גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שיר השירים פרק ז
פסוק ב
חמוקי ירכיך וגו' בתלמוד מס' סוכה, (מ"ט א') אמר רבי יוחנן, שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השיתין, כמו חלאים - שמחוללין (שחלולין) ויורדין עד התהום, מעשי ידי אמן, מעשה ידי אומנתו של הקב"ה ע"כ. ושיתין הם חללים שתחת המזבח. עשויים נקבים, שנגררים עליהם יינות הנסכים. ומקור שם "שיתין" כתב התוי"ט שהוא משפת ארמית. ולא אדע למה לא יחסו לעברית מלשון כי השתות יהרסון (תהלים, י"א) ומהוראת יסוד, ובישעיה (י"ט) והיו שתותיה מדוכאים, ומזה הלשון אבן שתיה (במשנה יומא נ"ג ב'), ואמרו בגמרא (שם נ"ד ב') למה נקרא שמה שתיה, שממנה הושתת העולם (כלומר, נתיסד), ומוסב זה על מקום המקדש. ומתבאר, שהשמות שתיה ויסוד אחים בהוראתם.
פסוק ג
שררך. הוא טבור החי ומהוראת קשור וביחזקאל (שט"ז ד') לא כרת שרך, ברי"ש אחד, וזה הוא מפני ששם בא הרי"ש דגושי (וזה אחד מן יוצאים מן הכלל, שאות ר כאחת מן אות אהחע"ר יקבל דגוש), וכאן בא ברי"ש משנה במקום הדגוש, או דשם בא הדגוש למלא רי"ש משנה.
כך נראה לפרש עפ"י כללי הדקדוק. ואמנם עפ"י הסגנון הרגיל בלשה"ק ביחש סדור ומערכת אותיות, כי כאשר תפגשנה במלה אחת שתי אותיות דומות ותכופות, שני אלפי"ן, שני ביתי"ן, שני גימלי"ן וכו' זה אחר זה, אז, לפעמים, לתכלית קלות ההברה תשמט אחת מהן. וביחש שני רישי"ן כתב מפורש רש"י בס"פ נח (י' כ"ט) בשם שרה, כי עקרו של השם הוא ששררה", ומפני תכיפת ני רישי"ן יפול אחד מהם. וכן כתב בשם שנאב (פ' לך, י"ד ב') שעקרו "שנא-אב", ומפני תכיפת שני אלפי"ן יפול אחד מהם. וכן השם יחלאל (פ' ויגש, מ"ו י"ד) עקרו יחל לאל, ומפני תכיפת שני למדי"ן יפול אחד מהם. וכן בפ' נח, ונבלה שם שפתם, תחת - ונבלל, כי השרש בלל, וכזה בס' שופטים (י"ט כ"א) ויבל לחמורים, תחת - ויבלל (סכסך בלול במים, והוא מספוא לבהמה מזרעונים שונים, וכמו בליל חמיץ, ישעיה ל'). וכן בפ' בלק:
לכה נא ארה, ולכה נא קבה, מה אקוב, תחת לכה נא אררה (כי השרש ארר), ולכה נא קבבה (השרש קבב), מה אקובב. ובמלכים א' (א) ואבישג השונמית משרת, תחת - משרתת, כי השרש שרת, ובירמיה (ד' כ"ח) דברתי זמתי, תחת - זממתי (כי השרש זמם). ולדעת קצת, שם העיר כרכמיש (ישעיה י' ט' וירמיה מ"ו ב') בא תחת השם "כרך-כמיש" (ונזכרת בפ' חקת, כ"א כ"ט) וכ"ף אחד נתכווץ בהברה. ובספרנו מקור ברוך חשבנו הרבה כאלה. ועפ"י זה נראה לפרש בפ' אחרי (י"ח כ"ג) בענין עריות, תבל הוא, ובפ' קדושים (כ' י"ב) תבל עשו, שעיקר מלה זו תבלול שענינו כמו ערבוב ובלבול (משרש בלל) וכמו תבלול בעינו (פ' אמור), וענינו כאן - בליל הזרע הכשר עם הפסול. וחז"ל במס' חגיגה (י"ב א') דרשו הפ' בראשית. את השמים - שם-מים, ונשמט מ"ם אחד, (ומה שהכריחם לחז"ל לדרוש כן נראה דקשה להו מה דכתיב בפסוק הבא ורוח אלהים מרחפת על פני המים, והלא לא נודע עוד מעיקר בריאת המים, ואיך זה אמר על פני המים, כדבר ידוע, ולכן דרוש שביחד עם השמים נבראו גם מים. ועיין במנחות כ"ט ב' ברש"י.) ובסנהדרין (ק"ה א') דרשו השם בלעם כמו בלע עם, בהשמטת עי"ן אחד. וכבר כתבנו לפרש עפ"י זה חז"ל בתענית (ט' א') על הפסוק דפ' ראה עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ולא נודע איך דרשו כן.
וי"ל, דדרשו כמו שבמלת תעשר חסר תי"ו אחד, כמו באותיות דומות, ועקרו - תתעשר. ודלת ראשך. פירוש לשון זו לא נתבאר ברחבה, וגם לא מצינו כלשון זה במקרא. ורש"י פירש, קליעת שערות, ונקרא דלת ראשך על שם שהקליעה מודלת על גובה הראש, עכ"ל, ועדיין צריך באור.
ולולא דבריו הי' אפשר לומר, כי מצינו במערכת אותיות אשר אותיות שהם ממוצא אחד מחלקי ההברה מתחלפות לפעמים זו בזו, וחשבנו כמה וכמה מהן בספרנו מקור ברוך (במבוא פרק ו'). והנה הדלי"ת והתי"ו הם ממוצא אחד, דטלנ"ת, מן הלשון, ומצינו במליצת יפוי שער הראש כאן בשה"ש (ה' י"א) קוצותיו תלתלים, וכאן בא הדלי"ת (מן ודלת) בחלוף תי"ו, ועקרו ותלת ראשך, והוא היחיד מן תלתלים שענינו סדור מחלפות שער הראש. וכן באור השם בתולה, שעקרו בדולה (בחלוף תי"ו בדלי"ת) וענינו בדולה מאיש, על דרך הלשון בפ' חיי ואיש לא ידעה. ועוד יש כהנה.
פסוק יב
נצא השדה. בתלמוד מס' עירובין (כ"א ב') דרש רבא, מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע בא ואראך תלמידי חכמים העוסקים בתורה מתוך הדחק וכו'. ולא נתבאר איך סמיך זה על לשון השדה. אבל יתבאר היטב עפ"י מה דאיתא בב"ק כ' א' ובב"ב נ"א א', אמר לי' רב נחמן לרב הינא, לא הוי מר גבן באורתא בתתומא, דאמרינן מילי מעליתא. ומכוין זה לבית המדרש. וטעם יחוש שם זה (תתומא) לבית המדרש כתב הרשב"ם בב"ב שם, משום דבתי מדרש שלהם היו בסוף תחום העיר, כדי שיוכלו לבא לשם בשבת מן העירות שמסביב. וידוע, שסוף תחום העיר הוא מקום גידול השדות שסביבות העיר, ועל כן סמיך לדרוש על הלשון נצא השדה ברמז או בכנוי לבתי המדרש, ששם הי' מקומם:
ועפ"י מש"כ בענין שם "תחומא" שהוא כנוי לביהמ"ד, יתבאר היטב ובקל מה שטרחו המפרשים בסנהדרין (י"א א'):
פעם אתת גזרה מלכות הרשעה שכל הסומך (סמיכת חכמים) יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומין שסומכין בהם יעקרו. ועיין מהרש"א שטרח הרבה בהוראת הלשון ותחומין ובעניני אבל האמת הוא, כמבואר, שהשם "תתום" כנוי לבית המדרש מטעם שנתבאר, והי' הנהוג להסמיך סמיכת חכמים בבית המדרש, וכמו היום בבתי החכמה הגבוהים. ושעור הלשון "תחומין שסומכין בהם" ובתי מדרש שסומכין בהם.
פסוק יד
הדודאים נתנו ריח. בתלמוד מס' עירובין (כ"א ב') על הפסוק בירמיה (כ"ד) והנה שני דודאי תאנים טובות ורעות, דרשו, טובות אלו צדיקים, רעות אלו רשעים, ושמא תאמר אבד סברם (תקותם) ובטל סכוים (הגנתם וחסותם, מלשון סכות לראשי (תהלים כ"ד)), תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידים לתת ריח. והכונה בדרש אגדי זה לחזק נכשלים שנטו מדרך הטובה ורוצים בתשובה, שלא יפול לבם עליהם לחשוב, כי אין להם עוד תקוה ותקומה, ואשר על כן, כמתיאשים, ידחו בחטאתם הלאה עמוק עמוק, אך ידעו כי עוד לא אבדו דרך, ואם אך ישובו יש תקוה לאחריתם. ועפ"י אגדה זו יש לפרש ולהסביר שני מאמרים בחז"ל, אשר לכאורה נראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במשנה י"ג פ"ב דאבות, אל תהי רשע בפני עצמך, כלומר, שלא יחזיק אדם את עצמו כרשע, והשני הוא במס' נדה (ל' ב'). ומשביעין אותו (להילוד) תהא צדיק ואל תהא רשע, ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, תהא בעיניך כרשע. והנה נראה סתירת המאמרים. אך לפי שבארנו האגדה דעירובין הנ"ל שני המאמרים אמת, כי המשנה באבות הנ"ל תכוין לומר, שהאדם החוטא לא יתיאש מתקונו ולחשוב שאין לו תקומה ותקון, ואשר על כן עליו להשתקע בחטאו, כמבואר למעלה, אך יתאושש ויחזק רוחו ויחשוב, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה ותשובתו נכונה לפניו, ועל כן ישתדל ויוסיף אומץ להטיב מעשיו ולתקן דרכיו, ושלום לו. והמאמר בגמ' נדה הנ"ל מורה רק, כי לא יחשב האדם, שכמה שהוא עומד, במדרגת במדרגת עבודת ה', כבר יצא ידי חובתו ואין לו מה לעלות עוד במעלה, אך יחשב, כי עוד רב הדרך לפניו לעלות במסלת קודש, וכמ"ש חז"ל, חייב אדם לומר (כלומר, לחשב דרכיו ולומר) מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב
ואומרים בשם הגר"א מווילנא, כי פעם אחת נודע לו, כי הוא מכונה בעולם בשם "החסיד" ויצר לו על זה מאוד, והסביר דבר הצער ויאמר, "כי לוא גם יחשבו בעולם שאני חי כולי עפ"י השלחן ערוך, גם אז אפשר לקרוא לי רק "ישראל כשר", אבל למדרגת "חסיד" עדיין רב הדרך מאוד. ואין פלא בדברים אלה, כי הן חז"ל הגבילו והעריכו את מדרגת "חסידות" לערך רם ונשא, עד שאמרו, שחסידות מביאה לידי רוח הקודש (משנה סוף מס' סוטה, בנוסחת המשניות), וגם מצינו דשם "חסיד" הוא אחד מתוארי ה', כמש"כ (ירמיה ג') כי חסיד אני נאום ה', ומובן הדבר, כי לא דבר נקל הוא להגיע לערך רוח הקודש ולהתעטר בעטרה שעטרה לו הקב"ה. ואמרו על אחד החכמים שהי' מכונה בשם "חס ד" על כי מעולם לא נמצא כתב ביד עכו"ם, מחשש שמא יוליכנו בשבת חוץ לתחום (שבת, י"ט א'). ועוד אמרו, כי התואר "חסיד" יונח רק על זה שלא חטא מעולם (סוכה, נ"ג א', ועיי"ש ברש"י על המאמר אשרי ילדותי וכו'). ובימי אנטיוכוס נתיחש השם "חסידים" אל הקדושים אשר התנדבו למסור נפשם על קדושת ה' (ספר חשמונאים, א' ב' ז' י"ב). ודוד המלך התנצל עצמו על מה שקרא לעצמו בשם חסיד (שאמר שמרה נפשי כי חסיד אני), ועיין ברכות ד' א'. ובזוהר פרשה נשא (בפסוק כה תברכו) מבואר, דאדם שיש בו חסידות ראוי להקרא מלאך. ומכל אלה מתבארים דברי הגר"א, כי "להגיע למדרגת חסיד רב הדרך מאוד". וכדברי הגר"א אומרים בשם אחד מגדולי צדיקי החסידים (רבי ישראל מרוזין), שהי' אומר כי המקיים כל התורה מן בראשית עד לעיני כל ישראל הוא במדרגת ישראל כשר, אבל מדרגת צדיק וחסיד עין לא ראתה. (וליכא מידי דלא רמיזא בתלמוד, וגם לדברים אלה של הגר"א ור"י מרוזין רמז ניכר בתלמוד, במס' חולין (ק"ל ב'), על המשנה דמס' פאה (פ"ה משנה ד'), בעל הבית העובר ממקום למקום (והוא עני באותה שעה ובאותו מקום) נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני ולכשיחזור לביתו ישלם דברי ר"א, אמר רב חסדא, מדת חסידות שנו כאן, כלומר, שרק ממדת חסידות ישלם אמר לי' רבא, תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן? ומתבאר, דהעושה דבר שחיובו לעשות מצד הדין איננו עוד במדרגת חסיד. ומה טוב ואמת יתבאר בזה המשנה באבות, פ"א מ"ה, כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, ולכשיקבלו את הדין יהיו בעיניך כזכאים, ולא אמר כצדיקים היפך רשעים), יען כי בקבלת דין אינם עדיין במדרגת צדיקים, רק זכאין.):
חדשים גם ישנים בתלמוד מס' עירובין (כ"א א') דרשו, חדשים אנו מצות קלות, ישנים אלו מצות חמירות. ודרשה זו צריכה באור, ועיין במהרש"א. וקרוב לומר בפשיטות, משום דמטבע האדם לקבל כל דבר חדש באהבה וברצון, וכמ"ש במ"ר פ' ויחי (פרשה צ"ז), מה דגים שבים אעפ"י שגדלין במים אעפ"י כן כשיורדת טיפה מלמעלה (גשמים) הם מקבלים בצמאון, כך ישראל אעפ"י שגדלין בתורה, כיון ששומעין דבר חדש הם מקבלין אותו בצמאון. ועל כן אמרו, לעולם יהיו דברי תורה עליך כחדשים, כלומר, שיתקבלו עליך באהבה. ולא כן דבר ישן. וכן מצות קלות, שאין בהן חסרון כיס וטרחה יתירה, וכמ"ש בע"ז ג' א', ואמאי קרי לה מצוה קלה, מפני שאין בה חסרון כים, אלה מתקבלות באהבה, ולא כן מצות חמורות ומטרידות, הן מתקבלות רק מגזירת התורה, וכמ"ש במס' יומא ס"ז ב', על הפסוק את משפטי תעשו אני ה', אני ה' חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן, עיי"ש. וזהו שאמר, חדשות אלו מצות קלות, ששתיהן מתקבלות באהבה וברצון, וישנים אלו מצות חמורות, ששתיהן מתקבלות אך מפני מצוות התורה.