גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ח - הזורק · דף פא.
בתוס' ד"ה לא כו' וא"ת לרב אדא בר אהבה כו' משום חששא דקנוניא כו' דתצא מזה ומזה כו' עכ"ל. לכאורה אין קושיא דהקנוניא להפקיע מן השני שרוצה להתגרש מן השני וביקשה מבעל הראשון שיחליף השובר בגט ולק"מ, אלא דתמוה לי לפירש"י משום קנוניא א"כ איך אמר לאו כל כמיניה לאבד זכות הראוי לשני ומשמע שיכול אחר ליקחנה כמו שפירש"י, ואי טעמא משום קנוניא הא כיון שמודה היא שלא נתגרשה איך תינשא לאחר הא שויא נפשה חד"א, וצ"ל שטענה שאינה יודעת אם החליפו הבעל אח"כ, וא"כ קשה ל"ל לרש"י טעמא דקנוניא הא יש לפרש ג"כ שהיא אינה יודעת אם הוחלף, גם הרא"ש הקשה לשמואל מאי קנוניא שייך הא יכול להחזירה ואם נאמר שאינה יודעת י"ל שאינה חפיצה לחזור ולא כל הימנו לאסרה, גם לישנא דגמרא קשה ל"ל לתלות לא כל הימנו לאבד זכות הראוי לשני הא גם עליה אינו נאמן לאוסרה לעלמא כיון שנעשית בחזקת מגורשת ולמה תלה הדבר בזכותו של שני, וצ"ע:
והרמב"ם בפ"י מגירושין כתב אם נשאת אינו נאמן שמא ממנה נפל ומצאו הבעל, א"כ משמע שאין האשה מודה שקיבלה השובר במקום הגט, וגם לדבריו קשה כיון שהיא אינה מודה אפי' לא נישאת למה יהיה נאמן לאבד זכותה, וצ"ל דמיירי שהוא רוצה ליתן גט אחר לכן קודם נישואין אמרינן מסתמא קושטא קאמר שהרי רוצה ליתן לה גט בפנינו אבל אחר נישואין הרי אוסרה על השני לכן אינו נאמן ליתן גט אחר, אלא דקשה א"כ למה נקט התנא השובר כלל שיוצא מת"י האשה שאם אבדה הגט ומצאו הבעל שובר זה מה טיבו אצל האשה הרי כיון שקיבלה הגט מסתמא הבעל קיבל השובר שהרי לא נתן לאחד מהם גם שניהם, וע"כ לומר כפירש"י שהיא בעצמה החליפה הגט בשובר ומשום קנוניא א"כ משמע שהיא מודה שלא קיבלה הגט רק השובר, ולפ"ז באמרה ברי שקיבלה הגט והבעל החליפו בשובר כגון שהניחתו מתוך ידה איפשר שאין הבעל נאמן וצ"ע, גם לפי טעמו של הרמב"ם איפשר דאם הודית האשה נאמנת שהוחלף מדנקט שמא מצאו משמע דלקנוניא לא חייש, והוא תמוה דהא מדתלי בשובר שיוצא מתחת יד האשה משמע ודאי אפי' האשה אומרת ג"כ שהוחלף מ"מ לא מהימנא, וע"כ משום קנוניא, ותימא על הטור שהעתיק לשון הרמב"ם, וברא"ש מפורש כפירש"י, גם קשה להלום דברי הרמב"ם והתמיהה קיימת על נושאי כליו שלא הרגישו בזה:
במשנה כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומרים פסלה מן הכהונה ויש לדקדק הא ב"ש ס"ל לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ומטעם זה כתבו התוס' לעיל דס"ל לב"ש דפוטר אשתו בגט ישן וכיון דמצא בה ערות דבר בלא"ה פסולה מן הכהונה, וי"ל דלב"ש אין זה רק לכתחילה אבל אם גירשה בלא ערות דבר נמי מגורשת כדלקמן שלהי מכילתין, וא"כ שפיר י"ל לעיל דאמרי ב"ש פוטר אשתו היינו לכתחילה א"כ ע"כ במצא בה ערות דבר איירי דאל"כ בלא"ה לא יגרשנה אבל הכא דנקט כתב לגרש היינו אפי' בלא ערות דבר אם כתב לגרש פסלה, ועמ"ש בלשון התוס' ד"ה דורות:
שם אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה. לכאורה קשה בהא דלא נעשה התנאי בלאו הכי לא תוכל לינשא לכהן שהרי בידה עוד לקיים התנאי, וצ"ל שמת אח"כ ולא קיימה התנאי דתו לא תוכל לקיים התנאי עוד כגון שאמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דקיי"ל לי ולא ליורשי, מיהו לשיטת הרמב"ם דבתנאי שעדיין לא עבר כגון שלא קבע לה זמן חולצת ולא מתייבמת, אלמא דלא מיקרי העברת תנאי אף שאי איפשר לה לקיימו עוד א"כ הך דלא נעשה התנאי אי איפשר לה להנשא לכהן כיון שלא נתבטל קיום התנאי בפועל אע"פ שמת א"כ איך תינשא לכהן, וע"כ לומר שלא נעשה התנאי בתוך הזמן שקבע דתו לא שייך בה קיום התנאי א"כ קשה דטפי ה"ל למימר ועברה על התנאי בהחלט דבהא דלא נעשה התנאי משכחת לה שהתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת אע"פ שאי איפשר לה לקיים התנאי עוד מ"מ אסורה לכהן כיון דצריכה חליצה ע"כ עדיין לא מיקרי העברת התנאי:
בפירש"י ד"ה מהו כו' שלא יאמרו גירשה והחזירה כו' עכ"ל לכאורה ליכא נ"מ דכיון שגירשה הרי אסורה עליו אפי' בלא קידושין, מיהו לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות בחייבי לאוין רק בקידש ובעל חוץ מאלמנה לכהן גדול וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מאיסורי ביאה דין ב' א"כ עיקר הלעז שהחזירה דהוי איסור מלקות נמי:
בתוס' ד"ה ובנהרדעא כו' והא דאמרינן כו' ובפ"ב דכתובות גבי מעלין לכהונה כו' דמבטלין קלא כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר בפשיטות דהכא לקלא דבתר נישואין לא חיישינן, אלמא שאין מוציאין אשה מבעלה ע"פ הקול רק מקמי נישואין דלא היה לו לכונסה, וא"כ התם לפסול גברא דמי לקלא דבתר נישואין, וצ"ל דמ"מ לא מקילינן בכהונה משום מעלת יוחסין, וא"כ כיון דהא גופא חומרא לפוסלו בקלא מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו מקילין בסופו לבטולי קלא עכ"פ כיון דבתחילה נמי חומרא הוא טפי מבאשה:
בד"ה דורות אחרונים כו' אע"ג דבאלו נערות כו' ר"י ור' דוסא אמרו דבר אחד כו' עכ"ל איפשר לומר דבלא"ה כתבו התוס' שם דמן התורה שבויה לא הויא בחזקת בעולה רק משום גזירה שלא תינשא לכהן, וא"כ יש לומר ודאי בשבויה בתולה אין לחוש כיון שכונסה בחזקת בתולה ואם תינשא לכהן תאסר עליו דהא קיי"ל באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, א"כ מסתמא כשאינה בתולה לא תינשא לכהן לכן ס"ל דהיא בקדושתה, מיהו בשבויה בעולה מקדם בהא לא שייך סברא זו דהא בלא"ה בחזקת בעולה היא א"כ אין ראיה ממה שמחזקת עצמה לבתולה דאין לה לחוש דליכא לברורי, אלא דר' יהודה ס"ל כיון דבשבויה שהיתה בחזקת בתולה לא גזרו לכן ס"ל לענין קנס ג"כ הרי היא בקדושתה כיון שהחזיקה עצמה בחזקת בתולה, ור' דוסא ס"ל כיון דבשבויה בתולה ליכא למיגזר גם בשבויה בעולה לא גזרינן דהא ר' דוסא לא איירי בשבויה בתולה כמו ר' יהודה דמיירי לענין קנס, אבל בדברי רבי יהודה אינו מבואר שבויה בעולה א"כ מה שאמר דבר אחד היינו משום דר' דוסא שייכא בדרבי יהודה דכיון דאין להחמיר בבתולה גם בבעולה אין להחמיר, והשתא נראה דכאן אמר ר' יהודה דב"ש דס"ל בכתב לגרש פסלה מן הכהונה איפשר דב"ש לשיטתייהו דס"ל דלא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ פסולה לכהונה מדינא רק דב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר כיון דבגירושין שיש בהם ערות דבר פסולה לכהונה אמרינן לא פלוג להחמיר, א"כ קאמר שפיר דדורות ראשונים ב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר אפי' מגרשה בלא ערות דבר, ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל אבל ר' יהודה גופיה אינו מיקל רק בבתולה דאיכא טעמא כיון דמחזקא נפשה בבתולה מסתמא קושטא קאמרה דהא בכהן נאמן לאסרה ובישראל נמי נאמן להפסידה כתובתה והשתא דורות ראשונים דנו לא פלוג להחמיר ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל ודו"ק: ובהכי ניחא הא ב"ה נמי מיקל אע"פ שהוא מדורות הראשונים, וכן הקשה מהר"ם שי"ף, ולפמ"ש ניחא דב"ה לשיטתייהו שיכול לגרשה בלא ערות דבר א"כ אין מקום להחמיר כלל דרובא דרובא גיטין הם בלא ערות דבר, ודוק היטב:
בד"ה טרקסמון כו' ובערוך פירש טרקסמון מין ירק כו' דא"כ ה"ל למימר ירק סתם עכ"ל. תמוה לי דפשיטא דירק חייב במעשר כמפורש בפ"א דמעשרות רק אותו ירק ששמו טרקסמון פטור מן המעשר וקאמר שמכניסין אותו דרך פתחים כמו שמכניסין ירק טרקסמון שפטור מן המעשר אבל שאר ירקות ודאי חייבין במעשר כמפורש במשנה פ"א דמעשרות משנה ד', ונ"ל שצ"ל בתוס' דהל"ל פתח סתם, גם במ"ש וצ"ע אם דרך טרקסמון פטור אפי' מדרבנן אינו מובן, וצ"ל אם ירק טרקסמון כו', ותימא שלא הרגישו המפרשים בזה:
במשנה המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כו'. ויש לדייק למה לא נקט בפשיטות המגרש אשתו ונתייחד עמה, ואיפשר לומר מכאן סיוע למ"ש בש"ע סימן מ"ב דבעינן דוקא שיהיו יודעין שיש עדים א"כ בפונדקי מסתמא יודעין שיש עדים אבל בעלמא אפי' יש עדי יחוד מ"מ איפשר שהם לא ידעו והוי קידושין בלא עדים, אלא דמ"מ י"ל כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמרינן מסתמא ידעו שיש עדים, מיהו אין זה מוכרח די"ל דדוקא בידוע שיש עדים מסתמא בעל לשם קידושין, ובש"ע סימן קמ"ט מפורש וראו הוא והיא את העדים משמע דבעינן שידוע שראו את העדים שהעדים עצמם יודעים שראו אותם אבל אם העדים אין יודעין אם ראו אותם איפשר דלא חיישינן לקידושין דשמא לא ידע שיש עדים ויצרו תקפו ובעל לשם זנות ואפי' מודים שידעו שיש עדים איפשר דהוי כמקדש בלא עדים, גם יש להאמינם שלא נתכוונו לקידושין במיגו דאי בעו אמרו שלא ראו העדים ולא הוי קידושין, וצ"ע לדינא, ומתוך לשון הרשב"א שכתב אבל אם ראו אותן שנים מן החלון והם רואים ואין נראין לו אינה צריכה ממנו גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים הילכך כשבעל לשם זנות בעל, עכ"ל הרשב"א, ומשמע בלא נודע אם ראו אותן אמרינן מסתמא ראו מכח הך חזקה גופא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצ"ע, עמ"ש בע"ב: