאומות העולם הוא בערך יחש השמרים לקמח, כי כמו שמעט כמות השמרים מכינה את רב כמות הקמח לעשות ממנו בצק משגשג בכמותו ואיכותו ולעשותו הדר ויפה במראהו ובטעמו, כך אומת ישראל המעטה מכל העמים מכינה את אומות העולם הרבים והכבירים לעלות במעלת השלמות והמדות", עכ"ל (מספר היינע אור דאס יודענטהום, ברלין, (1890) ועוד מדבריו (בספר הנ"ל), כח היהודים ניכר ביותר בפינה זו (מהוראה כללית לעולם). הכח הזה שהי' אדיר ובלתי מנוצח בכל מקום ובכל זמן מזמן התורה. גויי קדם ובני שימי הביניים היותר תקיפים הרגישו את ההשפעה הכבירה הזאת עליהם, ועל כן התמרמרו תמיד על היהודים, ובזה צפון סוד השנאה הנצחית מעמים לישראל, או, יותר נכון, סוד הקנאה', עכ"ל.

ומעין הודאה כזו כתב סופר אשכנזי (נוצרי) מפורסם, שרעק שמו, בספרו "הסטוריא ישנה וחדשה" (חלק א') בזה הלשון:

...מכל הדברים שזכרנו נראה גלוי, שהידיעות השלמות והטובות ממוסר השכל ומנועם המדות המשובחות שאנחנו מוצאים היום בספרי קדמוני האומות, כמו הבבליים, המצריים, הערבים והיונים וזולתן כולן ממקור ישראל נודעים, ומהם למדו וקבלו סופרי האומות הנזכרות, אם מפי סופרי ישראל או מספריהם, אך הם העלימו מהעם מאין באו להם הלמו הלמודים האלה", עכ"ל.

ואחד הכהנים הגדולים לדת השלטת במאה העברה במדינת אשכנז, קארל ווילהעלם יוסט, והוא ראש הכהנים הפרוטסטנתיס ומורה חקר דעת אלוה (טהעאלאג) בבית המדרש הגבוה בעיר מאגדבורג ביקר פעם אחת בית ספר עירוני, הוא ועוד כהנים עמו, ויבחן את התלמידים בידיעת הדת ובלמודי חול, וישחרם מוסר, ויורה להם ארחות חיים ישרים ורצוים לשמים ולבריות, ואחרי כן פנה אל התלמידים העברים אשר בבית הספר ההוא וישא מדברותיו אליהם ויאמר:

אתם זרע אברהם, הנכם זרע ברך ה', לוא רק בקצה מחרשתו יגע החורש אל תלמי לבכם, ואך פעם אחת יפקדם להשקותם ולהרוותם - הלא תפרחו כנטעי נעמנים, ועל כן קל להבין מדוע אך מאתכם יצאה אורה לעמים". (את זה יספר הרב דר. רילף ממעמל, בספר תולדותיו (בשפת אשכנז), וכי הוא בעצמו הי' אז מתלמידי בית הספר ההוא, ובאזניו שמע את הדברים האלה מפי הכהן הישר הזה.)

ויותר מזה כתוב בקונורזציון לקסיקון לבראקהויז, בערך "נאטען" (ב') בשם חכמי העמים בחכמת הזמרה, כי תוי הזמרה והנגינה בכלי ובפה אשר קבעו חכמי הנגינה נבנו על יסודי ואדני "הטעמים" (הם סימני הנגינות שעל התיבות, וכפירש"י במס' מגילה (ג' א') הנגינות קרוים טעמים, עכ"ל, וטעם קריאה זו, הוא מפני שהנגינות נותנות טוב טעם ודעת בפירוש המקרא, וכמ"ש במגילה שם, עה"פ בנחמיה (ח') ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים. ועיין רש"י פ' ראה (י"א ל') שכתב:

וטעם המקרא מוכיח וכו', וביהושע (ז' טז) כתב: שכן מצינו מקראות שהטעם מחלקן, עכ"ל.): אשר לשפת העברים. וראש התיאטרון הקסרי בעיר מלוכה ווינא, אברהם זאנענטהאל, שעמד על משמרתו זאת במשך שלש וחמשים (53) שנה הי' אומר תמיד ברות מלא רצון ואהבה, כי "רק למולדתו היהודיה עליו להודות על כשרונו ועל מדותיו הנעלות, וכי על זה השפיע טובה רבה לעולם. והחוקר הגאוני, רבי יהודה אריה מוסקאטו ראש לחכמי עיר מנטובה באיטליא, עיר מלאה חכמים וסופרים בזמנו, כותב בספרו נפוצות יהודה (דרוש ה'), "כי כל חכמות אומות העולם משלנו הם, וכל אשר בהם לחמנו הם ולקיים מה שנאמר בנחמת העתיד והלכו גוים לאורך (ישעיה, ס') עכ"ל:

ונפלא הדבר, כי דעה זו, אשר תעודת עם ישראל להשפיע מקניניו הרוחנים על כל באי עולם - דעה זו רכשו להם, גם הרבנים הריפורמים הקצונים, כי, כפי שהודיעו העתונים בזמנו, כך החליטה אסיפת רבנים אלה בעיר פהילדלפיא באמיריקה בחודש סיון משנת תרל"ט, והחליטה אומר:

כי אין לקוות לקבוץ גליות, יען כי פזור ישראל בכל העולם הוא בכונה מאת ההשגחה להפקידם למורים ולמדריכים לכל גויי הארץ. אליה וקוץ בה, אמונה וכפירה כאחת!

אם יתן איש וגו'. במ"ר כאן: כד דמך רבי יוחנן, הי' דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבזו לו, ע"כ. והנה לא מצינו בכל הספרות התלמודית והאגדית מענין אהבה: ונראה רמז נאמן לזה בתלמוד ירושלמי מס' יבמות פרק י"ב הלכה ב' (והובא בקצור בתוס' ליבמות דף ק"ה ב' ד"ה ובא) שבא שם ספיר נפלא, כי כשנתפס רבי עקיבא למלכות והי' תפוס בבית האסורים (לרגלי עניני מדינה) הי' רבי יוחנן עסוק אז בלמידו בדיני חליצה, ונסתפק בדין, חלצה בינו לבינה" (כלומר, בלא עדים ובלא דיינים) אם כשרה החליצה, ורצה לדעת דעת רבי עקיבא בזה, מה עשה, התחפש עצמו לרוכל המוכר חפצים קטנים ועבר על פני החדר שהי' רבי עקיבא תפוס שם, וקרא בקול הרוכלים: מאן בעי מחטין, מאן בעי מחטין, חלצה בינו לבינה מהו (הבליע שאלה זו בתוך עניני עסקיו), ושמע רבי עקיבא מתוך החלון והשיב, כושין (כפתורים) אית לך, כושין אית לך? כברה (אף הוא הבליע תשובתו בתוך עניני שאלותיו לעניני הרוכלים). והנה מתבאר מזה שהכניס רבי יוחנן עצמו לסכנה, כי לוא הרגישו אנשי בית הסהר דברים שלא מעניני הרוכלים, הי' נדון כמרגל, והנה כל זה כדאי הי' לו בשביל אהבבו את התורה: תמו ההערות לס' שה"ש בס"ד

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה