אור ברסלב
גשמי ברכה קהלת פרק ד

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

קהלת פרק ד

קהלת פרק ג

פסוק ו

טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ואמרו על זה במדרש. טוב מי שעושה צדקה מועטת משלו ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות. ע"כ. כבר בארנו מה שראו חז"ל להסמיך ענין זה על פסוק זה. אעפ"י שענינים שינים הן. ענין הפסוק וענין הדרש. ולא קרב זה אל זה. י"ל. דקשה להו מה משמיענו הכתוב. כי מי זה לא ידע ולא יבין שטוב מעט נחת מהרבה צער. ואין צריך לזה יתרון דעת וחכמה. ולכן דרשו כמו שחסר במלת נחת בי"ת השמוש. וכן במלת עמל ורעות רוח (וחסרון זה הוא חזון נפרץ באותיות בכל"ם). ושעורו. טוב מלא כף (מכל דבר טוב) בנחת. כלומר. אם אותו הדבר בא בנחת בצדק ומישרים. ממלא חפנים (של אותו הדבר הטוב) בעמל וברעות רוח. כלומר. אם אותו הדבר הטוב בא בעמל וברעות רוח. בגזל ובחמס וכדומה. יען כי מצוה הבאה בעבירה מכסה את העבירה. והוא ע"ד הכתוב לא תביא אתנן זונה וגו' בית ה' כי תועבת ה' וגו':

ועוד כתבתי עפ"י זה רמז לסמיכות פ' תרומה לפ' משפטים. לומר. שאחרי שתתנהגו בטובכם וברכושכם בצדק ובמשפט. כפי הערוך בפ' משפטים אז תביאו תרומה לה'. ואם לאו אין חפץ לה' בתרומתכם:

ואל פזור ממון לצדקה עפ"י רכוש הבא בעבירה רמז מהרש"א במס' כתובות (ס"ז ב') וכתב בזה הלשון:

ורבים שבדור הזה מאספים עושר שלא באמונה ובחלול השם כגזלת עכו"ם. ואח"כ מנדבים מאותו הממון להיות להם לכבוד ולתת להם ברכת מי שברך להיות להם שם ותפארת. ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה. ואין לעושר הזה קיום. עכ"ל והמהרש"א נפטר זה שלש מאות שנה (בשנת ש"צ) בעיר אוסטרהא בוואהלין:

פסוק יב

והחוט המשולש וגו'. בירושלמי פאה פ"א סוף הלכה א'. אמר רב שמואל בר רב יצחק. שמר אדם עצמו מן העבירה. פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך הקב"ה משמרו. דכתיב (איוב ל"ז) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (ומפרש הפסוק בסירוס דלאחר שפעמים ושלש עם גבר אח"כ יפעל אל. ועיין עוד בסוף ענין דרשה זו) א"ר זירא. ובלבד שלא ישוב. מה טעם. דכתיב והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לא לעולם ינתק אין כתיב כאן. אלא לא במהרה ינתק. אבל אם מטרחת עליו מפסק הוא. ע"כ. ובאור הלשון ובלבד שלא ישוב. פשוט. שלא ישתדל לשוב לדרך רעה. ובאופן כזה הוא מטריח כביכול להקב"ה שיניאהו מדרך זה:

ודע. כי עפ"י דרשה זו יתבאר מ"ש בב"מ (פ"ה א'). אמר ר' פרנך א"ר יוחנן. כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. שנאמר. ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה'. אמר הקב"ה. אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם. א"ר ירמיה. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה:

ולכאורה הי' אפשר להסמיך ענין זה על פסוק זה. והחוט המשולש לא במהרה ינתק. כאשר באמת כן מצינו בכתובות ס"ב ב'. קרי רמי בר חמא עלי' דר' אושעיא בנו של ר' חמא בנו של ר' ביסא והחוט המשולש לא במהרה ינתק. אך יען כי רוצה לדרוש שאין התורה פוסקת לעולם. ובפסוק זה כתיב לא במהרה ולא לא לעולם. וכדרשת הירושלמי ולכן לא נסמך עליו ר' יוחנן. ונסמך רק על הפסוק דישעיה, דכתיב בי' מעתה ועד עולם:

ואמנם לכאורה צריך עיון מה שהניח זה לכלל מוחלט שאם הוא ת"ח ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. והלא הנסיון אינו מורה החלט דבר זה. ורואים אנו בעליל בכמה דורות שהיו דורות משולשים בחכמים. והדורות הבאים אחריהם היו ריקים מתורה ולפעמים גם רפוים בדת (ומובן הדבר. כי מפני הכבוד ומשום יקרי דשכבי אי אפשר לפרט בשמותיהם. אבל כל היודע ומכיר בקורות חיי חכמי ישראל יודע הרבה מזה). ואיך זה יתאמתו מקרים אלה עם הבטחת חז"ל?

אמנם נראה. כי במכוון המשילו חז"ל קורות השתלשלות מדורות החכמה לאכסניא. כמ"ש. התורה מחזרת על אכסניא שלה. ולא אמרו שמחזרת על מקורה או על יסודה וכדומה מן הלשונות - אך כונו בזה לומר. כי הן ידוע. כי לאחת מן המדות המשובחות באנשי נמוס וד"א. "שלא ישנה אדם מאכסניא שלו" (ערכין ט"ז ב'). ולמקום שסר פעם אחת עליו לסור גם להלאה:

אמנם מובן מאליו. שכל זה הוא רק אם כשהוא סר לאכסניא. בעל האכסניא מקבלו ברצון ובסבר פנים יפות. אבל אם בעל האכסניא מראה לו פנים זועפות וכמו שהוא (האורח) למשא עליו. אז. כמובן, ינוד ממנו האורח ויאמר לו רישך והר. ויסור לאכסניא אחרת. וכך הדבר בדבר הנחלת התורה לדורות עולמים. כי אמנם באה התורה לבקר את בעל אכסניתה. הדור הרביעי והחמישי וכו'. ואז אם אלה הדורות מקדמים פניה ומקבלים אותה באהבה וברצון יכבדוה ויוקירוה ויחבבוה עליהם ועל זרעם ועל כל עניניהם. אז בודאי תענה גם היא להם בנחת וברצון ובהנחות שונות מאשר לזולתם. תסול לפניהם הדרך. דרך התורה. בקלות וברוחה. וכדומה. אבל אם בתחלת בקורה של התורה את אלה הדורות יראו לה פנים זועפות. ירחקוה וינודו ממנה. אז. כמובן. תנוד מהם ותלך לה לאכסניא אחרת למצוא איש כלבבה אשר יקדם פניה ויקבלה ברצון:

ודע. כי בכלל לשון הפסוק המובא בענין זה בגמרא נראה לי שהוא מן הפסוקים ההפכים ממאוחר למוקדם. כי הן כך לשונו. ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. והנה הלשון אמר ה' סמוך להמלים מעתה ועד עולם אינו דבוק כלל. ונראה שהלשון הפוכה ומסורסה. ושעורו. כמו שהי' כתוב. ודברי אשר שמתי בפיך אמר ה' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם: וסגנון הפוך כזה הוא חזון נפרץ במקרא. ולמען שלא יהיו דברינו מופלאים נחשב איזה מהם. בפ' בראשית. כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות - תחת כי בו שבת אלהים מלעשות כל מלאכתו אשר ברא. - בפ' לך. ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם. תחת ויקחו את לוט בן אחי אברם ואת רכושו. פ' יתרו - והקל מעליך ונשאו אתך - תחת ונשאו אתך והקל מעליך. - פ' ויקרא. והקטיר המזבחה ונמצה דמו - תחת ונמצה דמו והקטיר המזבחה. (ע' רש"י). פ' אמור. דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ה' - תחת וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אני ה' - פ' בהעלתך. ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את אהל מועד וטהרת אותם והנפת אותם תנופה - תחת וטהרת אותם והנפת אותם תנופה ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד וגו' - פ' חקת. ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב - תחת וטמא הכהן עד הערב ואחר יבא אל המחנה (ע' רש"י) - ישעיה (כו). אף אש צריך תאכלם תחת אף צריך אש תאכלם - הושע (יד). אמרו אליו כל תשא עון - תחת כל עון תשא - תהלים (עב). כל הרע אויב בקודש - תחת כל אויב הרע בקודש - (שם פ') ותשקמו בדמעות שליש תחת ותשקמו דמעות בשליש (שלישית האיפה. מדת סאה) - שם (קלח) כי הגדלת על כל שמך אמרתך - תחת כי הגדלת שמך על כל אמרתך - משלי (כ'). גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו - תחת גם נער במעלליו יתנכר אם זך וגו'. ועוד הרבה מאוד.

ועוד מה שאראה לנכון בענין זה להציע דבר התמוה בעיני ולא מצאתי לו פשר. ואולי ימצא מי שימציא לי כזה. ואיישר חילו.

הנה זכרתי בהמשך הדברים המאמר מערכין (ט"ז ב') שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. ובא שם ענין זה בזה"ל:

מניין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. שנאמר באברהם (פ' לך) ויט אהלו אל המקום אשר הי' שם בתחלה. והרמב"ן בספר המצות כתב. דבכל מקום שאמרו בגמרא הלשון מניין. הוא דבר תורה ממש. ובכן קשה לי על שנשמט ד"ז כולו בפוסקים. ויותר מזה ברמב"ם. אשר בהלכות דעות קבץ ואסף והורה כל הנהגות ישרות מן המדות המשובחות באדם ובחכמים. ומדה זו הבנויה על נמוס יסודי מן התורה השמיט. כמה קשה הדבר.

ועוד לי דברים בענין הדרשה בפסוק זה. והחוט המשולש וגו'. הנה הבאתי למעלה מאמר חכם אחד בירושלמי. שמר אדם עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך הקב"ה משמרו. דכתיב (איוב ל"ז) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. והבאור הוא עפ"י סרוס לשון הפסוק. דלאחר פעמים ושלש עם גבר אח"כ יפעל אל. אבל בגמרא שלנו. הבבלית. דרשו פסוק זה בענין אחר. והוא במס' יומא (פ"ו ב'). תניא. רבי יוסי ב"ר יהודה אומר. אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו. שניה מוחלין לו. שלישית מוחלין לו. רביעית אין מוחלין לו. שנאמר (עמוס ב') כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ונאמר. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ע"כ. ונראה, דעל כן לא ניחא לי' להדורש הזה כדרשת הירושלמי שהבאנו. שלפעם הרביעית הקב"ה משמרו מן העבירה. משום דלפי הדרשה ההיא נדרש הפסוק בסרוס. פעמים ושלש עם גבר ואח"כ יפעל אל. כמש"כ למעלה. משאין כן כאן נדרש הפסוק כסדרו הכתוב.

ובנוסחת הגמרא שבאלפסי בא נדרש פסוק זה (פעמים ושלש וגו') בענין אחר בזה"ל. תניא. עבר אדם עבירה פעם ראשונה מוחלין לו. שניה מוחלין לו. שלישית אין מוחלין לו. שנאמר. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר (לא נתבאר איך דריש לי'. ואולי דריש פעמים עד שלש. משום דאל"ה המלה פעמים מיותרת. דישנה בכלל שלש). והתניא. שלישית מוחלין. רביעית אין מוחלין. לא קשיא. כאן ביחיד כאן בצבור. כלומר. ביחיד מוחלין רק שתי פעמים ובצבור מוחלין שלש (צבור). דזכות רבים עדיפא. ע"כ - ויקר בעיני לפרש עפ"י זה בדרך דרש אגדי פסוק אחד בתורה. בפ' שלח. בשעה שביקש משה לסלוח על משובת העם בעת הרצאת המרגלים. אמר. בין יתר הדברים. וכמו בדרך אגב. שאם לא יסלח להם. אז והמתה את העם הזה כאיש אחד. ומכבר ראיתי מערערים על לשון זה, דמשמע דחיי איש יחידי יחשב כל כך למאומה. עד כי הוא למשל לפעולה ריקה שאינה שוה כלום. בעוד שידוע. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא (סנהדרין, ל"ז א'). וביותר לא נאה לפני משה המבטא הזה:

אך הנה ידוע. דמעשה זה של מרגלים הי' הסרחון השלישי של ישראל שביקש משה עליהם לבל יאבדון. הראשון בעגל והשני במתאוננים (ס"פ בהעלתך) והשלישי כאן במרגלים. ועל זה טען משה. כי אם לא יסלח להם בפעם הזאת. שהוא הפעם השלישית. הרי ידון אותם בדין היחיד. אשר בפעם השלישית שוב אין מוחלין לו. ולא כצבור שמוחלין עד הפעם הרביעית. כמש"כ. וזהו כונת הלשון והמתה את העם הזה כאיש אחד. כלומר. שתדונם בדין היחיד. שאין מוחלין בפעם השלישית. וכבר כתבנו. כי באור זה הוא על דרך דרש אגדי:

פסוק יז

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וגו'. בתלמוד באו כמה דינים נסמכים על פסוק זה ביחש שמירת טהרת הגוף בשעת התפלה (ראה בברכות כ"ג א' ובירושלמי ברכות פ"ד ה"ג ומגילה פ"א ה"ט). ויתכן, דדריש רגלך מענין הפסוק בשופטים (ג') ובש"א (כ"ד) אך מסיך הוא את רגליו. שענינו מפנה זבל הגוף. ואמנם רש"י ביבמות ק"ג א' פירש. מסיך את רגליו. שמטיל מי רגלים. אך זה קשה מאוד. דהא משנה שלמה ביומא (כ"ח א'). זה הכלל. כל המסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. הרי מפורש דמסיך את רגליו מוסב על נקיון גדול והוא בעצמו פירש שם כן. וצע"ג:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה