גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ב · פסוק ט
מלכה ושריה בגוים. במדרש, אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, שנאמר, מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"כ. וכונת הראי', דכיון דאמר כאן שיתערבו בגוים וישכחו את התורה, ממילא מבואר שאין תורה בגוים, דאלו הי' לא הי' חשש לשכות בתוכם:
ואמנם לכאורה צ"ע, ממה שאמרו בתלמוד בכ"מ אפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ואם בכלל אין בו חכמת התורה, אם כן, עסקו בה אינו עסק ולמודו לא כלום. וא"כ מה חשיבות יש לעסקו בה עד שתגיע מעלתו למעלת כהן גדול?
אך בגמרא סנהדרין (נ"ט א') אמרו, דעסק זה של העכו"ם בתורה איירי שעוסק רק בשבע מצות דדהו (הם שבע מצות שנצטוו בני נח דינין, ברכת השם, ע"ז, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי), ואלה יש בו כח לתפוס:
ובזה ישתוו ויתבארו היטב שני מאמרים בתלמוד אשר לכאורה מנגדים הם זה לזה, האחד, הוא המאמר שזכרנו, אפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, והשני הוא מ"ש (סנהדרין נ"ח ב') עכו"ם העוסק בתורה חייב (ועשתרות צאנך, ודרשו, למה נקרא שמן עשתרות, שמעשרות את בעליהן, ע"כ. ולא נתבאר מה יחש המלה עשתרות לשם עשירות. אך ס"ל דהתי"ו חדר לתוך המלה רק לצחות הלשון, ועקרו - עשרות) מיתה, כלומר, גדול עונו כעון של זה העושה עבירה שחייבים עליה מיתה, ומסמיכים זה על הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה (פ' ברכה), ודרשו, לנו מורשה ולא להם מורשה, וכמה קשה התנגדות המאמרים, כי מצד אחד תהי' מעלתו ככה"ג ומצד השני יהי' איסור למודו חמור כל כך:
אך לפי המבואר, איירי המאמר דמגיע מעלתו למעלת כה"ג, בעוסק בשבע מצות דדהו, והא דאסור לו ללמוד איירי בכל דיני התורה אשר אינו מצווה עליהן ואין לו חלק בהן:
ואני תמה בדברי הרמב"ם, שכתב באחת מאגרותיו (דף כ"ג) בהמשך הדברים כדברים האלה:
אין ספק בדבר, שכל מי שהתקין עצמו ונפשו בכשרון המדות והדעות באמונת הבורא ית' הוא מבני עולם הבא. ולכן אמרו חכמי האמת, אפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמו של דבר ומגמת תורת משה הוא תקון הגוף והנפש לבורא ית', עכ"ל. והנה הוא מפרש המאמר עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, כפשוטו, שעוסק בכל התורה, בעוד שבגמרא אוקמי זה המאמר שעוסק רק בשבע מצות ב"נ, כמו שבארנו. וזה פלא:
וראוי להעיר, כי בכלל כל המדובר בזה איירי בעכו"ם בימים הקדמונים, שלא היו נזהרים בשבע מצות וחיו חיי פראות ופרעות, חיי שובבים ופרוצים כפריצי חיות, אבל האומות שבזה"ז, הם אנשים מתוקנים ומנומסים, חיים חיי צדק ויושר, ועליהם אין מוסב חומר האיסור בלמוד תורה. והארכתי בענין זה ובענין למוד תורה לאומות ע"י ישראל (ע' תגינה י"ג א') בספרי מקור ברוך, חלק רביעי, פרק מ"ה. ולולא האריכות היו כדאים להעתיק לכאן: