גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שיר השירים פרק ה
פסוק ב
פתחי לי אחותי. במ"ר כאן:
אחותי - שנתאחו (שנתחברו ונדבקו) לי במצרים, בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל, ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואומר לך בדמיך חיי (כך כפול הלשון בפסוק זה) זה דם המילה.
והנה איתא במס' נזיר (מ"ח ב') ובכ"מ בתלמוד על הפסוק בפרשת נזיר (פ' נשא), לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא - ולאחותו מה תלמוד לומר, הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא, אמרת, לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה (מת מצוה נקרא מת שאין לו קרובים וגואלים לקברו) תלמוד לומר ולאחותו, מה תלמיד לומר ולאחותו (ר"ל, אחרי שכבר נאמר לאביו ולאמו ולאחיו, ובודאי גם אחותו בכלל), לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. והנה כלל ענין הדרשה והדין מבואר בגמרא, ואין כאן המקום לפרשם, אך תכלית הערתנו בזה למה שתפס ביחש הלמוד מן ולאחותו את שתי המצות שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולמה לא תפס בסתם, הרי שהי' הולך לדבר מצוה. ואי משום דמצות אלו הם כאלה שיש בהם כרת, הרי יכול לכלול ג"כ בקצרה, למצוה שיש בה כרת - אבל יתפרש היטב עפ"י המ"ר שהבאנו למעלה אחר ציון פסוק זה, פתחי לי אחותי - שנתאחו לי במצרים, בשתי מצות, בדם הפסח ובדם המילה, וזה מרומז כאן בשם ולאחותו, כלומר, אפילו שתי מצות אלו המאתים את ישראל להקב"ה נדחים מפני מת מצוה.
וראיתי להעיר כאן עפ"י דברי המ"ר אלה ישוב נכון לדברי הבית יוסף בטור יו"ד סימן רס"ה, בענין סדר ברכות המילה, כתב בזה הלשון: נוהגין לכפול הלשון ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי. ותמהו עליו, מה שייך בזה "ונוהגין", אתרי שכפילת לשון זו בא בפסוק גופא. אבל לפי דרשת המ"ר שלפנינו, דכפילת הלשון בדמיך חיי בא אחת לפסח ואחת למילה, אם כן, בעת שאנו מברכין על המילה הי' מן הראוי שיזכירו זה רק פעם אחת, לרמז על דם המילה, אבל מה שייך רמז לפסח בשעת מילה, על זה בא הב"י להשמיענו, דאעפ"י כן נוהגין לכפיל הלשון. והנה גם אם לא כיון הב"י להערה זו, אעפ"י כן גדול זכותו שיהיו דבריו קיימין גם במקום שרבים מתפלאים עליו.
פסוק יא
קווצותיו תלתלים. ראה מה שנכתוב להלן בסמוך בפסוק ט"ו שוקיו עמודי שש.
פסוק יג
נוטפות מור עובר. בתלמוד מס' שבת (ל' ב'), אמר רב גידל אמר רב, כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר. תכוינה, שנאמר, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא מור עובר אלא מר עובר וכו' ועמלו המפרשים בבאור אל תקרא זה, ואיפה כאן רמז לתכוינה. ועיין במהרש"ל שדיבר בחידות וברמזים, ואשרי מי שזכה לזה.
ולי נראה, דיש כאן רק ט"ס קלה ובזה יתבאר הכל בפשיטות. כי תחת אל תקרא מור עובר אלא מר עובר צריך להיות אלא מר בוער, והיינו תכוינה, ודבר דרשות עפ"י חלופי אותיות והעתקתן ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם הוא חזון נפרץ בחז"ל, וזה הוא, מפני כי אז בימי חז"ל היו שונים בעל פה (עיין בתוס' סוף מס' מגילה, ל"ב א' ד"ה והשונה) והיו מוכרחים לעשות סימנים ורמזים וציונים לתכלית הזכרון (תוס' הנ"ל), ועל כן לא תשו לדרוש למען הסימן גם בסדר היפוך אותיות ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם - וכה מצינו במס' שבת (פ"ה א') דדרשו את שם חרי' (שם אומה, בפ' לך, ואת החרי) כמו "ריח", שהיו מריחין את הארץ, ובעירובין (נ"ד ב') על הפסוק במשלי ומודע לבינה תקרא כמו ומועד לבינה, ובתענית (ו' א') דרשו השם "יורה" (גשם) כמו "רויה" (ממובן שביעה), וביומא (ע"ה ב') אל תקרא וישטחו (ס"פ בהעלתך) אלא וישחטו וביבמות (ט"ז ב') דרשו ידו פרש צר כמו שרף עיי"ש במהרש"א), ובירושלמי נזיר (פ"ז ה"ב) דרשו או בקבר (פ' חקת) כמו או ברקב, ובמ"ר פ' נח דרשו ויפץ ה' אותם כמו ויצף (שהציפם במבול) ובמ"ר קהלת דרשו ולא בשתי כמו ולא בתשו, ובמ"ר שה"ש דרשו השם תלפיות כמו תל יפות, והריעב"ץ בפי' הגדה של פסת מפרש טעם הדרשה ובמורא גדול זו גלוי שכינה, שמפרשי המלה ובמורא בהפוך אותיות ובמאור. וכן מצינו במקרא גופי' חלופים כאלה, כמו השמות אנקה - נאקה, זעוה - זועה (פ' תבא, ל"ת כ"ח, ישעיה כ"ת י"ט), נלעג לשון עלגי לשון (ישעיה כ"ח י"א ול"ב ד'), כבש - כשב, שמלה - שלמה, ועוד כאלה. והתוס' במס' ב"ב (ק"י א') ד"ה פשוט, תפסו כלל זה גם בדברי חז"ל עצמן, ופרשו דמה שאמרו אין שטין את התנור הוא הוא כמו אין טשין.
ואפשר לפרש עפ"י זה בס"פ תצא, את הנחשלים אחריך שהוא כמו הנחלשים (השרש - חלש), ובאיוב (מ"א כ"ד) יחשוב תהום לשיבה, ולא נתבאר מה יחש תהום לשיבה, אבל י"ל שבאה המלה לשיבה בסגנון מלה הפוכה, כאלה שחשבנו למעלה, ויהי' הסגנון תחת לשיבה - ליבשה.
פסוק יד
מעיו עשת שן. בתלמוד מס' זבחים, (דף ה' א'):
רמי ריש לקיש על מעוהי בבית המדרש ומקשה (בשחיטת קדשים), ופירש"י, רמי על מעוהי, שוכב על בטנו ופניו לקרקע, עכ"ל, ודבר פלא הוא, כי האמנם אין מן המדה הוא לחכם לשכוב בתמונה כזו, ועוד בבית המדרש בית ועד לחכמים, ולהתעסק אז בדברי תורה, בקושיות והויות, וביחוד הי' ריש לקיש מראה נפלאות בלמודו בבית המדרש, וכמ"ש במס' סנהדרין, (כ"ד א'), הרואה ריש לקיש בבית המדרש (נראה) כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה (ציור לגודל חריפותו ושנונו), והנה כל זה עשה בתכונת שכיבה על בטנו ופניו לקרקע, כפירש"י, וכמה נפלא הדבר, ולא שמענו מעולם מנהג משונה כזה בביהמ"ד בשעת הלמוד, וגם קשה לאיזה מטרה עשה כן (וע' גיטין מ"ז א').
אבל לדעתי יתבאר הענין היטב עפ"י המבואר כאן במ"ר, מעיו עשת שן, מעיו זה ספר תורת כהנים (ספר ויקרא), ומפרש בטעם הדמיון מה מעים, הלב מכאן והכרעים מכאן, כך ספר תורת כהנים (ס' ויקרא) שני ספרים (בראשית, שמות) מכאן ושני ספרים (במדבר, דברים) מכאן והוא באמצע, ועיי"ש עוד דמיונות. ומתבאר, דשם "מעים" כנוי לספר תורת כהנים והנה ריש לקיש השתקע עצמו בלמוד סדר קדשים, וידוע, דכל דיני קדשים, עקרם ומקורם בספר תורת כהנים. ובדרך צחות ולשון חכמים הביע דבר השתקעותו בספר תורת כהנים בלשון "רמי על מעוהי" ועל ס' תו"כ) ומקשה (בדיני קדשים).
פסוק טו
שוקיו עמודי שש. לפנים בישראל, היו הנכבדים שבעם לובשים בגד ארוך ורחב המכסה את כל הגוף מן הצואר ועד כפות הרגלים. ותכליתו היתה לגדר הצניעות. והי' זה הבגד נקרא "מעיל", כמש"כ רש"י לתהלים (ק"ט) על הפסוק ויעטו כמעיל בשתם כמעיל העוטה את כל הגוף, עכ"ל, ומזה הלשון בישעיה (ס"א) הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, ושם (נ"ט) וילבש בגדי נקם ויעט כמעיל קנאה. הקביל את הפעל "עטה" למעיל, וזה מכיון לפירש"י הנ"ל. והי' המעיל לפנים לבוש בני מלכים (ש"א, י"ח ו') ושל נשיאי האומות (יחזקאל, כ"ו ט"ז), ושל משירי הארץ וגדוליה (איוב, א' ב') ושל שרי העם (עזרא, ט' ד'). - ולא כן תכונת הלבושים בהמון העם, אנשים מן השוק, אכרים, רועים, נושאי סבל, וכדומה המוניים, כמו שמתואר חיי הרועים, שלובשים רק כתונת קצרה עד הברכים, בעלת בתי זרוע קצרים, חגורה על מתניו וראשו גלוי. ובזה יתבאר מה שהי' (הרועה) מתהלל מפי הרעה (כאן בפסוק שלפנינו) בשוקיו - עמודי שש, בידיו - גלילי זהב, ולמעלה (פסוק י"א) בראשו - כתם פז ובקווצותיו תלתלים, יען כי כל אלה היו גלוים ונראים (לפי תכונת מהלכו במלבושיו) ותהללנו לפי מראה עיניה
עמודי שש. וכן באסתר א' רצפת בהט ושש. וענינו אבן לבנה. ונראה שנתכווץ השם משם שיש", ובא במלואו בדהי"א (כט) ואבני שיש, כי השמטת היו"ד הוא חזון נפרץ במקרא מפני קלות הברתו, וכמו בפ' שמות ותתצב אחותו - תחת ותתיצב, ושם, ותניקהו תחת ותיניקהו, (כי השרש ינק), ובעמוס (ה' ט"ז) הו הו - תחת הוי הוי, ועוד הדבה. וכמה פעמים נשמט היו"ד במספר רבים (כדי להקל על המבטא), כמו:
עברים, מצרים, כנענים, גוים, תחת עבריים, מצריים, כנעניים, כושיים, גויים, כי יו"ד אחד מן השרש והשני לסימן רבים. ובשמות שבשרש שלהם סופם יו"ד, יפול ביחיד יחוסי יו"ד אחד, וברבים שני יודי"ן, כמו: הלוי תחת הלויי, הלוים תחת הלוייים (בשלשה יודי"ן, אחד שרשי ואחד יחוסי ואחד לסימן רבים. - והשם בכלי' צ"ל ברבים כליים (יו"ד אחד מן השרש ויו"ד אחד לסימן רבים וכמו גדי צבי בא ברבים גדיים (עירובין יד, א'). (פסחים נג). צביים (נחמי' ז, נ"ט, ש"ב ב' י"ח, שבת קכ"ח, ב,) דליים (נדה ג.) מן דלי (לחיים עירובין י"ד מן לחי,) ועפ"י כל זה יש לפרש בדהי"ב (כ"ו ה') המבין בראת אלהים, וטרחו המפרשים בבאור מלת בראת, אבל יש לפרש עפ"י לשון הכתוב במשלי (ב') אז תבין ביראת ה', וכן כאן. המבין ביראת אלהים, והיו"ד נשמט, כמבואר ובמקום אחר הארכנו בענין זה.
פסוק טז
ברכה על שיר השירים פרק ו פסוק א
מי זאת הנשקפה. עיין ברש"י לפרשת וירא בפסוק וישקיפו על פני סדום (י"ח ט"ז) כתב בזה הלשון:
כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (פ' תבא) שהיא לטובה, עכ"ל, ומאמר זה הובא בירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ח, ורק במקום שכתוב ברש"י כל השקפה שבמקרא כתוב שם כל השקפה שבתורה. ונראה עיקר גירסת הירושלמי, יען במקרא מצינו השקפה גם לטובה, וכמו כאן, מי זאת הנשקפה, וכן מצינו באהלים וק' ב) כי השקיף ממרום קדשו, ובאיכה (ג') עד ישקיף. וירא ה' משמים, ועוד, אבל לגירסת הירושלמי שבתורה ניחא דשם באמת לא נמצא פעל זה לטובה.