אור ברסלב
גשמי ברכה אסתר פרק ט

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

אסתר פרק ט

אסתר פרק ח

פסוק יט

ומשלוח מנות וגו'. וחסר כאן ומתנות לאביונים כמו באגרת השניה להלן בפסוק כ"ב, וצריך טעם. וקרוב לומר, משום דעפ"י האגרת הראשונה מפורש בפסוק שקבלו עליהם לעשות את הימים האלה "ליום טוב" ומבואר בנחמיה (ח' י') בענין יו"ט ושלחו מנות לאין נכון לו ופירש"י לעני, שאין מזומן לו מאכלו, עכ"ל (וע' ביצה ט"ז ב'), הרי מבואר דבשביל יו"ט צריך לשלוח מתנות לאביונים, ומכיון שקבלו עליהם יו"ט, הרי ישלחו מתנות לאביונים בשביל יו"ט, ולא היו צריכין להזכיר זה משום פורים, כיון דבלאו הכי ישלחו משום יו"ט, ולא כן עפ"י האגרת השניה לא כתיב שקבלו עליהם את ימי הפורים ליו"ט. ומפורש אמרו בתלמוד מגילה (ח' ב') יו"ט לא קבלו עלייהו, לכן היו צריכין לתקן משלוח מתנות לאביונים בשביל פורים:

פסוק כז

קימו וקבלו. בתלמוד מגילה (ז' א') דרשו קימו מה שקבלו כבר במתן תורה, והכונה, כי במתן תורה קבלו את התורה בכפיה, שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו אכפה עליכם את ההר, כמבואר במס' שבת (פ"ט א'), ועתה מחיבת נס פורים קבלו עליהם את מצות התורה מאהבה), ואחד החכמים דורש קימו וקבלו, קימו למעלה (בשמים) מה שקבלו למטה (מצות או חיוב מקרא מגילה, עיין במס' מכות כ"ג ב'. והנה לא נתבאר מאין מצאו להם יסוד לדרשות אלו מלשון קימו וקבלו, אשר הלא יתפרש כפשוטו, שקימו וקבלו עליהם היהודים וכו' כמפורש בקרא:

וי"ל, דמדייקו, דלפי יושר ההגיון הי' הכתוב צריך לאמר מקודם קבלו וקימו, דא"א לקיום לבא טרם מקבלים (ובמתן תורה אמרו נעשה ונשמע הי' זה באמת לפלא, ע' שבת פ"ט א'), וא"כ הי' להכתוב לומר קבלו וקימו, ומחמת השנוי הזה שמקדים קימו לקבלו דרשו, כל אחד לפי דרכו. כמבואר:

פסוק כט

ותכתוב אסתר וגו'. לפי חקי הלשון ולפי הענין דאסתר כתבה ביחד עם מרדכי, הי' צריך לומר ויכתבו, בלשון רבים. אכן דקדקתי, כי זה כלל גדול בלשוננו, אשר בהקדם הפעל להשם, יבא על הרוב הנשוא ביחיד, אף כי הנושא רבים. וכה מצינו בפ' ויגש, ותלה ארץ מצרים וארץ כנען, תחת ותלאינה. בפ' שמות, ויבא משה ואהרן ת' ויבאו. בס"פ בשלח, ויהי ידיו אמונה - ת' ותהיינה. בפ' בהעלתך, ויהי אנשים אשר היו טמאים שפ' ויהיו, ועוד שם, ותדבר מרים ואהרן - ת' וידברו. בפ' פנחס, וימת ער ואונן -ת' וימותו. במגילה זו (ב' כ"א) קצף בגתן ותרש ת' קצפו. בירמיה (ל"ח) הוקם את דברי יהונדב, - פ' הוקמו, וכהנה הרבה:

תמו ההערות למגילת אסתר בס"ד

גשמי ברכה הערות:

הערות לס' מגלת ספר למגלת רות

צד 3

בד"ה ויהי. "בכח זכותם" - אם כי הראיות למובן בשביל' בלשון על ידי, הן הפלגיות, אך צריך לכוין ענין זה עם דרשת חז"ל דור ששפטו את שופטיהם, והיינו, שגם השופטים היו מקולקלים בהנהגתם, וא"כ איך אפשר שעוד יזכו אחרים בפרנסה?

ולבד זה, לשון רש"י (שהיו הדורות מתפרנסין על ידי השופטים) מורה על הנהגה מוסרית בדת ודין, וכמו בזכריה (י"א) שלשת הרועים תרגומו תלתא פרנסין, והשם ברועה נמלץ למנהל ומכלכל ברוח, כמו אתה תרעה את את עמי (ש"ב ח'], ונתתי לכם רועים ורעו אתכם דעה והשכל (ירמיה נ'), נתנו מרועה אחד (קהלת י"ב), ועל נשיאי ישראל ומנהליו יקרא הנביא הוי רועים מאבדים את צאן מרעיתי (ירמיה כ"ג), ובתלמוד בכ"מ:

שם

בד"ה ויהי [ב'] "מאין להם לחז"ל שבני דורו של יהושע לא הספידוהו כראוי לו" - הדבר פשוט, כי באהרן ומשה כתיב מפורש בכיה והספד, וביהושע לא נאמר דבר מזה, ואחרי שלא יתכן שלא הספידוהו כלל, אחרי שכל כך טרח בעדם בעת הנחלת הארץ, צ"ל שאמנם הספידוהו, אך לא כראוי:

ומה שכתב הדר"ג נ"י בתוצאת דבריו, כי אדרבה הם הוסיפו על המדה הראויה לו, לא אדע איך יתפרנסו לפי"ז דברי הגמרא בשבת (ק"ה ב') כל המתעצל בהספדו של חכם וכו', ונסמכו על יהושע שנתעצלו ישראל בהספדו, ודברי המ"ר "ע"י שנתעצלו ישראל לעשות גמ"ח ליהושע", ונסמכו על הפסוק עצלה תפיל תרדמה, ולדעת הדר"ג נ"י הלא היו זריזים בהתפעלות ובויתור להספידו בכבוד יתירה:

ובעיקר טעם הדבר שלא הספידו ישראל את יהושע כראוי ולא כמו במשה ואהרן, נראה, משום דבשעת מיתת משה ואהרן היו ישראל נעים ונדים במדבר בפזור הגוף והנפש ובצער ודאגה, וכל נחמתם בדאגתם היתה התקוה לעתיד ע"י מנהיגיהם אלה, משה ואהרן, וכיון שמתו נפל רוחם בקרבם ובכו במר נפש (וכלשון חז"ל במו"ק ח' א', יבכון עמי' כל מרירי ליבא) משא"כ במיתת יהושע כבר היו אחוזים ונטועים על אדמתם במנוחה ושלוה, ונתקשה לבם מלבכות, וכלשון הכתוב (הושע י"ג) כמרעיתם וישבעו שבע על כן שכחוני, ובברכות (ל"ב א') מלי כריסי זני בישי, ועוד כמה מאמרים מענין זה:

ודע כי לדעתי, יש כאן במ"ר ט"ס קלה, במה שאמרו חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו געש, ובאמת נמצא בש"ב (כ"ג ל') נחלי געש, על כן צ"ל במדרש, ולא מצאנו מקום ששמו הר געש, וכן משמע מהמשך הדברים "ומהו הר געש" ולא אמרו ומהו געש, כמו בתחלתו, מבואר שנקודת ההערה היא על שם הר געש:

שם

בהערה. אשר העיר הדר"ג נ"י בדברי רש"י ביהושע (כ"ד ל') שהעמידו תמונת חמה על קברו, והלא אסור לעשות צורת חמה - תשובתה בצדה, כי הנה רש"י מסיים בזה, שתכלית העמדת תמונה זו הוא "לומר, זה הוא שהעמיד החמה, וכל העובר עליה אומר, חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת", ומתבאר דיחד עם התמונה בא באורה בצדה, דאם לא כן, מניין ידע כל העובר לדאוג על זה, ולפי זה, מכיון שנתפרש סבת ותכלית התמונה שבאה לתכלית זכרון ממאורע ידוע, שוב אין לחוש לחשד עבודה, וכמו בב"ב (קס"א ב'), רב צייר כוורא (תמונת דג, שסתמא אסור לעשות), וזה הוא מפני שהכל ידעו שעשה כן לסימן בעלמא:

צד 4

בד"ה לגור [א'] "שבחר לו לשבת בארץ מואב" י"ל בטעם הדבר, עפ"י מ"ש במגילה י"ב ב' דמואב ישב תמיד במקומו במנוחה כחמרא על דורדיא, ובפסוק כתיב (ירמיה מ"ח) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו (ומליצת התלמוד כחמרא וכו' מיוסדת על לשון פסוק זה), והלך למקום מנוחה לשבת במנוחה:

ולפי באור הדר"ג נ"י יתבאר שלב אלימלך הגה כפלים לרעה, כי לבד צרות עין במקומו, עוד חפש מקום לנהוג גם שם צרות עין, וכל כי האי אין ראוי להאשים אותו:

צד 5.

בד"ה ומה. "כמו שמצינו" ויש ראי' מכרחת לזה, שהרי בפ' מקץ ובפ' ויגש נקרא בנימין בשם "ילד", וכבר היו לו עשרה בנים כמבואר בפ' ויגש ובתלמוד סוטה, שכולם נקראו על שמו של יוסף:

ומה שדקדקתי אני על שם זה, הוא רק על השינוי שכאן קרי להם הפסוק ילדים ולמעלה בפסוק ג' קרי להם בנים, כאשר בארתי בבאורי בס"ד: צד 6 בד"ה כי פקד. מצינו לשון פקד על ב' פנים" - לבד ב' פנים אלו יש עוד ב' פנים בלשון פקידה, דבר והפכו. לפעמים מורה, על מלוי הדבר, כמו ויפקדהו על ביתו (וישב), ויפקד פקידים על הארץ (מקץ), הפקדתי שומרים כל הלילה (ישעיה ס"ב), ולפעמים מורה על חסרון הדבר, ולא נפקד ממנו איש (פ' מטות), להפקד שבט אחד מישראל (שופטים כ'), ויפקד מקום דוד (ש"א כ'):

שם.

בד"ה ותלכנה "שהלכו יחף, מנ"ל הא" - הנה הלשון "בדרך" מיותר, כי בודאי ההליכה היא בדרך, ובאמת מצינו כ"פ הפעל הליכה סתם בלא תוספת שם "דרך", וילך חרנה, ולבן הלך לגוז את צאנו, הולכים להוריד מצרימה (פ' וישב), הלוך וקראת, והרבה כאלה:

ונראה, דדריש עפ"י מ"ש בעירובין ד' ב' ובכ"מ על הלשון ורחץ את בשרו במים, במים - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, ומדייק זה מן יתור לשון "במים", דפשיטא הוא, דרחיצה היא במים, ובאמת מצינו כו"כ פעמים הפעל "רחץ" בלא תוספת שם מים להלן (ג' ג') ורחצת, וירחץ פניו (פ' מקץ), רחצתי את רגלי (שה"ש ה') - ואף כאן דריש ותלכנה בדרך, שלא הי' דבר חוצץ בינן לבין הדרך, והיינו שהלכו יחפות. וזה מטעם עניותן, ולכן הולכים כן ההמוניים, ועל כן נאמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש), כי מפני שהיא בת נדיב לכן הולכת בנעלים, שלא כדרך ההמונים. ובילקוט כתוב, מלמד שהלכו יחפות וגופן (רגלן) נוגעות בארץ, וזה מכוון למש"כ. ובזה מובן תמיהת אנשי העיר, הזאת נעמי, שהולכת כאשה המונית, יחפית. וע"ע שבת קי"ד א':

צד 8

סד"ה ועוד מצינו. "כונת המדרש מר לי מכם בשבילכם", יש לבארו פשוט עפ"י מ"ש בב"ב (צ"א ב') שמחלון וכליון (בניה) נתחייבו כליה על שנשאו נשים מואביות (עיי"ש בחא"ג), וזהו בשביל כן, כי אתם גרמתן לצערי במיתת הבנים:

שם

בד"ה כי יצאה "יד ה' הויה במקנך" - לשון זה כתיב רק במכת דבר. ואפשר לפרש הטעם מפני כי, כידוע, היתה כל מכה באצבע, כמש"כ אצבע אלהים היא, ובהגדה, כמה לקו באצבע, ומכת דבר היתה החמישית במספר, ועד אז נלקו בארבע אצבעות, ומכת דבר באצבע החמישית שהוא ביד כולה, ומובן, כי המכה שביד תקיפה וחזקה ממכה שבאצבע, ולכן כתיב במכת דבר, שהיא החמישית, יד ה' הויה. וגם כאן אפשר לפרש יצאה בי יד ה', כלומר מכה תקיפה וחמורה, ולא באצבע:

צד 9

בד"ה או יאמר דהול"ל עמך יהי' עמי וכו', י"ל עפ"י מ"ש שלא יאמר אדם לה' חטאת אך חטאת לה', וכתב בשל"ה הטעם דחיישינן שמא ימות לאחר שיאמר לה', ויוציא ש"ש לבטלה. והנה החילוק בין הלשון ואלהיך אלהי ובין הלשון ואלהיך יהיה אלהי הוא דבאופן הראשון מקבלת עול מלכות שמים עתה בשעת אמירה ממש, משא"כ אם בלשון יהיה הוא רק הבטחה לעתיד, ולשון זה אינו בטוח שמא תמות קודם שתגמור דבריה בפועל, וכמו בלה חטאת, ואחרי שרצתה להביע קבלת עמ"ש עליה תיכף בזה הרגע, על כן לא יכלה לומר בלשון יהיה:

צד 12

בד"ה קראן. "כל מרה כתיב בה"א בר מן דין באלף". כהאי גוונא מצינו בפ' בהעלתך והיה לכם לזרא תחת לזרה, ובדניאל (י"א מ"ד) בחמא גדולה תחת בחמה. ורבינו בחיי כתב, כל תיבה שצריכה ה"א בסופה ובאה באל"ף מרמזת על הפלגת הדבר שבאותו ענין. וי"ל בטעם הדבר, משום דאות הה"א היא יותר קלה בהברה מן האל"ף (וגם מכל האותיות) וכמ"ש במ"ר בראשית, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה"א בראם, כלומר, בקלות, כמו קלות מבטא הה"א, ומבטא האל"ף יותר חזק. ובספרי מקור ברוך כתבתי הרבה בענין זה, ופרשתי את תכונת השם "בי- דואר" המקובל למוסד הפאסט: שם.

בד"ה וריקם "ריקם משמע לגמרי מכל וכל" עפ"י זה מכוון מאוד דרשת הירושלמי בפ"א ה"א דפאה, תני רבי הושעיא, לא יראו פני ריקם, אפילו כל שהוא, כלומר, די להביא אף כל שהוא, וזהו משום דריקם משמע ריק לגמרי, אבל בכל שהוא שוב אינו ריקם, ורמב"ם פ"א ה"ב מחגיגה ורע"ב פ"א מ"א דפאה כתבו, דראי' אין לה שעור שנאמר איש כמתנת ידו, וצ"ע רב שלא הביאו הדרשה הנ"ל מירושלמי שהיא פשוטה מאוד ומבוררת ביותר מאשר הפסוק שהביאו הם:

צד 13.

בד"ה ולנעמי. ולפלא מדוע לא הביא" - יש חילוק בין אהבה לחיבה. החיבה היא מדרגה יתירה להתקשרות הנפש מסתם אהבה, וכמ"ש (מנחות י"ח ב') והי' חביב עלי עד לאחת, וביומא (נ"ד א') ראו חבתכם לפני המקום וכו', ובסוטה (י"ג א') כמה חביבות מצות על משה רבינו רבינו, וכן הלשון חיבת הקודש, כדי לחבבה על בעלה, וכדומה. ושם בפ' וירא, כי ידעתיו ענינו ממובן חיבה, ולכן מביא רש"י מן מודע לאישה ובועז מודעתנו, ובע"ז שם הוא ממובן אהבה:

צד 14

בד"ה ועוד עלה בדעתי "שאף בהיותו רב אונים". עפ"י כל זה אפשר לפרש בע"ז (י"ט א') אשרי איש ירא ה', ופריך וכי אשרי איש ולא אשרי אשה? (מדייק מדלא כתיב אשרי אדם, כמו אשרי אדם בוטא בך, אשרי אדם מפחד תמיד, וכדומה), אלא אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש (פירש"י, בחור בכחו), וזהו מפני שרוב בני אדם בבחרותם ממעטין בחפצי שמים. ויתפרש עפ"י זה המשך הכתוב במצותיו חפץ מאוד (זה פשוט, כהמשך ללשון ירא ה'), גבור בארץ יהיה, על דרך הלשון איזהו גבור הכובש את יצרו, וזה חשוב יותר בשנות הבחרות, תקופת הגבורה. זרעו דור ישרים יבורך, כי אם בבחרותו הוא מטיב דרך, הוא גם מחנך את בניו בדרך ה', כמש"כ חנוך לנער וגו', ולא כן אם בבחרותו מקלקל מעשיו ממילא יתחנכו גם בניו בדרך עקלתון, ואז אף אם בזקנתו חזר למוטב, אבל הבנים כבר נשרשו בחטא ואין עוד ידו תקיפה עליהם להחזירם למוטב, להיותם כבר עומדים ברשות עצמם. ועל כן אמר, אשרי איש ירא ה', בזמן שהוא איש בכחו, בבחרותו, ואז גבור בארץ יהי', בכבישת היצר, וגם זרעו יחונך ויהי' דור ישרים ומבורך, כמבואר:

צד 16.

בד"ה וכה. "אתם עמם יחדיו". יש להוסיף באור בזה עפ"י מה שבארתי ביחש ההבדל במלות הקישור "את" ו"עם", כי "את" מורה רק על צירוף שטחי, ורק מעין ו' החבור, ולו גם אם יהי' האחד טפל להשני, (וכמ"ש בב"ק (מ"א א') ולא יאכל את בשרו, את הטפל לבשרו, ומאי ניהו עורו), הנה המלה "עם" מורה על השתוות נפשית או מיסרית משני הצדדים, ועל כן דרשו במ"ר ר"פ וישלח, עה"פ וארבע מאות איש עמו, כעמו (כמו עמו), מה הוא גבור אף הם גבורים, וכו', ומדייק מדכתיב "עמו" ולא "אתו", ובמ"ר פ' בלק, וילך בלעם עם שרי בלק, שמח כמוהם, מדייק מדלא כתיב את שרי בלק, ובברכות י"ב ב' על הפ' ומחר אתה עמי (ש"א כ"ח) דרשו עמי במחיצתי, ומדייק מדלא כתיב "אתי". וכן בנזיר (מ"ה א') ויקח משה את עצמות יוסף עמו - דרשו עמו במחיצתו, סמוך לו ולחפציו שלו, מדייק מדלא כתיב "אתו", ומזה הטעם דרשו בקדושין (כ"ב א') הפסוק שבעבד עברי כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה וכו', והיינו שיהי' שוה לך, ומדייק מדלא כתיב כי טוב לו אתך. וגם כאן כונת בועז במה שאמר וכה תדבקין עם נערותי (ולא את) לומר, שתהי' שוה להן בכל זכיותיהו, אעפ"י שהן זוכות בשכר עבודתן, ואת אורחה:

ועפ"י מה שכתבתי ביחש מלות הקישור "את" ו"עם" בארתי טעם הדרשה הידועה, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, שאין הכונה לשנות הנקוד מן עם בחיר"ק לעם בפת"ח, משום דא"כ הול"ל אל תקרא עם (בחיר"ק) אלא עם (בפת"ח), וגם מה דחיק לחז"ל לדרוש כזה, אך הכונה דמדייקו מדלא כתיב שבו לכם פה את החמור, אך עם החמור, וזה מפני ששוין לו:

וכן פרשתי דיוק אחד בפ' וירא (י"ט) במכשול לוט עם בנותיו, כתיב בהבכירה (פסוק ל"ג) ותשכב את אביה (ולא עם) ובצעירה (פ' ל"ה) ותשכב עמו (ולא אתו), וזהו עפ"י מ"ש בנזיר (כ"ג א') שחטאו עס הצעירה הי' תמור מחטאו עם הבכירה, מפני שאחרי שנכשל בהבכירה הי' לו להזהר ביותר (עיי"ש וברש"י בתורה) ולא נזהר, ועל כן נחשב לו כאלו הי' שוה אליה בעבירה, ולכן בבכירה כתיב אתו ובצעירה עמו:

צד 17.

בהערה בענין נו"ן הסוגר. - לדעתי נראה מחז"ל דמסגולת נו"ן הסוגר להגדיל ולהרחיב הפעולה, שכן אמרו בפסחים (קי"ז א') קשים מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, דאלו ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים, ובמזונות כתיב בעצבון. ובסנהדרין (ק"ה א') בלעם חוגר ברגלו אתת הי', שמשון חיגר בשתי רגליו הי', דבבלעם כתיב (פ' בלק) וילך שפי, ובשמשון כתיב שפיפון עלי אורח (פ' ויחי, ונדרש שם על שמשון):

וכן פרשתי עפ"י זה את לשון הפסוק באיוב (י"ט כ"ט) למען תדעון שדין, וטרחו המפרשים בבאור מלה זו. וי"ל עפ"י הידוע, דשם שדי מורה על תקיפות וגבורה (עיין בראב"ע בראשית (י"ז א') בפסוק אני אל שדי), והכונה כאן למען תדעון שדי, כלומר, גבורת והנו"ן בא להגדיל גבורת השם:

שם

בהערה "אישון, איש הנראה בבת עין" - אבל הלא מצינו שם אישון בלא יתש לעין, כמו באישון לילה (משלי ז'), באישון חושך (שם כ'), אך המובן הוא בעצם לילה, בעצם חושך וכן המובן באישון בת עין עצם כח הראיה: ועל דרך זה פרשתי ביחזקאל (מ' ט"ז) שער האיתון, ותרגומו שערא מציעאה, ותמהו על זה מאין המקור של המלה איתון להוראת אמצעי, ופרשתי שבאה המלה "איתון" בחלוף שי"ן בתי"ו, וכמו ברושים - הברותים, פשר - פתר, כתש - כתת, שור - תור, שלשה תלת. שלג - תלג, והרבה כהנה, וכאן בא שער האיתון תחת שער האישון, שענינו אמצעי, כמו באישון לילה, ומכוון התרגום:

צד 19.

בד"ה ואכלת, [ב] "פתח בלחם וסיים בפת". - י"ל פשוט, דסתם לחם לאכול בא בתמונת ככר, ואמרו (שבת, קי"ז ב') שהאוכל בתמונה זו מחזי כרעבתנותא, ולכן אמר, שתקח חלק מן הלחם, שאז נקרא החלק פת, על שה"כ פתות אותו פתים:

צד

צד 22

בד"ה ויאמר ברוכה. "וגילתה דעתה". י"ל דכן לשון ופרשת וכן לשון כנפיך מורים על אישות, בקדושין (י"ח ב') כיון שפירש טליתו עליה וכו', וזה נרמז בלשון פרישת כנפים, ועיין רש"י בכורות ל"ד ריש ע"א) (ויתכן דמכאן נובע המנהג שהחתן פורש מטפחת על ראש הכלה וזה מורה הקדמה לחופה), וכנף שם מושאל לאישות, בפ' תבא, ולא יגלה כנף אביו, שפירושו אשת אביו. ובב"ב (נ"ח א') גאני בכנפי דשרה:

צד 24

בד"ה ויאמר ויגואל "ודבק באשתו ולא בנשותיו" י"ל בטעם הדבר עפ"י מ"ש במס' קדושין (כ"ב א') במש"כ בענין יפת תואר וחשקת בה, בה ולא בה ובחבירתה, כלומר, שאם חושק בשתים אין לו בהן דיני יפ"ת שבפרשה, וי"ל בטעם הדבר שירדה התורה לסוף תכונת רגשות נפש האדם, שאם חושק בשתים סימן הוא שאינו חושק באמת בכל אחת מהן, יען כי אי אפשר בטבע לאהוב שתים כאחת. ויובן עפ"י זה מ"ש במ"ר שה"ש ועלי תשוקתו, מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים, כלומר, ולא לעוד דבר זולתו, יען כי דאל"ה לא יונח לשון תשוקה:

ועפ"י זה יתבאר ודבק באשתו ולא בנשותיו, יען כי הדבק האמתי בנפש לא יוכל להיות כי אם באחת:

צד 24

בד"ה ויתן "משונה לשון זה" יתכן דעל סמך שינוי לשון זה סמכו חז"ל לדרוש שם "הריון" שעולה בגמטריא רע"א, ועפ"י חשבון זה נהגו חסידים הראשנים להתקדש ביותר בזיווגיהם (נדה ל"ח ב'):

צד 25

בד"ה וחשיחהו. שאמנן, וכ' הרע"ב, שחברן זב"ז. - אנכי כתבתי ע"ד הרע"ב אלה, שאין בלשון אמנן משמעות חבור, וגם אין מקביל אל הפעל חמרן שבסמוך האגוזים שאמנן והבצלים שחמרן, שהוא מלשון קבוץ חמרים חמרים). ולע"ד י"ל, שמצינו בירמיה (מ"ו כ"ה) אמון מנא, ועוד שם (נ"ב טי"ו) ואת יתר האמון, ופרשו המפרשים, שבא השם אמון במקום המון, המון עם, מפני שהאל"ף והה"א מתחלפין, כאותיות אהו"י, וכמו לבטא בשפתים, יש בוטה, אשכם ודבר (ירמיה כ"ד) תחת השכם, אשתוללו אבירי לב (תהל' ע"ו) תחת השתוללו, וה"נ הפירוש שאמנן - שהמנן, שקבצם בהמון, ומקביל אל הפעל שבסמוך שחמרן - שקבצם בהמון לחמרים:

ברוך הלוי עפשטיין

פינסק, טבת, תר"ץ.

הערות לס' מגלת ספר לקהלת מג"א תרפ"ט

צד 3.

בדברי המדרש בענין רחב"ד. הלך למקום מרעה וראה שם אנשי עירו'. - כמה שרשית הגהה זו במדרש. ועל דעתי פשטות הענין, כי רחב"ד הי' כידוע במס' תענית) עני מדוכא ולא הי' לו מה להעלות, וחשב שמחוץ לעיר, שעל הרוב הוא מקום עזוב ושמם ומאסף לדברים שאין צורך להם בעיר, וחשב אולי ימצא שם איזה דבר שיהי' ראוי להעלות ולא יצטרך להוציא כסף עליו, כאשר כן הי' באמת שמצא אבן וסתתה וכו', ויתפרש "בחורבה" בפשטות, מקום חרב ושמם כנהוג בקצה העיירות:

צד 6

ד"ה והארץ. "היא מעמידו" יש להוסיף מחז"ל עתידים כל בעלי אומניות לעמוד על הקרקע (יבמות ס"ג א'):

צד 7

ד"ה וראה בטוב. "והוא תמוה". המדרש בעצמו כאן על אתר מבאר דבריו: לפי שבעוה"ז אדם לומד תורה ושוכח (והיינו גם זה הבל), אבל לע"ל כתיב נחתי אח תורתי בקרבם (יחזקאל) וכונת הראי' מזה הפסוק הוא מלשון "נתתי" והוא עפ"י הגמ' דנדרים (ל"ח א'), בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה, דכתיב ויתן אל משה (פ' תשא) ומתנה אינה חוזרת, וה"נ מדכתיב נתתי לא תשכח:

ואמנם לכאורה כיון דקאי על לע"ל הי' לו לומר "אתן", בלשון עתיד. אך כבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין, דהלשון נתתי מורה גם על להבא, כדכתיב נתתי כסף השדה קח ממני:

צד 8

החכם. עיניו מחשבתו", וכמו גל עיני וגו' מתורתך, והאר עינינו בתורתך שבאורו רעיוננו ומחשבתנו. ומכוון זה למ"ש ביבמות ט' א' כמדומה לי שאין לו מות בקדקדו:

צד א

ד"ה עת להרג. ולשון הריגה במילה י"ל דמשמע פציעה" גם שלא במילה משמעו כן, והכתוב אומר הן יקטלני (כמו יהרגני) לו איחל, הרי דקטל הוא פצע וחלישות, אחרי דאח"כ הוא מיחל. ובחז"ל (בכ"מ) מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וכן המאמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שפירושו, מחליש ומרפה עצמו, ובתענית כ"ז ב', כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג לצער וימותו כלומר, שיחלשו, וכן ביבמות צ"ה ב' ובתמיד ל"ב א'. מה יעשה אדם ויחי', ימית את עצמו יחליש יצרו, ומזה ענין בתורה גם בעליו יומת, כלומר, יענש:

שם.

ד"ה עת להשליך אבנים. "שדוחה המצוה את ת"ת". כמה קשה לכנות דחוי ת"ת בפעל "השלכה" שבא במובן נטישה ועזבה בבזיון וצער, כמו וישליכם אל ארץ אחרת, לכלב תשליכון אותו, והשלכתי אתכם מעל פני (ירמיה) על אדום אשליך נעלי (שם), איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל) וישליכו תורתך אחר גום (נחמי').

ואם לרמזים יתפרש בפשיטות ואמת, כי לפעמים מצוה להשליך אבנים בחייבי סקילה, וכמש"כ ורגמוהו כל העם באבנים, וביהושע (י') וה' השליך עליהם אבנים ולפעמים מצוה לכנס אבנים, בנחמת העתיד, כמש"כ (ישעיה ס"ב) סלו סלו המסלה סקלו מאבן, שפירושו כנסום והסירום.

צד 12

ד"ה טוב מלא כף "שיהיו נקרבים". ואנכי פרשתי עפ"י הפסוק במשלי עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח:

צד 14

מתוקה. "כד דמיך". ויתכן לפרש המאמר הידוע האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי', שמפרשים שמוסב על השינה, מי שישן, וזה קשה, דאיך ישנים בלילי ר"ה, וגם לא שייך סימן קללה על דבר הבא בחיוב הטבע כמו אכילה ושתיה. ויותר נכון לפרש האי מאן דדמיך, מי שמת בר"ה הוא מפני שדמך נשתקע מזלו או זכותו. ונקט בלשון נקיה

צד 15

ד"ה כל עמל. לפי כל האמור אפשר לפרש וגם הנפש לא תמלא, תאות האדם, שהיא בנפש, כמש"כ גרסה נפשי לתאוה לא תתמלא לעולם, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים:

צד 17

ד"ה כעס. "אם ידבר רתת ישתכך כעסו". לפי"ז יתבאר בפ' וישלח (ל"ד י"ג) ויענו בני יעקב וידברו את אשר טמא..", ולכאורה כל דברים אלה, וידברו וגו' מיותרים, דהו"ל להתחיל מן פסוק הסמוך לא נוכל... אך בזאת נאות...

אך הבאור הוא, כי בני יעקב חששו שמא יכירו בערמתם בההצעה ע"ד המילה, יען כי איך יתכן, שאחר מעשה נבלה זו, עוד יהיו הם, בני יעקב, הפותחים בשלום, ולכן אפשר כי יכירו (שכם וחמור) כי בהצעה זו טמונה ערמה:

לכן השכילו מתחילה לדבר עמהם קשות (דבור לשון קשה) ע"ד אשר טמא. ורגזו וקצפו וחרפום וגדפום. ואחרי שהוציאו כעסם מלבם אז יתכן שנשתכך הכעס, ואפשר להציע דרך שלום, ע"י המילה, ובזה לא יכירו שום מרמה. - ויסתבב הלשון "במרמה" על מה שדברו מתחלה קשות כדי להסב עיניהם מחשד, כמבואר:

צד 18

ד"ה ביום טובה. "ביום טובתך של חברך" ראה לפרש כן, דאם על טובת עצמו מכוין, פשיטא הוא, דביום טובה, כל אדם לבו טוב עליו:

שם.

בד"ה אל תרשע. "שיחה עם האשה אפילו מעט שיחה". דרוש להסמיך זה על דברי ברוריא לריה"ג:

לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עה"א, ושם הי' רבוי השיחה בשתי מלים (עירובין נ"ג סוף ע"ב):

צד 21. ד"ה כי גם. שנאחזים במצודה. יש לפרש בפשיטות עפ"י המשנה בעוקצין (פ"ג מ"ח) דגים מאימתי מקבלין טומאה משנצודו. והיינו טעמא, דמכיון שנצודו נחלטים למיתה אעפ"י שעדיין חיים. וכן אם ימות האדם באמצע השנה הוא כבר נחלט למיתה ברה"ש ורק נאחז במצודה כדגים. (ואעפ"י דב"ה ס"ל דמטמאים רק משימותו זהו רק מפני הכלל דאין בע"ח מטמאים בחייהם, וב"ש ס"ל דראוים לטמא משנצודו).

שם.

ד"ה וחכמת. סכיה והבטה, וכמ"ש (מגילה י"ד א') יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה, שהכל סוכין ביפיה:

צד 22

ד"ה דברי חכמים. "יש לו עוד תקוה" וכמ"ש בעירובין כ"א ב', ושמא תאמר אבד סברם (תקותם) ת"ל וכו':

צד 23

ד"ה ובמסורה. "על איסור הכלאים". לדעתי טעם איסור כלאים שמו מודיע, כי השם "כלאים" הוא זוגי מן "כלא" שענינו מעצור ומעכב, כמו לא תכלא רחמך. ובאורו, שהזריעה בתערובת מינים שונים תעצר ותעכב את כח הגידול הסדורי, כפי שחקקה הטבע:

צד 25

והסר. "ביצ"ט וביצ"ר" לדעתי הכונה לעבדו במצות עשין ובמצות ל"ת. וקורא לעשין יצר טוב עשה"כ עשה טוב, ואת המניעה ממצות ל"ת בשם יצר רע עשה"כ סור מרע:

צד 26

ד"ה ובפנים. (בהערה) "והלמ"ד נוסף", כמו לכל כליו תעשה נחושת (פ' תרומה) תחת כל כליו, לא יוכל לשלחה (תצא) ת' לא יוכל שלחה, האיש הלזה ת' הזה:

ועפ"י זה פרשתי בהושע (י"ג ה') אני ידעתיך בארץ תלאובת, ופרשו המפרשים, כי למלה "תלאובת" אין חבר במקרא. ולפי ענינו של הפסוק דרוש לפותרו, - שאובים (חושקים בו כל טובה ואין מוצאים מאומה, ובאור זה נוסד על התרגום שתרגם בארעא דהויתין תאבין בה לכל מדעם. ולא נתבאר איך הבין זה במלה תלאובת, אם לא שמפרש שהלמ"ד נוסף רק לעטור הלשון, ועקרה של המלה "תאובת" מלשון תאוה, כמו התאוו תאוה (פ' בהעלתך): צד 27

ד"ה ויותר. "הרבה נופל על שלשה" בגיטין מ"ו א', וכמה רבים שלשה, ומזה, כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, דהוי כמו בפני רבים. וכן מחאה בפני שלשה (ב"ב) דהוי כמו רבים ויתודע הדבר: צד 28

ד"ה. בקש. לא תכירו "עפ"י הכרת פנים" כך פרשתי גם אני, והוספתי לפרש עפ"י זה את הפ' במשלי גם הכר פנים במשפט לא טוב, ואם הכונה נשיאת פנים לא שייך לשון רכה. לא טוב", כי עון גדול הוא, ותו, מה הוסיף על ד"ת לא תכירו פנים במשפט. אך הכונה דאעפ"י שמעיקר הדין רשאי הדיין לפסוק עפ"י הכרתו בפני הבע"ד (רמב"ם פ' כ"ד מסנהדרין וחו"מ סימן ט"ו), אעפ"י כן "לא טוב" (כלומר, אין ראוי) לנהוג כן, אך דרוש לחתך הדין עפ"י ראי' ברורה וניכרת לכל:

ברוך הלוי עפשטיין מפינסק.

הערות לספר מגלת ספר לשה"ש.

צד 2

בהערה בספרי תורה תמימה מה בראשית ב' ג') בבאור אות ה' הארכתי לבאר דשבת מחויב בשמחה, ולפי הנחת כהדר"ג י"ל דזה מטעם להוציא מלב הטועים:

שם. ד"ה שיר. בענין מקרא השם נביא לשלמה, יש להוסיף מיומא (ל"ז א'), זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל וכו' ויעו"ש בהג' מהר"צ חיות. צד 4

ד"ה מנשיקות. "הו, כנוי להבורא ית' וכו' וכו'". מקודם לכל הרמזים אפשר להביא מישעיה (מ"ב) אני ה' הוא שמי. ומסוכה ב' א', אני והו הושיעה נא, שפירושו, לדעתי, שם אדנ"י ושם הוי"ה. ובאו השמות בהבלעה, מפני שבאים כאן שלא במקום וזמן תפלה:

וע"ד זה יתפרש בנקל המאמר אם אני כאן הכל כאן וכו', וכן אם אין אני לי, שפירושו אם אדנ"י כאן, וכן אם אין אדנ"י לי (ורבים נתקשו במאמרים אלה):

צד ח.

בד"ה אל תראוני. "שהפנים מושחרים מחמת התעניות יש להוסיף:

וכן מצינו שהפנים מושחרים מחמת מרירות הדבר, בפסחים ל"ט א', כל ירק מר פניו מכסיפים, והיינו שחורים, כמש"כ רש"י בשבת ל"ד ב', הכסיף השחיר:

שם

בסוף "ולבסוף התליע". יש להוסיף:

וכן שם וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, ובאמת הבקיעה היתה מקודם ואח"כ החרבה, וכן בפ' בהעלתך וח' ט"ו) ואח"כ יבאו הלוים לעבוד וטהרת אותם, ובאמת הטהרה קודם העבודה. וע' רש"י חקת (י"ט ז'). וכן בישעיה (ס"ד ב') הן אתה קצפת ונחטא, שפירושו יען כי חטאנו קצפת. וכן באיוב (י"ד י') וגבר ימות ויחלש, ובאמת החלישות קודמת למיתה:

ועפי"ז פרשתי בר"פ וישב, ויקנאו בו אחיו ואביו שמר אה"ד, ולכאורה למה קנאו, והלא אביהם גער בו ובחלומו בבטול גמור, אך מפני שראו או חשו שאביו שמר ה"ד, לכן קנאו בו. ויתפרש, ואביו שמר אה"ד, ועל כן ויקנאו בו אחיו:

צד 9.

סוף ד"ה ועוד י"ל. "כרחם אב על בנו יתידו כאמור" אולי יש להוסיף זה בדעתי' דר' יוסי ברה"ש ט"ז א', אדם נדון בכל יום, ובגמרא פרשו רק מקורו ולא טעמו, וי"ל, דזהו מאהבה שיקבל פני המקום בכל יום, וכמש"כ הדר"ג נ"י, וברש"י שם כתב אדם נדון בכ"י ויתפלל שידונו אותו לזכות וזהו כמש"כ:

צד 11.

ד"ה ועי"ל האשה נבראת להיות עוזרת וכו'. יותר מפורש זה בסנהדרין ל"ט א', באדה"ר, נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו:

צד 12

ד"ה הראיני חרותים בפניו וכו' וכמש"כ בישעי' ג' הכרת פניו ענתה בו, (קהלת ח' א') חכמת אדם תאיר פניו ועז פנים ישונא, ובתלמוד חזותו מוכיח עליו:

שם

ד"ה וזה אחר כתלנו, אחורי העמוד. יתכן שהוא ע"ד הלש שון אזנים לכותל ור"ל, אעפ"י שמתפלל אדם אחורי הכותל, אעפ"י כן ישמע ה' וכמש"כ ואזניו אל שועתם. ורש"י בברכות ח' ב' כתב אזנים לכותל בשם אמרי אינשי, ולפלא שהוא במ"ר פ' אמור ובמ"ר קהלת.

צד 13.

ד"ה על ושמואל שוכב וגו'. ע' קדושין ע"ח ב', נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו:

שם.

שם צריכים בערב' קומי רוני בלילה, ומתבאר בתמיד ל"ב ב'.

צד 15

בתוכנו ממוצע בתוכנו וכו', וכן תרג"א בפ' בראשית בתוך הגן (ב' ט' וג' ג') במציעות גינתא, ובירושלמי ריש ברכות משמע דבתוך נקרא כמו בתוך, ובסדר התפלה דר"ה והם בתוך יעברון. ובתשובות מהרי"ל ח"ג סימן ה' מביא בשם גדול אחד שהי' נזהר בגט על תנאי מלומר אם לא אבא בתוך י"ב חודש, משום דתוך הוי כמו אמצע, ומשמע בשש חדשים. ואני מצטער מאוד על הטור ושו"ע אהע"ז סימן קמ"ד ס"א בהביאם ענין הגמרא בתנאים שהובא בכ"מ אם לא אבא עד שלשים יום, העתיקו הם אם לא אבא בתוך שלשים יום, וזה נ"מ גדולה בעיקר התנאי דמשמע באמצע השלשים, דהיינו בט"ו ולא אדע מה דחקם לשנות מלשון הגמ' שבכמה מקומות. והנה יש לי עוד דברים בזה, ואכ"מ:

שם.

ד"ה ובפנים המתיחסין אחרי ישראל אביהם". לדעתי הכונה משום דשם ישראל מורה על המצוינים וגדולי העם, ושם יעקב על המון העם, כמבואר כ"פ בזוה"ק

צד 16 שורה א'

דהול"ל ילד זה. מתבאר מדרשת הגמ' זה נופל ואין אחר נופל דהדיוק הוא מלשון שזה דהול"ל מילדי העברים הוא:

שם

ד"ה כלם "אדם עשוק". וכן ועצור ועזוב, בך בטוח (ישעי' כ"ו) ת' בוטח, ובתלמוד רכוב ומנהיג ת' רוכב. ויתפרש לפי"ז במשלי (י"ד) ברוב עם הדרת מלך ובאפס עם מחתת רזון, וטרחו המפרשים, וי"ל שהוא תחת רוזן, ונרדף עם שם מלך. שמעו מלכים האזינו רוזנים (שופטים ה'). וגם י"ל שע"ד זה דרשו ויוסף הורד מצרימה, אל תקרא הורד אלא הוריד:

שם.

ד"ה אחוזי אחוזי "חרבות" כמו תופשי חרבות (יחזקאל ל"ח)

צד 19.

ד"ה כלך שמתגאים ביפים, כבנזיר ד' ב' יפה עינים, מ"מ אתה מתגאה ביפיך:

שם

ד"ה באחת כוחלות עין א', ויותר מזה בירוש' שבת פ"ח שדרך נשים צנועות לגלות רק עין אחת, וכן היום בתוגרמא:

צד 21

ד"ה דודי יד כנוי לפרנסה, כמש"כ פותח את ידך וכו

צד 22. שם

ד"ה עשת בשת' יסוד הבנין. מלשון הפ' כי השתות יהרסון ומזה אבן שתיה, שממנו הושתת העולם (יומא נ"ד ב') וע"ד תוספת עי"ן, כן כתב הראב"ע סוף פ' נח:

צד 26

ד"ה מה יפו פעמיך בנעלים, יש לפרש בפשיטות עפ"י מ"ש בברכות (מ"ג ע"ב)

דמנעלים מטולאים גנאי לת"ח, ומבואר דצריך להקפיד על יופי המנעלים ומשבחה ביופי מנעליה:

שם.

באו"ד. ונעלכם ברגליכם בפ' בא, יש לפרש בפשיטות, עפ"י צואת ר' עקיבא אל תמנע מנעלים מרגליך (פסחים קי"ב א') ופירש רשב"ם מפני שגנאי לת"ח בלא מנעלים, וגם יש לפרש, משום דמנעלים מגינים מפני צינה, ואשר ע"כ, החיה נועלת סנדל ביוהכ"פ, ומחשש עקרב כל אדם, (יומא ע"ח ב'), וע"כ ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קכ"ט א'), ולכן מזה ומזה ומזה, נצטוו שיצאו במנעלים על רגליהם:

שם.

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה