גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק יב · פסוק ט
ויותר שהיה קהלת חכם וגו'. בתלמוד מס' עירובין כ"א ב'. ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם. אגמרי' בסימנים ואסברי' במה דדמי לי'. ופירש"י, קבע מסורות וסימנים בתיבות המקרא ובגירסא של משנה. עכ"ל.
ולכאורה קשה בכלל מה רבותא בזה שלמד דעת את העם על יתרון כשרון על חכמתו. כמו שאמר ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם:
ופרשתי משום דבעלמא השם "עם" מורה על המון העם. אנשים פשוטים. בהיפך משם "גוי" המורה על הנכבדים ומצוינים שבקהל ובאומה (ומזה טעם הדרשה בהגדה ש"פ. ויהי שם לגוי. מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ודריש כן. מדכתיב ויהי שם לגוי. ולא לעם. והארכתי בזה במק"א). והנה ידוע, שכל מה שהחכם יותר מצוין בכשרון חכמה ודעת קשה לפניו ללמוד עם המון העם.
מפני שתפיסתם קשה והרגשתם כבדה ואי אפשר לו' להוריד ערך כשרונותיו עד מדרגה נמוכות עד שיהיו נכוחים להמון העם. ועל זה אמר, דלקהלת היתה גם שלמות זאת וכשרון זה. כי עם רוב חכמת ורחבת דעתו הי' יכול בכל זאת ללמוד דעת את המון העם. להורותם להבינם עד ערך השגתם המצומצמת. וזה אמנם כשרון מיוחד ונעלה:
ואזן וחקר. בתלמוד מס' עירובין (כ"א ב') אמר עולא א"ר אלעזר. בתחלה היא תה התורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים (כפיפה הוא עין סל) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. שנאמר ואזן וחקר. פרש ואזן ממובן מאזנים.
ובהשאלה שקל כל דבר בבחינה ובבקור לעמוד על אמתת ענינו. והבאור שרצה בזה. הוא שחקר ומצא לטוב לעשות תקנות וסייגים לשמירת המצות. למען שע"י זה לא יבאו לעבור על עקרי המצות. ומעין הלשון והענין "משמרת למשמרת" המשל לכפיפה ואזנים. כי הכפיפה שאין לה אזנים (מיני אזור תלוים משני הצדדים להחזיק בהם) ואוחזין בהכפיפה עצמה. אז ע"י המשמוש בידים. לאט לאט תבלה ותפסד. מה שאי כן כשאוחזין באזנים. כך הם מצות התורה. כשאוחזין בסייגים (רמז לאזנים) בטוח יותר קיום גוף המצות:
ואפשר לפרש עפ"י זה את לשין התורה בפ' בשלח. ויאמר, אם שמיע תשמע לקול ה' והישר בעיניו תעשה והאזנתה למצותיו. אשר לכאורה. אחר הלשון והישר בעיניו תעשה הוי הלשון והאזנת למצותיו מיותר דהלא הישר בעיניו היינו שמירת המצות אך מרמז שתעשה אזנים להמצות. סייגים וסדרים. וכלשון הגמרא בעירובין שהבאנו - ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ד דריש הלשון והאזנת בענין אחר: