גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
רות פרק א
פסוק א
ויהי בימי שפוט השופטים. במדרש, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ') מכאן שאין מעידין אלא בשומע. ע"כ, ואין כל באור לזה, וגם לפלא הוא, מה שייכות ענין זה לפתיחת מגילה זו:
ונראה דיש יחש לענין זה עם הדרשה שבסמוך במדרש, ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, כלומר. שמבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. ומדייק זה מכל ענין הלשון ויהי בימי שפוט השופטים, כי אם הכונה פשוטה, בעת שהשופטים דנו את העם, הלא אין שייך להגביל בזה זמן ידוע ודור ידוע, כי הלא בכל זמן ובכל דור קבועים דיינים ושופטים, ולא שייך כלל ויהי בימי. דאחר כל זה לא נדע בדיוק מתי נהי' הדבר הזה (הספור הבא), באיזה זמן מוגבל ובאיזה דור ידוע, ולכן מסיב הלשון בימי שפוט השופטים לדרש, כמבואר, דור ששופט את שופטיו, שהיו בני הדור ההוא מבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. והבאור הוא, כי כל כך הי' הדור ההוא מקולקל ונשחת במדות ובמוסר עד שגם השופטים לא היו מנוקים מעון, ולכן, כמובן, לא היו יכולים השופטים להוכיח לזולתם, מפני שהתוכחה שבה אליהם, וכמ"ש במס' ערכין (ט"ז ב'), אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה (מוסר דברים), אם אומר לו (המוכיח) טול קיסם מבין שיניך (משל לחציצה בדרכי החיים המוסריים כמו שהקיסם (עץ דק) חוצץ בין השינים) משיב לו זה, טול קורה מבין עיניך (כלומר, שעון שלך כנגד שלי הוא כקורה כנגד קיסם, ועיניך אין רואין אותו), ועל כן בטלה התוכחה גם מראשי העם ומהשופטים, כיון שאין שומע להם. וכפי הנראה הי' מכשול כללי זה מצוין ובודד בדור ידוע להם, ועל כן ציינו אותו כתקופה ידועה:
והנה ידוע, דדבור מורה על לשון קשה, וכמש"כ (פ' מקץ) דבר אדוני הארץ אתנו קשות, ובמס' מכות (י"א א') אמרו כל לשון "דבור" לשון קשה הוא. וגם מצינו לשון עדות ממובן מוסר והחראה, כמו העד העיד בנו האיש (פ' מקץ) רד העד בעם, אתה העדות בנו (פ' יתרו), והועד בבעליו (פ' משפטים) העד העידותי באבותיכם (ירמיה י"א), ועוד הרבה:
וזהו שאמר המדרש שהבאנו, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה, דברים קשים, דברי מוסר ותוכחה, מכאן שאין מעידין (אין מוכיחין) אלא בשומע, כשהשומע מקבל הדברים, ולכן נאמר שמעה עמי ואדברה, כשתשמע ותקבל, אז אדבר לך דברי מוסר ואוכיח אותך, אבל באין שומע, אך למותר מה שמפזרים דברים, וכמ"ש במס' יבמות (ס"ה ב'), כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי באין שומע נשארו הדברים מחוללים, והם הלא דברי קודש:
ובשייכות עיקר הקדמה זו, מפתיחת רבי יוחנן לענין הפרשה, י"ל, דבאה להקדים מה שאפשר להתפלא, איך הניחו לו לאלימלך השופטים שבעירו לצאת מארץ ישראל לחו"ל, כמבואר בפרשה, ואשר על זה נענש במיתה, כמבואר בב"ב (צ"א א'), ולמה לא הוכיחו אותו ולא הניאוהו מזה, על זה באה הדרשה להקדים סבת הדבר, שהי' הדור ההוא דור ששופט אח שופטיו ולא היו השופטים יכולים להוכיח ולמחות בעושי עול, כי שומע לא הי' להם, ועל כן עשה אלימלך מה שעשה על דעת עצמו באין מוחה. וילך איש וגו'. המשך לשון הפסוק, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. לכאורה הי' צריך לומר וילך איש מבית לחם יהודה הוא ואשתו ושני בניו לגור בשדי מואב, ולא להפסיק בהמלים לגור בשדי מואב בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו. אך נראה עפ"י מ"ש במס' סנהדרין (ק"ח ב') בענין נח ובואו אל התיבה, כי בכניסה אל התיבה כתיב שצוה לו הקב"ה, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (נח ו' י"ח) וביציאה כתיב (שם ח' ט"ז) צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך, אמר רבי יוחנן, מכאן שבכניסה נאסר בתה"מ [וביציאה הותר], כלומר, בכניסה בינו ובין ואשתך בשם ובניך, וזה לאות התרחקות בינו לבינה, וביציאה נסמכו, לאות התקרבות:
והנה לפי הידוע במס' תענית (י"א א') דבשנת רעבון אסור בתה"מ, אם כן, לפי דיוק הגמרא בענין קירוב הלשון אתה ואשתך דזה מורה על התקרבות, א"כ איך כתיב כאן הוא ואשתו, דמשמע על הקירוב, מה שאסור בשנות רעבון, והול"ל הוא ושני בניו ואשתו, וכמו בנח בכניסה. ואם נימא שאמנם עשה שלא כדין, קשה, שהרי אמרו, שהי' גדול הדור (ב"ב צ"א א'), ולא יתכן שעבר על דין מפורש, וגם כי חקרו בגמרא שם על סיבת עונשו ולא זכרו מזה:
ולכן נראה, דלכן הפסיק הכתוב בהמלים "לגור בשדי מואב" בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו, להורות, דכיון שבאו לשדי מואב, ששם לא שלט הרעב, הותר בתה"מ, ועל כן כתיב בסמיכות לגור בשדי מואב הוא ואשתו. אבל אם הי' כתוב וילך איש הוא ואשתו מבית לחם יהודה, הי' במשמע, שעודם בבית לחם יהודה, מקום הרעב, היו מקורבים כאיש ואשתו, וזה לא יתכן, כמבואר:
פסוק ב
ושם שני בניו לפי מה שאמרו במס' מנחות (ק"ו ב') דמעוט רבים שנים, אם כן, כאן המספר משני' מיותר, וכן בפסוק הקודם, ושני בניו, ואפילו אם נימא דשם דרך הספור כן, אבל כאן בודאי מיותר, דאחרי דחשיב שני שמותיהם, מחלון וכליון, נראה ששנים הם:
ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא ובברייתות, שבכל מקום דכתיב בתורה המספר שני, שתי, שנים, שתים, מוציאים לדרשה. והטעם כמו שכתבנו, דאחרי דמעוט רבים שנים, אם כן זה המספר מיותר, ולכן בכל מקום לשון כזה דריש על השתוותם של אלה השנים:
כה דר"ש במס' יומא (ס"ב א') על הפסוק שני שעירי עזים (פ' אחרי) שיהיו שוים בקומה ובמראה ובדמים, וכן (שם) על הלשון שתי צפרי מצורע (פ' מצורע), ובתורת כהנים פ' אמור, לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, ובקדושין (ס"ח ב') כי תהיינה לאיש שתי נשים (פ' תצא) שתהיינה מעם אחד, והרבה כהנה, וכל זה דריש מן יתור מלת המספר במקום שהנושאים שנים, ועפ"י הכלל, דמעוט רבים שנים:
ועל דרך זה פרשתי דרשת הגמרא במס' ע"ז (י"א א') על הפסוק בר"פ תולדות, שני גוים בבטנך, ודרשו, אלו רבי ואנטונינוס שלא פסקה מעל שלחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ציור להפלגת עשרם, כי מיני צנון אלה חיים, שעודם באבם, במשך כל ימי השנה לא ישיגו כי אם עשרים מופלגים שלהם גני קייץ גם בחורף). ולא נתבאר, מה ראו חז"ל לדרוש כן. אך הוא הדבר, דכיון דמעוט רבים שנים. אם כן המלה "שני" מיותרת, וכבר נתבאר, דהמלה "שני" מורה על השתוות אלה השנים, ואחרי שאי אפשר להשוות את יעקב ועשו בכל דבר וענין, לכן מוציא ענין ההשתוות לדורות, בשני שרים, רבי ואנטונינוס, שבאו זה מיעקב וזה מעשי, והיו שוים בעניני חייהם ביחש העשירות וכדמפרש: וכן במ"ר פ' ויצא, וללבן שתי בנות, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, וכו'. ולא נדע מה ראה המדרש לדרוש כזה בסמיכות על הפסוק וללבן שתי בנות. אך הוא הדבר, דמדייק, דאחרי דמעוט רבים שתים, א"כ המספר שתי מיותר, ודי הי' לומר וללבן בנות שם האחת וגי', ולפי הכלל דהמספר במקום יחודו בא להורות על השתוות המספר ביניהן, ואם כן יתחייב שרחל ולאה היו שוות בערכן הגופני, ואחרי כי זה אי אפשר לומר, שהרי הכתוב מעיד על פרודן בגוף, שזו עיניה רכות וזו יפ"ת, לכן מוציאה הדרשה ענין ההשתזות ביניהן לדורות, כמו שאמרו, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים וכו', ובזה תתבלט השתוותן:
וכן יתבאר יפה במס' חולין (ס' ב'), כתוב אחד אומר (פ' בראשית) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, אלמא שניהם גדולים, והדר כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. ולא נתבאר מה קשה לו, דהלא בפשיטות הדבר, ששניהם גדולים, אך האחד קטן מחבירו, הא למה זה דומה, אם נאמר שעיר פאריז קטנה מלונדון, אבל האם נוציא מזה גדלות עיר פאריז לומר שאיננה גדולה?
אך טעה דיוק הגמרא מדכתיב שני המאורות הגדולים, ואחרי דמעוט רבים שנים, אם כן המספר שני' מיותר, ובכל מקום בבוא מספר מיותר זה דרשינן על השתוותם, ואם כן היו אלה שני המאורות הגדולים שוות בגדלותם, אם כן לא יתכן שוב לומר את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כיון דשוים הם, וזה הי' קשה להגמרא:
ונשוב לענין הפסיק שלפנינו, על יתור הלשון "שני" בפסוק ושם שני בניו. הנה בתו"כ ר"פ אחרי דרשו הלשון אחרי מות שני בני אהרן, מה תלמוד לומר שני (כמו שכתבנו למעלה, שמיותר הוא), להורות שכשם שעבירתם שוה כך מיתתם שוה. וזה ג"כ כמש"כ בהוראת המספר שני:
וכאן אמרו באגדות, ששני הבנים אלו מחלון וכליון, היו שוים בעצה ללכת ממקומם, מבית לחם יהודה, ועל זה בא להורות המספר "שני" כפי שבארנו למדי:
אפרתים. במדרש, מהו אפרתים, רבי יהושע בן לוי אומר, פלטיאנים, ורבי יהודה ב"ר נחמיה אומר, אבגניסתים. הנה שניהם מורים, כי השם אפרתים הוא תואר לנכבד וחשוב. ויתכן, דדרשו את שם אפרתים בפזור אותיותיו לשם פרתמים, בקירוב, שהוא תואר לשרים ואצילים, כמו באסתר (א') הפרתמים ושרי המדינות, ולאחרונה עבר השם גם לראשי שרי יהודה כנראה מדניאל (א' ג') מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים. ודרשות אגדיות עפ"י פזור אותיות, להקדים ולאחר, הוא חזון נפרץ באגדות, כמו בעירובין (נ"ד ב') על הפסוק במשלי ומודע לבינה תקרא דרשו כמו ומועד לבינה, ובפסחים (פ"ז א') דרשו הפסוק בשופטים (ה') צדקת פרזונו כמו פזרונו, ובמ"ר איכה דרשו הלשון בין המצרים (א' ג') כמו צהרים, והשם תלפיות (שה"ש ח') דרשו תל יפות, ובפ' עקב, מרשית השנה (חסר א'), ודרשו מתשרי השנה, שמונין השנה מתשרי ולא מניסן, והרבה כהנה. ואלה החכמים במדרש כאן מחולקים רק בערך מעלת הכבוד, ריב"ל אומר, פלטיני, והא שם התואר ליוצא ונכנס לפלטרין של מלך, כי השם פלטיני ענינו היכל אדיר ויפה, וכמו בב"ר ר"פ בראשית, מלך בו"ד בונה פלטרין, ובסנהדרין (כ' א') בדיני המלך, מת לו מת אינו יוצא מפלטרין שלו, ועוד בכ"מ. ורבי יהודה ב"ר נחמיה אומר לפרש שם אפרתים - אבגניסתים, והיא מלה יונית, והוראתה מיוחסים ואנשי מעלה. ולא נתבאר על איזה סמך דריש זה. ואולי הוא, משום דבש"א (א' א') כתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים וגו' אפרתי, ומפרש, מן הרמתים צופים, שהי' מן האנשים היושבים ברמה שהיו צופים, כלומר נביאים, כמו צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג'), והקמתי עליכם צופים (ירמיה ו') כי היושב ברמה נקרא רמתי, כמו היושב בירושלם נקרא ירושלמי, וברבים רמתים:
וכסמך ראי' לדעתו של ריב"ל, דאפרתי מובנו פלטיני, בן פלטין, מהוראת היכל וארמון, נראה להביא ממס' כתובות (ק"ג א'), דמשמשו של רבי הי' נקרא אפרתי, וידוע, דרבי הי' חי חיי שררות עושר וכבוד (ע' ברכות נ"ז ב', שהנהגת ביתו היתה מכוונת להנהגת אנטונינוס המלך), וביתו הי' מין פלטין, ועל כי משמשו זה הי' בן בית פלטין זה, הי' מכונה אפרתי, שהוא שם נרדף עם בן פלטין, וכדרשתו של ריב"ל:
ואמנם לבד דרשות החכמים במ"ר, אפשר לפרש השם אפרתים שבפסוק שלפנינו על שם העיר אפרת, כמבואר בכמה מקומות במקרא, לבוא אפרתה (פ' וישלח), האפרתי אתה (שופטים י"ב), שמענוה באפרתה (תהלים קל"ב) ובסוף מגילה זו (ד' י"א) ועשה חיל באפרתה. ויש סמוכים לזה, שתואר אפרתים הוא על שם העיר, שכן העיר הזאת נקראת גם בית לחם, בפ' וישלח, בדרך אפרתה היא בית לחם, וכן במיכה (ה') ואתה בית לחם אפרתה, ואחרי שיצאו כאן מבית לחם יהודה, תאר אותם הכתוב על שם עירם בשמה השני, אפרתים. ויתכן, כי במכוון נקראת עיר זו בשם כפול בית לחם אפרתה כדי להבדילה משם עוד עיר בית לחם אשר בגבול זבולן, כמבואר ביהושע (י"ט ט"ו): ולכאורה הי' אפשר לפרש כאן תכונת התואר אפרתים על שם שבט אפרים, כפי דמשמע מס' שופטים (י"ב ה') והיה כי יאמרו פליטי אפרים וגו', ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה, אם מבני אפרים אתה:
אבל על פירוש זה קשה ממה שכתוב באלקנה (ש"א א') בן תתו בן צוף אפרתי, ושם לא יתכן לפרש על שם השבט, יען כי אלקנה לא הי' כלל משבט זה, רק משבט לוי, כמבואר בדהי"א (ו') שהי' מבני אסף בן קרח, והוא משבט לוי, כמבואר בר"פ קרת:
פסוק ג
ותשאר היא ושני בניה. במדרש, אמר רבי חנינא ברי' דרבי אבהו, נעשית כשירי מנחות, ע"כ. הבאור בזה עפ"י המבואר במשנה חולין (נ"ד א') בעניני טריפות בבהמה, ניטל הטחול כשרה, ואמרו על זה בגמרא (נ"ה א') לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב טרפה, ושם (ע"ב) פרשו, דהא דטרפה בניקב הוא רק בניקב בצד העב, אבל אם בצד הדק כשרה, ובצד העב נמי אין טרפה רק אם לא נשתייר כעובי דינר זהב שאינו מנוקב, אבל אם נשתייר כעובי דינר זהב כשרה, ע"כ, וכתוב על זה בשו"ע יו"ד סימן מ"ג סעיף ד' בזה הלשון, עובי דינר זהב זה לא ידענו שעורו,
(נראה בטעם חסרון ידיעה זו, מפני שבמשך הזמנים והדורות, המלכיות משנות, מגדילות או מקטינות את משקל הזהב אשר במטבעות, ועל כן אי אפשר לנו עתה לדעת את משקל הדינר זהב אשר בזמן התלמוד. ומדויק הלשון שבשו"ע, עובי דינר זהב זה. כלומר, זה שבזמן התלמוד. והלשון "לא ידענו" יתבאר כמו לא נוכל לדעת", כמבואר:)
ומכל מקום נראה שהוא פחות מחצי עוביו, עכ"ל. ועל זה כתב הט"ז בס"ק ז' בזה הלשון, הטעם שהוא פחות מחצי עוביו, משום דבגמרא אמרו ואי אשתייר כעובי דינר, וכל שיור הוא פחות מחציו, עכ"ל:
ומבואר מזה, דעל חציו וכש"כ על יותר מחציו לא יונח הלשון, שיור, ולפי זה קשה הלשון ותשאר היא ושני בניה, איך שייך שיור (ותשאר) במקום אשר כנגד אחד המת (אלימלך) קיימים אחריו שלשה בחיים, היא ושני בניה, וזה קשה להדורש:
ותירץ דנעשית כשירי מנחות, והבאור הוא, דכפי המבואר בפרשה ויקרא בסדר הקרבת מנחה שמקריבין ממנה רק קומץ, וכולה נאכלת לכהנים, וכתיב שם (ב' ב' וג') והביאה אל בני אהרן וקמץ משם מלא קמצו והקטיר את אזכרתה וגו' והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. והנה אחרי שמקריבין ממנה רק קומץ אחד וכמעט כולה נאכלת, איך זה שייך הלשון והנותרת ממנה, אחרי שכמעט כילה נותרת, ולשון נותרת, כמו שיור, יונח רק על פחות ממחצית:
ואך הטעם הוא, מפני שעיקר המנחה ויסודה הוא הקומץ הנקרב, לכן כל המנחה, אעפ"י שהיא רבה בכמות, אך באיכות ובחשיבות בטלה היא לגבי הקומץ הנקרב למזבח:
ומבואר מזה, דכמות פשוטה, אעפ"י שהיא רבה, בטלה היא לגבי איכות חשוב אעפ"י שהוא מעט, ולכן שייך גם בכמות זה לשון שיור, וכן הוא בחיי משפחה, כיון שראש המשפחה וגדול הבית מת, אז הנשארים אחריו, אעפ"י שהם מרובים בכמות בטלים הם לגבי', כטפל נגד העיקר, שהוא עיקר הבית, ולכן שייך הלשון ותשאר היא ושני בניה, דכולם בטלים הם לגבי ראש המשפחה. וזהו באור הלשון נעשית כשירי מנחות, שגם שם כמות גדולה ופשוטה בטלה לגבי איכות מעט וחשוב:
פסוק ד
וישאו להם נשים מואביות. יש לפרש המשך ענין זה להפסוק הקודם, וימת אלימלך, שכל זמן שהי' הוא חי לא הי' מניחם לקחת נשים מואביות, כי באותו הזמן לא נתחדשה עוד ההלכה מואבי ולא מואבית, ונתחדשה זה אך בימי בועז, ומכיון שמת, ונשארה היא לבדה, לא יכלה לעצור בעד חפצם זה, ואז נשאו להם נשים מואביות, ועיין עוד השייך לענין זה בבאור פסוק הבא:
פסוק ה
ותשאר האשה משני ילדיה. למעלה בפסוק ג' כתיב ותשאר היא ושני בניה, וכאן מכנה אותם הכתוב בשם ילדיה, וקרוב לודאי, כי בא השנוי במכוון, ויותר מזה לבד השנוי התמוה כשהוא לעצמו, עוד יותר תמוה הדבר, כי הלא אז בעת מות אלימלך היו מעוטים בשנים מאשר עתה בעת שמתו, כמפורש בפסוק הקודם וישבו שם כעשר שנים, ועל אנשים כבירים בימים הלא לא יונח לשון "ילד", כי אם "בן", ובכל זאת שינה הכתוב וקרא אותם אז בילדותם בנים, ועתה לאחר עשר שנים ויותר קרא אותם ילדים, והוא פלא. ומצינו שם ילד בזה העוסק במעשה ילדות, כמו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח'). ואיך שהוא, הפלא על השינוי משם בנים לשם ילדים בזמן מאוחר הוא פלא מוחלט:
ונראה לומר בזה עפ"י המבואר במדרשים ריש פרשה קרח, על הפסוק ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, כי זה שלא ייחס הכתוב למעלה אחר לוי - בן יעקב, הוא משום דיעקב אבינו ביקש רחמים שלא יתייחש בן כושל זה, קרח, אחריו. וזה מרומז במ"ש בדבריו על שמעין ולוי, בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, ואמרו שם במדרש, בסודם אל תבא נפשי, זה מעשה זמרי, דכתיב בי', זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב, ובקהלם אל תחד כבודי, רמז להלשון ויקהלו על משה דכתיב בקרח, שלא די ייתייחש שמו עליו, כמו שכתבנו:
ומבואר מזה, דאבות מקפידים שבנים כושלים לא יתייחשו אחריהם, ולא יקראו להם בשם בנים. וטעם הדבר פשוט, משום דשרש שם "בן" הוא בנה", מלשון בנין, ואמרו בתנחומא פ' בראשית על הפסוק ויולד בן, למה נקרא שמו (של זכר) בן, לפי שהוא בונה את העולם.
(ועפ"י זה פרשתי לשון הירושלמי בפסחים פ"ב ה"א על הפסוק בר"פ תזריע, אשה כי תזריע וילדה זכר, זכר, לרבות את המת, שאפילו אם ילדה ולד מת ג"כ תתנהג בדין הפרשה, והמפרשים לא פרשו איפה מרומז בלשון זכר - רבוי המת, ופרשתי, משום דשם "בן" באורו - שבונה. את העולם, ומובן הדבר שרק חי בונה ולא מת, ולכן אם הי' כתיב וילדה בן, הי' במשמע רק חי, משא"כ שם זכר יונח על המין, ואפילו מת. במשמע):
והנה בודאי רצון אב ואם שבניהם יבנו את העולם בהיתר ולא באיסור, ביושר ולא בעולה, אבל מכיון שעוברים על רצונם זה ועושים ההיפך, לא ניחא להו לקרוא את שמם עליהם, וזה הם לצער ומפח נפש:
והנה בפסוק הקודם מסופר שבני נעמי נשאו להם נשים מואביות, והנשואין הי' באיסור לאו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', והחידוש עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית נתחדש בזמן מאוחר בנשואי בועז את רות, ובארנו שם בפסוק הנזכר, כי דבר זה הי' לנעמי למורת רוח. אך לא יכלה למחות, עיי"ש, ולכן למעלה בפסוק, שנזכרים טרם נשאו להם נשים מואביות נתיחסו אחריה כבנים, אבל לאחר שעברו על רצונה ונשאו, לא רצתה לייחס אותם אחריה כבנים, ומכונים רק ילדיה כאשר בטבע:
ו)
כי שמעה וגו'. כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, במדרש מאין שמעה, שמעה מרוכלין המחזירין בעיירות, וזה צריך באור וכתבתי בתו"ת
עפ"י המבואר בב"ב (כ"ב א') דאעפ"י שבני מדינה אחת יכולין למחות בבני מדינה אחרת להביא סחורה למדינתם, אבל ברוכלין אין יכולין למחות, ופרשו הטעם, דסחורות רוכלין הם על הרוב תכשיטי נשים ותמרוקיהן לתקנת הנשים, לחבבן על בעליהן. ומסתבר, דבשנות רעבון שאסור בתה"מ (תענית י"א א') אין צורך באלה, וממילא אין רוכלין עוברין, וגם יכולין למחות בהם, ועתה כשראתה רוכלין מחזירין, הבינה, כי עבר הרעב. והלשון כי שמעה הוא מלשון בינה, וכמו והם לא ידעו כי שומע יוסף (פ' מקץ) שפירושו כי מבין יוסף את דבריהם, ע"י המליץ, וכן לא ישמעו איש שפת רעהו (פ' נח), דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מ"ב י"ח), ועוד כהנה:
פסוק ז
ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה במדרש לקח טוב דריש, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה, שהיו עוסקות בדיני גרים לשוב אל דת היהודים, ע"כ והוא פלא, מניין לו זה:
ויתכן דמדייק שני דיוקים בפסוק, הראשון, דהלשון ותלכנה בדרך כולו מיותר, דדי הי' לכתוב ותצא מן המקום ושתי כלותיה לשוב אל ארץ יהודה, וממילא מבואר שהלכו בדרך, דלא יתכן אחרת. ושוב מדייק, דהלא כיון דיסוד כונת שובם הי' לשוב אל עירם בית לחם מן המקום שיצאו, הי' להכתוב לומר בקצור לשוב אל בית לחם, והלשון אל ארץ יהודה איננו מוכרח כלל לכאן, ובאמת להלן בבואם אל מחוז חפצם כתיב (פ' כ"ב) והמה באו' בית לחם:
ולכן דריש על דרך רמז ואסמכתא, כי הלשון ותלכנה בדרך הוא ע"ד הלשון בפ' יתרו והודעתי להם את הדרך ילכו בה, דהיינו דיני דת ודין, והלשון אל ארץ יהודה דריש עפ"י הידוע, דישראל מכונה בשם ארץ, והוא עפ"י הפסוק במלאכי (ג') כי תהיו לי אתם (עם ישראל) ארץ חפץ (והכונה, כי כמו הארץ הוא יסוד העולם, כך תהיו לי אתם יסוד באומות) וכה יוצאת דרשה אגדית לשוב אל ארץ יהודה, לשוב אל עם ישראל, אל אמונתו ואל דתו:
פסוק ח
אשה לבית אמה ראה להלן בפסוק אבקש לך מנוח (ג' א):
פסוק ט
ומצאנה מנוחה וגו'. ראה להלן בפסוק אבקש לך מנוח (ג' א'):
פסוק יג
אל בנותי כי מר לי מכם וגו'. לא נתבאר אל מה יכון מתמר זה, והוא אינו דבוק כלל ואין לו יחש לענין. ואולי הכונה עפ"י מה שאמרו במס' שבת (ל"ב א') שטנא בתרי אומי לא שליט, ואמרה, כי בכלל אינה רוצה שיתחתנו עמה והיו לדת אחד, כי יצאה בי יד ה' וחוששת אני שאתייסר גם בעתיד, ואם נהי' לעם אחד אפשר כי השטן יגע בגללי גם בכן, ולא כן אם אנחנו שתי אומות אין השטן שולט בכן:
פסוק יט
ותאמרנה הזאת נעמי. פתח הכתוב בשם סתמי, ותהום כל העיר, שכולל אנשים ונשים, וסיים בלשון ותאמרנה, שזה לשון רבים לנשים, וכן להלאה, ותאמר אליהן, אל תקראנה, קראנה, הכל בלשון נקבה. ויתכן דבכלל על דבר בואה במצב מעונה ואומלל כזה המה של העיר, אנשים ונשים, אך השנוי בפניה הכירו מיד הנשים, כי בזה כח תכונתן, ותאמרנה הן הזאת נעמי, ולכן פנתה נעמי בתשובתה גם כן אל הנשים:
פסוק כ
קראנה לי מרא. באה, המלה מרא בחתימת אל"ף תחת ה', ולא נדע למה. אבל מצאתי ברבינו בחיי פ' בהעלתך (י"ב ב') כתב בזה הלשון, כל תיבה שצריכה להכתב (בסופה) בה"א ונכתבה באל"ף, הכונה להפליג הדבר שבאותו ענין, כמו והיה לכם לזרא, תחת לזרה (שם), להפליג הזרות והגיעול, וכן קראנה לי מרא, תחת מרה, להפליג ערך המרירות, ובדניאל (י"א מ"ד) ויצא בחמא גדולה, תחת בחמה, להפליג ערך החמה והכעס:
והנה לא פירש מניין לו כלל זה, ומה טעם בדבר, אם לא דנימא, דמבטא האל"ף יותר חזק ממבטא הה"א, כי הברת הה"א היא יותר קלה מכל האותיות, מפני שבהברתה אין צריך לנגוע בכל אברי ההברה, וכמ"ש בבר"ר על הפ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ודרשו ברמז, בה' בראם, כל כך בנקל ברא הקב"ה את העולם כקלות הברת הה"א):
(ועפ"י דברי רבינו בחיי אלה בארתי את שם "בי דואר" המקובל אצלנו לבית פקידות, הפאסט, ונמצא שם זה במובן זה גם בתלמוד (שבת י"ט א'), ולא נודע יסוד לשם זה במובן הפאסט:
ופרשתי דיסוד השם הוא על שם הלשון בשופטים (ה') מדהרות דהר"ת אביריו, ובנחום (ג') וסוס דהר, שענינו מרוץ הסוס במהירות וחפזון, וזה מכוון ממש לתכונת ענין הפאסט, שהכל נעשה במהירות ובזריזות יתירה וע"י סוסים קלי המרוץ:
אך לא נתבאר למה נשתנה השם בי דו הר, בה"א, כלשון הפסוק, על בי דו אר באל"ף, ולדברי רבינו בחיי דהאל"ף הבא במקום שדרוש לבא ה"א מורה על הפלגת הענין, נכון מאוד, כי על כן בא השם באל"ף להורות הפלגת החפזון והמהירות אשר בענין זה, בענין הפאסט):
פסוק כב
ותשב נעמי וגו'. לכאורה כל פסוק זה מיותר, אחרי פסוק י"ט ויהי כבואנה בית לחם, ואולי רוצה הכתוב לומר, דכלפי לשון הכתוב (י"ט) ותלכנה שתיהן, שבדרך היו כמו שוות בערכן וביחושן כמו שבארנו למעלה (פ' ב') דהלשון שתיהן מורה על ההשתוות שביניהן, הנה עתה בשובן למקומן היתה נעמי עיקר כאזרחית המקום מכבר, ורות טפלה לה. וזהו וחשב נעמי ורות עמה, ולכן לא כתיב ותשבנה שתיהן כמו בהליכה, ותלכנה שתיהן: