גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק ב
פסוק א
וראה בטוב. במדרש. וראה בטוב - בטובתה של תורה. אם כן מה ת"ל והנה גם הוא הבל. לפי שכל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב. בעוה"ז אדם לומד תורה ומשכח. אבל לעתיד לבא כתיב (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם. ע"כ. מה שאמר וראה בטוב - בטובתה של תורה. פשוט הוא דסמיך על לשון הכתוב במשלי. כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. ומה שהביא ראי' על לעתיד לבא מפסוק נתתי את תורתי בקרבם. יתכן דסמיך על מה שאמרו במס' נדרים (ל"ח א') על דפ' תשא ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. א"ר יוחנן. בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה. עד שנתנה לו במתנה. שנאמר. ויתן אל משה, וזה סמיך על הלשון ויתן. דמתנה אינה חוזרת לעולם (רק ביובל. ובזה לא שייך ענין יובל. ע' בכורות נ"ב ב'). ואמנם בכלל צריך באור ענין השכחה שהיתה מצויה אצל משה בתמידית. כי היתכן כן. ולא נשמע כזה על ת"ח שיהי' תמיד לומד ושוכח. ובפרט אצל משה שהי'. כידוע. בעל כשרון גדול וא"כ צ"ל. דהשכחה לא באה בטבע כי אם במכוון מהקב"ה. ואם כן צריך לדעת תכלית כונה זו על מה היא באה ומהרש"א טרח בזה הרבה:
אבל ראה זה מצאתי הבאור הנאמן בזה בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ח). שבא שם מאמר זה דר' יוחנן בזה הלשון. בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה. עד שנתנה לו במתנה. וכל כך למה. כדי להחזיר את הטפשים. ע"כ. ובאור הדברים. שלא יטפש זה הלומד ושוכח מחמת חלישות זכרונו לומר מה לי ליגע בחנם אחרי שאני שוכח. כי התשובה על זה ממשה שגם הוא הי' לומד ושוכח עד שנתנה לו במתנה ואם כן כל לומד ילמוד עד שיזכה לקבל הלמוד במתנה ושוב לא ישכח. ולפי זה צ"ל שבגמרא שלנו נדרים הנ"ל בא המאמר חסר. ועקרו כמו בירושלמי. ועיין בע"ז (י"ט א') לעולם ילמוד אדם תורה אעפ"י שמשכח. וברור. שסמך על המאמר בירושלמי הנזכר. והנה כבר העירותי על זה בתו"ת פ' תשא:
ומה שאמרו במדרש. אבל לעתיד לבא כתיב נתתי את תורתי בקרבם - לכאורה לפי זה אין מדויק הלשון נתתי בלשון עבר. והי' לו לומר אתן. בעתיד אך הנה כבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין (בסוגית הגמרא דף ט' א') דשטרי מכר שכתוב בהם ומכרתי ונתתי בלשון עבר.
כשרים. לפי דנתתי גם להבא משמע.
וכמו בפ' חיי נתתי כסף השדה קח ממני שפירושו אתן:
פסוק ג
ולאחוז בסכלות. במדרש. מהו בסכלות - בסכלנותא. ע"כ. כונת המדרש לתרץ חיך יתכן שיאמר קהלת שאמר לאחוז בטפשות ושטות. וגם כי הוא סותר עצמו תוך כדי דבור. שאמר מקודם לזה. ולבי נוהג בחכמה. ובכל ספר קהלת הובא השם סכלות במובן טפשות. כמו בסמוך פסוק י"ט החכם יהיה או סכל. יתרון לחכמה מן הסכלות (פ' י"ג) והרבה כהנה. ולכן מפרש המדרש דכאן המובן בסכלות - בסכלנותא.
והוראתו - בתבונה. וכן תרגומו של תבונה. בפ' תשא (ל"א ג') בחכמה ובתבונה - בחוכמתא ובסוכלתונה. וכן בפ' ויקהל (ל"ה ל"א) ובכמה מקומות. וכן מצינו בתלמוד מס' שבת (ל' ב') ששלחו החכמים לשלמה המלך לומר לו אן שכלנותך. כלומר. איה חכמתך. ובאה כאן המלה בלשון ארמית. וכמו השם פתגם (ח' י"א). והמלה חוץ ממני (ב' כ"ה): ומצינו כמה מלים שמובנם משתנה בארמית מאשר בעברית בהיפוך מוחלט. כמו השם קלס. בעברית. ללעג ולקלס. ובתלמוד קילוס - מקלסין משבחין. והמלה בסתר. בעברית - טמון. כמו ומפניך אסתר (פ' בראשית). הנסתרות לה' (פ' נצבים). ובארמית:
סתירה. במובן פזור. כמו הבונה והסותר (שבת ע"ג א'). בנין נערים סתירה (נדרים מ' א'). לא לסתור אינש בי כנשתא (ב"ב ג' ב'). והרבה כהנה:
פסוק ט
מכל שהיה לפני. במדרש. וכי מי היה לפניו - דוד אביו. ע"כ. הנה כבר חקרו רבים אם המלה "כל" יונח על מספר הפחות משלשה. על מספר שנים. (עיין בס' יד מלאכי. ואנכי הבאתי ראי' דיונח על שנים מנדרים ס"ד ב' דדריש על הפסוק דפ' שמות. כי מחו כל האנשים המבקשים את נפשך. ואמרו שם. דאלה האנשים הם דתן ואבירם. וקרי להו "כל") אבל על אחד אין כל סברא שיונח המלה "כל". ואם כן קשה ממ"ש במדרש. מכל שהיה לפני. זה דוד אביו. ואיך זה יונח על אחד לבדו הלשון "מכל". ובאמת בתרגום מפרש מן כל דריא. (מכל הדורות שלפני). וזה ניחא מאוד. וצ"ל גם בדעת המדרש כן. ומכוין לדורו של דוד. וצ"ע שלא חשב המדרש גם את שאול המלך:
פסוק י
מכל שמחה. במדרש. זו שמחת הנשים. וסמיך על מה שאמרו בשבת קנ"ב א'. שמחת לב זו אשה. וביבמות ס"ב ב'.
השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה.
ועיין תוס' רה"ש ו' ב'. ומטעם זה כתב הבית יוסף בטור או"ח סימן קכ"ח בשם כמה ראשונים. דכהן פנוי לא יעלה לדוכן לברך. משום דכהן המברך צריך להיות בשמחה. כדכתיב במ"א (ח') שמחים וטובי לב ויברכו את המלך. והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה. (ואצלנו אין המנהג כן. אלא מי שהגיע לשנות בר מצוה עולה לדוכן. ויתכן דהוא משום חנוך. וגם י"ל דמש"כ הפוסקים שהפנוי לא יעלה לדוכן משום דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה איירי במי שהי' לו אשה ועתה הוא פנוי. אבל הפנוי בבחרותו שעוד לא נשא אשה לא שייך זה. וצ"ע):
ודע. דעפ"י כל מה שכתבנו מצאתי יסוד נאמן לדין אחד מופלא מאוד. וגם לא נודע הוא כמעט. כי ראיתי בס' שו"ת בית אפרים לאו"ח סימן ו' מביא מירושלמי. שכהן שאשתו נדה לא יעלה לדוכן לברך. ותמה על זה. מה טעם בדבר. ובס' פרי חדש כתב שאין מפרסמין הדבר. ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. והגר"צ חיות כתב שבירושלמי לא נמצא דין זה (אמנם כי בזה אין כל פלא. כי כמה מאמרים מירושלמי שהובאו בספרי הראשונים ולפנינו בירושלמי הם חסרים. ובמק"א חשבתי המון מאמרים כאלה. וסבת הדבר. כי במשך גלותנו המר והארוך אבדנו לא רק קרבנות חיים. אך גם המון קנינים רוחניים היקרים מכל יקר. ועל זה דוה לבנו מאוד. וה' ישיב שבותנו ויקוים בנו ובספרותנו ובאו האובדים וכו'):
ואנכי מצאתי יסוד נאמן לדין זה. יען כי כידוע. וכמש"כ. הכהן המברך צריך להיות שרוי בשמחה. ומהאי טעמא כהן אבל לא יעלה לדוכן (ע' באו"ח סי' קכ"ח). ואיתא במס' שבת (ל' א') על הפסוק דמ"א (ח') וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב. שמצאו נשותיהם בטהרה. ומבואר. דטהרה זו מביאה לידי שמחה. ומתבאר. דההיפך מביא למניעת שמחה. ויותר מזה ראי' מכרחת לזה מנדה (ל"א ב'). מפני מה אמרה תורה מילה בשמונה. כדי שלא יהיו כולם שמחין ואביו ואמו עצבים. ופירש"י. עצבים. שאסורים בתשמיש. (כלומר. דמן התורה ביום השמיני נטהרת היולדת. מבואר. דמניעה זו גורם לעצבות. ונכון הדין ההוא מירושלמי - ואמנם גם בזה אין נוהגין כן אצלנו. וקרוב לומר הטעם בזה. משום דבזה"ז בכלל ערבה לנו כל שמחה כמשמעה. ואם באנו לפטור בשביל זה. אפשר. כי תבטל כילה מצות נשיאת כפים. ולו ישמחנו ה' כימות עניתנו:
פסוק יג
יתרון לחכמה וגו'. במדרש. תני בשם ר' מאיר. כשם שיש יתרון בין האור ובין החושך. כך יש יתרון בין דברי תורה לדברי הבלים, א"כ. ולא נתבאר מה חידש ר' מאיר על דברי הפסוק. ונראה משום דלפי חקי הלשון והמובן בהמלה "יתרון" הי' צריך לומר שיש יתרון לחכמה על הסכלות כיתרון האור על החושך. וכמו דמצינו בתלמוד הלשון יתר על כן. ולכן מפרש. דהכונה. שמעלת החכמה אנו מכירים ביותר ממציאות הסכלות. כי אם היו כל בני האדם חכמים לא היתה ניכרת חשיבות החכמה. וכן מעלת האור אנו מכירים ביותר ממציאות החושך. כי אם לא הי' חושך כלל בעולם. אך תמיד היתה אורה לא היתה ניכרת חשיבות האור. ומדויק הלשון יתרון מעלת החכמה - אנו מכירים - מן - מציאות הסכלות. ויתרון מעלת האור אנו מכירים - מן מציאות החושך. וסגנון הלשון דר' מאיר. כשם שיש יתרון בין האור ובין החושך. שזה הכל מרגישים. כך יש יתרון בין החכמה ובין הסכלות אעפ"י שלא הכל מרגישים:
פסוק יט
ומי יודע וגו'. במדרש. רבי מאיר הי' משתכר שלשה סלעים בכל שבוע.
והי' אוכל ושותה בחד. ומתכסי בחד ומפרנס לרבנן בחד. אמרו לי' תלמידיו רבי. לבניך מה יהי'. אמר להו. אם יהיו צדיקים. הלא כבר אמר דוד (תהלים ל"ז) ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ואם לאו. למה זה אניח את שלי לאויבי המקום. לפיכך אמר שלמה. ומי יודע החכם יהי' או סכל וישלוט בכל עמלי. ע"כ. וכפי הנראה הי' דעתם של התלמידים שמחויב כל אדם להשתדל להניח עזבון לבניו. כדי לקיים מצות התורה. מצות נחלות. ולכן דרוש לכל אדם לחיות בחשבון כזה שישאר לבניו אחריו. - אבל ר' מאיר הסביר להם דלא כן הדבר. אלא דמצות התורה מוסבת רק על מי שנשאר אחריו עזבון. אבל לא שמחויב אדם לברוא עזבון למען בניו מטעם הממה נפשך שמפרש. ובהיות כן רשאי לעשות עם טובו והונו כל מה שימצא לטוב לו:
ולבד הסברא הנכונה והאמתית המסייע לדעתו של רבי מאיר. וגם כי של לשון התורה. והעברתם את נחלתו (פ' פנחס) מעיד על זה. שהכונה. אם נשאר אחריו נחלה. עוד מצינו לו חבר בזה. והוא בעירובין (נ"ד א') אמר לי' רב לרב המנונא. בני. אם יש לך היטיב לך (עשה טוב לך). שאין בשאול תענוג. ואם תאמר. אנית לבני אחרי. חק בשאול מי יגיד לך. בני אדם דומין לעשבי השדה. הללו נוצצין והללו נובלין. ע"כ. ובאור הלשון חק בשאול מי יגיד לך. נראה. דמכוין לומר. מי יגיד לך בשאול חקי חיים של בניך. אם טובים אם רעים. וכדעת ר' מאיר. שבין כה ובין כה אין צריך לעזוב להם. כמו שהעתקנו דבריו. ועוד. כי גם בני האדם
דומין לעשבי השדה וכו'. כי כשם עשבי השדה בנוצצם כל אחד נברא אתו כח גדולו. וכשהוא נובל אין דרוש לו. כך כל אדם הנברא נבראה פרנסתו עמו וכשהוא מת מתה פרנסתו עמו וא"צ לכל. וגם ראי' לדעתו דרבי מאיר ממה שתקנו באושא. המבזבז (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש. ומפרש בגמרא (כתובות נ' א') הטעם. שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו על שפיזר כולו. והנה קשה. למה לא אמר הטעם כדי שיניח לבניו אחריו. אלא לזה א"צ לדאוג ולחוש:
ומדי זכרתי תקנת אושא הנ"ל אעיר מה שנסתפקתי. אם הא דאל יבזבז יותר מחומש יסוב על כל מין צדקה ועד ככר לחם לעני הרעב. שאם רואה ויודע עני הצריך ללחם לא יהי' מחויב להספיק לו זה באמתלא שכבר פיזר חומש. או כי ענין כזה הוא בכלל אין בודקין למזונות. ובכהאי גונא אין להתחשב עם הבזבוז המוגבל, וחייב לתת. - ואפשר להביא ראי' דבאופן כזה אין להתחשב עם ערך הבזבוז. אך מחויב לפרנסו להעני הרעב. מהא דמס' קדושין (ח' ב'). האומר לאשה. התקדשי לי בככר זה. ואמרה לו. תנהו לעני. אינה מקודשת. כלומר לא אמרינן בהכרת שקבלה הככר לשם קדושין ואמרה לו שיתן הככר לעני לזכותה למצוה. אך יכולה לטעון. דמה שאמרה תנהו לעני. כונה לומר לו. כי היכי דמחייבנא בי' אנא. הכי מחייבת את. כלומר. גם אתה מחויב לפרנס לעני בלחם:
והנה אם נימא דמי שכבר בזבז חומש שוב אינו מחויב אפילו בככר לעני.
הלא יתכן באיש שכבר בזבז חומש ושוב לא יתכן טענתה "הכי מחייבת את". דהרי באמת אינו מחויב. והוי להגמרא לפרש. אלא ודאי דבאופן כזה החובה על כל אדם וגם על זה שכבר בזבז חומש. וע' בפ"ת לאהע"ז סי' ל"ו ס"ק ד' חקירה בענין זה מס' יד המלך. ולפי דברינו אין מקום לחקירתי. ואין להאריך עוד:
פסוק כד
אין טוב באדם וגו'. אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו שש טוב בעמלו. במדרש. אמר ר' יונה. כל אכילה ושתיה שנאמר במגילה זאת - בתורה ובמעשים טובים מדבר. ובנין אב שבכולם הוא הכתוב (ח' ט"ו) אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות והוא ילונו בעמלו ימי חייו לקבר. וכי יש מאכל ומשתה בקבר שמלוין את האדם לקברו. אלא אלו תורה ומע"ט. ע"כ. ונראה דלכן המשיל תורה ומע"ט לאכילה ושתיה. דכמו דאכילה ושתיה הם היסודות המחזיקות את גוף האדם. כך תורה ומע"ט הם היסודות המחזיקות את נפש האדם. וכמ"ש בזוהר פ' צו (כ"ט ב') דמזוני דאורייתא איהו מזוני דנפש ורוח ונשמה. ושם בפ' פנחס (רכ"ז א') דנשמתא מתפרנסת במלין דאורייתא דאינון נהמא לה כענין נהמא דגופא וכו':
ונראה דעל יסוד אגדה זו תפסו החכמים את למוד התורה בתואר לחם ומים. כמ"ש על הפסוק דמשלי (ט') לכו לחמו בלחמי. אין לחם אלא תורה. ועל הפסוק דישעיה (נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. אין מים אלא תורה. וזה הוא משל מכלכלת הגוף לכלכלת הנשמה. כמבואר:
והרמב"ם ס"פ ד' מיסודי התורה כתב. שאין ראוי לאדם לטייל בפרד"ס (רמז לחכמת הנסתר. בר"ת פשט. רמז. דרוש. סוד) אלא לאחר שמילא כרסו בלחם ובשר. והוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות. עכ"ל. והמשיל זה ללחם ובשר עפ"י הבאור שכתבנו. דהתורה היא מזון לנפש כמו לחם ובשר לגוף. ובשו"ע יו"ד סימן רמ"ו סעיף ד' העתיק הרמ"א את דברי רמב"ם אלה. ותחת לחם ובשר העתיק בשר ויין. ולא אדע למה שינה:
פסוק כה
כי מי יאכל וגו'. כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני. אמר שלמה. מאן אכיל כמו דאכלית אנא. ומאן שתה כמו דשתית אנא. ומאן עביד כמו דעבדית אנא. ע"כ. ומכוונת אגדה זו למ"ש במ"ר כאן בפרשה הבאה (ג') בפסוק (י"א) את הכל עשה יפה. אלו אחר אמר הבל הבלים הייתי אומר. זה שלא קנה ב' פרוטות מימיו (כלומר. שלא שלט בב' פרוטות) הוא מגנה ממונו של עולם (בתמיה). חבל שלמה שכתוב בו (מ"א י') אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. לזה נאה לומר הבל הבלים. והכונה. דמי שלא טעם מתענוגי הכסף. ובכלל זה כל תענוגי עולם הזה (כי הכסף יענה את הכל). ההיא לא יכול לומר שהם הבל הבלים. דהא לא ידע טעמם. ואולי אמנם יש בהם טעם לשבח. אבל שלמה שהשיג ליהנות מפיזור כסף עד הקץ האחרון. וגם מכל תענוגי עוה"ז. והוא אימר שהכל הבל - עליו יש לסמוך בזה. כי אמנם כן הוא:
ומה שאמר הכתוב משמו. כי מי יאכל ומי יחוש. הנה לפי המתבאר הי' צריך לומר מי אכל ומי חש. בלשון עבר. אך הן כן מדרכי הלשון. כי לפעמים יבא עתיד במקום עבר. כמו וכל שיח השדה טרם יהיה - תחת טרם היה (פ' בראשית). אני טרם אכלה לדבר (פ' חיי) תחת טרם כליתי. אז ישיר. אז יבדיל משה (פ' ואתחנן). אז ידבר יהושע (יהושע. י') אז יבנה שלמה, תחת:
אז שר. אז הבדיל. אז דבר. אז בנה. וכן להלן (ג' י"ד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים. תחת אשר עשה (בבריאת העולם). וכזה יתפרש הלשון זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים (פ' בהעלתך) תחת אשר אכלנו. וכן מצינו להיפך. עבר במקום עתיד. אתרי בלותי היתה לי עדנה (פ' וירא) תחת תהיה. נתתי כסף השדה (פ' חיי) תחת אתן. על פי ה' יסעו ועל פי ה' יתנו (פ' בהעלתך) תחת נסעו. חנו. והנה כ"ה מדרכי הלשון: