גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק א
פסוק א
דברי קהלת בן דוד וגו'. כבר כתבתי בבאורי לשה"ש (א'. א'). דמשני אלה הספרים. שה"ש וקהלת. סמך נאמן למה שאמרו בכמה מקומות באגדות שהרבה גדול יחוס עצמו של אדם מיחוס אבות ע' מנחות נ"ג א' וסנהדרין פ"א א' עה"פ ביחזקאל אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו (וכנראה מפרש אל ההרים כמו אל ההורים). ובמדרש שוחר טוב (קמ"ו):
אם אין אדם עושה טוב לעצמו אל יבטח במעשה אבותיו. ויותר מזה כי אפילו בצירוף מעלת הגדולה והכבוד ליחוס אבות. לא יגיעו למדרגת יחוס עצמו:
והסמך משני אלה הספרים שזכרנו. הוא. כי הן בשה"ש כתיב שיר השירים אשר לשלמה. ולא יחסו הכתוב לא לדוד אביו ולא לגדולת מלכותו בירושלם. ובכל זאת ידוע. כי שיר השירים נחשב לקודש קדשים. ואמרו. כי לא הי' העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים (מס' ידים. פ"ג מ"ה). וכאן בקהלת יחסו הכתוב לדוד אביו ולתפארת גדולתו. מלך בירושלם, והנה עם כל מעלת היחוס והגדולה בקשו החכמים לגנוז ספר זה (שבת ל' ב'). וטעם יתרון הקדושה לשה"ש בארנו שם במקומו:
פסוק ב
אמר קהלת. במדרש. ולהלן (ז' כ"ז) הוא אומר אמרה קהלת. אמר ר' ירמיה. זה רות הקודש. פעמים שהוא מדבר בלשון זכר ופעמים שהוא מדבר בלשון נקבה. ע"כ. והלשון פעמים שהוא מדבר מוסב על קהלת.
כלומר. פעמים שקהלת מדבר בשם רוח הקודש. ופעמים שהוא מדבר משמו (מה שהשיג ברוה"ק). וכשמדבר בשם רוה"ק מדבר בלשון נקבה. כי השם רוח. על הרוב. הוא שם נקבה. כמו ותשאני רוח. רות סערה. והרוח תשוב אל האלהים (להלן י"ב). הציקתני רוח בטני (איוב ל"ב). והרבה כהנה. וכן מצינו שמות זכר ונקבה משותפים לרוח הקודש. כמו מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב). עלי לך מבשרת ציון (שם מ').
הכל הבל בתלמוד מס' ב"ב (ק' ב'). ת"ר. אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. ע"כ.
וענין המעמדות ומושבות הוא. כי בעת שחוזרים מקבורת המת הולכים מעט ויושבים מעט וחוזרין והולכים מעט ויושבים וחוזרין והולכים ויושבים. וכך עושין שבע פעמים. כדי שהחיים יתבוננו בזה ויתנו אל לבם כי חיי האדם הקבועים משבע תקופות בחיים (כפי שיתבאר בדרשה הבאה) כולם הבל ויחזרו בתשובה וימנעו מעשות רע:
וסמכו זה על לשון פסוק זה. על מספר השבע פעמים שם הבל שבו. כפי החשבון:
הבל - אחד. הבלים - שנים (הרי ג'). הבל - אחד (הרי ד'), הבלים - שנים (הרי ו'). הכל הבל אחד. וביחד שבעה. וזה לרמז וסימן:
וקרוב לומר. שמספר שבעה ימי אבילות הוא גם כן כנגד מספר זה. שהחי יתבונן ויתן אל לבו:
ואמנם במקום אחר כתבתי בטעם מספר שבעת ימים הקצובים לאבילות. ולהיפך לשמחת חג ונשואין עפ"י המבואר באגדה בחלק (ק"ח ב'). ויותר מזה בתוספתא סוטה פרק י' על הפסוק בפ' נח ויהי לשבעת הימים והמבול הי' וגו'. מה טעם לשבעת הימים. שהטעימן הקב"ה לדור המבול מאכל ומשתה וישבו ואכלו (במשך השבעת ימים) כדי שידעו מה אבדו. ע"כ. ומתבאר מזה. שסיפוק כל דבר הבא לאדם ישתלם במשך שבעת ימים. וקמי שמיא גליא זה.
ומכיון שרצה הקב"ה להשביע לרויה את דור המבול בשפק תענוגים עד הסיפוק הקיצוני. כדי שידעו מה אבדו במבול לכן קבע לזה זמן שבעת ימים:
ואחרי שרצה הקב"ה להנאות לישראל בחגים ובנשואים בדי ספוק שמחה. לכן הוקבע לזה זמן משבעת ימים. וזהו טעם שבעת ימי החג ושבעת ימי המשתה. וכן מצינו באחשורש. שרצה להנאות לבני מדינתו בספוק שמחה ומשתה "עשה משתה שבעת ימים". - ומינה - מדספוק שמחה בא רק במשך שבעת ימים. הנה כנגד זה ספוק צער בא גם כן במשך זמן זה. וזהו טעם משבעת ימי אבילות.
כדי להפיק הספוק הקצוני מהצער. וכמש"כ בשופטים (י"ד) ותבך עליו שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. והוא מקרא קצר. ושעורו:
ותבך עליו שבעת ימים כנגד שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. זה לעומת זה:
וצריך לומר. שכן הוא בטבע. שכל דבר שצריך להשתלם בענינו. דרוש לזה זמן שבעת ימים. ומזה הטעם אמרו במ"ר פ' תצא בטעם מילה בשמיני כדי שבמשך שבעת ימים יתחזקו דמו וכחותיו של הנולד. וכן הוא הטעם ממצות קרבן בע"ח שהוא מיום שמיני. - וגם קרוב לומר. שמטעם זה הוקבע מספר שבעת ימים לטהרת הזב והזבה (פ' מצורע). כדי שלאחר זמן זה ישובו בכולם לאיתנם ממחלתם. וכן זה הטעם מהסגר מצורע לשבעת ימים ועל כן אמרו במדרש שוחר טוב (ט') כל מנין שבעה חביב הוא. ועל כן. לבד אלה הענינים שחשבנו מצינו כמה וכמה מצות שנצטוו במספר שבעה:
שבעה ימי שבתא. שבעת ימי נדה. שבעה נקיים. שבע שנות שמיטה. שבע שמיטות ביובל. שבעה קני מנורה. שבע הזאות ביוהכ"פ. שבעה ימי ישיבת סוכה. שבע הקפות למזבח. טהרת הטמא ביום השביעי. ועוד הרבה. והכל מטעם שבארנו. מפח דמספר זה משלים ספוק תכלית כל דבר וענין.
ויש לדון בזה במה שכתב הב"י בטור או"ח סוף סימן תכ"ו בשם ספר שערי אורה. כי על פי הקבלה אין לברך על חדוש הלבנה עד שיעברו שבעת ימים משעת המולד. והובא דין זה בשו"ע סימן הנזכר סעיף ד'. והאחרונים דחו דין זה מהלכה. ולפי מה שכתבנו. דכל דבר שצריך להשתלם בענינו דרוש לזה זמן שבעת ימים. ואחרי שצריך לברך על הלבנה במלא תוקף אורה, כמבואר בב"י שם. הלא דין הוא שדרוש לברך רק אחר שבעת ימים מהמולד. שאז נשתלם תוקף אורה. ומתבאר מזה. דיסוד דין זה רצוי לא רק עפ"י הקבלה. כדברי הספר הנזכר. אך דרוש לקרבו לאשרו ולקיימו גם עפ"י התורה הנגלית בדברים ברורים ונאמנים ובטעם נאמן ומסתבר מאד - וקורא אני על הלכה זו שנדחתה מהאחרונים וממנהג העולם שמברכין על הלבנה לאחר ארבעה וחמשה ימים מזמן המולד. והיא כאלמנה בדודה ושוממה. ברוך מציב גבול אלמנה:
וקרוב לומר דמכאן נובע המנהג בעת שמברכין החודש לדרוש לדעת זמן המולד של הלבנה. שהוא כדי לחשב זמן שבעת ימים מאותה השעה ולברך ברכת הלבנה. וזולת זה לא ראיתי טעם למנהג זה. וברבות הימים נשכח הטעם ונשאר המנהג בתומתו - והנה יש לנו עוד דברים בענין זה. אך כבר יצאנו מגבול הקיצור. ודי בזה. ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד הרבה מענין זה. הכל הבל. במדרש. שבעה הבלים אמר קהלת. כנגד שבעה עולמות (שבע תקופות) שאדם רואה בחייו:
בן שנה דומה למלך. הכל מחבקין ומנשקין אותו. בן שתים ושלש שנה דומה לחזיר שפושט ידו בביבין (צנורות של שופכין). בן עשר קופץ כגדי. בן עשרים נוהם כסוס ובעי איתתא. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין - הרי הוא כקוף (בלא דעת שלמה). ע"כ - והנה החשבון מן שבעה הבלים בפסוק זה בארנו בתחלת דרשה הקודמת. ומה שאמר נשא אשה הוא כחמור. לפי פשוטו הכונה שהוא עמוס משא להקים ביתו ולפרנסו. ועל דרך לשון הכתוב וישאו את שברם על חמוריהם (פ' מקץ):
אמנם י"ל עוד בכונת המשל עפ"י מה שכתבו התוס' בב"ב (כ' ב') ד"ה ושל חמור. דעצים הנושאים את הרחיים נקראים חמור. מפני שהם נושאים כחמור. ונסתייעו לזה ממשניות דמס' כלים. והנה ידוע. דנשואי אשה נקראים רחיים בצוארו (קדושין כ"ט ב'). ואחרי שאחר שנשא אשה הוא נושא רחיים.
לכן נקרא חמור. וכדברי התוס'.
פסוק ג
בכל עמלו. במדרש. יכול גם בעמלה של תורה. ת"ל בכל עמלי בעמלו הוא דאינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. ע"כ. ואין הלשון מבורר כ"כ. ונראה דצריך לומר. בעמלו הוא דאין לו יתרון. אבל יש לו יתרון בעמלה של תורה. וכן הוא הלשון במס' שבת (ל' ב') על פסוק זה. בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון. אבל בעמל שקודם השמש יש לו יתרון. ומאי ניהו. העמל בתורה. ועיין בדרשה הבאה. - וטעם הדרשה מן עמלו. הוא על דרך הדרשה במס' שבת (קי"ג א') על הפסוק דישעיה (נ"ח) ממצוא חפצך ודבר דבר חפצך הוא דאסור לדבר בהם בשבת. אבל בחפצי שמים מותר שיעמול תחת השמש. בתלמוד שבת ל' ב'. בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון. הא בעמל שקודם השמש יש לו יתרון. ואיזו היא. זו העמל בתורה. ע"כ. ונראה שמרמז ענין התורה בלשון עמל שקודם השמש עפ"י המבואר באגדות (מ"ר ר"פ בראשית) שהתורה היתה צרורה אצל הקב"ה עוד טרם נברא העולם. ועל דבר מעלת היגיעה בלמוד והיתרון הבא לרגלה להלומד כתבתי הרבה במבוא לספרי מקור ברוך. ולגודל יקרת הענין וחשיבותו ונחיצותו אעתיק בזה קטעים אחדים משם:
הראשון להוכחת המעלה בזה הוא הכתוב במשלי (ט"ז) נפש עמל עמלה לו. שהבאור הוא. כי בכל מה שהאדם עמל וטורח. הכל לטובתו הוא. לטובת נפשו ולתכלית קיומו. מפני כי מתכונת רוח האדם וסגולת נפשו - שכל דבר, הבא לו אחר עמל ויגיעה, ביגיעת הגוף. ויותר מזה - בעמל הנפש. יותר חביב עליו ויותר נוח ורצוי לו מאשר דבר הבא לו בנקל ובהיסח הדעת. וכמו שאמרו חז"ל בנסיונם. "טוב (נוח) לאדם דבר אחד הבא לו בצער (כלומר ביגיעה ועמל) ממאה דברים הבאים לו בריוח" (כלומר. בנחת. בלא עמל ויגיעה) (אדר"ן פ"ג ו') - וכן מתבאר ממאמר ה' ליונה הנביא (בלשון תמיה) אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו וגו' (יונה ד'). ומתבאר מזה. דמטבע האדם להוקיר ולחוס ביותר על דבר שעמל וטרח בו. ובמס' ביצה (ל"ח ב') אמרו:
וכי יאכל הלה וחדי? ופרשו רש"י ותוס'. וכי ישמח בדבר שלא עמל בו. עכ"ל. ומתבאר. דעיקר קורת רוחו של האדם ותענוגו הוא רק בדבר שעמל בו:
וזהו סוד יתרון אהבת הורים לבנים. וביותר - אהבת אם. כי לבד הקשר הטבעי שביניהם. עוד נתוספת האהבה לסבת רב הטורח והטפול הבאים להורים בגידול הבנים. ועוד יותר טפול האם. על כן חביב להם ביותר פרי טפולם. וכן הוא בדברי תורה. שכל דבר וענין שהאדם עמל לחקור בו. לחקרו. לבקרו. לצרפו. לזקקו ולשכללו ולהבינו יפה יפה בהגיון רוחו. בעומק טעמו וביסוד מקור שכלו. יותר מתקבל לו ויותר נתפס לו ונקלט במוחו ונשמר בזכרונו ויותר נוח לו לשמרו להשתמש בו בפועל לעת הצורך מאשר דבר שלמד ותפס בסקירה קלה בלא כל עמל אשר כנוח לו לתפוס כך נוח לו לאבד:
וכפי הנראה. על נקודה זו עמדו חז"ל בנסיונם הנאמן ובהרגשתם הדקה, ואמרו. הלומד ואינו עמל דומה לזורע ואינו קוצר (תוספתא מס' פרה. ז'). והנה מקבילים את העמל בלמוד לקצירת הזריעה
ואפשר להסביר טעם הדמיון הזה. מפני שהקצירה המבוכרה והמבושלת די צרכה באה רק אז בעת שהזריעה שלה נשלמה בשלמות ענינה ובתוקף החריצות ובכשרון המעשה בעמל כפים. בשימת הלב ובחקר דעת. וכן הוא בתוצאת הלמוד וקיומו. שיתקיים רק בזה שלומד בעמל ויגיעה להשיג דעת ותבונה. - וכן יקביל לזה מאמר חז"ל בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א). ברית כרותה.
שכל היגע בתורה לא במהרה הוא משכח. וכן יעיד על זה המאמר הידוע בחז"ל אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמין (מגילה ו' ב') - ואמנם יש מדרגות שונות בערך היגיעה. ולא כל האנשים שוים בזה. וכמ"ש בירושלמי ברכות (פ"ב) שיגע רבי בון בתורה בעשרים ושמונה שנה (שנות חייו) מה שלא ייגע תלמיד ותיק במאה שנה". ואעפ"י כן. הכל בכלל יגיעה. ואיש לפי כחו. לפי כשרונו לפי רוחו ולפי מעמדו:
וחס לי מאוד להשמיט מכאן מרגלית יקרה בענין זה אשר מצאתי בהגיון רוחו של הגר"א מווילנא. כפי שמתאר תלמידו הגאון רבי חיים מוואלאזין בהקדמתו לספר ספרא דצניעותא עם באור הגר"א (ווילנא. תקפ"א). ואלקט משם קטעים קטעים מדברים השייכים לענין שלפנינו לענין גודל מעלת היגיעה בתורה. ע"י הלומד בעצמו. כמש"כ. והדברים מפליאים. מרעישים ומבהילים מאוד. כי אחר שמתאר גדולת תורתו וקדושתו של רבו הוא כותב בהמשך הדברים בזה הלשון.
"והעולה על כולם. הן הן גבורותיו (של הגר"א) כי לא הראה את "נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל הוא. ואף כי רצו למסור לו מן "השמים רזי דרזין.
כמו ששמעתי מפיו הקדוש. שפעמים רבית "השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם למסור לו "רזין דאורייתא בלא כל עמל ויגיעה ולא הטה אזנו אליהם. ואמר "כי השגות ע"י מלאכים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי "אין לי בהם חפץ. - ובדידי הוי עובדא (כה מספר רבי חיים) "ששלח רבינו אותי אל אחי הגאון מהרש"ז (וגם הוא תלמידו של "הגר"א) לומר לו בצוי משמו. שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר "אשר יבא אליו. והעיקר. כי מה שהאדם משיג ע"י עמל ויגיעה "בזה עושה נ"ר ליוצרו. וזה כל האדם בעסק התורה". עכ"ל:
הוא שאמרנו. כי הדברים מפליאים. מרעישים ומבהילים עד מאוד. ואמנם עם כל הגדולות והנפלאות אשר בכל הדברים האלה. הם רק נפשיים. מצד הסברא החיצונה ומהשקפת הרעיון בלבד. ויהי שם ה' מבורך כי עזרנו לבנות להם חומה וברית ודלתים מן מחסני הכתובים ומן אוצרי מאמרי חז"ל. יסודות נאמנים ואשיות קיימים ובטוחים בל ימטו. והם לנו לעינים כיום הזה:
פסוק ד
דור הולך וגו'. לכאורה כל ענין הפסוק מיותר. כי מי לא ידע זאת שהדורות מתחלפין והארץ לעולם עומדת. ומה משמיענו הוא בזה:
ונראה דבמליצה חידות ידבר כאן (ובהמשך החבור נוכיח. כי כו"כ ענינים באו בספר זה במליצה חידית ורמזית). משום דהשם "דור" כולל צדיקים ורשעים. כמש"כ דור ישרים (תהלים קי"ב). ולהיפך:
דור סורר ומורה (שם. ע"ת). ומבואר באגדות. דהשם "ארץ" כנוי לצדיקים. על שם הכתוב (מלאכי. ג') כי תהיו לי אתם ארץ חפץ. ואמרו באגדה דחלק (צ"ז ב') לא פחות עלמא מחלתי, ושית צדיקי בכל דור. וזהו שאמר כאן במליצה רמזית. דור הילך ודור בא. אפשר כי דור צדיקים יחלוף ותחתיו יבא דור רשעים. אבל הארץ. שהם צדיקים יחידים (וכמבואר. במספר ל"ו) לעולם עומדת. משום דבכל דור ודור לא פחות עלמא ממספר ל"ו. כמבואר: ובזה יתבאר מה שאמרו במדרש כאן. והארץ לעולם עומדת. אין עומדת אלא מעמדת. וצריך באור. וי"ל דקשה לו. דלפי כונת הלשון והענין הי' נות יותר לומר והארץ לעולם קיימת. בהיפך מלשון הולך ובא. דהלשון הולך כאן הוא כמו עובר. וכלשון הגשם חלף הלך לו (שה"ש ב'). וההיפך מן עבר הוא קיים. - אך הנה לפי המבואר למעלה. דהשם "ארץ" כנוי לצדיקים, ואמרו (שבת קי"ד א') שהצדיקים נקראים בוני עולם. ומפרש הטעם. מפני שעוסקים בבנינו של עולם. וי"ל הביאור בזה. משום דלולא התורה ולומדיה היו בני אדם גדלים וחיים כחייתי יער. בלא כל נמוס וצניעות ובלא כל מדה אנושית ורגש מוסרי, וכמו שצייר הרמב"ם בריש הלכות אישות מפרעות החיים שקודם מתן תורה בזה הלשון:
קודם שנתנה התורה הי' אדם פוגע באשה בשוק ואם רצה הוא והיא הי' בועל אותה על אם הדרך והולך לו. עכ"ל. והתורה מלמדת את האנשים לחיים ישרים ותמימים. לחיי נמוס ודרך ארץ. חיי מוסר, טהרה וצניעות וכדומה מן המדות היפות. ועל כן. החכמים והצדיקים המורים ומלמדים ומחנכים לכל זה הם נקראים בוני עולם, מפני שבתורתם ובהוראותיהם מעמידים את תכונת העולם על שכלול היופי וסדורה. וקיומה. וכמ"ש ביומא (פ"ו א') במעלות החכמים. שבני אדם לומדים מהם ומחייהם וממנהגיהם. ואומרים. פלוני שלמד תורה. ראו כמה נאים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו וכו': ובזה יתבארו דברי המ"ר. והארץ לעולם עומדת. אין עומדת אלא מעמדת. כי הצדיקים והחכמים המכונים בשם ארץ. כמש"כ למעלה. הם מעמידים את העולם על יסודות הטוב. הצדק והיושר. הנמוס וד"א וכו':
והארץ לעולם עומדת. במדרש. דור שאינו עומד בתפקידיו של הקב"ה הוא בלה. והארץ שעומדת בתפקידיו של הקב"ה אינה בלה. ע"כ, נראה. דמפרש בטעם הדבר. במה זכתה הארץ להיות עומדת וקיימת לעד. מפני שעומדת במצותיו של הקב"ה כמו שטבע בה בשעת הבריאה (בפ' בראשית). מה שאין כן הדורות יש דור תהפוכות (פ' ברכה). דור סורר ומורה (תהלים ע"ח). והדורש שבכאן דורש המלה ארץ כפשטה. ולא בדרך רמזית. כבדרשה הקודמת. וידוע דפנים שונים לאגדה ולדרוש. חכם חכם ודעותיו. חכם חכם ודרשותיו:
והנה בירושלמי כלאים פ"א ה"ז, על הפסוק דפ' בראשית. ארורה האדמה בעבורך. תניא. למה נתקללה הארץ. ר' יודן ב"ר שלום אמר. לפי שעברה על גזירותיו של הקב"ה, שצוה עליה שתוציא "עץ פרי עושה פרי" (בראשית. א' י"א), דמשמע עץ מיוחד לגדל פירות. (לבד אילני סרק). והיא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ "עץ עושה פרי" (שם פ' י"ב). דמשמע כל עץ שהוציאה התה עץ עושה פרי ואפילו אילני סרק עשו פירות (כלומר. שלא היו כלל אילני סרק). ועל כן נתקללה. והנה קשה. דבדרשה שלפנינו מתבאר שהארץ עמדה במצותו של הקב"ה ולא ששינתה. וצריך לומר. דהדורש שבכאן ס"ל כחד מ"ד בירושלמי שם דמה שהוציאה פירות גם מאילני סרק לא הי' מפני שעברה על צויו של הקב"ה. כי אם מפני ששמחה עליו והוסיפה עליו:
אך יש לדון בזה במה שכתב רש"י בפסוק הנזכר (א' י"א) בשם מדרשים. שהקב"ה גזר על הארץ שתוציא עצי פרי שיהי' טעם העץ והפרי שוה. כלומר. שטעם העץ יהי' כטעם הפרי. אך היא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי' ולא גם ועץ פרי. והיינו שבהעץ עצמו לא הי' טעם הפרי.
והנה מבואר מזה שאמנם לא קיימה הארץ גזירתו של הקב"ה. ובאמת יש סמוכים גדולים לדעה זו. עפ"י מש"כ הרמב"ן בפ' אמור. כי אעפ"י שבגמרא (סוכה. ל"ה א') חקרו מניין לנו דפרי עץ הדר שבתורה היינו אתרוג. בכ"ז אין זה אלא דרשות אסמכתיוח. יען דעיקר הדבר הי' בקבלה מתחלת צוי המצוה דפרי עץ הדר היינו אתרוג ולא נתבאר מניין זה. וגם צריך באור. למה בחר הקב"ה דוקא באתרוג ולא בפרי הדר אחר:
אך הנה ידוע. דבראשון לחג הסכות הוא ראשון לחשבון עונות (אתר המחילה ביוהכ"פ.) ובגמרא סוכה הנזכרת איתא למוד אחד דפרי עץ הדר דכתיב באתרוג פירושו וענינו שטעם עצו ופריו שוה. והיינו שטעם העץ כטעם הפרי, ומתבאר. דמכל מיני האילנות שהוציאה הארץ במעשה בראשית קיים גזירת המקום רק עץ האתרוג. שבו טעם העץ כטעם הפרי. ולכן עתה ביום הראשון לחג הסכות. שהוא גם ראשון לחשבון עונות. כמבואר. בא הצוי ליקח אתרוג ברמז שכמו עץ האתרוג שמר מצות ה'. כך יהיו ישראל נזהרים בחשבון חדש לשמור מצות ה' ולא ישאו עליהם חטא בשנה ההולכת. - וממוצא דבר תראה, כי אמנם חולקת היא הדרשה שהבאנו ממניעת שמירת הארץ את פקודת ה' על הדרשה שלפנינו שעומדת הארץ במצותו של הקב"ה בשעת הבריאה וכדי להשוות הדרשות. אפשר לומר. שהדרשה שלפנינו ס"ל. דמה שלא הוציאה הארץ עץ פרי לא היתה ממניעת שמירת הפקודה. כי אם ממניעת המובן של לשון הצוי, עץ פרי. שאפשר גם להבין עץ עושה פרי.
והארץ לעולם עומדת. במדרש (כפול דרשה הקודמת מפני החדוש שבה). דור שאינו עומד בתפקידו של הקב"ה הוא בלה. והארץ שעומדת בתפקידו של הקב"ה אינה בלה. ע"כ. וענין העמידה בתפקיד בארנו בדרשה הקודמת. וכאן נעיר רק על מה שאמר שהארץ אינה בלה. מפסוק דישעיה (נ"א ו') והארץ כבגד תבלה. הרי מצינו בלוי בארץ:
אך הנה רש"י שם כתב בפירוש אחד שכוונת הלשון והארץ - שלטוני הארץ. וסמך לפירוש זה בלשון הפסוק דמלאכי (ג') כי תהיו לי אתם ארץ חפץ. ומוסב על גדולי הדור. ומתבאר. דתואר "ארץ" יונח על שלטוני הארץ. ולפי זה ניחא. ובאמת גם מגוף פסוק זה (והארץ כבגד תבלה) מוכרח כפירש"י. ולא על הארץ ממש. יען דמסיים וישועתי לעולם תהיה. ואם נפרש שהארץ עצמה תבלה ותחרב כולה. מה שייך ישועה אז:
פסוק ה
קהלת פרק א פסוק ו
בכל הנחלים וגו'. במדרש. כל הנחלים הולכים אל הים. כל הגרים נכנסין לישראל. והים איננו מלא - וישראל ממנינן אין חסרים לעולם. שנאמר (פ' בלק) מי מנה עפר יעקב. ע"כ. והדבר בכלל פלא. כי מהיכי תיתי יתסרון ישראל ממנינם ע"י כניסת גרים. ואיך תלוי זה בזה:
ואולי יתכן לפרש עפ"י המבואר בחגיגה (ט"ו א') על הפסוק דקהלת (ז') את זה לעומת זה ברא אלהים. ברא צדיקים ברא כנגדם רשעים. ואם כן הוי אמינא דמכיון שנתוספים צדיקים גרים בישראל. דרוש כנגדם לחסר מישראל רשעים עוזבי דת. על זה אמר. דלא כן. כלומר דאעפ"י כן לא תחסר ממנין ישראל. ומה שאמרו ברא צדיקים ברא כנגדם רשעים - הכונה חוטאים. אבל עם כל זאת ישראל הם. כמ"ש ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא - ומה שהביא המדרש ראי' מפסוק מי מנה עפר יעקב לא נתבאר טעם הראי'. וקרוב לומר. דסמיך על סוף הפסוק. ומספר את רובע ישראל. והמלה ומספר מתחלקת לשתים "ומי סיפר" (ע' בסמוך) ומקביל אל הלשון הקודם מי מנה. וכונת הלשון ומי סיפר את רובע ישראל, כמש"כ רש"י. וזה לשונו:
רבע רביעותיהון. זרע היוצא משמושם.
עכ"ל, והנה לשון זה מפורש מוציא את הגרים שאינם מזרע ישראל ומה שפירש. רבע רביעותיהן. נראה. דסמיך על לשון הפסוק בתהלים (קל"ט) ארחי ורבעי זרית. שפירושו - דרכי ומשכבי הרחבת. והוא לשון נקיה לתולדת המין:
ועל דבר שכתבנו בחלוקת המלה "ומספר" לשתים "ומי ספר,. אין בזה דבר חדש ופלא. ומצינו הרבה כאלה. כמו המלה "כמהו" (ותהי אחריתי כמהו. פ' בלק). שענינו כמו ההוא. והמלה "אלו" (אלו חי אלף שנים. קהלת. ז'), והמלה "אולי" מחוברות מן או לו. והמלה לולא מן לו - לא. והמלים מזה (מזה בידך. פ' שמות). והמלה מלכם (מלכם תדכאו עמי. ישעי' ג') מהם (מהם עושים. יחזקאל ח'). מתלאה (ואמרתם הנה מתלאה. מלאכי א') מחוברות מן:
מה זה. מה לכם. מה הם. מה תלאה. ובדהי"ב (ל' ל"א) לא התקדשו למדי - תחת למה - די (למה שהוא די) והרבה כהנה:
פסוק ח
כל הדברים יגעים. בתלמוד יומא (י"ט ב'). אמר רב אחא בר יעקב. השח שיחת חולין עובר בלאו. שנאמר. כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר. ע"כ. ונראה דמפרש כל הדברים יגעים. כל הדברים שהם יגעים - מיגעים. כי דברים בטלים מיגעים את האדם. והוא מרגיש עצמו נבוב וריק. מפני שאין להם כל מטרה וכל תכלית. ועוד מפרש לא יוכל איש לדבר. שהפירוש לא יוכל - אינו רשאי. וכמו לא תוכל לאכל בשעריך (פ' ראה). לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך (שם). שהבאור אינך רשאי. וכן לא יוכל לבכר (פ' תצא). לא יוכל לשלחה (שם) שהבאור אינו רשאי. וכאן בהכרח לפרש אינך רשאי לדבר. יען כי לא יתכן לפרש לא יוכל מענין יכולת. דזה לא יתכן. כי אעפ"י שמיגעין. אבל אפשר הוא. - ודע דהלשון עובר בלאו הוא רק על דרך אסמכתא ואינו בלאו ממש להלקות עליו. ובא בלשון זה רק לתכלית אזהרה יתירה בזה. ויש הרבה לשונות כאלה בתלמוד. כמו בסוטה (ל"ת ב') הנהנה מצרי עין עובר בלאו אל תלחם את לחם רע עין. ובסנהדרין (ק"י א') המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהיה כקרח ועדתו. ובמכות (י"ד ב') המשהה נקביו עובר משום לא תשקצו את נפשותיכם (פ' קדושים). והרבה כהנה.
ועוד איתא במדרש. כל הדברים יגעים. דברי מינות מיגעים. וזה מפני כי המשתקע בדעות כוזבות נכשל בדרכיו עד שמתיגע. ולא כן ההולך בתום ילך בטח. ויש לכוין זה בלשון הפסוק במשלי (י' ט') הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. שפירושו - ישבר. כמו בס' שופטים (ז') ויקח את זקני העיר ואת הקוצים ואת הברקנים וידע בהם את אנשי סכות. ותרגום וידע ותבר (שברא) וכן ביחזקאל (י"ט) וידע ארמנותיו. שהוראתו שבר ארמנותיו. ונראה דלכן יונת על זה לשון ידע. מפני שהמעשים האלה (שבירה והכאה וכדומה) נותנים לחוש ולהרגיש. על דרך הלשון בירמיה (ט"ז) הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי. וזו כונת הלשון בש"א (י"ד) עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר.
שפירושו נראה לכם כח ידינו וגבורחנו. והמפרשים טרחו בבאור לשון זה:
פסוק יא
אין זכרון לראשונים וגו'. במדרש. אין זכרון לראשונים. זה דור המבול. וגם לאחרונים אלו אנשי סדום. ועל מי נאמר עם שיהיו לאחרונה. אלו ישראל. שנאמר (פ' במדבר) לאחרונה יסעו לדגליהם. ועוד במדרש: אין זכרון לראשונים אלו המצרים. וגם לאחרונים אלו העמלקים. ועל מי נאמר עם שיהיו לאחרונה - למחות את זכר עמלק לישראל. ע"כ. ובאור הענין. שרוצה לומר. שגם לראשונים (דור המבול ומצריים) וגם לאחרונים (אנשי סדום ועמלקים) לא יהיה להם זכרון עם אלה שיהיו לאחרונה חיים וקימים. שהם ישראל. - ויש להעיר שמכנה את הסדומיים ואת המצריים אחרונים. בעת שגם אחריהם יש שמות. ואנחנו רגילים להבין בשם "אחרון" - אחרון קצוני. שאין עוד אחריו. וכן מתבאר ממה שמכוין כאן הלשון שיהיו לאחרונה אלו ישראל. והם אמנם יהיו אחרונים קצוניים לשאר האומות:
אך באמת מצינו השם "אחרונים" שאינו במובן קצוניים. כי אם שניים להקודמים. והוא בפ' וישלח (ל"ג) וישם את השפחות וגו' ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. ומתבאר דהלשון לאה וילדיה אחרונים אין אחרונים ממש. שהרי אחריהם באו רחל ויוסף. אלא כלפי הקודמים (השפחות וילדיהן) קרוים אלה אחרונים. ויתפרש הלשון אחרונים כמו אחרי כן". - וכן בפ' שמות. ואם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האית האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות ולקחת וגו'. הרי דאחרון לאי דוקא אחרון ממש. אלא כמו אחרי כן. כמש"כ. - וכן מצינו בתלמוד. במס נזיר (כ"א א') מי שאמר הריני נזיר ושמעו שנים ואמרו ואני. הותר האחרון וכולם אסורין. ומסיק בגמרא. מאי אחרון - אמצעי:
ומה מאוד יתבאר בנחת לפי הנחה זו הפסוק בחגי (ב' ט'):
גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון. וזה האחרון מוסב על הבית השני שבנה שלמה וגדולתו היא שעמד ת"ך שנה לעומת הראשון שבנה ת"י שנה). ואנחנו הן עתידותנו לראות בבנין הבית השלישי ב"ב. ואיך זה קורא לשני אחרון. אלא כמו שכתבנו דכלפי הקודם (הראשון) קרוי' השני אחרון. והיינו זה שאחר הראשון:
וכן יש לכוין עפ"י זה לשון הגמרא בפסחים צ"ו א'. במשנה דחשיב החילוקים שבין פסח מצרים (הראשון) לפסח דורות. ובגמרא חשיב כל פרט ופרט עפ"י מקורו בתורה. ואומר. זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר. ולכאורה למה לא אמר ואין זה נוהג בפסח דורות. כלשון המשנה. אך רוצה בלשון זה לכלול גם את הפסח השני שעשו ישראל בשנה השנית. ולא רק הפסחים שבדורות הבאים אחריהם. ולכן אמר פסח אחר. דהיינו שני. ומה שלא אמר מפורש בפסח שני היא שלא לערב עם שם פסח שני המקובל לקרוא לזה שעושים הטמאים בחודש אייר בכל שנה [והערנו מזה בתו"ת]:
פסוק יב
יג
ענין רע. במדרש. ענין רע. ר' בון אומר. זה הממון. וכדר' איבו. דאמר. אין אדם מת וחצי תאותו בידו. יש לו מנה רוצה לעשות מאתים. ע"כ. לשין זה צריך באור. דלפי משמעות הענין הי' לו לומר אין אדם יוצא מן העולם וכל תאותו בידו. אבל חצי תאותו הלא יש לו:
ויתכן. דהכונה מוסבת לענין אחר. למה שכתוב בתהלים (מ"ט) כי לא במותו יקח הכל. ומתבאר בגמרא (מנחות י"א ב' ובכורות ד' א') דהלשון "כל" מורה גם על מקצת. מלשון כל שהוא. ואמר הכתוב. כי במותו לא יקח אתו אף כל שהוא. וזהו שאמר. אין אדם יוצא מן העולם ואפילו חצי תאותו שבחיים אין בידו בשעה שמת. ושוב מפרש למה קירא לכל טובו ועשרו חצי תאותו ולא כל תאותו. משום דכך טבע האדם שאם יש לו מנה רוצה מאתים. ואם כן כל תאותו מעולם לא הי' לו:
ועפ"י מה שכתבנו דהלשון "כל" לפעמים מורה גם על מקצת. קיימתי הנוסח בתפלת ראש השנה. מלוך על כל העולם כולו בכבודך. ובנוסחאות שונות מחקו את המלה "כולו". משום שחשבו דכיון דכתיב מקודם על כל העולם הוי המלה כולו מיותרת. אבל לפי שבארנו דלפעמים מורה המלה "כל" גם על מקצת. בהכרח שתבא גם המלה "כולו" לפרש ולחזק המלה כל. במובן כל ממש.
בלא שיור:
ענין רע. במדרש. ר' יוחנן אמר. ענין רע זה הגזל. וכמו שנאמר ובצעם בראש כולם (עמוס ט'). ע"כ. ור"ל, בראש כל החטאים עומד עון גזל, וי"ל. דר' יוחנן לשיטתי' באגדה דחלק (ק"ח א') שאמר. בוא וראה כמה גדול כחו של גזל. שהרי דור המבול עבר על כל העבירות ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר. כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. - ואמנם צריך באור. כי הלא מבואר בפרשה שם שחטאו בעון ע"ז ועריות. כמו שיליף שם מלשון ותשחת הארץ. קל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו"ם. וידוע. דאלה העבירות הן מאלה שיהרג ואל יעבור עליהן. ובגזל ליתא חומר זה. הרי דאלו העבירות חמירי מעון גזל. ואם כן למה לא נחתם עליהם גזר דין על אלו העבירות עד שחטאו בגזל?
וי"ל עפ"י מ"ש במדרשים ובמס' ד"א זוטא (פ"ט). גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם. אומר הקב"ה. כביכול אין אני יכול לשלוט בהם. שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו. כלומר. מכיון שהם בחבורה כולם כאחד. אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו. - ולפי זה. כל זמן שלא גזלו וחמסו והי' שלום ביניהם לא שלטה בהם מדת הדין ולא נענשו. אבל משפשטו ידיהם בגזל. שזה גורם למחלוקת ולפירוד. אז נתפסו גם על יתר העבירות שביניהם ונענשו:
פסוק יח
כי ברוב חכמה וגו'. במדרש. כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס הוא שאמר שלמה כי ברוב חכמה רוב כעם. ע"כ. לכאורה זה סותר לדבריו להלן (ז' ט') וכעס בחיק כסילים ינוח. הרי שממדת החכמה להמנע מכעס. אמנם להלן בפסוק הנזכר נבאר זה שלא יסתרו הכתובים והענינים. והכל מבואר ועולה יפה. עיי"ש: