אור ברסלב
גשמי ברכה אסתר פרק ב

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

אסתר פרק ב

אסתר פרק א

פסוק ה

איש יהודי. בתלמוד מס' מגילה דף י"ג א'. קרי לי' יהודי, אלמא מיהודה קאתי, וקרי לי' איש ימיני, אלמא מבנימין קאתי, אמר רבי יוחנן, לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי לי' יהודי, על שם שכפר בעכו"ם בפרהסיא (שלא רצה להשתחות להמן מפני הצלם שנשא על לבו), שכל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. ולא נתבאר מה יתרון לשם "יהודי" על שם ישראל או עברי או ישרון ביחש הכפירה בעכו"ם, ועיין במהרש"א:

ויתכן לומר, דמכוון מאמר זה שכל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי למה שאמרו במ"ר כאן בזה הלשון, איש יהודי, למה נקרא שמו יהודי והלא ימיני (מבנימין) הוא, לפי שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם (במניעת השתחויה להמן, כמש"כ למעלה), לפיכך נקרא יהודי, לומר - יחודי, ע"כ. והבאור הוא, משום דבכלל אותיות שהן ממוצא אחד מאברי ההברה נוחות להתחלף לפעמים זו בזו, וזה כלל גדול בלשון הקודש, וחזון נפרץ במקרא, והה"א והחי"ת הם ממוצא אחד (אהח"ע מן הגרון),

(וזהו באור השם "גבח הוא" (פ' תזריע, י"ג מ"א), כי עקרו "גבה", כי יען שאין לו שער הגלגלת נעשה ראשו גבה מצח, וזהו באור הלשון שם: ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא, כלומר, גבה מצח, והלשון מפאת פניו הוא כנגד הלשון קרח (בקרחתו או בגבחתי), שהקרחה הוא מצד העורף. ועיר "חרס" יכנה הנביא עיר הרס (ישעיה, י"ט י"ח) עיי"ש ובתלמוד מנחות ק"י א'. והשם "צחר" (וצמר צחר, יחזקאל כ"ז) בא תחת צהר. וניחא בזה מה שבפרשה ויגש (מ"ו י') ובפרשה וארא (ז' י') נקרא אחד מבני שמעון בשם צחר", ובפרשה פינחס (כ"ו י"ג) ובדהי"א (ד' כ"ד) נקרא, בן זה בשם וזרח", וזה הוא מפני כי צחר הוא כמו צהר, וצהר באורו זרח, כמו בין שורותיו יצהירו (איוב כ"ד) שפירושו יזהירו ויזריחו, ולפי"ז, היינו צחר והיינו צהר והיינו זרח.):

וגם לפעמים ידרש הה"א כמו חי"ת, ובפירוש אמרו חז"ל בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעון:

רבנן לדרוש בין ה"א לחי"ת", וכן להלן במס' מגילה (בבלית) בשם התי' דרשו, למה נקרא שמו התך, שכל דברי מלכות נחתכין (נחלטים ומתקיימים) על פיו, ודריש התך כמו חתך, וכן דרשו בברכות ל' ב' הפסוק בהדרת קודש כמו בחרדת קודש, ושם (ל"ה א') קודש הלולים כמו קודש חלולים, עיי"ש בבאור, ובעירובין (י"ט א') דרשו השם גיהנם כמו גי חנם, עיי"ש. וכן יתבאר עפ"י זה מה שאמרו בברכות נ"ז א', הרואה (כתוב) מלת הספד בחלום, סימן הוא שמן השמים חסו עליו ופדאוהו (מצרה), ולא נתבאר איך דרשו כן המלה הספד, אך דרשו בחלוף חי"ת בה"א, ויוצא חס - פד (חסו ופדו). ובתנחומא פ' יתרו דרשו הלשון ויחד יתרו כמו ויהד (בה"א) שנתיהד (שנתגייר), והרבה כהנה:

וממוצא דבר תראה, כי בגמרא כאן בדרשה שלפנינו חסר סיום הדברים, כמו במ"ר, ובאמרו:

"שכל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי' צריך לסיים:

"שנאמר איש יהודי, אל תקרא יהודי אלא יחידי", ומתבאר היטב:

פסוק ז

את הדסה. בתלמוד מס' מגילה י"ג א', תניא, רבי מאיר אומר, אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה, על שם הצדיקים שנקראו הדסים, כן הוא אומר (זכריה, א') והוא עומד בין ההדסים, ופירש"י:

בין ההדסים, בין הצדיקים שגלו לבבל, ובשכינה משתעי קרא, עכ"ל. וצריך באור ביחש שם הדם לצדיקים, ועיין מהרש"א שחקר בזה ולא העלה דבר מתקבל ברוחה:

ונראה עפ"י מה שכתב הרמב"ם בריש הלכות דעות, כי בכלל דעות שונות וטבעים שונים לבני אדם, יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש אדם שהוא עניו ביותר, יש שהוא נח לכעוס על כל דבר קל שלא לפי רוחו, ויש שגם על כל דבר חמור וקשה לא יכעוס. יש אדם שהוא בעל תאוה ביותר ועינו לא תשבע מלמלא תאות יתירות, ויש שאינו תאב אפילו לדברים שהגוף צריך להם, יש שהוא מסגף עצמו ברעב, מפני שחס על פרוטתו, ויש שהוא מפזר כל ממונו, וכו' וכו'. וכתב עוד. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה, וצוו חכמים הראשונים, שיהא אדם שם (בשי"ן ימני, ומלשון שומת ב"ד ומענין הערכה) דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעי, כדי שיהי' שלם בגופו. כיצד, לא יהי' בעל חמה נות לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש כלל, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה הדבר כיוצא בו בפעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כענין שנאמר (משלי) צדיק אוכל לשובע נפשו, ולא יהא מהולל ושותק ולא עצב ואנן, ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהי' עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר (משלי) טוב מעט לצדיק

(ויש להעיר שלא פירש הדרך הממוצעת שבמדת הגאוה, שפתח בה, כמו שהעתקנו למעלה, וקרוב לומר, שדעתו בזה, כי במדה זו ראוי שלא לאחוז כלל וכלל, ועל דרך שאמרו בסוטה ה' א' ביחש מדת הגאוה "לא מינה ולא מקצתה". ואמנם אעפ"י כן מהראוי הי' לו לבאר את האופנים שבהם מותר וגם צריך לאחוז במקצת מדת הגאוה, והוא על דרך הכתוב ביהושפט מלך יהודה שעשה הטוב בעיני ה' ויגבה לבו בדרכי ה' (דהי"ב, י"ז), שבאורו, שבעבור דרכי ה' לא נמנע מלהשתמש במדת גובה הלב, וכדמפרש שם, שהסיר את הבמות ואת האשרים, שלתכלית זו מצא לטוב להשתמש במדת הגובה. והבי"ת מן בדרכי הוא בי"ת השמוש, כלומר, בעבור דרכי ה', וכמו ויעבוד יעקב ברחל, שפירושו בעבור או בגלל רחל, וכן בעונותיכם נמכרתם (ישעיה, נ') שפירושו - בעבור עונותיכם, וכהנה הרבה:

וכן דעת רש"י בסוטה שם בסמיכות על המאמר "תלמיד חכם צריך שיהיו בו (ממדת הגאוה) שמיני שבשמינית" כתב וזו לשונו:

"כלומר, צריך שיהי' בו מעט גאוה, כדי שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיו דבריו נשמעים אליהם בעל כרחם", וכן אמרו (כתובות, ק"ג ב') שאחד החכמים צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים:

(ואמנם במקום אחר בארתי כונת זה המאמר "זרוק מרה בתלמידים", אשר לכאורה הוא סותר למאמר חז"ל, לא הקפדן מלמד, והקב"ה צוה למשה רבינו להסביר פנים לישראל בשעת למדו אותם (ברכות, ס"ג ב'), ואמרו (תענית. ח' א') אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל):

וגם מצינו, שרבוי ענוה מביא לפעמים לידי תוצאות מעציבות, וכמ"ש (בגיטין נ"ו ב'), ענותנותו של רבי זכריה החריבה את בתינו. ובמס' שבת (קי"ט ב') אמרו לא תרבה ירושלם אלא מפני שלא היו החכמים שבתוכה מוכיחים את מי שהי' ראוי להוכיח, מפני שחשבו עצמם לענוים ביותר, עיי"ש ברש"י. וכן אמרו במגילה (כ"ח א') שהחכם המשפיל עצמו לפני עם הארץ עליו הכתוב אומר כל משנאי אהבו מות (משלי''), קרי בי' משניאי, שמשניאים את התורה לפני המון עם:

והנה מכל האמור, ברור הדבר שבפרט זה קיצר הרמב"ם יותר מהראוי) וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו בינוניות, ממוצעות, נקרא חכם עכ"ל, וכלל הדברים באו בחז"ל במס' מו"ק (ה' א'), כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים, נ') ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל חקר ושם (בשי"ן שמאלי) אלא ושם (בשי"ן ימני), ממובן שומא והערכה, וכמו שכתבנו למעלה. ומבואר מכל זה, דממדת חכמים וצדיקים היא ההליכה בדרך בינוני, לא רחוק מן הדבר הרבה ולא קרוב לו ביותר. והנה בגמרא כאן אמרו, בן עזאי אומר, אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה (כטבע ההדס). ולפי זה י"ל, דכשרוצה לתאר מדת אורח צדיקים, יכנה מדתם זאת בשם "הדס", שגידולו במדה בינונית, וזה הוא טעם הדרשה כאן למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים, שאורח חייהם במדה בינונית כהדסה, וכן בזכריה, והוא עומד בין ההדסים:

ובזה יתבאר היטב בסנהדרין (צ"ג א') על הפסוק הנזכר בזכריה והוא עומד בין ההדסים, אין הדסים אלא צדיקים, כמו שנאמר ויהי אומן את הדסה. ולכאורה הוא פלא, דכאן במגילה מביא ראי' דהלשון את הדסה היינו צדיקים מפסוק והוא עומד בין ההדסים, ובפסוק והוא עומד בין ההדסים מביא ראי' דהדסים היינו צדיקים מפסוק ויהי אומן את הדסה. אבל לפי שבארנו ביחש שם הדסה לצדיקים, משום דהצדיקים הולכין בדרך ממוצע וההדס גדל במדה ממוצעת אמנם כן הוא, דבשניהם יתבאר יחש שם זה, ושניהם מורים זה על זה וזה על זה, ועיין עוד השייך לענין זה בהערותינו לס' שיר השירים בפסוק מדלג על ההרים (ב' י"א). וראוים הדברים להצטרף לכאן:

את הדסה. בתלמוד מס' מגילה (דף י"ג א'), רבי יהושע בן קרחה אומר, אסתר ירקרקת היתה, אלא שחוט של חסד הי' משוך עליה, ע"כ. ולא נתבאר מה הכריחו להחכם הזה לדרוש כן ולהוציא מפשטה הלשון והנערה היתה יפת תואר וטובת מראה, ולאיזו מטרה דריש כן:

ואפשר לומר, דרבי יהושע בן קרחה (הדורש הזה) אזיל לשיטתי' במס' ב"ב, ועל פיה הוא מוכרח להוציא כאן את הכתוב מפשטי', כי שם בב"ב (דף ט"ו ב') באה חקירת החכמים באיזה זמן חי איוב, ובין הדעות השונות חוה רבי יהושע בן קרחה (הוא בעל הדרשה שלפנינו) כי איוב הי' חי בימי אחשורש. וסמך זה על מה שכתוב באיוב (מ"ב) ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, ודריש, איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות (וסבירא לי' דזה תכלית (הוא בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, וכהנה הרבה מאמרים. ואמרתי, דהפירוש זרוק מרה בתלמידים הוא עפ"י הגמרא במס' ברכות, (ס' א'), בענין טבעי אברי האדם, אמרו דמקור הכעס שבטבע האדם נובע מן הכבד, וכנגד זה מטבע המרה שזורקת טפה בהכבד בשעת כעסו וע"י זה ישכך כעסו. וזהו שאמר, שאם יבא לידך מקרה שעל ידו יתעורר בך כעס על התלמידים תשתדל לזרוק בו טיפה מן המרה וע"י זה ישכך כעסך. והביע זה בלשון מליצי.) ספור זה בהפסוק) הוי אומר, זה דורו של אחשורש. ולפי זה, אחרי שבקשו לאחשורש נשים יפות, ובנות איוב היו היותר יפות בכל הארץ, אם כן הלא הי' לו לקחת מבנות איוב, אלא ודאי שלקח את אסתר לא מפני יפותה אלא מפני חוט של חסד שהי' משוך עליה, וכמו שכתוב ותשא חסד לפניו. וכדי להסמיך דרשתו על לשון הדסה אומר ירקרקת כהדס:

וגם יש לכוין בטעם הדרשה ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה, עפ"י הידוע בטעם לשה"ק דשם "חן" יונח על דבר אשר לפי שויו האמתי איננו ראוי למעלת האהבה והחביבות הנפשית, אך מדת החן תחון אף לשאינו ראוי לכך, כי החן הוא בלא סבה יסודית ולא נודע טעמו, ורק בפועל נראה כי מחונן הוא ומשוך חסד. וזה טעם הדרשה במס' ברכות (ז' א'), על הפסוק בפ' תשא וחנותי את אשר אחון - אעפ"י שאינו הגון, וזה כמש"כ דכך היא מדת החן, וכן בסנהדרין ק"ח א' דרשו הפסוק בפ' בראשית ונח מצא חן, אף על נח נחתם גזר דין (להתאבד במבול) אלא שמצא חן, והיינו אעפ"י שלא הי' ראוי להנצל, אך ממדת החן ניצל. ובנוסח ברכת המזון אומרים בשבחו של הקב"ה הזן את העולם בחן בחסד וברחמים, קבץ כל המדות הבאות אף למי שאינו ראוי לזכות בהן:

והנה כאן בענין הפרשה כתיב (בפסוק י"ז) ותשא חן וחסד לפניו, וכן להלן (פרשה ה' פסוק ב') נשאה חן בעיניו, והנה אם היתה באמת יפת תואר לא יונח הלשון "נשיאת חן" הבא רק למי שמצד עצמותו אינו ראוי לכך, וביפת תואר באמת הלא היא שוה לאהבה מצד עצמה, מצד יפיה, אלא ודאי שבאמת לא היתה יפה, אך יפיפותה היתה מצד החוט של חסד שהי' משוך עליה, ושייך בה הלשון ותשא חן וחסד, אעפ"י שמצד עצמותה לא היתה שוה לזה.

ועפ"י זה נראה לפרש טעם הדרשה במגילה (י"ג א') על הפסוק (ט"ו) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, אמר רבי אלעזר, מלמד שלכל אחד ואחד נדמה לו כאומתו. ולא נתבאר מניין לו לדרוש כן. ולפי מה שכתבנו, הנה גם הדורש הזה מדייק כאן הלשון נושאת חן, והלא לפי המבואר למעלה היתה יפ"ת ולא ס"ל כרבי יהושע בן קרחה להוציא הלשון יפ"ת מפשטה ולומר ירקרקת היתה אלא שבאמת יפ"ת היתה, ואם כן איך שייך בה הלשון "נושאת חן בעיני כל רואיה", אחרי דהלשון חן יונח רק על מי שאינו ראוי לזה מצד עצמותו, וכמו שבארנו למעלה, והיא היתה ראויה להתאהב מחמת יפה, ולכן דריש שלכל אחד היתה נראית כבאה מאומתו, וזה בודאי אי אפשר, שהרי כל איש מוצאו מאומה אחת, אלא מפני שמצאה חן, וזה יונח גם על דבר שאינו בא מצד הזכות המציאת:

לקחה מרדכי לו לבת, בתלמוד מס' מגילה (י"ג א',) תני משמי' דרבי מאיר, אל תקרא לבת, אלא לבית. וכנראה, סמיך על הדרשה בגמרא כאן על הפסוק כאשר היתה באמנה אתו, שהיתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, והיינו שהיתה לו לאשה. ודריש המלה לקחה מענין כי יקח איש אשה, מהוראת קדושין, וכמ"ש בריש מס' קדושין, דקיחה היא קנין של קדושין, אבל בהוראת קיחת משפחה שאינה מתיחשת לקדושין נאה לשמש בפעל "ספח", כמו ונספחו על בית יעקב (ישעיה, י"ד), או בפעל "לוה", כמו ונלוו על בית יעקב (שם, נ"א). ועם זה דריש לבת כמו לבית, בתוספת יו"ד, וזה מצוי מאוד, מפני כי היו"ד כאחת מאותיות אהו"י נקל להתוסף ולהשמט, כנודע, וכן דרשו בתענית י"א ב', היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר (משלי) גומל נפשו איש חסד, ומפרשים חסד כמו חסיד, בתוספת יו"ד, וכן מצינו בפ' שמות ותתצב אחותו, תחת ותתיצב, ותניקהו, תחת ותיניקהו (כי השרש ינק) ובעמוס (ה') הו הו, תחת הוי הוי, ושם (ח') כאור, תחת כיאור, ובדה"ב (כ"ו ה') המבין בראת אלהים - תחת ביראת אלהים, ומקביל אל לשון הפסוק במשלי (ב') אז תבין יראת אלהים (והמפרשים טרחו הרבה בבאור פסוק זה). וכן מצינו שם בת' מפורש להוראת שם "בית", כלומר, להוראת שם אישות, והוא בשמואל ב' (י"ב) במשל אוריה ובת שבע, ובחקו תשכב ותהי לו לבת, ושם דרוש לפרש ל בית, יען לשכיבת חק אין יחש עם תואר בת. ומה שהאשה ביחושה לבעלה מכונה בשם "בית" (שבת קי"ח ב' ויומא י"ג א') - פשוט משום דהנהגת הבית פנימה מוטלת עליה, ועל כן נקראת עקרת הבית (תהלים, קי"ג):

ואמנם עם כל אלה צריך באור, מה דחקו להדורש הזה (בת - בית) להוציא השם בת מפשטי' ולפרש פשוט שלקחה לו לבת לגדלה ולאמנה, כי אעפ"י שכתבנו למעלה בדיוק הפעל לקח', אעפ"י כן אין זה הכרח מוכרח. ואפשר לומר, כי מצא הדורש דיוק אמיץ ונאמן בפסוק זה, והוא שדחקו לדרוש מה שדרש. כי הן זה פשוט, שהסיבה שלקח אותה מרדכי היתה משום שהיתה יתומה מאב ואם, כמפורש בקרא, וגם זה פשוט, כי סיבת לקיחתה לבית המלך הי' יתרון יופיה, והנה בענינים אלה אין סדור בפסוק, כי הפסוק תולה את סבת לקיחתה למרדכי כמו משום שהיתה יפ"ת ויפ"מ, בעוד שסיבה זו הי' להפסוק לקבוע אצל המאורע מלקיחתה לבית המלך, אבל ללקיחתה אל מרדכי לא הי' יפיה כל סבה, כי גם אם לא היתה יפה הי' מספחה אל ביתו לגדלה, ולכן דריש כי אמנם כן, כי יען שהיתה יפ"ת לקחה מרדכי לאמנה ולגדלה, ואחרי שלגדולי בת אין שייך התואר הזה, יען כי לתכלית זו אין מקפידים על תואר המראה, יהי' איזה שיהי' לכן דריש שלקחה לו לאשה:

פסוק ט

שבע הנערות.

בתלמוד מס' מגילה י"ג א', אמר רבא, שהיתה מונה בהן ימי השבת, והבאור הוא עפ"י מה שכתב בתרגום, שכל נערה היתה משמשת אצלה יום אחד מימי השבוע, ולזו ששמשה ביום השבת ראה בשם המתיחש לשבת (ראה בסמוך) והיתה יודעת שאותו היום הוא שבת וכך מבאר בתרגום [ראשון] שמות אלו שקראה להנערות ושמושן בימי השבוע חולתא - ביום הראשון בשבוע, רוקעיתא - ביום שני, גנוניתא - בשלישי, נכיריתא - ברביעי, רוחשיתא - בחמישי, חורפיתא בששי, ורוגעיתא - ביום השבת. ואפשר לפרש כונת השמות והוראתן ביחושן לימי השבוע ששמשו בהן באופן זה:] א) חולתא ביום הראשון, על שם תחלת ויסוד הבריאה שבו, ועל דרך לשון הכתוב בתהלים (צ) ותחולל ארץ ותבל. ב) רקועיתא ביום השני, על שם הרקיע שנברא ביום השני ג) גינוניתא ביום השלישי, על שם גינה של ירקות שנבראו ביום השלישי כמפורש בתורה, ד) נהוריתא ביום הרביעי, על שם המאורות שנתלו בו ה) רוחשיתא ביום החמישי, על שם ישרצו המים, שנאמר ביום ההוא, ו) חורפיתא ביום הששי, כי חורפא בארמית הוא מערב בעברית (עיין שבת קט"ו ריש ע"א, תענית ג' ב' וסנהדרין ע' ב'), ותואר לערב שבת, ז) רגועיתא ביום השבת, על שם המנוחה והמרגוע שבו:

פסוק טו

נושאת קן וגו'. בתלמוד מגילה י"ג א', אמר רבי אלעזר, מלמד שלכל אחד ואחד נדמה לו כאומתו. ולא נתבאר מניין לו לדרוש כן, ולמעלה בפרשה זו, פסוק ז' בדר שה את הדסה [ב'] בארנו ענין דרשה זו ומקורה:

פסוק יז

ותשא חן וחסד. עיין מה שכתבנו השייך ללשון זה למעלה בפרשה זו, פסוק ז' בדרשה את הדסה [ב']:

פסוק כא

קצף בגתן ותרש, עיין מש"כ להלן (ט, כ"ט) בפסוק ותכתוב אסתר וצרף לכאן:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה