גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
אסתר פרק ה · פסוק יב
וכל זה איננו שוה לי. בתלמוד מגילה (ט"ו ב') דרש, וכל זה, מלמד שכל גנזיו של אותו רשע היו חקוקין על לבו (כלומר, כל אותות הכבוד שהיו לו (כנהוג בגדולי שרי מלכות) גנוזים, היו תלויים על לבו בשעה שהוזמן למשתה אסתר ובשעה שראה את מרדכי יושב בשער המלך, אמר וכל זה. (הראה על אותות הכבוד) איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי וגו'. ולא נתבאר רמז לדרשה זו:
ויתכן לומר עפ"י הידוע בעלמא, דלשון "זה" מורה על ההוראה באצבע, כמו בסוף מס' תענית (ל"א א'), עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר (ישעיה, כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' יליף לשלשה דברים שהראה הקב"ה למשה כהווייתם באצבעו (מנורה, מולד של ר"ח וסימני טומאה בשרצים), ויליף מלשון "זה" דכתיב בכולהו, ובירושלמי סוטה (פ"א ה"ט) דרשו הכתוב דפרשת ויחי, אבל כבר זה למצרים, מלמד שהראו (המצריים) באצבע על ארונו של יעקב, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי וגו', בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן (ובנוסח ההגדה ש"פ נשמטו המלים "על השלחן"), והיינו טעמא, כדי שיהי' באפשר להורות באצבע, כהוראת הלשון "בעבור זה" (ומזה מוכח, דהמלים. "על השלחן" החסרים בנוסח ההגדה, כמש"כ מוכרחים לבא, וראוי למדפיסים ולמולי"ם למלאותם בנוסחי ההגדה), וגם כאן, מדאמר המן "וכל זה", ולא "וכל אלה", דרשו שהראה באצבע על האותות שעל לבו, כהוראת הלשון "זה":