אור ברסלב
גשמי ברכה קהלת פרק ט

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

קהלת פרק ט

קהלת פרק ח

פסוק ד

כי מי אשר יבחר וגו'. בירושלמי ברכות פ"ט ה"א. אמר ר' יוחנן, יבחר כתיב (כי הקרי יחבר). אל כל החיים יש בטחון. שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה. ומכיון שמת אבדה תקותו. דכתיב (משלי י"א) במות אדם רשע תאבד תקוה. ע"כ. והבאור הוא. שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה לבחור בחיים ע"י שישוב בתשובה. ואפילו רשע. משאין כן כשמת. וסמיך זה על הפסוק שלפנינו עפ"י הכתיב אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון. ומלשון ובחרת בחיים (פ' וילך):

ובבבלי עירובין (כ"א ב') בא ענין זה בסגגון אחר. שדרשו שם על הפ' דירמיה קכ"ד) והנה שני דודאי תאנים טובות ורעות. ודרשו, טובות אלו צדיקים. רעות אלו רשעים. ושמא תאמר אבד סברים (תקותם) ובטל סכוים (הגנתם וחסותם), מלשון סכות לראשי (תהלים כ"ד). ת"ל (שה"ש ז') הדודאים נתנו ריח. אלו ואלו עתידים ליתן ריח. ע"כ. והכונה בדרש זה קרובה לענין אגדה הנזכרת מירושלמי. לחזק נכשלים שלא יפול לבם עליהם לחשוב. כי אין להם עוד תקוה ותקומה. וע"י כן ידחו הלאה עמוק עמוק בחטא. אך ידעו כי עוד לא אבדו דרך. ואם אך ישובו יש תקוה לאחריתם. ובבאורנו לשה"ש (ז' י"ד) ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד מזה: כי לכלב חי וגו'. בתלמוד מס' שבת (ל' ב'). כשנח נפשי' דדוד ביום השבת. שלח שלמה לבי מדרשא. אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה. שלחו לו. חתיך נבילה והנח לפני הכלבים. ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו (אגב אלה). ולא יפה אמר שלמה. כי לכלב חי טוב מן האריה המת. ע"כ. ופירש"י בשם רבותיו. כי הטובה שבכאן הוא שהקדימו התשובה על אדות הכלבים להתשובה ע"ד האריה. אבל לבד שלא נתבאר מה הטובה בזה. אך הנה אגדה זו הובאה במ"ר רות פרשה ג'. ושם באמת הובאה השאלה ע"ד הכלבים ראשונה. ולפי"ז ממילא באה התשובה מקודם. והנכון כפירש"י השני. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה. ואת האריה המת אסרו לטלטל רק ע"י ככר או תנוק:

פסוק טז

וחכמת המסכן בזויה. במדרש, וחכמת המסכן בזויה. זה זקן המסכן דבריו. כגון זקן שדורש לא תכירו פנים והוא מכיר. לא תקח שוחד והוא לוקח. לא תלוה ברבית והוא מלוה. ונראה שמפרש מסכן ממובן עוני ומחסור. והכונה שעושה את דבריו שלו עניים בתקפם וחסרים במלאותם. אחרי כי הוא בעצמו עושה ההיפך. ובמ"ר רות פרשה א' מפרש. מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו. כלומר. שהוא מבזה את דברי עצמו. שהוא דורש כך ועושה ההיפך. וזה כבאורנו כאן. ובמ"ר שמות (פ' מ"ג) אמרו. כל מורה הוראה אם ירצה שיקבלו אחרים את הוראותיו צריך הוא לקיימה תחלה בעצמו. כי בלא זה אפשר. שהמון העם יסתפק בתמימות דעתו. ואם כן כש"כ הוא כשהוא עצמו מטה דרכיו ומבזה דבריו. ואז יגרה כל העם אחריו ועוד ביתר שאת. וכמ"ש בפדר"א (מ"ח) בזמן שהרועה תועה הצאן תועה אחריו. ובזוהר פ' ויקרא. כיון דרישא דעמא אזיל בחיובא. כל עמא אזיל בתרי':

ועפ"י זה אפשר לפרש כונת הכתוב בפ' ויקרא. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי הכהן המשיח. שהוא גם גדול הדור. אם הוא חוטא גורם לאשמת העם. ויותר מזה. משמיענו הכתוב. שגם אם הוא רק חוטא. דהיינו שוגג כמבואר ביומא ל"ו ב'. הוא גורם לאשמת העם. למדרגת עון ומזיד וכן מרומז זה בישעיה (א') הוי גוי חוטא עם כבד עון. כי השם "גוי" מורה על טובי ונכבדי העם גדולי המעלה והכבוד (וכמ"ש בהגדה ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. והיינו כהוראת שם חשיבות משם "גוי". והשם "עם" מורה על ההמון. ואמר. שאם הגוי. הנכבדים. רק חוטאים. אפילו רק בשוגג. כהוראת שם חטא. כמש"כ מסבבים. שהעם. המון העם יהיו כבדי עון.

דהיינו מזידים. כמבואר ביומא שם. דעון הוא מזיד. ויתכן, דעל כן קיי"ל דחכמים נחשבים להם שגגותיהם לזדוניות (ב"מ ל"ג א'). מפני התוצאות הבאות לרגליהם. ועליהם להיות זהיר ביותר. וכן ראיתי להגאון מחותני בעל הלבושים בספרו אור יקרות (פ' תשא) כתב:

החכם צריך ליזהר יותר במעשיו. דלא ליפוק מיני' חורבא וחלול השם. עכ"ל:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה