גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
אסתר פרק ח
פסוק טו
והעיר שושן צהלה ושמחה. כבר כתבנו למעלה בסוף פרשה ג' בפסוק והעיר שושן נבוכה, כי פסוק זה שלפנינו הוא אחד ממקראות קצרים הבאים במקרא לפעמים, ועקרו של פסוק זה הוא:
ויהודי עיר שושן היו צוהלים ושמחים, יען כי התושבים מאומות העולם שבעיר בודאי לא היו צוהלים לכל המאורע המתהפכת, כי אעפ"י שהכתוב מספר "כי רבים מעמי הארץ מתיהדים", אבל סבתו בצדו "כי נפל פחד היהודים עליהם", אבל לא מתוך שמחה ועליצות הנפש:
פסוק טז
טז
אורה ושמחה וששון. בתלמוד מגילה ט"ו ב':
אורה זו תורה וכה"א (משלי ו') ותורה אור. שמחה זו יום טוב, וכה"א ושמחת בחגך, ששון זו מילה, וכה"א (תהלים, קי"ט) שש אנכי על אמרתך. ובמס' שבת (ק"ל א') כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, שנאמר שש אנכי על אמרתך, ופירש"י, אמרתך זו מילה שנתנה במאמר ולא בדבור, שנאמר ויאמר אלהים אל אברם ואתה את בריתי תשמור (פ' לך), ומצינו, דכשהי' דוד בא לבית המרחץ וראה עצמו ערום בלא מצות, בלא ציצית, בלא תפילין הי' דואג, וכיון שנזכר במילה הי' שמח (ע' מנחות, מ"ג ב'), וזהו שש אנכי על אמרתך. והנה הבאור דאמרתך מכוון למילה מפני שנתנה באמירה, בלשון אמירה, קשה כי כמה מצות נתנו בלשון זה:
ולולא פירש"י הי' אפשר לומר, דדריש ברמז המלה "אמרתך" בכנוי למילה, משום דבלשון ארמית השם "אמר" מורה על שפה, קצה, פאת דבר, וכמ"ש בע"ז ל"ד א', חלוק לבן שאין בה אימרא, ופירש"י:
אימרא, שפה. והנה עטרת המילה היא כמו שפה יותרת, וכמ"ש במ"ר פ' לך, שהחלק הנמול היא שפה יותרת, וסמכו זה ברמז על לשון אמרתך, מלשון שפה, שהיא המילה. - וענין השמחה במצוה זו (לבד הדרש הנזכר) י"ל, משום דכל מצוה תבא לאדם ע"י עבודה ומעשה ולפעמים קרובות גם בטורח ועמל, ולא כן מצות מילה, כשהאדם מתגדל הוא מוצא אותה כבר מוכנה לפניו, ועל כן הוי זה דמיון למוצא שלל רב שבא לו ג"כ בלא עמל ויגיעה, וזהו שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב: