אור ברסלב
גשמי ברכה קהלת פרק ג

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

קהלת פרק ג

קהלת פרק ב

פסוק ב

עת ללדת. במ"ר (פ' תבא) על הפסוק דפ' תבא. ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. תהא ברוך בצאתך מן העולם כמו בבואך לעולם. מה בואך לעולם בלא חטא. אף יציאתך מן העולם בלא חטא. אמר רבי ברכיה. הדא הוא דכתיב עת ללדת וכו' ע"כ. והנה המאמר עד דברי ר' ברכיה מובא גם בתלמוד מס' ב"מ ק"ז ב'. אך המאמר דר' ברכיה חסר שם, ובאמת צריך באור על מה הוא בא ומה מוסיף על ענין הנדרש. ובכלל שייכותו לכאן:

והנה רש"י פירש עת ללדת. לתשעה חדשים. עכ"ל ועפ"י זה יש ליחש שייכות הפסוק הזה להדרשה מה בואך לעולם בלא חטא וכו'. כי בתלמוד באגדה דחלק (צ"א ב') איתא. אמר לי' אנטונינוס לרבי. יצר הרע מאימתי שולט באדם. משעת יצירה (בבטן אמו) או משעת יציאה לעולם. אמר לו. משעת יצירה. אמר לו (אנטונינוס לרבי) אם כן הלא בועט במעי אמו ויוצא קודם זמנו (קודם תשעה ירתי הריון). אלא משעת יציאה. אמר רבי. דבר זה למדני אנטונינוס. כלומר למדתי זה ממנו ואני מסכים עמו. דאמנם יצה"ר שולט באדם רק משעת יציאה לעולם. ולא משעת יצירה. וההכרח בזה. משום דאי משעת יצירה הלא הי' בועט במעי אמו ויצא קודם זמנו. קודם תשעה חדשים. - ולפי זה י"ל. דרבי ברכיה במדרש שהבאנו בא לתת תוקף להדרש ברוך אתה בבואך וכו'. מה ביאתך לעולם בלא חטא וכו'. ולכאורה אם נימא דיצה"ר שולט באדם משעת יצירה. א"כ הרי הוא בא לעולם בחטא וביצה"ר). אך זה אי אפשר לומר. משום דאם משעת יצירה הי' בועט ויצא קודם זמנו. קודם תשעה חדשים. ושוב לא הוי עת ללדת. לתשעה חדשים. כמו שהבאנו. ומדכתיב עת ללדת מתבאר דאינו יוצא קודם זמנו וזה משום דאז עוד אין בו יצה"ר, ויצה"ר בא לאחר בואו לעולם. ושפיר מתקיים ההיקש מה ביאתך לעולם בלא חטא:

ודע. דלפי דעת המקובלים בענין גלגולים שהנפש החוטאת תתגלגל בגוף אדם ותבא שנית לעולם לתקן מה שעותה בחיים ראשונים - לפי דעה זו יש לדון בההיקש מה ביאתך לעולם בלא חטא והא משכחת שבאים לעולם בחטא בגלגול.

וצריך לומר דסמיך בהיקש זה על סתם תולדות שהם תולדות ראשונות:

פסוק ד

עת ספוד ועת רקוד. מה שלא אמר עת לספוד ועת לרקוד. בלמ"ד השמוש. כמו בשאר העתים (לבד עת מלחמה ועת שלום שנבאר להלן) י"ל עפ"י מה שכ' רש"י כאן עת ספוד - במת. ועת רקוד - בחתנים וכלות. וידוע דמבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת ומפני הכנסת כלה (כלומר. לכבודם). ועל כן בא רמז זה בחסרון הלמ"ד. שבהוראתו במלא אותיותיו - למוד.

הוראה.

ולפעמים מבטלים הלמוד בעת ספוד ועת רקוד. כמבואר:

ומה שאמר עת רקוד ולא עת לשמוח. בהיפוך מן עת ספוד. י"ל עפ"י הכתוב בתהלים (ל') הפכת מספדי למחול לי (והיינו מחול והיינו רקוד). והבאור הוא כי תפס שני הקצוות הקצונים מאבילות ומשמחה. כי ההספד הוא המדרגה היותר גבוהה בעצבות. כמש"כ (ירמיה ו') מספד תמרורים. כך הריקוד (המחול) הוא המדרגה היותר גבוהה ובולטת בשמחה. ועל כן מצינו. כי בשמחת בית השואבה היו חסידים הראשונים מרקדים ואומרים שירות ותשבחות לה' (סוכה נ"א א'.

ובמס' כתובות (י"ז א') בענין מעלת המצוה לשמח חתן וכלה. אמרו. כיצד מרקדין לפני הכלה. ורבי יהודה ב"ר אלעאי הי' מרקד אתלת (בצירוף סמיכות על מקלו). ובסוטה (י"ב א') ואהרן ומרים היו מרקדין לפניה (לפני יוכבד בנשואיה השניים). ובדוד המלך מצינו שהי' מפזז ומכרכר לפני ה' (ש"ב ו'):

ועל פי זה יתבאר היטב מה שאמרו במס' חגיגה (י' ב') על הפסוק דפ' שמות. שלח את עמי ויחגו לי במדבר. ופריך. ממאי דהאי ויחגו זביחה הוא. ודלמא חוגו חגא הוא. כלומר. ריקוד במחול (מלשון יחגו וינועו. תהלים ק"ז) ולכאורה אינו מבואר. מהיכי תיתא היינו מפרשים מענין מחולות וריקודין אך לפי המבואר. דענין הריקודין מורה על התפעלות השמחה באהבת נפש ואמונת אומן -י"ל. דהכונה שאמר משה בשם ה' שלח את עמי ויחגו לי במדבר. כלומר. יביעו לי תודתם ושמחתם הקצונית ע"י ריקודין על גאולתם ועל פדות נפשם:

פסוק ה

ועת לרחק מחבק. בתרגום. עת לחבק ועת לרחק מחבק. עידן בחיר לגפפא (תרגום ויחבק לוה - ויגפף לו) איתתא ועידן בחיר לרחקא מגפפא בשבעת ימי אבלא. ע"כ. ועיין בטור יו"ד סימן שפ"ג כתב. אבל אסור בתה"מ.

וכתב על זה הב"י בזה"ל. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמב"ן דמותרת אשת האבל לאכול עמו בקערה אחת ואפילו בחבוק ונשוק. עכ"ל. ואלו ראו דברי התרגום כאן לא היו מקילין בזה:

פסוק ח

עת מלחמה. ועת שלום. צריך באור. למה השמיט כאן הלמדי"ן. לומר. עת ללחום ועת להשלים. וכמו בכל הפרטים כאן שכתב בלמ"ד השמוש (ולבד עת ספוד ועת רקוד. בפסוק ד'. וכתבנו שם הטעם):

ואפשר לומר. משום דבאמת אין שייך כלל לומר עת ללחום. יען דהמלחמה אינה בהכרח שתבא. והיא באה רק לרגלי עקשות שני הצדדים שאין רוצים להתפשר בדרך שלום. אבל לו חפצו והשכילו להתפשר בשלום אין מי שיכריחם והיו מונעים המלחמה. ולכן אינו שייך לומר עת ללחום. דלשון זה מורה שיש על זה עת קבוע. ובאמת לא כן הוא. כי אפשר שיעברו עדן ועידנים וגם דורות ומלחמה לא תעבור בעולם. כמבואר. ורק הנסיון הורה. כי מלחמה באה מעקשות הלוחמים. לכן אמר רק כי עת מלחמה. כלומר. יקרה עת מלחמה ויקרה עת שלום:

פסוק יא

יפה בעתו. במדרש. רבי אומר.

אפילו לדבר עבירה יפה בעתו. ע"כ. ויתכן דמכוין למה שאמרו במס' נזיר (כ"ג ב'). גדולה עבירה לשמה. כלומר. לשם מצוה. כגון יעל אשר חבר הקיני שנזדווגה לסיסרא כדי שתוכל להרגו. וכן תמר ליהודה. כי ראתה כי גדל שלה בנו והיא לא נתנה לו. וידעה כי ממנה יצאו מלכים. כאשר באמת כן הי'. כמבואר סוף מגילת רות:

וגם י"ל הבאור אפילו לדבר עבירה יפה בעתו עפ"י המבואר בירושלמי יומא (פ"ז) על הפסוק בישעיה (א') אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומפרש. אם יהיו חטאיכם כשנים. כפי ערך השנים של החוטא. כי אינו דומה צעיר לימים שחוטא. שאין עונו גדול כמו עון זקן החוטא. מפני כי דמו וגופו חם וקשה לו לשלוט ביצרו. ולכן אם זה החוטא שב בתשובה אז עונותיו כשלג ילבינו. אבל זקן החוטא. שדמו כבר נצטנן והוא מגרה יצה"ר אנפשי'. ואח"כ הוא שב בתשובה. אז גם אם נמחל לו אבל עונותיו ילבינו רק כצמר. שלבנינותו מכוסה בכתמים. ובזה נסמך על המשנה דריש מס' נגעים. בהרת עזה כשלג. שניה לה כצמר. כלומר שהעזה שבמראה לובן שאין למעלה הימנה - הוא שלג. ושניה לה - צמר:

פסוק יד

כל אשר יעשה. ראה מש"כ למעלה בפרשה הקודמת בפסוק (כ"ה) כי מי יאכל וגו':

פסוק טו

והאלהים יבקש את נרדף. במ"ר פ' אמור (פ' כ"ז) ובתנחומא שם (סימן ט') אמרו. אפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף. ופרשתי עפ"י זה את הפסוק בפ' בחקתי בענין התוכחה. ונסתם ואין רודף אתכם. ולכאורה אחר שזה נחשב לקללה ולתוכחה. הלא יותר הי' ראוי לומר ונסתם מפני רודפיכם. יען כי הנס באין רודף אין הניסה תמידית ומסוכנת. מפני כי במשך הניסה פונה לאחריו ורואה כי אין רודף ועומד מלנוס. ולא כן הנס מפני רודף. הוא נס ונס באין הפסק ומנוחה. ואם כן למה זה בתוכחה הניח הכתוב את הקשה שבניסה (ונסתם מפני רודפיכם) ותפס הקל (ונסתם ואין רודף)?

אך הבאור בזה. משום דעל האמת. הניסה באין רודף קשה מהניסה מפני רודף. יען כי כפי המבואר בפסוק שלפנינו והאלהים יבקש את הנרדף. ועפ"י המדרש שהבאני. אפילו צדיק רודף רשע. אם כן זה הנס מפני רודף. עם כל צערו יש לו בכל זאת תנחומין ותקוה כי אלהים יגן עליו. כחק לההשגחה.

ואעפ"י דכאן בתוכחה בחוטאים איירי. אך הלא אמרו בפירוש אפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף. ולא כן הנס ואין רודף אבדה תקוה זו ואין נוחם זה, יען כי באין רודף אין הגנה ואין הצלה. ולכן קבע בתוכחה הניסה הקשה. ונסתם ואין רודף:

פסוק כא

מי יודע רוח וגו'. הנה לא אמר מי יודע אם רוח בני האדם עולה למעלה. דלשון זה הי' במשמע שיש ספק בדבר ואף הוא. קהלת מסתפק בזה - אך הוא אומר. מי יודע. ומכוין לומר. מי שיודע יודע. כלומר לא כל איש ביכלתו לדעת. ועל דרך הלשון ביואל (ב') מי יודע ישוב ונחם. שפירושו. מי היודע שיש בו עון ישוב על להבא ויתחרט:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה