גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
רות פרק א · פסוק א
ויהי בימי שפוט השופטים. במדרש, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ') מכאן שאין מעידין אלא בשומע. ע"כ, ואין כל באור לזה, וגם לפלא הוא, מה שייכות ענין זה לפתיחת מגילה זו:
ונראה דיש יחש לענין זה עם הדרשה שבסמוך במדרש, ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, כלומר. שמבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. ומדייק זה מכל ענין הלשון ויהי בימי שפוט השופטים, כי אם הכונה פשוטה, בעת שהשופטים דנו את העם, הלא אין שייך להגביל בזה זמן ידוע ודור ידוע, כי הלא בכל זמן ובכל דור קבועים דיינים ושופטים, ולא שייך כלל ויהי בימי. דאחר כל זה לא נדע בדיוק מתי נהי' הדבר הזה (הספור הבא), באיזה זמן מוגבל ובאיזה דור ידוע, ולכן מסיב הלשון בימי שפוט השופטים לדרש, כמבואר, דור ששופט את שופטיו, שהיו בני הדור ההוא מבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. והבאור הוא, כי כל כך הי' הדור ההוא מקולקל ונשחת במדות ובמוסר עד שגם השופטים לא היו מנוקים מעון, ולכן, כמובן, לא היו יכולים השופטים להוכיח לזולתם, מפני שהתוכחה שבה אליהם, וכמ"ש במס' ערכין (ט"ז ב'), אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה (מוסר דברים), אם אומר לו (המוכיח) טול קיסם מבין שיניך (משל לחציצה בדרכי החיים המוסריים כמו שהקיסם (עץ דק) חוצץ בין השינים) משיב לו זה, טול קורה מבין עיניך (כלומר, שעון שלך כנגד שלי הוא כקורה כנגד קיסם, ועיניך אין רואין אותו), ועל כן בטלה התוכחה גם מראשי העם ומהשופטים, כיון שאין שומע להם. וכפי הנראה הי' מכשול כללי זה מצוין ובודד בדור ידוע להם, ועל כן ציינו אותו כתקופה ידועה:
והנה ידוע, דדבור מורה על לשון קשה, וכמש"כ (פ' מקץ) דבר אדוני הארץ אתנו קשות, ובמס' מכות (י"א א') אמרו כל לשון "דבור" לשון קשה הוא. וגם מצינו לשון עדות ממובן מוסר והחראה, כמו העד העיד בנו האיש (פ' מקץ) רד העד בעם, אתה העדות בנו (פ' יתרו), והועד בבעליו (פ' משפטים) העד העידותי באבותיכם (ירמיה י"א), ועוד הרבה:
וזהו שאמר המדרש שהבאנו, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה, דברים קשים, דברי מוסר ותוכחה, מכאן שאין מעידין (אין מוכיחין) אלא בשומע, כשהשומע מקבל הדברים, ולכן נאמר שמעה עמי ואדברה, כשתשמע ותקבל, אז אדבר לך דברי מוסר ואוכיח אותך, אבל באין שומע, אך למותר מה שמפזרים דברים, וכמ"ש במס' יבמות (ס"ה ב'), כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי באין שומע נשארו הדברים מחוללים, והם הלא דברי קודש:
ובשייכות עיקר הקדמה זו, מפתיחת רבי יוחנן לענין הפרשה, י"ל, דבאה להקדים מה שאפשר להתפלא, איך הניחו לו לאלימלך השופטים שבעירו לצאת מארץ ישראל לחו"ל, כמבואר בפרשה, ואשר על זה נענש במיתה, כמבואר בב"ב (צ"א א'), ולמה לא הוכיחו אותו ולא הניאוהו מזה, על זה באה הדרשה להקדים סבת הדבר, שהי' הדור ההוא דור ששופט אח שופטיו ולא היו השופטים יכולים להוכיח ולמחות בעושי עול, כי שומע לא הי' להם, ועל כן עשה אלימלך מה שעשה על דעת עצמו באין מוחה. וילך איש וגו'. המשך לשון הפסוק, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. לכאורה הי' צריך לומר וילך איש מבית לחם יהודה הוא ואשתו ושני בניו לגור בשדי מואב, ולא להפסיק בהמלים לגור בשדי מואב בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו. אך נראה עפ"י מ"ש במס' סנהדרין (ק"ח ב') בענין נח ובואו אל התיבה, כי בכניסה אל התיבה כתיב שצוה לו הקב"ה, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (נח ו' י"ח) וביציאה כתיב (שם ח' ט"ז) צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך, אמר רבי יוחנן, מכאן שבכניסה נאסר בתה"מ [וביציאה הותר], כלומר, בכניסה בינו ובין ואשתך בשם ובניך, וזה לאות התרחקות בינו לבינה, וביציאה נסמכו, לאות התקרבות:
והנה לפי הידוע במס' תענית (י"א א') דבשנת רעבון אסור בתה"מ, אם כן, לפי דיוק הגמרא בענין קירוב הלשון אתה ואשתך דזה מורה על התקרבות, א"כ איך כתיב כאן הוא ואשתו, דמשמע על הקירוב, מה שאסור בשנות רעבון, והול"ל הוא ושני בניו ואשתו, וכמו בנח בכניסה. ואם נימא שאמנם עשה שלא כדין, קשה, שהרי אמרו, שהי' גדול הדור (ב"ב צ"א א'), ולא יתכן שעבר על דין מפורש, וגם כי חקרו בגמרא שם על סיבת עונשו ולא זכרו מזה:
ולכן נראה, דלכן הפסיק הכתוב בהמלים "לגור בשדי מואב" בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו, להורות, דכיון שבאו לשדי מואב, ששם לא שלט הרעב, הותר בתה"מ, ועל כן כתיב בסמיכות לגור בשדי מואב הוא ואשתו. אבל אם הי' כתוב וילך איש הוא ואשתו מבית לחם יהודה, הי' במשמע, שעודם בבית לחם יהודה, מקום הרעב, היו מקורבים כאיש ואשתו, וזה לא יתכן, כמבואר: