גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף עד.
בתוס' בא"ד ומיהו י"ל שהיו מפרשים בהדיא שמהיום תהיה מגורשת כו' לאלתר עכ"ל וקשה פירוש זה למה וכי לא סגי במעת שאני בעולם, מיהו י"ל דבאומר מעת שאני בעולם צריך שיהיה הגט ברשותה סמוך למיתה אם נאבד או נשרף אינה מגורשת כיון דעדיין אין הגט מתחיל רק סמוך למיתה, א"כ בשלמא בשכ"מ לא נמשך זמן מועט עד יבורר אם יחיה או ימות אבל במלחמה שהיה זמן רב פירשו שיהיה הגט חל מיד שלא יצטרך להיות ברשותה ושלא תצטרך לשומרו, מיהו לפ"ז לא קשיא קושיית התוס' כלל די"ל דדוקא הכא בשכ"מ י"ל כוונתו סמוך למיתה כיון שמתברר בימים מועטים אבל במלחמה שאין גבול עד מתי תארך המלחמה בסתמא נמי פירושו מיד שלא תצטרך לשמור הגט ושמא ימחק באורך הזמן או יאבד, ולק"מ ודו"ק, מיהו לפיר"ת שהיו מגרשין לחלוטין ובצנעה שלא יקפצו עליהם אחרים קשה טורח זה למה מי לא סגי לגרש על תנאי, ודוחק לומר משום דלאו כ"ע בקיאים בדיני תנאי וצ"ע:
בא"ד מ"מ קשה דהא אילו לא נהרג אוריה היתה בת שבע אשת איש עכ"ל. אין זו קושיא דלא בא רק להתנצל שלא חטא אליבא דאמת, וגדולה מזו פירש"י בשבת דף נ"ו שביקש לעשות לשכב אצלה קודם שקיבלה גט, מיהו לפענ"ד א"צ לדחוק כדברי רש"י רק שביקש לעשות הוא באופן זה שהוא אמר לאוריה שישוב לביתו כדי שיתלה ההריון באוריה כמו שפירש"י בשמואל והנה אם היה בא לביתו אחר שנתן הגט על תנאי א"כ יש לחוש שפיר לביטול התנאי שאפי' לא יבא מן המלחמה יהיה הגט בטל וא"כ היה בו חשש אשת איש כדלקמן דף ע"ז ע"ב אבל אוריה שלא ביקש לשוב לביתו נשאר הגט בתוקפו, אלא דרש"י ס"ל בתנאי מעכשיו אין יכולין לבטל א"כ לא היה חשש כשיבא לביתו שאין יכול לבטל התנאי, ואם יקדשנה בביאה מחדש אין כאן חטא על העבר שעכ"פ גט הראשון קיים, עיין בספרי גט מקושר סוף סדר ג"ר, מ"מ יש לפרש ביקש לעשות לתלות העובר באוריה, וכפי המבואר בזוהר שלא קרב אליה אוריה א"כ היתה פטורה מן החליצה שלא כדת אם קידשה מחדש שהיו סבורין שיש לה זרע מאוריה, אבל מאחר שאוריה לא נתרצה לשוב לביתו והיה הגט ראשון גט ע"כ לא נעשה פתגם הרעה כלל, ודוק היטב:
בא"ד ומיהו זה י"ל דלאו דוקא כו' עכ"ל. עיין בפירש"י שבת דף נ"ו שפירש כן בהדיא דהתנאי היה על הכל אם ישבה, גם יש לפרש מה שפירש אם ימות דודאי התנאי היה אם לא באתי רק כיון דבריש כתובות אמרינן דיש אונס בגיטין רק שתיקנו להפקיע קידושין א"כ מעיקר הדין יש אונס ואילו התנה אם לא באתי ומת הוה אונס, לכן הוכרח להתנות אם ימות שלא יהיה בכלל אונס, ואף דגירש פן ימות במלחמה מ"מ פעמים שמת מעצמו או בדרך דלא שכיח אבל עיקר התנאי היה אם לא באתי וכמו שפירש"י בשבת, אלא שהוכרח להתנות אם ימות שלא יהיה טענת אונס:
אלא דקשיא לי דבקידושין דף י"ד ע"ב יליף דמיתת הבעל מתרת מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה, וקשה מנ"ל דילמא מיתת הבעל אינה מתרת אלא דמשום הכי פן ימות במלחמה כותב לה גט על תנאי אם ימות דהא במיתה ליכא היתירא וע"כ כותב לה גט וא"כ איש אחר יקחנה בשביל הגט אבל לא בשביל המיתה דמיתת הבעל אינה מתרת אם כן מסתמא כתב לה גט על תנאי וצ"ע, ולפמ"ש יש ליישב מדקפיד קרא פן ימות במלחמה כי אם גירש על תנאי יש לו לחוש שמא לא ישוב ע"י שלא יודע מקומו או נשבה כמו שפירש"י בפ' במה בהמה, וא"כ ה"ל למימר פן לא ישוב מן המלחמה, אלא ודאי קרא לא איירי בגט על תנאי רק המיתה עצמה מתרת, ואי איפשר שתהיה מותרת רק ע"י המיתה ודו"ק:
בא"ד ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי בצינעה כו' עכ"ל. מ"ש בצינעה מבואר בתוס' כתובות שלא יקפצו עליה, וכבר כתבתי דקשיא הא גופא אמאי לא נתנו גט על תנאי אם לא יבא מן המלחמה, ואיפשר דלפעמים נשבה ואנוס הוא וא"כ תתעגן ותיתיב, מיהו אכתי קשה הא יכול להתנות אפי' אשבייה וכדומה כל שלא יבא לזמן פלוני יהיה גט, גם קשה מה הועילו שלא יקפצו עליה והרי היא יודעת שנתגרשה ואם תיטב בעיניה שתינשא לאחר היא תודיעהו, וצ"ל דכל זמן שאין ידוע אין קופצין עליה ולא ידעה שאחר רוצה לכונסה, ומה שהקשה הפני יהושע לפירש"י לעיל דאם עמד חוזר א"כ אפי' בלא תנאי אם בא מן המלחמה הגט בטל לרב הונא דגיטו כמתנתו דאדעתא דהכי לא נתן הגט, ונראה דלק"מ דבשלמא שכ"מ שיוודע אם יחיה או ימות איכא אומדן הדעת שאם יעמוד לא יהיה גט אבל במלחמה שכתב לה הגט שלא תתעגן ע"כ בכל אופן גירש דאל"כ תיעגן ותיתיב פן יבא אח"כ ושמא נתעכב לפי שעה או נשבה וא"כ לא היה הגט מועיל כלום וע"כ גירש לחלוטין שלא תבא לידי ספק ואין כאן אומדנא כיון דאין גבול מתי יבא מן המלחמה לכן אין כאן אומדנא כלל לבטל הגט אף אם חזר מן המלחמה ודו"ק:
אלא דקשיא לי א"כ למה סיבב דוד הריגת אוריה כיון שנתגרשה בגט גמור, ואי משום שהיה בצנעה הא בת שבע עצמה ידעה שנתגרשה ומסתמא גילתה לו שנתגרשה וא"כ אפי' אוריה חי יכולה להנשא לכל גבר דתיצביין, ואיפשר לומר שכפי המבואר בגמרא סנהדרין פ' בן סורר דבת שבע היתה קטנה, וי"ל שנתגרשה ע"י אביה והיא בעצמה לא ידעה אם נתגרשה וגם דוד לא ידע אם אביה קיבל גיטה לכן סיבב הריגת אוריה, וא"ש בזה ג"כ ביקש לעשות ולא עשה היינו לפי כוונתו לא ידע בבירור שנתגרשה, ואף דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו מ"מ מן הכלל אינה יוצאה מחזקת אשת איש עד שיוודע לו שנתגרשה, מיהו זה אינו רק לפירש"י ביבמות דף ק"ט דקטנה נשואה אביה מקבל גיטה, אבל לשאר פוסקים איפשר שבת שבע לא היתה נשואה כי לא קרב אליה כמ"ש בהקדמת הזוהר:
ובהכי ניחא דאמר את אוריה הכית בחרב בני עמון ואת אשתו לקחת לך לאשה, ובפני יהושע דייק דה"ל להקדים לקוחי בת שבע שקדמה להריגת אוריה, מיהו נראה דלאו דיוקא הוא זה דהקפידא על שלקחה אחר הריגת אוריה לאשה גמורה, מיהו בתוס' שבת דף נ"ו דייקו מאי האי דקאמר ליקוחין יש לך בה אפי' חטא מ"מ יש לו בה ליקוחין דהא אנוסה היא, גם קשה אחר שהנביא הוכיחו איך איפשר אתי לצעורי' נחומי קא מנחם ליה לומר שלקוחין יש לך בה ואין זה מגדר התוכחה, ולפ"ז ניחא דלא הוכיחו רק על הריגת אוריה לחוד שהיה לך לדונו בסנהדרין אבל התחבולה שיהרג כדי שישא אשתו הוא ללא צורך כי אפי' בחיי אוריה היה לך בה ליקוחין כיון שגירשה, א"כ בחנם סבות הריגת אוריה שלא ע"י סנהדרין, והוכיחו גם בזה כי ליקוחין יש לך בה לפי האמת כי אילו ידע שנתגרשה י"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיה יכול לבעול לבת שבע לשם קידושין כמו שדעת מקצת הגאונים, ואף דהרמב"ם השיב עליהם דלא אמרו כן אלא באשתו שגירשה כמ"ש בפ"י מ"מ היינו בסתם בני אדם אבל באיש קדוש כאדונינו דוד שלא בא לו רק לנסיון ודאי בהיתירא הוה ניחא ליה רק לפי שלא ידע שנתגרשה לא נתכוין לקידושין אבל באמת נתגרשה ע"י אביה לכן אמר את אוריה היה לך לדונו בסנהדרין ואת אשתו שבאת עליה דרך זנות ולא נתכוונת לקידושין דבאמת ליקוחין יש לך בה, וא"כ לחנם באו גם שניהם הריגת אוריה וגם כוונת הזנות באשת איש והיית יכול להנצל משניהם, ובהכי ניחא דקאמר שביקש לעשות לפי מחשבתו לא בא עליה לשם קידושין רק באיסור אשת איש שחשב שלא נתגרשה ובאמת נתגרשה, ודוק היטב:
בגמרא מאי איכא בין ר"מ לר' יוסי. קשה הא נ"מ טובא דלר"מ בפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר הוי ודאי קידושין אם מת אח"כ ואין קידושין אחרים תופסין בה ולר' יוסי הוי קידושי ספק ואם קידשה אחר הוי ספק קידושין לשניהם ואסורה לשניהם, וגם נ"מ לענין מעשה ידיה ומציאתה לר"מ ודאי שלה הם ולר' יוסי ספיקא הוא, מיהו י"ל מספיקא נמי שלה הם מ"מ לענין הפרת נדרים נ"מ דלר"מ אינם מופרים ולר' יוסי ספק, מיהו י"ל מספיקא נמי אסורה, תו קשיא לי נימא נ"מ באבד הגט או נתקרע דלר"מ אינה זקוקה ליבם דנתגרשה למפרע אבל לר' יוסי שמא כוונתו שיהיה גט סמוך למיתה ואז אין הגט בעולם דלר' יוסי צריך שיהיה ברשותה ולמה אמר לענין אשם תלוי שאינו נוהג שלא בזמן הבית:
בתוס' ד"ה ר' יוסי כו' ולא בעי ר' יוסי חתיכה משתי חתיכות כו' עכ"ל. צ"ע דלטעמא דבעינן איקבע איסורא וכאן נמי איתחזק איסורא דאשת איש וכמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ב:
במשנה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז כו'. איפשר דנקט מספר מאתים זוז שהוא כתובת בתולה, וא"כ י"ל דסגי שתמחול לו הכתובה דהפוכי מטרתי ל"ל שתתן לו ושתחזור ותגבם ממנו קמ"ל ותתן דוקא לא שתעמוד בשלה דהא יכול להגבותה קרקע בכתובתה לשיטת התוס' דכתובת אשה אפי' מיניה לא גביא ממטלטלי וליכא הפוכי מטרתי, מיהו לפ"ז לדידן דגביא מתקנת הגאונים ממטלטלי היה איפשר לומר שדי בנכיון הכתובה, וי"ל דמ"מ כיון דלצעורה מכוין בעינן קיום התנאי שתתן לו דוקא, וכן אפי' לר"מ דכתובה גביא ממטלטלין קמ"ל דלא סגי בלא שתתן לכן נקט ה"ז מגורשת ותתן, אלא דיש לדייק בשלמא לרב הונא דהגט חל מעכשיו שפיר שייך ה"ז מגורשת מיד ותתן לקיומי תנאה אבל לרב יהודה דס"ל לכשתתן א"כ קשה איך נקט ה"ז מגורשת הא עדיין לא נתגרשה כלל וה"ל למימר ה"ז מגורשת כשתתן, ודוחק לומר דפליגי בגירסא דמתני', ועמ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן ל"ח ליישב שם בקידושין דר"ה ור"י לשיטתייהו אזלי, ואיפשר לומר דהא בלא"ה קשה לרב יהודה הא דתנן באמר מכאן ועד שלשים יום נתנה לו תוך שלשים יום מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, וקשה לרב יהודה דס"ל דאין הגט חל רק כשתתן א"כ קשה אי אמרינן נתינה בעל כרחה לא שמה נתינה ע"כ תתן מדעתו, א"כ אפילו לאחר שלשים יום כיון שהבעל נתרצה וקיבלם אמאי לא יהיה הגט מזמן הנתינה דהא עכשיו מרוצה שתתגרש ותתגרש עכשיו כשתתן, דבשלמא לרב הונא י"ל שאין הגט בעולם עוד ובעי לקיומי תנאה שתתגרש למפרע, אבל לרב יהודה ע"כ הגט בעולם א"כ תתגרש מזמן הנתינה כיון שהבעל מקבלם ונתרצה בגירושין, וצ"ל דכבר נתבטלה נתינה ראשונה של הגט כיון דלא קיימה תנאה ואם באת להתגרש מחדש צריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, א"כ י"ל דשפיר קמ"ל ה"ז מגורשת מיד היינו שהנתינה חלה לשם גירושין ותתן לקיומי תנאה, מיהו אכתי איכא למידק דהא בקידושין נמי איתא כה"ג אם לא נתן לה תוך שלשים אינה מקודשת, וקשה אם נתרצית בקידושין אמאי אינה מקודשת בפרוטה הראשונה שנתן לה דלא דמי למלוה דהא בתורת קידושין אתו לידה, ואיפשר שמכאן הוכיח הרמב"ם דלענין קידושין נתינה בעל כרחה שמה נתינה, וא"כ י"ל דבמתני' דלא נתן לה תוך שלשים אינה מקודשת היינו כשאינה מרוצה ליקח המעות לא הוי נתינה, מיהו הא ליתא דכיון דלא הוי כאומר מעכשיו א"כ בלא נתרצית יכולה לחזור אפי' אי נתינה בעל כרחה שמה נתינה הא כשאינה רוצית לקבל הרי היא חוזרת מקידושין וכן כאן אם הוא אינו רוצה לקבל הוי חזרה מעיקר הגט ואפי' למ"ד שמה נתינה אין הגט כלום, וצ"ל גם בקידושין דכיון דלא נתן לה תוך שלשים יום כפי התנאי א"כ פרוטה ראשונה מלוה בידה ולא מיקדשא או איפשר שהם מתנה בידה כיון שעבר התנאי וליכא קידושין אא"כ נתרצית שתתקדש במעות שנותן לה עכשיו אבל פרוטה ראשונה מתנה בידה כמ"ש הר"ן ר"פ האומר במקדש לאחר שלשים יום וחזר בו הוא, ואיכא נ"מ גם לדידן בתנאי אם שאינו כמעכשיו דנתבטלה נתינה ראשונה ואינה מגורשת אפי' מכאן ולהבא, ודוק היטב, ועיין בקידושין דף מ"ו ע"ב גבי מעות בעלמא חוזרין, ואיפשר דצ"ל לה הא גיטיך כדלקמן דף ע"ח לרבי ובנתינה לאחר ל' צ"ל הא גיטיך:
בגמרא מאי בינייהו ויש לדקדק לפי שיטת הגאונים דהיכא דאמר מעכשיו לא צריך כפילות תנאי ושום ענין דיני תנאים א"כ י"ל נ"מ בלא כפליה לתנאיה דלר"ה דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת, ולר"י דס"ל דלאו כמעכשיו דמי א"כ בלא כפליה הוי תנאי בטל ומעשה קיים ואפילו לא נתנה מגורשת, מיהו לפמ"ש התוס' לקמן דגם לרב יהודה מספקא ליה אם על מנת כמעכשיו דמי א"כ גם לרב יהודה בלא קיימה התנאי אינה מגורשת דשמא כמעכשיו דמי ובעינן קיום התנאי:
ועפ"ז שפיר יש לסייע להגאונים שסוברים בעל מנת לא בעינן משפטי תנאי כיון שלא הוזכר במשנה כפל בשום מקום וגם נזכר מעשה קודם לתנאי לפירוש המפרשים ומכללן רש"י לקמן דף ע"ה דהזכרת המעשה קודם לתנאי נמי מיקרי מעשה קודם לתנאי, אלא דבתשובה כתבתי דלא יתכן להביא ראיה מזה להגאונים דאכתי תיקשי לרב יהודה דלא ס"ל דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אמאי לא נזכרו משפטי התנאי במשנה, ולפמ"ש ניחא דודאי גם לרב יהודה הרי פשטא דלישנא דתני ה"ז מגורשת ותתן משמע דמגורשת מיד אלא דר"י לא פליג רק היכא דהוה תנאי אינו קיום התנאי רק כשתתן, וכוונת ר"י כשתתן הוא דהוי קיום התנאי אבל מעיקרא לא מיגרשא מכח קיום התנאי, ומ"מ מתני' מתפרשא שפיר ה"ז מגורשת מיד ותתן והיינו כשתתן מגורשת מיד ממנ"פ דאם ע"מ כמעכשיו דמי א"כ ממילא מגורשת למפרע ואם לאו כמעכשיו דמי א"כ ממילא התנאי בטל משום שלא כפל התנאי ומגורשת אפי' לא נתנה כלל, וא"כ א"ש לשון המשנה גם לרב יהודה כפשוטו אלא דפליגי אימת נקרא קיום התנאי בבירור ס"ל לר"י לכשתתן הוי קיום התנאי בבירור ומתני' מכח ממה נפשך מגורשת למפרע כשתתן, ולא קאמר נ"מ בנתקרע הגט או אבד היינו כשהתנה כדין תנאי גמור אז לר"י לא מהני בנתקרע, אבל במתני' איירי בלא כפל וגם הקדים מעשה לתנאי כפשט המשנה ובהא ודאי אף דקיום תנאו לא מיקרי רק כשתתן מ"מ מגורשת מיד מכח ממה נפשך דאי ע"מ כמעכשיו הרי מגורשת למפרע ואי לאו כמעכשיו מגורשת מצד שלא כפל או הקדים מעשה לתנאי, וא"כ במשנה א"ש הפירוש שמגורשת ומקודשת מיד מכח ממנ"פ, ודוק היטב, וכ"כ בחידושי להלכות קידושין סימן ל"ח ס"ק ט"ז ראיה להגאונים גם ישוב קושיית התוס' בקידושין לקמן:
שם איכא בינייהו שנתקרע הגט. עיין בפני יהושע שהאריך למה לא נימא זמנו של שטר מוכיח עליו ומעכשיו קאמר, ואני אמרתי דלא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו רק בתנאי שבשב ואל תעשה כגון אם מתי או אם לא באתי שלא בא להכריח על קיום התנאי אמרינן מסתמא מעכשיו קאמר והתנאי מתקיים ממילא, אבל בדבר שמתנה להכריח על קיום התנאי כדי שיתקיים המעשה לא נאמר דמעכשיו קאמר אם לא פירש דכיון שבא להכריח שתקיים התנאי י"ל דניחא ליה שלא יחול מיד כדי שתוכרח לזרז עצמה בקיום התנאי פן יחזור בו קודם שתקיים, אבל אם התנאי מעכשיו אימת שתקיים הוי גט למפרע ולא מזדהרא כ"כ בקיום התנאי:
ובאמת מכאן מודעא רבה למ"ש בתשובה דהא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו במידי דסתמא נמי דעתיה למעכשיו אלא דלא מהני כיון שאינו מבואר בדבריו בפירוש ואין כח בשטר לקנות מאחר שכתוב לאחר מיתה אמרינן דמצרפין הזמן דליהוי כאילו פירש בדבריו כיון שכל האומר אם לא באתי אין לו קפידא שיחול הגט דוקא מזמן יב"ח וכן בכותב נכסיו לאחר מיתה מסתמא אין כוונתו שיהיה דוקא לאחר מיתה ואהני זמן השטר שיוכל לקנות על ידו מעכשיו, וכן באם לא באתי אף שלא פירש מעכשיו כוונתו מסתמא שיחול הגט אפי' ימות בתוך הזמן אלא כיון שלא פירש אין כח שתקנה עצמה יותר ממה שפירש לכן בעינן זמנו של שטר מוכיח אבל בדבר שאין כוונתו כפשוטה שיחול מעכשיו לא אזלינן רק בתר פירושו, עמ"ש לעיל דף ע"ב בארוכה, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה איכא בינייהו שפשטה ידה כו' ולעיל גבי גט הוה מצי למימר נמי שפשטה ידה כו' עכ"ל והקשה המהרש"ל הא לקמן כתבו התוס' דגם לרב יהודה מספקא ליה א"כ צריכה גט משני, ואיפשר ליישב ע"פ מה שנסתפק במשנה למלך באמר לשליח לקדש לו אשה וקידשה ספק קידושין אי הוי עיוות בשליחות והשליחות בטל, א"כ איכא שפיר נפקא מינה בפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר שהיה שליח לאחד, א"כ לרב הונא דהוי ודאי קידושין ליכא עיוות אבל לר"י מספיקא בטל השליחות וא"צ גט משני כלל וא"ש, גם איפשר בכולהו קידושי ספק כגון בפחות מש"פ דחיישינן שמא ש"פ במדי וכן בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוא איפשר לר"י לא חיישינן לאצרוכי גט דהוי ס"ס ולר"ה ליכא רק חד ספיקא ודו"ק, גם לפי מה שמבואר באה"ע סימן נ' דבקידושי ספק וגירשה הקידושין חוזרין, עמ"ש שם בחידושי לקיים פסק המחבר, א"כ איכא נ"מ לרב יהודה הקידושין חוזרין משא"כ לרב הונא ודו"ק:
בא"ד וה"נ הוה מצי למימר שנקרע שטר קידושין כו' עכ"ל. מ"ש המהרש"א דבקידושין בנקרע שטר קידושין מדמו התוס' לנאבדו הוא תמוה בעיני דודאי קידושי שטר דמיין לגט ממש, ואיפשר כוונתו דיש לומר אנייר שמא ש"פ במדי והוי לעולם ספק דבכסף אפי' נתאכלו המעות מקודשת ודו"ק, ועמ"ש באה"ע סי' ל"ח ס"ק י"ז:
בגמרא ואי אשמועינן גבי קידושין משום דלקרובה קא אתי. ויש לדקדק לפי שיטת הגאונים דבעל מנת לא בעינן משפטי התנאי א"כ אי אמרינן ע"מ לאו כמעכשיו כשלא כפל התנאי או שהקדים מעשה לתנאי א"כ התנאי בטל והמעשה קיים, א"כ כיון די"ל לקרובה קא אתי אדרבה אי ע"מ לאו כמעכשיו הוי קרובה טפי דהתנאי בטל והמעשה קיים, עמ"ש באה"ע סימן ל"ח ס"ק ט"ז בזה שכתבתי מזה סייעתא לדברי הגאונים דודאי מתני' מיירי ביש בו דיני תנאי כמ"ש הרא"ש, אלא שלא חש לפרש בדיני תנאי כמ"ש הרא"ש והר"ן, אלא מ"מ יש מציאות בלשון המשנה הדין גם בלא כפל ואם פירש דיני תנאי באמת איירי בכפל וגם הקדים תנאי למעשה ולא רמז התנא רק שיש מציאות ללשון זה, ע"ש ודו"ק:
שם ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת כו' לא נתנה זקוקה ליבם. ויש לדקדק דלקמן בע"מ שתשמשי את אבא ומת הוי גט כמבואר במשנה דף ע"ה ע"ב, אלמא דדוקא כל זמן שצריך במשמע, וא"כ במת ליהוי גט אע"ג דלא נתנה כיון שא"צ עוד, ואי משום דלצעורה קא מכוין נימא גם לקמן לצעורה קא מכוין, מיהו לרבנן י"ל דעל מנת שתתני לי מאתים זוז הוי כאומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים, אלא דאכתי קשיא לרשב"ג דמשמע אי הוה ס"ל לי ולא ליורשי לא הוה קיום התנאי הא רשב"ג ס"ל בעכבה שאינה הימנה הוי גט, ועיין מה שחילקו התוס' לקמן בד"ה מכלל, ועמ"ש שם בס"ד:
שם ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי. התוס' בקידושין הקשו דילמא לכ"ע לי אפי' ליורשי ופליגי בע"מ אי הוי כמעכשיו או לא ולת"ק לא הוי כמעכשיו, ותירצו כיון דלרב יהודה נמי ספק הוא ומשמע דמתיבמת אם תרצה, וכיון דספק הוא לא תתייבם שהרי אם תתן לאחד מן הקרובים יהיה הגט למפרע, ומ"מ יש לדקדק דנימא דמשום הא גופא ס"ל לת"ק דלי דוקא קאמר והיינו משום דאף אם תתן ליורשים לא תיפטר מן היבום א"כ מסתמא לא תתן ליורשים שלא יועיל לה ליפטר מן היבום לכן ודאי לא נתכוין רק שתתן לו, אבל רשב"ג דס"ל דפטורה בהכי מן היבום שפיר אפי' יורשיו בכלל, והנלע"ד בישוב קושיית התוס' דס"ל להש"ס בפשיטות דבלשון לי אין להעמיד שתתן ליורשים, רק לרשב"ג לשיטתיה דס"ל בעכבה שאינה ממנה הוי גט ובאמר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הוי גט והיינו משום דנתכוין להרווחה והא לא צריך א"כ גם כאן ה"ל להיות גט אפי' לא נתנה כלום דהא לא צריך, וצ"ל רשב"ג לשיטתיה דס"ל להרווחה קא מסתמא ניחא ליה נמי בהרווחה דיורשים לכן נותנת ליורשים, והא דלא אמרינן בע"מ שתשמשי את אבא שתשמש ליורשים היינו דשם ודאי אין המשמעות רק הרווחה דאביו, משא"כ לרבנן דס"ל גם בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת דאינו גט אלמא עיקר כוונתו לצעורה א"כ פשיטא לן דלי קאמר ואין היורשים בכלל דהא במת ודאי אין ראוי שיהיה גט שהרי אינו בכלל לי, אבל לרשב"ג אע"ג דאינו בכלל לי כיון דהעכבה אינה ממנה שפיר ה"ל גט רק שיש לחוש שנתכוין להרווחה דיורשים לכך נותנת ליורשים ג"כ ודו"ק: