גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שיר השירים פרק ה · פסוק יד
מעיו עשת שן. בתלמוד מס' זבחים, (דף ה' א'):
רמי ריש לקיש על מעוהי בבית המדרש ומקשה (בשחיטת קדשים), ופירש"י, רמי על מעוהי, שוכב על בטנו ופניו לקרקע, עכ"ל, ודבר פלא הוא, כי האמנם אין מן המדה הוא לחכם לשכוב בתמונה כזו, ועוד בבית המדרש בית ועד לחכמים, ולהתעסק אז בדברי תורה, בקושיות והויות, וביחוד הי' ריש לקיש מראה נפלאות בלמודו בבית המדרש, וכמ"ש במס' סנהדרין, (כ"ד א'), הרואה ריש לקיש בבית המדרש (נראה) כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה (ציור לגודל חריפותו ושנונו), והנה כל זה עשה בתכונת שכיבה על בטנו ופניו לקרקע, כפירש"י, וכמה נפלא הדבר, ולא שמענו מעולם מנהג משונה כזה בביהמ"ד בשעת הלמוד, וגם קשה לאיזה מטרה עשה כן (וע' גיטין מ"ז א').
אבל לדעתי יתבאר הענין היטב עפ"י המבואר כאן במ"ר, מעיו עשת שן, מעיו זה ספר תורת כהנים (ספר ויקרא), ומפרש בטעם הדמיון מה מעים, הלב מכאן והכרעים מכאן, כך ספר תורת כהנים (ס' ויקרא) שני ספרים (בראשית, שמות) מכאן ושני ספרים (במדבר, דברים) מכאן והוא באמצע, ועיי"ש עוד דמיונות. ומתבאר, דשם "מעים" כנוי לספר תורת כהנים והנה ריש לקיש השתקע עצמו בלמוד סדר קדשים, וידוע, דכל דיני קדשים, עקרם ומקורם בספר תורת כהנים. ובדרך צחות ולשון חכמים הביע דבר השתקעותו בספר תורת כהנים בלשון "רמי על מעוהי" ועל ס' תו"כ) ומקשה (בדיני קדשים).