גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שיר השירים פרק ב
פסוק ה
סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. במס' סופרים פרק ט"ז דרשו, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו אגדות.
ויש לפרש היחושים שבזה ובזה, משום דכידוע, אם מוצאים דבר הלכה נחלטת בספר פוסק ישן (מראשונים) מתקבל הדבר ביתר ודאית ובטחון מאשר בספר חדש (מאחרונים), וכל מה שהמחבר יותר קדום בזמן, ישן נושן דעתו יותר מתקבלת ורצויה, וזה ידוע לכל בעל הוראה ולהיפך האגדה תדרש בכל זמן לפי רוחו ולפי טעמו ולפי מהלך החיים שבו, כמו למשל היו זמנים ששקדו לפרש האגדות על דרך הסוד והנסתר, והיו זמנים שהשתדלו לפותרן על דרך המחקר וההגיון, ועוד זמנים שפתרון על דרך משל ומליצה, הכל לפי המצב המוסרי בעם ועמדתו בחיים. ומתבאר, שהאגדה היא היפך מוחלט מהליכות ההלכות, כי בעוד שההלכות כל מה שהזקנה יותר חופפת עליהן הן יותר רצויות ומתקבלות, הנה האגדות יותר רצויות אם מתפרשות לפי הרוח החדש השורר בעולם ביחש באורן, כמו שכתבנו.
והנה ידוע הוא, כי היין כל מה שהוא ישן ביותר הוא יקר ומכובד ורצוי ביותר מאשר יין חדש, ומבואר במס' מגילה ט"ז ב', שיוסף שלח ליעקב מתנה יין ישן, וכנגד זה התפוח, כל מה שהוא יותר חדש בלקיטתו מאילן ויותר באבו הוא יותר מוטעם ויותר חביב ורצוי.
וזהו שאמר, סמכוני באשישות, ביין (עיקר שם "אשישות" הוא דבלת עסיס פרי, צמוקים וענבים, והוראת שרשו "אשש" חזוק, אומץ, עצום, ובא ממנו במקרא רק בהתפעל, זכרו זאת והתאוששו (ישעיה מ"ו) שענינו התחזקו, התאמצו, התגברו, וכתרגומו, ואתקפו, ועיי"ש ברד"ק. ולהלן במ"ר שה"ש (ג' י"א) איתא הלשון הלכות המאוששות", שפירושו הלכות מקוימות.) אלו הלכות, שבשניהם עולה הזקנה במעלה רצויה, ואת האגדות לתפוחים שבהם עולה במעלה הנוער והצעירות.
וגם יש לפרש מאמר זה (סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו אגדות) עפ"י הידוע, דבדבר הלכה והוראה צריך לחזר שלא תהי' איזו סתירה ונגוד לה מן איזה מקום שהוא, מתלמוד או ממפרשים ופוסקים וכדומה, יעו כי אם תסתר ההלכה מן איזה מקום שהוא תסתר כולה והיתה כלא היתה. ולא כן האגדות, אפשר שאגדה אחת תדרוש באופן ובסגנון זה, ואחרת באופן ובסגנון אחר, מהופך מהקודם, וסופן ששניהם קיימות, יען כי כן דרך האגדות, וכמו שרגילים לומר מדרשות חלוקות הן, ועל כן אמרו בירושלמי חגיגה (פ"ב) אין למדין מן האגדות וגם אין משיבין על האגדות (כלומר אין מקשין)
והנה היין בהכרח צריך להיות בכלי שלמה, שאין בה כל נקב וכל סדק, ויען כי בנקב דק ובסדק קל לאט לאט יגרה היין כולו; ולא כן תפוחים, אפשר שישתמרו בסל קלוע ומלא נקבים וחלולים. ועל כן המשילו את ההלכות ליין, שבשניהם אי אפשר להיות נקב וסדק, ואת האגדות לתפוחים, שבשניהם ישתמרו בנקבים וסדקים, כמבואר. - והנה אעפ"י ששני הבאורים בענין זה בכלל רצוים, אעפ"י כן יש להעיר, כי יתרון להבאור הראשון, מפני שהמשלים אשר בו מכוונים לגוף האשישות ולגוף התפוחים, ולא כן לפי הבאור השני, המשלים אינם לגופם, כי אם לקנקניהם ולכליהם.
פסוק ח
מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, בתלמוד מס' רה"ש (י"א א') אמרו (ע"ד דרש) מדלג על ההרים - בזכות אבות, מקפץ על הגבעות - בזכות אמהות.
וצריך באור ביחושים אלה.
וי"ל עפ"י מה שאמרו במס' ב"ב ע"ד ב', כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראם, כלומר, ואפילו דוממים וצמחים, וכמ"ש רש"י בשבת קנ"ז א', ארזא ושוחא, ארז זכר וארזא נקבה, ובפסחים נ"ו א', דקל זכר ודקל נקבה, והבאור הוא, שכל נברא שבעולם יש בו כח המשפיע וכח המושפע, ומכונה כח המשפיע בשם זכר, וכח המושפע - נקבה. ויתבאר לפי זה הלשון במס' בכורות נ"ה א', זכרותא דמיא פרת, כלומר, כח המשפיע מים הוא נהר פרת, ועוד שם:
זכרותא דירדנא - מערת פמייס, זכרותא דדמא - כבדא, כח המשפיע דם להגוף הוא הכבד. והנה אמרו בחגיגה ט"ו א', כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא (כנגדו) נהרות וכו', ועל זה נאמר (קהלת) גם את זה לעומת זה ברא אלהים, והמפרשים נדחקו בבאור המאמר, ולפי מש"כ י"ל דהלשון "כנגדו" הוא כמו עזר כנגדו, והכונה, שנבראו בדוממים נקבות כנגד זכרים, והם גבעות כנגד הרים ונהרות כנגד ימים.
ומכל זה תתבאר האגדה שלפנינו, מדלג על ההרים - בזכות אבות, מקפץ על הגבעות - בזכות אמהות, דהרים הם בערך זכרים וכנגדם גבעות נקבות. וכדרשה זו איתא בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"א), על הפסוק בישעיה, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו, זה זכות אבות וגבעות תמוטינה זה זכות אמהות. וכבר נתבאר ענין זה.
והנה בגמרא דרה"ש שהבחנו מביא ראי' מפסוק זה מדלג על ההרים וגו' ללשון הפסוק במיכה (ו') שמעו הרים את ריב ה', דהרים היינו אבות, כמו כאן:
ויש להעיר, כי במ"ר פ' בא (פרשה י"ד) מביא ראי' לפסוק שלפנינו דמדלג על ההרים, דהרים היינו אבות מפסוק דמיכה הנזכר, ולכאורה קשה, שמביא ראי' מפסוק זה על זה, ושוב מהפך הראי' מזה על זה, מראשון לאחרון ומאחרון לראשון, ולכאורה זה פלא.
אך אמנם ראה זה מצאתי, דאמנם כן הוא מדרכי הדרשות להסמיך שתי דרשות זו בזו וזו בזו, ושתיהן קיימות - ולדוגמא, בברכות כ"ו ב' על הפסוק בפ' חיי ויצא יצחק לשוח בשדה, אמרו, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) ולפני ה' ישפוך שיחו, ובמס' ע"ז (ז' ב') על הפ' ולפני ה' ישפוך שיחו, אמרו אין שיחה אלא תפלה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. וכן במגילה (י"ג א') על הפסוק ויהי אומן את הדסה, אמרו, אין הדסה אלא צדקת, שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין (צ"ג א') דריש הפסוק והוא עומד בין ההדסים, אין הדסים אלא צדיקים, שנאמר ויהי אומן את הדסה (ועיין מש"כ בזה בהערותינו למגילת אסתר בפסוק זה). וכן במס' סוטה (י"ג ב') על הפ' בפ' ברכה, כי שם חלקת מחוקק ספון, דרשו, מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד, כלומר, מפני שמשה נקרא מחוקק, ופסוק זה כתיב בגד. ובב"ב (ט"ו א') דרשו מכאן שמשה נקרא מחוקק, מדידעינן שנקבר בנחלת בני גד. וכן בגיטין (נ"ג ב') על הפסוק והלבנון באדיר יפול (ישעיה י') דרשו אין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (ר"פ ואתחנן) ההר הטוב הזה והלבנון, ובספרי שם על פסוק זה ההר הטוב הזה והלבנון דרשו אין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר והלבנון באדיר יפול. ועוד כהנה.