גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק ז
פסוק ג
טוב כעם משחוק. כי ברוע פנים ייטב לב. יש לפרש הכונה. כי השם "כעס" שבכאן מובנו דאגה. ומלשון הפסוק בתהלים (ו') עששה מכעס עיני. שמובנו מדאגה. והם כמו שמות נרדפים. מפני שענין שניהם שוה. כי כמו הכועס כן הדואג מתרגש ומצטער. ואמר בזה, כי בכל מקרה שבא לאדם שלא לרצון ראוי לדאוג לאחרית דבר. ולא להתייחש אל זה בקלות דעת ולשחוק לענינו. ואעפ"י שע"י הדאגה יהיו פניו רעים. אבל בסופו ייטב לבו. כי ע"י דאגתו וזהירתו נחלץ מצרה. וזוהי כונת הכתוב. כאן, טוב כעס משחוק.
כלומר, טוב לדאוג לאחרית דבר מאשר לשחוק לו עתה. כי ברוע פנים. מתוך רוע פנים בתחלתו ייטב לבו באחריתו:
פסוק ז
כי העושק יהולל חכם. במדרש, עסק שתלמיד חכם עסוק בו יהולל חכם (מערב חכמתו) ויאבד את לב מתנה. כדאמר רבי יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר (לענין טומאה וטהרה). ועל ידי שהייתי עוסק בצרכי רבים שכחתים. ע"כ. ודאג ונצטער על זה. ומפרשים עושק כמו עוסק. בחלוף זמשר"ץ שהם ממוצא אחד (מן השינים), ובספרי מקור ברוך חלק ג' בתחלת פרק י"ט הבאתי תלונת אבא מרי ז"ל על איזו רבנים המשקיעים עצמם בכל לעסקי צבור ומתוך כך תתדלדל חכמתם. ומכאן ראי' להשקפתו זאת. והארכתי שם בבירור דבר זה. וכן ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ל"ג כתב, דת"ח באמת נקרא רק זה שכל עסקו בתורה. אבל לא זה היודע חכמת התורה ואינו מתמיד בה. עכ"ל:
ונמצא בחז"ל עוד מאמר אחד המתיחש לענין זה, והוא מענין מאוד, והוא בילקוט ש"ב (רמז קמ"ה) בזה הלשון, כל ת"ח שמרבה בעסק ואינו מצליח סימן יפה לו. מפני שהקב"ה אוהב תורתו ועל כן אינו מעשירי שהעשירות גורמת לבטול תורה, ע"כ. ומבואר מזה גודל מעלת למוד תורה בת"ח. והחכמים המשתקעים עצמם במסחר וקנין ולא יראו ברכה בהם ימצאו נוחם במאמר זה. כי יוכחו שהם מאהובי המקום:
פסוק ט
כעס בחיק כסילים ינוח. לשון זה בכלל קשה מאד כי הן בכללי הטבע שכל האנשים לא ינקו. אם רב אם מעט ממדה זו. ממדת הכעס ומי לנו גדול בענוה וצניעות ומדות ישרות ממשה רבינו. כתיב בי' ויקצוף עליהם משה (פ' בשלח). ויקצוף משה על אלעזר ואיתמר (פ' שמיני). ויקצוף משה על פקידי החיל (פ' מטות). וביעקב אבינו כתיב ויחר אף יעקב (פ' ויצא). ועוד מצינו מפורש, כי מי שהוא חכם ביותר כעסו מרובה. כמש"כ למעלה (א' י"ח) כי ברב חכמה רב כעס. ואיך זה נוכל להחליט כי כעס בחיק כסילים ינוח. ויותר מזה מצינו מדה זו גם בהקב"ה. ויחר אף ה' בם (ס"פ בהעלתך) כי יצא הקצף מלפני ה' (פ' קרח). ועוד כאלה:
אך הנה בזה חלוק ענינו של הכסיל מהחכם ביחש מדת הכעס. כ בעוד שהחכם לא ישמור את כעסו בלבו. ולא עוד אלא שישתדל עוד לגרשו מלבו (וי"ל ע"ד רמז וסימן לזה לשון הפ' בס"פ בהעלתך ויחר אף ה' בם וילך. שהחרון אף הלך תיכף לבואו) - הנה הכסיל כשכועס. לא רק שלא ישתדל להפיצו להכעס ולגרשו מלבו ומדעתו. אך עוד עושה לו להכעס מנוח בלבו וברעיונו לאורך ימים. וזו כונת הלשון וכעס בחיק כסילים ינוח. כלומר. שהכסילים עושים לו להכעס מנוח אצלם. ובהיפך ממדת החכמים שהם עושים מנוח בהם להחכמה. כמש"כ בלב נבון תנוח חכמה. ועיין עוד מה שנכתוב בענין תכונת מדה זו להלן פרשה י"א בפסוק (י') והסר כעס מלבך.
פסוק י
קהלת פרק ז פסוק יא
טובה חכמה עם נחלה. בתלמוד בכורות (נ"ב ב'). קרי רב חמא עלי' דרב ששת טובה חכמה עם נחלה. ופרשו רש"י ותוס' בכונת קריאה זו. טוב טעם חריפות עם נחלת הברייתות. שהי' רב ששת בעל ברייתות עכ"ל. ולא נתבאר מה ראה לייחס פסוק זה דוקא לרב ששת. כי הלא כמה וכמה חכמים היו חריפים ובקיאים כאחד. כמבואר בסוף הוריות. אבל לדעתי נראה ברור. כי עיקר הקריאה כן נסמך על סוף הפסוק "ויותר לרואי השמש". כי, כידוע, הי' רב ששת סומא (ברכות נ"ח א'):
(ויש לומר, דמטעם זה שהי' סומא הי' דורש את הלשון "בחוסר כל" (פ' תבא, בענין התוכחה) בלא שמש (נדרים מ"א א'). כי יען שהי' מוכרח תמיד לשמש שיהי' לו לעינים. חשב מניעתו לחוסר כל):
ומפרש, דהלשון "רואי השמש" הוא כנוי לסומין בלשון יפה. מעין הלשונות "סגי נהור". "מאור עינים", שרגילין לקרות לסומא:
והבאור הוא, כי עם בכלל טוב לכל חכם חכמה עם נחלה. כלומר, חריפות עם בקיאות. אך ביותר נכבד ונרגש זה לרואה השמש (לסומא). כי בעוד שהפקח יכול ללמוד מתוך הכתב ולעיין בכל עת הדרוש לו. הנה הסומא משולל מזה. ועל כן ביחוד לו טובה הבקיאות. ולפי זה נראה, דלאחר העתקת הפסוק בגמרא טובה חכמה עם נחלה חסרה המלה "וגו'" (וגומר) להורות, שסמיכות הקריאה היא על סוף הפסוק ויותר לרואי השמש, וכמש"כ:
ומטעם זה קרוב לומר בטעם הקריאה שקרא רב יוסף על עצמו הפסוק ורב תבואות בכח שור (משלי י"ד) בכנוי ליוסף (ע' ב"ק ט"ז א') לענין מעלת הבקיאות. כמבואר בסנהדרין (מ"ב א'). מפני שגם הוא הי' סומא (ע' ב"ק פ"ז א'), ותתכונן לו ביחוד מעלת הבקיאות. ומכיון לו יחש פסוק זה. רב תבואות רב בקיאות. ועפ"י הבאור שכתבנו ברב ששת:
פסוק יד
את זה לעומת זה וגו'. בתלמוד מס' חגיגה (ט"ו א'). גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם. וכל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגיהנם ואחד בגן עדן, ע"כ. וזה צריך באור, כי האמנם כל אחד מישראל, בין צדיק בין רשע יש לזה ולזה חלק בגיהגם וחלק בגן עדן. וצריך לומר, דאמנם כן הוא. וזה עפ"י מה שאמרו. כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב (אבות פ"א). הרי דלכל אחד מישראל יש חלק בגן עדן. וכנגד זה כתיב (קהלת) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. הרי דלכל אחד מישראל יש חלק בגיהנם. וההבדל בין חלקי הצדיק והרשע הוא רק בערך החלק בכמות ובאיכות ובהמשכת הזמן:
פסוק יט
החכמה תעוז לחכם. בתלמוד מס' נדרים (ל"ב ב'). החכמה תעוז לחכם. זו תשובה ומעשים טובים. ונראה דכוונו למ"ש בברכות י"ז א' תכלית חכמה תשובה ומע"ט. שנאמר ראשית חכמה יראת ה'. הרי דסתם שם חכמה מורה על תשובה ומע"ט:
פסוק כב
אשר גם את קללת אחרים. בעלי המסורה חשבו ומנו ארבע פעמים במקרא שבאה מלת הגוף לנוכח זכר בסימן נקבה "את" (בהשמטת הה"א. תחת "אתה"). וחשבו בפ' בהעלתך. ואם ככה את עושה לי. בפ' ואתחנן. ואת תדבר אלינו. ביחזקאל (כ"ח י"ד) את כרוב ממשח הסוכך. וכאן לפנינו. גם את קללת. והנה בשלשת המקומות הראשונים באו דרשות רמזיות לשנוי זה. וכאן לא נמצא כל טעם:
וקרוב לומר על דרך צחות. כי מכוין בזה לומר שטבע נשים לו לקלל. כאשר כן מצינו כ"פ בתלמוד מטבע הנשים בזה. כמו בשבת ס"ב ב' ושאשתו מקללתו. ובכתובות ע"ב ב' מקללת יולדיו.
ובגיטין ל"ה א' אמרה אשה אחת אפכוה לכורסי'. לשון קללה. ועוד כהנה:
פסוק כח
אדם אחד מאלף מצאתי וגו'. לפי מעוט בקיאותי זה הפעם היחידית בכל המקרא שיבא שם "אדם" ביחוד על הגבר. כפי המתבאר מהמשך הלשון ואשה בכל אלה וגו'. כי בכל מקום שיבא במקרא ובתלמוד שם "אדם" כולל איש ואשה. ורבו מלמנות. וכן מצינו פעם אחת בתלמוד בא שם זה ביחוד על הגברים. והוא בסוף מס' גיטין (צ' ב') ורוחצת עם בני אדם. שהמובן הוא - עם הגברים. ובאמת קריאת שם "אדם" ביחוד על הגברים מכוון מאוד, יען דשרש שם אדם הוא עפ"י יצירתו מאדמה. כמבואר בפ' בראשית. והאשה לא נבראה מאדמה:
ועפ"י זה יש לכוין לשון הפ' בפ' בראשית. לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה. ולכאורה טעם זה מיותר. דהלא גם בלעדו צריכה להקרא אשה. מכיון שהוא נקרא איש. ונקראת היא בשם זה. בחתימת סימן נקבה. וכמו כל בעלי החיים, איל - אילה. גמל - גמלה. חמור - חמורה. כבש - כבשה. סוס סותה. פרה פרה. ועוד כהנה. אך בא הכתוב להוציא. שאעפ"י שמכיון ששמו אדם הי' צריך לקרות לה "אדמה" כמו שנחשבו השמות למעלה, אך מפני שהיא לא נבראה מאדמה לא יתיחש לה שם זה. ובא הכתוב לפרש שרש שם אשה ולשלול שם "אדמה":