גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק ט · פסוק ד
כי מי אשר יבחר וגו'. בירושלמי ברכות פ"ט ה"א. אמר ר' יוחנן, יבחר כתיב (כי הקרי יחבר). אל כל החיים יש בטחון. שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה. ומכיון שמת אבדה תקותו. דכתיב (משלי י"א) במות אדם רשע תאבד תקוה. ע"כ. והבאור הוא. שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה לבחור בחיים ע"י שישוב בתשובה. ואפילו רשע. משאין כן כשמת. וסמיך זה על הפסוק שלפנינו עפ"י הכתיב אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון. ומלשון ובחרת בחיים (פ' וילך):
ובבבלי עירובין (כ"א ב') בא ענין זה בסגגון אחר. שדרשו שם על הפ' דירמיה קכ"ד) והנה שני דודאי תאנים טובות ורעות. ודרשו, טובות אלו צדיקים. רעות אלו רשעים. ושמא תאמר אבד סברים (תקותם) ובטל סכוים (הגנתם וחסותם), מלשון סכות לראשי (תהלים כ"ד). ת"ל (שה"ש ז') הדודאים נתנו ריח. אלו ואלו עתידים ליתן ריח. ע"כ. והכונה בדרש זה קרובה לענין אגדה הנזכרת מירושלמי. לחזק נכשלים שלא יפול לבם עליהם לחשוב. כי אין להם עוד תקוה ותקומה. וע"י כן ידחו הלאה עמוק עמוק בחטא. אך ידעו כי עוד לא אבדו דרך. ואם אך ישובו יש תקוה לאחריתם. ובבאורנו לשה"ש (ז' י"ד) ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד מזה: כי לכלב חי וגו'. בתלמוד מס' שבת (ל' ב'). כשנח נפשי' דדוד ביום השבת. שלח שלמה לבי מדרשא. אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה. שלחו לו. חתיך נבילה והנח לפני הכלבים. ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו (אגב אלה). ולא יפה אמר שלמה. כי לכלב חי טוב מן האריה המת. ע"כ. ופירש"י בשם רבותיו. כי הטובה שבכאן הוא שהקדימו התשובה על אדות הכלבים להתשובה ע"ד האריה. אבל לבד שלא נתבאר מה הטובה בזה. אך הנה אגדה זו הובאה במ"ר רות פרשה ג'. ושם באמת הובאה השאלה ע"ד הכלבים ראשונה. ולפי"ז ממילא באה התשובה מקודם. והנכון כפירש"י השני. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה. ואת האריה המת אסרו לטלטל רק ע"י ככר או תנוק: