גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
קהלת פרק א · פסוק ב
אמר קהלת. במדרש. ולהלן (ז' כ"ז) הוא אומר אמרה קהלת. אמר ר' ירמיה. זה רות הקודש. פעמים שהוא מדבר בלשון זכר ופעמים שהוא מדבר בלשון נקבה. ע"כ. והלשון פעמים שהוא מדבר מוסב על קהלת.
כלומר. פעמים שקהלת מדבר בשם רוח הקודש. ופעמים שהוא מדבר משמו (מה שהשיג ברוה"ק). וכשמדבר בשם רוה"ק מדבר בלשון נקבה. כי השם רוח. על הרוב. הוא שם נקבה. כמו ותשאני רוח. רות סערה. והרוח תשוב אל האלהים (להלן י"ב). הציקתני רוח בטני (איוב ל"ב). והרבה כהנה. וכן מצינו שמות זכר ונקבה משותפים לרוח הקודש. כמו מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נ"ב). עלי לך מבשרת ציון (שם מ').
הכל הבל בתלמוד מס' ב"ב (ק' ב'). ת"ר. אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. ע"כ.
וענין המעמדות ומושבות הוא. כי בעת שחוזרים מקבורת המת הולכים מעט ויושבים מעט וחוזרין והולכים מעט ויושבים וחוזרין והולכים ויושבים. וכך עושין שבע פעמים. כדי שהחיים יתבוננו בזה ויתנו אל לבם כי חיי האדם הקבועים משבע תקופות בחיים (כפי שיתבאר בדרשה הבאה) כולם הבל ויחזרו בתשובה וימנעו מעשות רע:
וסמכו זה על לשון פסוק זה. על מספר השבע פעמים שם הבל שבו. כפי החשבון:
הבל - אחד. הבלים - שנים (הרי ג'). הבל - אחד (הרי ד'), הבלים - שנים (הרי ו'). הכל הבל אחד. וביחד שבעה. וזה לרמז וסימן:
וקרוב לומר. שמספר שבעה ימי אבילות הוא גם כן כנגד מספר זה. שהחי יתבונן ויתן אל לבו:
ואמנם במקום אחר כתבתי בטעם מספר שבעת ימים הקצובים לאבילות. ולהיפך לשמחת חג ונשואין עפ"י המבואר באגדה בחלק (ק"ח ב'). ויותר מזה בתוספתא סוטה פרק י' על הפסוק בפ' נח ויהי לשבעת הימים והמבול הי' וגו'. מה טעם לשבעת הימים. שהטעימן הקב"ה לדור המבול מאכל ומשתה וישבו ואכלו (במשך השבעת ימים) כדי שידעו מה אבדו. ע"כ. ומתבאר מזה. שסיפוק כל דבר הבא לאדם ישתלם במשך שבעת ימים. וקמי שמיא גליא זה.
ומכיון שרצה הקב"ה להשביע לרויה את דור המבול בשפק תענוגים עד הסיפוק הקיצוני. כדי שידעו מה אבדו במבול לכן קבע לזה זמן שבעת ימים:
ואחרי שרצה הקב"ה להנאות לישראל בחגים ובנשואים בדי ספוק שמחה. לכן הוקבע לזה זמן משבעת ימים. וזהו טעם שבעת ימי החג ושבעת ימי המשתה. וכן מצינו באחשורש. שרצה להנאות לבני מדינתו בספוק שמחה ומשתה "עשה משתה שבעת ימים". - ומינה - מדספוק שמחה בא רק במשך שבעת ימים. הנה כנגד זה ספוק צער בא גם כן במשך זמן זה. וזהו טעם משבעת ימי אבילות.
כדי להפיק הספוק הקצוני מהצער. וכמש"כ בשופטים (י"ד) ותבך עליו שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. והוא מקרא קצר. ושעורו:
ותבך עליו שבעת ימים כנגד שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. זה לעומת זה:
וצריך לומר. שכן הוא בטבע. שכל דבר שצריך להשתלם בענינו. דרוש לזה זמן שבעת ימים. ומזה הטעם אמרו במ"ר פ' תצא בטעם מילה בשמיני כדי שבמשך שבעת ימים יתחזקו דמו וכחותיו של הנולד. וכן הוא הטעם ממצות קרבן בע"ח שהוא מיום שמיני. - וגם קרוב לומר. שמטעם זה הוקבע מספר שבעת ימים לטהרת הזב והזבה (פ' מצורע). כדי שלאחר זמן זה ישובו בכולם לאיתנם ממחלתם. וכן זה הטעם מהסגר מצורע לשבעת ימים ועל כן אמרו במדרש שוחר טוב (ט') כל מנין שבעה חביב הוא. ועל כן. לבד אלה הענינים שחשבנו מצינו כמה וכמה מצות שנצטוו במספר שבעה:
שבעה ימי שבתא. שבעת ימי נדה. שבעה נקיים. שבע שנות שמיטה. שבע שמיטות ביובל. שבעה קני מנורה. שבע הזאות ביוהכ"פ. שבעה ימי ישיבת סוכה. שבע הקפות למזבח. טהרת הטמא ביום השביעי. ועוד הרבה. והכל מטעם שבארנו. מפח דמספר זה משלים ספוק תכלית כל דבר וענין.
ויש לדון בזה במה שכתב הב"י בטור או"ח סוף סימן תכ"ו בשם ספר שערי אורה. כי על פי הקבלה אין לברך על חדוש הלבנה עד שיעברו שבעת ימים משעת המולד. והובא דין זה בשו"ע סימן הנזכר סעיף ד'. והאחרונים דחו דין זה מהלכה. ולפי מה שכתבנו. דכל דבר שצריך להשתלם בענינו דרוש לזה זמן שבעת ימים. ואחרי שצריך לברך על הלבנה במלא תוקף אורה, כמבואר בב"י שם. הלא דין הוא שדרוש לברך רק אחר שבעת ימים מהמולד. שאז נשתלם תוקף אורה. ומתבאר מזה. דיסוד דין זה רצוי לא רק עפ"י הקבלה. כדברי הספר הנזכר. אך דרוש לקרבו לאשרו ולקיימו גם עפ"י התורה הנגלית בדברים ברורים ונאמנים ובטעם נאמן ומסתבר מאד - וקורא אני על הלכה זו שנדחתה מהאחרונים וממנהג העולם שמברכין על הלבנה לאחר ארבעה וחמשה ימים מזמן המולד. והיא כאלמנה בדודה ושוממה. ברוך מציב גבול אלמנה:
וקרוב לומר דמכאן נובע המנהג בעת שמברכין החודש לדרוש לדעת זמן המולד של הלבנה. שהוא כדי לחשב זמן שבעת ימים מאותה השעה ולברך ברכת הלבנה. וזולת זה לא ראיתי טעם למנהג זה. וברבות הימים נשכח הטעם ונשאר המנהג בתומתו - והנה יש לנו עוד דברים בענין זה. אך כבר יצאנו מגבול הקיצור. ודי בזה. ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד הרבה מענין זה. הכל הבל. במדרש. שבעה הבלים אמר קהלת. כנגד שבעה עולמות (שבע תקופות) שאדם רואה בחייו:
בן שנה דומה למלך. הכל מחבקין ומנשקין אותו. בן שתים ושלש שנה דומה לחזיר שפושט ידו בביבין (צנורות של שופכין). בן עשר קופץ כגדי. בן עשרים נוהם כסוס ובעי איתתא. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין - הרי הוא כקוף (בלא דעת שלמה). ע"כ - והנה החשבון מן שבעה הבלים בפסוק זה בארנו בתחלת דרשה הקודמת. ומה שאמר נשא אשה הוא כחמור. לפי פשוטו הכונה שהוא עמוס משא להקים ביתו ולפרנסו. ועל דרך לשון הכתוב וישאו את שברם על חמוריהם (פ' מקץ):
אמנם י"ל עוד בכונת המשל עפ"י מה שכתבו התוס' בב"ב (כ' ב') ד"ה ושל חמור. דעצים הנושאים את הרחיים נקראים חמור. מפני שהם נושאים כחמור. ונסתייעו לזה ממשניות דמס' כלים. והנה ידוע. דנשואי אשה נקראים רחיים בצוארו (קדושין כ"ט ב'). ואחרי שאחר שנשא אשה הוא נושא רחיים.
לכן נקרא חמור. וכדברי התוס'.