גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק ג · פסוק ד
עת ספוד ועת רקוד. מה שלא אמר עת לספוד ועת לרקוד. בלמ"ד השמוש. כמו בשאר העתים (לבד עת מלחמה ועת שלום שנבאר להלן) י"ל עפ"י מה שכ' רש"י כאן עת ספוד - במת. ועת רקוד - בחתנים וכלות. וידוע דמבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת ומפני הכנסת כלה (כלומר. לכבודם). ועל כן בא רמז זה בחסרון הלמ"ד. שבהוראתו במלא אותיותיו - למוד.
הוראה.
ולפעמים מבטלים הלמוד בעת ספוד ועת רקוד. כמבואר:
ומה שאמר עת רקוד ולא עת לשמוח. בהיפוך מן עת ספוד. י"ל עפ"י הכתוב בתהלים (ל') הפכת מספדי למחול לי (והיינו מחול והיינו רקוד). והבאור הוא כי תפס שני הקצוות הקצונים מאבילות ומשמחה. כי ההספד הוא המדרגה היותר גבוהה בעצבות. כמש"כ (ירמיה ו') מספד תמרורים. כך הריקוד (המחול) הוא המדרגה היותר גבוהה ובולטת בשמחה. ועל כן מצינו. כי בשמחת בית השואבה היו חסידים הראשונים מרקדים ואומרים שירות ותשבחות לה' (סוכה נ"א א'.
ובמס' כתובות (י"ז א') בענין מעלת המצוה לשמח חתן וכלה. אמרו. כיצד מרקדין לפני הכלה. ורבי יהודה ב"ר אלעאי הי' מרקד אתלת (בצירוף סמיכות על מקלו). ובסוטה (י"ב א') ואהרן ומרים היו מרקדין לפניה (לפני יוכבד בנשואיה השניים). ובדוד המלך מצינו שהי' מפזז ומכרכר לפני ה' (ש"ב ו'):
ועל פי זה יתבאר היטב מה שאמרו במס' חגיגה (י' ב') על הפסוק דפ' שמות. שלח את עמי ויחגו לי במדבר. ופריך. ממאי דהאי ויחגו זביחה הוא. ודלמא חוגו חגא הוא. כלומר. ריקוד במחול (מלשון יחגו וינועו. תהלים ק"ז) ולכאורה אינו מבואר. מהיכי תיתא היינו מפרשים מענין מחולות וריקודין אך לפי המבואר. דענין הריקודין מורה על התפעלות השמחה באהבת נפש ואמונת אומן -י"ל. דהכונה שאמר משה בשם ה' שלח את עמי ויחגו לי במדבר. כלומר. יביעו לי תודתם ושמחתם הקצונית ע"י ריקודין על גאולתם ועל פדות נפשם: