גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ב · פסוק ה
תאניה ואניה. וכלשון זה נמצא בישעיה (כ"ט). והנה שרש שני השמות האלה הוא "אנה", כמו ואנו ואבלו פתחיה (ישעיה ג'), ואנו הדייגים (שם י"ט), והתי"ו מן תאניה הוא נוסף רק לתפארת הלשין, כדרכו בכמה שמות, כמו תאלה (השרש אלה, קללה), תבלול, תגמול, תחבולה, תחכמוני (ולפעמים בא בסוף המלה לתפארת הלשון, כמו דבשת (ישעיה ל') השרש דבש, כבדות (פ' בשלח, וינהגהו בכבדות, תחת בכובד), צפחת (צפחת המים (ש"א כ"ו), השרש צפח, וענינו פח משוטך להולכי דרך), ראשית, שארית, ולפעמים יפאר התי"ו את המלה בשתי קצותיה:
תבנית, תזנות (יחזקאל ט"ז), תכלית (איוב כ"ו, עד תכלית אור עם חושך, ושרשה "כלה", וענינו קץ וסוף), תפארת, תרבות (פ' מטות ל"ב) שרשה "רבה" וענינו רבוי הקובץ.
ולפעמים יחדור התי"ו לתוך המלה, כלומר, לתוך (לאמצע) המלה עשתר (ועשתרות צאנך, השרש עשר, וענינו, רבוי עדרי הצאן), צנתר (שני צנתרות הזהב (זכריה ד' י"ב, וענינו צנור), שתן (מי רגלים, משתין בקיר, ש"א (כ"ח כ"ב), ושרשו נשן", ומלשון ולשתות את שיניהם (ישעיה ל"ו י"ב). ובתמונה זו בא התי"ו גם בחז"ל:
צלתה מרובה - תחת צלה. - ולפעמים יחדור התי"ו בעצם יסוד המקור אימתה ופחד, תחת אימה, תבואתה (פ' ברכה, תבואתה לראש יוסף, תחת תבואה, ותבאתי לקראתי (ש"א כ"ה) תחת ותבאי, ובמלואת (ובמלואת הימים (אסתר א') תחת ובמלוא. - ולפעמים יבא התי"ו בנסמך אשה יראת ה' (משלי ל"א) תחת אשה יראה ה', ועוד כהנה:
(ועפ"י מש"כ כאן מסגולת אות התי"ו לבא בסוף המלה לתפארת הלשון, עפ"י זה כתבתי בספרי מקור ברוך להעיר על דברי התוי"ט במס' שבת פ"ט מ"ו, שכתב, דהשם "פלפלת" אינו מן פלפל, מפני שזה חתימתו בתי"ו, ועל כן שני מינים הן, עכ"ל. וכתבתי, שאין זה מוכרח כלל, אחרי שמדרך התי"ו להתוסף רק לצחות הלשון בלבד, אבל אין לו כל הוראה, ולפי"ז בענין זה, היינו פלפל והיינו פלפלת:
ועוד כתבתי שם עפ"י המבואר כאן דמדרך התי"ו לחדור לתוך המלה, וכתבתי לבאר דברי הגמרא במס' חולין (פ"ד ב') עה"פ בפ' עקב,)
ונשוב אל ענין שהתחלנו בו בפסוק זה. הנה אחרי אשר תאניה היינו אניה, רק בתוספת תי"ו, אם כן, איך יבאו שני שמות תכופים מהוראה אחת. ואמנם מצאתי עוד סגנון כזה, בישעיה (ג') משען ומשענה, וביחזקאל (ו') שממה ומשמה. ובעל כרחיך צ"ל שכן הוא מדרכי הלשון. וכבר כתבתי במבוא לספרי מקור ברוך (פרק י"ג), כי מסבת המשך גלותנו המר והארוך, ומרוב נדודותינו וטלטולינו בגוים ובארצות, ומזרם גלי הפגעים והתלאות שעברו ועוברים עלינו, אבדנו עומק טעם שפתנו, דרכה, טבעה, סגנונה ומערכתה, ביתר עם יפיה, צחותה, נעימת לשונה ויקרת ספרותה, ועל כן כתיב (ירמיה מ"ח) שאנן מואב מנעוריו ושוקט על שמריו על כן עמד טעמו בו. וספרי דניאל, עזרא ונחמיה יוכיחו, כי יען כי נכתבו בגולה, נכתבו בארמית ולא בלשה"ק, מפני כי טרדת הרעיון הכביד את עומק ההרגשה הדרושה - ובהיות כן, עלינו לדעת, כי כל מה שנמצא בספרי חוזינו ונביאינו, עלינו לקבל באהבה וברצון ובתום לב: