גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
אסתר פרק א · פסוק ח
והשתיה כדת, בתלמוד מס' מגילה דף י"ב א', מהו כדת, כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה:
וטעם הדיוק שמהו כדת י"ל, דמדייק דהי' לו להכתוב לפרש באיזו דת, ולכן דריש, שנהג עפ"י דת ומנהג קדומים, וכפי שיתבאר. ופירש רש"י, דת של תורה אכילה מרובה משתיה, שאכילת מזבח מרובה משתייתו, פר ושלשה עשרונים סולת ונסך חצי ההין יין, עכ"ל. אבל הגר"א מווילנא פירש עפ"י המשנה דאבות, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, הרי דלאכילה לא נתן מדה וקצב, כמו לשתיה, וכמו שאמר ומים במשורה (במדה). ונראה, דעל כן ראה הגר"א לנטות מפירש"י, משום דלדידי' הוי להגמרא לומר כדת של קרבנות, אבל הלשון כדת של תורה איננו מקביל לפירושו (ועיין בסמוך):
אך לדעתי נראה יותר פירש"י, משום דלמעלה במ"ר מבואר שהשתמש אחשורש בסעודתו במנהגי בית המקדש, והנה לפירש"י ניחא. שגם בענין זה, בענין אכילה ושתיה נהג כמנהג ביהמ"ק, ששם היתה אכילת הקרבנות מרובה משתייתו (של המזבח), אבל לפירוש הגר"א, אינו מובן מה טעם נהג בסעודתו עפ"י מדת חיי עוני וצער הנהוג בקנין התורה, בעוד שבכלל עניני הסעודה הראה עושר רב בכל פרטיה כיד המלך. ומה שהערנו לפירש"י, דהוי להגמרא לומר כדת של קרבנות, הוא דיוק קל, דבכלל דת של תורה כלול גם דת של קרבנות, כאחת ממצות התורה.