גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק א · פסוק ד
דור הולך וגו'. לכאורה כל ענין הפסוק מיותר. כי מי לא ידע זאת שהדורות מתחלפין והארץ לעולם עומדת. ומה משמיענו הוא בזה:
ונראה דבמליצה חידות ידבר כאן (ובהמשך החבור נוכיח. כי כו"כ ענינים באו בספר זה במליצה חידית ורמזית). משום דהשם "דור" כולל צדיקים ורשעים. כמש"כ דור ישרים (תהלים קי"ב). ולהיפך:
דור סורר ומורה (שם. ע"ת). ומבואר באגדות. דהשם "ארץ" כנוי לצדיקים. על שם הכתוב (מלאכי. ג') כי תהיו לי אתם ארץ חפץ. ואמרו באגדה דחלק (צ"ז ב') לא פחות עלמא מחלתי, ושית צדיקי בכל דור. וזהו שאמר כאן במליצה רמזית. דור הילך ודור בא. אפשר כי דור צדיקים יחלוף ותחתיו יבא דור רשעים. אבל הארץ. שהם צדיקים יחידים (וכמבואר. במספר ל"ו) לעולם עומדת. משום דבכל דור ודור לא פחות עלמא ממספר ל"ו. כמבואר: ובזה יתבאר מה שאמרו במדרש כאן. והארץ לעולם עומדת. אין עומדת אלא מעמדת. וצריך באור. וי"ל דקשה לו. דלפי כונת הלשון והענין הי' נות יותר לומר והארץ לעולם קיימת. בהיפך מלשון הולך ובא. דהלשון הולך כאן הוא כמו עובר. וכלשון הגשם חלף הלך לו (שה"ש ב'). וההיפך מן עבר הוא קיים. - אך הנה לפי המבואר למעלה. דהשם "ארץ" כנוי לצדיקים, ואמרו (שבת קי"ד א') שהצדיקים נקראים בוני עולם. ומפרש הטעם. מפני שעוסקים בבנינו של עולם. וי"ל הביאור בזה. משום דלולא התורה ולומדיה היו בני אדם גדלים וחיים כחייתי יער. בלא כל נמוס וצניעות ובלא כל מדה אנושית ורגש מוסרי, וכמו שצייר הרמב"ם בריש הלכות אישות מפרעות החיים שקודם מתן תורה בזה הלשון:
קודם שנתנה התורה הי' אדם פוגע באשה בשוק ואם רצה הוא והיא הי' בועל אותה על אם הדרך והולך לו. עכ"ל. והתורה מלמדת את האנשים לחיים ישרים ותמימים. לחיי נמוס ודרך ארץ. חיי מוסר, טהרה וצניעות וכדומה מן המדות היפות. ועל כן. החכמים והצדיקים המורים ומלמדים ומחנכים לכל זה הם נקראים בוני עולם, מפני שבתורתם ובהוראותיהם מעמידים את תכונת העולם על שכלול היופי וסדורה. וקיומה. וכמ"ש ביומא (פ"ו א') במעלות החכמים. שבני אדם לומדים מהם ומחייהם וממנהגיהם. ואומרים. פלוני שלמד תורה. ראו כמה נאים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו וכו': ובזה יתבארו דברי המ"ר. והארץ לעולם עומדת. אין עומדת אלא מעמדת. כי הצדיקים והחכמים המכונים בשם ארץ. כמש"כ למעלה. הם מעמידים את העולם על יסודות הטוב. הצדק והיושר. הנמוס וד"א וכו':
והארץ לעולם עומדת. במדרש. דור שאינו עומד בתפקידיו של הקב"ה הוא בלה. והארץ שעומדת בתפקידיו של הקב"ה אינה בלה. ע"כ, נראה. דמפרש בטעם הדבר. במה זכתה הארץ להיות עומדת וקיימת לעד. מפני שעומדת במצותיו של הקב"ה כמו שטבע בה בשעת הבריאה (בפ' בראשית). מה שאין כן הדורות יש דור תהפוכות (פ' ברכה). דור סורר ומורה (תהלים ע"ח). והדורש שבכאן דורש המלה ארץ כפשטה. ולא בדרך רמזית. כבדרשה הקודמת. וידוע דפנים שונים לאגדה ולדרוש. חכם חכם ודעותיו. חכם חכם ודרשותיו:
והנה בירושלמי כלאים פ"א ה"ז, על הפסוק דפ' בראשית. ארורה האדמה בעבורך. תניא. למה נתקללה הארץ. ר' יודן ב"ר שלום אמר. לפי שעברה על גזירותיו של הקב"ה, שצוה עליה שתוציא "עץ פרי עושה פרי" (בראשית. א' י"א), דמשמע עץ מיוחד לגדל פירות. (לבד אילני סרק). והיא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ "עץ עושה פרי" (שם פ' י"ב). דמשמע כל עץ שהוציאה התה עץ עושה פרי ואפילו אילני סרק עשו פירות (כלומר. שלא היו כלל אילני סרק). ועל כן נתקללה. והנה קשה. דבדרשה שלפנינו מתבאר שהארץ עמדה במצותו של הקב"ה ולא ששינתה. וצריך לומר. דהדורש שבכאן ס"ל כחד מ"ד בירושלמי שם דמה שהוציאה פירות גם מאילני סרק לא הי' מפני שעברה על צויו של הקב"ה. כי אם מפני ששמחה עליו והוסיפה עליו:
אך יש לדון בזה במה שכתב רש"י בפסוק הנזכר (א' י"א) בשם מדרשים. שהקב"ה גזר על הארץ שתוציא עצי פרי שיהי' טעם העץ והפרי שוה. כלומר. שטעם העץ יהי' כטעם הפרי. אך היא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי' ולא גם ועץ פרי. והיינו שבהעץ עצמו לא הי' טעם הפרי.
והנה מבואר מזה שאמנם לא קיימה הארץ גזירתו של הקב"ה. ובאמת יש סמוכים גדולים לדעה זו. עפ"י מש"כ הרמב"ן בפ' אמור. כי אעפ"י שבגמרא (סוכה. ל"ה א') חקרו מניין לנו דפרי עץ הדר שבתורה היינו אתרוג. בכ"ז אין זה אלא דרשות אסמכתיוח. יען דעיקר הדבר הי' בקבלה מתחלת צוי המצוה דפרי עץ הדר היינו אתרוג ולא נתבאר מניין זה. וגם צריך באור. למה בחר הקב"ה דוקא באתרוג ולא בפרי הדר אחר:
אך הנה ידוע. דבראשון לחג הסכות הוא ראשון לחשבון עונות (אתר המחילה ביוהכ"פ.) ובגמרא סוכה הנזכרת איתא למוד אחד דפרי עץ הדר דכתיב באתרוג פירושו וענינו שטעם עצו ופריו שוה. והיינו שטעם העץ כטעם הפרי, ומתבאר. דמכל מיני האילנות שהוציאה הארץ במעשה בראשית קיים גזירת המקום רק עץ האתרוג. שבו טעם העץ כטעם הפרי. ולכן עתה ביום הראשון לחג הסכות. שהוא גם ראשון לחשבון עונות. כמבואר. בא הצוי ליקח אתרוג ברמז שכמו עץ האתרוג שמר מצות ה'. כך יהיו ישראל נזהרים בחשבון חדש לשמור מצות ה' ולא ישאו עליהם חטא בשנה ההולכת. - וממוצא דבר תראה, כי אמנם חולקת היא הדרשה שהבאנו ממניעת שמירת הארץ את פקודת ה' על הדרשה שלפנינו שעומדת הארץ במצותו של הקב"ה בשעת הבריאה וכדי להשוות הדרשות. אפשר לומר. שהדרשה שלפנינו ס"ל. דמה שלא הוציאה הארץ עץ פרי לא היתה ממניעת שמירת הפקודה. כי אם ממניעת המובן של לשון הצוי, עץ פרי. שאפשר גם להבין עץ עושה פרי.
והארץ לעולם עומדת. במדרש (כפול דרשה הקודמת מפני החדוש שבה). דור שאינו עומד בתפקידו של הקב"ה הוא בלה. והארץ שעומדת בתפקידו של הקב"ה אינה בלה. ע"כ. וענין העמידה בתפקיד בארנו בדרשה הקודמת. וכאן נעיר רק על מה שאמר שהארץ אינה בלה. מפסוק דישעיה (נ"א ו') והארץ כבגד תבלה. הרי מצינו בלוי בארץ:
אך הנה רש"י שם כתב בפירוש אחד שכוונת הלשון והארץ - שלטוני הארץ. וסמך לפירוש זה בלשון הפסוק דמלאכי (ג') כי תהיו לי אתם ארץ חפץ. ומוסב על גדולי הדור. ומתבאר. דתואר "ארץ" יונח על שלטוני הארץ. ולפי זה ניחא. ובאמת גם מגוף פסוק זה (והארץ כבגד תבלה) מוכרח כפירש"י. ולא על הארץ ממש. יען דמסיים וישועתי לעולם תהיה. ואם נפרש שהארץ עצמה תבלה ותחרב כולה. מה שייך ישועה אז: