גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שיר השירים פרק ז · פסוק יב
נצא השדה. בתלמוד מס' עירובין (כ"א ב') דרש רבא, מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע בא ואראך תלמידי חכמים העוסקים בתורה מתוך הדחק וכו'. ולא נתבאר איך סמיך זה על לשון השדה. אבל יתבאר היטב עפ"י מה דאיתא בב"ק כ' א' ובב"ב נ"א א', אמר לי' רב נחמן לרב הינא, לא הוי מר גבן באורתא בתתומא, דאמרינן מילי מעליתא. ומכוין זה לבית המדרש. וטעם יחוש שם זה (תתומא) לבית המדרש כתב הרשב"ם בב"ב שם, משום דבתי מדרש שלהם היו בסוף תחום העיר, כדי שיוכלו לבא לשם בשבת מן העירות שמסביב. וידוע, שסוף תחום העיר הוא מקום גידול השדות שסביבות העיר, ועל כן סמיך לדרוש על הלשון נצא השדה ברמז או בכנוי לבתי המדרש, ששם הי' מקומם:
ועפ"י מש"כ בענין שם "תחומא" שהוא כנוי לביהמ"ד, יתבאר היטב ובקל מה שטרחו המפרשים בסנהדרין (י"א א'):
פעם אתת גזרה מלכות הרשעה שכל הסומך (סמיכת חכמים) יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומין שסומכין בהם יעקרו. ועיין מהרש"א שטרח הרבה בהוראת הלשון ותחומין ובעניני אבל האמת הוא, כמבואר, שהשם "תתום" כנוי לבית המדרש מטעם שנתבאר, והי' הנהוג להסמיך סמיכת חכמים בבית המדרש, וכמו היום בבתי החכמה הגבוהים. ושעור הלשון "תחומין שסומכין בהם" ובתי מדרש שסומכין בהם.