גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו · דף עב.
בתוס' ד"ה ומשום כו' הוה מצי לשנויי כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי קושיא הנ"ל עד שיאמר אמרו לסופר לא קשיא כל כך די"ל דכיון דאמר אמרו כשר הוי כממנה שליח שלא בפניו, א"כ היינו שיאמר לסופר דאע"פ שלא אמר לסופר פה אל פה י"ל דעד שיאמר לסופר היינו אפי' ע"י אחר שיכתוב הסופר, לאפוקי רישא שהם עצמם אמרו לסופר שלא מדעת הבעל י"ל דהיינו אמרו לסופר, מיהו נראה דזה תליא אם אמרו לסופר כשר לכתחילה שפיר י"ל דהיינו שיאמר לסופר אפי' ע"י שלוחו אבל אם אמרו כשר ולא תעשה אין לפרש בלשון המשנה שיאמר אמרו אפי' על ידי אחר דודאי משמע מתני' באומר לסופר כשר לכתחילה אלא דפריך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה, אפילו אי אמרו כשר ולא תעשה, מ"מ הדיוק הוא דעד שיאמר לסופר משמע בטל או פסול כמ"ש בפני יהושע, לכן משמע ליה דבלא אמר לסופר כמו במשנה בטל הוא אבל אם אמרו כשר לכתחילה לא קשיא הקושיא עד שיאמר אמרו דהיינו הך דיאמר לסופר הוא או ע"י אחרים, והשתא פריך ממנ"פ עד שיאמר אמרו מיבעי ליה וע"כ תאמר דאמרו נמי בכלל שיאמר לסופר א"כ אפי' לכתחילה כשר, וא"כ נפיק מיניה חורבא, ושתי הקושיות בדרך ממנ"פ, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק, ועיין בסמוך:
בגמרא עד שישמעו קולו כו' לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו וקשה אפי' לא הוה נקט רק עד שיאמר נמי הוה משמע דאמרו לא מהני כדדייק לעיל ממתני', ומכאן ראיה למ"ש בסמוך דממתני' ליכא ראיה כ"כ די"ל ע"י אחר נמי נקרא אמירה:
בתוס' ד"ה קולו כו' וי"ל כו' כיון דקים לן שמתרצה כו' כמו תן גט זה לאשתו כו' עכ"ל הלשון מגומגם, דהא באמר אמרו ודאי קים לן שמתרצה א"כ הוי לו זכות ואמאי לא יועיל, אע"כ בעינן שישמעו מפיו, ונראה כוונתם דודאי בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב ליכא הוכחה כ"כ שהוא בר דעת דהא פליגי ביה רשב"ג ורבנן, אלא דרשב"ג ס"ל דדעת זה חשיב דעת גמורה ורבנן פליגי, ובשמיעת קולו ודאי הוי דעת גמורה שרוצה לגרש, אבל בחרש ליכא מזה ראיה גמורה כמו בפקח בקולו לכן נקט קולו שיהיה מבורר כמו קולו, ובאילם הרכנה נמי מבוררת היא כמו קולו וליכא נ"מ בקולו בפירוש או במבורר כמו קולו רק צריך לשמוע מן הבעל עצמו והרכנה נמי הוא מן הבעל עצמו:
אחר כתבי כל הנ"ל עיינתי בפני יהושע שהאריך להשנות הדברים הנאמרים במשנה להקשות איך איפשר שצריך כתיבה וחתימה, ולדעתי כבר יצאתי ידי חובתי במ"ש במשנה דודאי פסול חתימה אינו אלא דרבנן ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש שהקשה בפני יהושע על מה שנסתפקו באומר אמרו איפשר שגם לר' יוסי אינו אלא פסול דרבנן וכתב דלא דייקו הגדולים דא"כ מאי פריך לעיל מי מודה ר' יוסי באומר אמרו מהא דחתם סופר, ומאי קושיא הא אומר אמרו אינו אלא פסול דרבנן ונסתפק שפיר אם כתב הגט כאומר אמרו אין כאן רק פסול דרבנן ולא תצא, ואני אומר דלא קשיא כלל דודאי לפירוש התוס' דלכך כתב הגט נעשה כאומר אמרו היינו משום דחתם סופר ועד פסול לכן מסתמא נתכוין שיאמרו לאחרים ויכתבו, א"כ משמע דאי ליכא הוכחה אמרינן שנתכוין לכתיבה וגם לחתימה, וא"כ אי אמרו פסול מדרבנן א"כ תו ליכא הוכחה כיון דלא סגי שלא יופסל מדרבנן, א"כ ממילא אין להסתפק שכיוון רק לכתיבה או לחתימה שהרי גם באמרו יופסל מדרבנן א"כ אינו מרויח באמרו דכתב סופר ועד נמי אינו אלא דרבנן וגזירה בעלמא, וא"כ נקטינן כפשטיה שכיוון לשניהם לכתיבה ולחתימה וממילא בטל הוא מן התורה, וזה ברור לפירוש התוס', ואפי' לפירש"י שפירש מדלא קפיד אכתיבה י"ל ודאי אם הכתיבה כשר ע"י אמרו י"ל דלא קפיד אכתיבה, אבל אי איכא פסול באמרו אפי' פסול דרבנן מהיכא תיתי נאמר דלא קפיד דאדרבה י"ל מסתמא רוצה שיהיה הגט כשר, ועיין לעיל מ"ש במהדורא קמא דלפירש"י לא מיקרי מילי דאסיק אדעתיה שיאמרו לאחרים, וא"כ אם פסול מדרבנן ודאי לא אסיק אדעתיה א"כ ממילא נקטינן כתובו לא הוי כאמרו כלל דהוי בכלל מילי כיון דלא אסיק אדעתיה שיאמרו לאחר כיון דפסול מדרבנן עכ"פ א"כ ממילא בטל מן התורה, ובלא"ה הרי כמה פוסקים ס"ל דגם בפסולי דרבנן תצא רק בג' גיטין לא תצא, וא"כ אין לפשוט הספק אי אמרו פסול מן התורה ולק"מ, ודוק היטב:
גם מה שתמה על הפוסקים שפסקו כשמואל דאמרו כשר אף דמברייתא דהכא דייק רב אשי דאמרו פסול א"כ למה לא פסקו כרב בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דס"ל כרשב"ג, וי"ל דברייתא דהכא כרבנן, ונראה דיש לחלק בכמה גווני, חדא דאי אמרינן כשר ולא תעשה י"ל דר' יוסי גופיה מודה באומר אמרו, מיהו ע"ז קשה ברייתא דהכא אמאן תרמיי', מ"מ י"ל דס"ל כולהו אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה ע"כ נ"מ לענין אמרו, משא"כ בחרש דלא מצינו רק רב לחוד, גם כיון דרב כרשב"ג ה"ל לרב לומר הלכה כרשב"ג וע"כ רב גופיה לא שמיעא ליה הברייתא דרשב"ג פליג עם ת"ק, וא"כ איכא למימר אי שמיעא ליה לרב דחכמים פליגי ארשב"ג הוי פוסק כרבים ונקטינן ממילא הלכה כרבים וכברייתא דהכא וסתמא דש"ס לאפוקי מדרב:
במשנה זה גיטך אם מתי כו'. והקשה הפני יהושע ממנ"פ אי לא כפליה לתנאיה ה"ל למימר תנאי בטל ומעשה קיים ואי כפליה לתנאיה הא כתב המ"מ בפ"ט מגירושין לדעת הרמב"ם בכפליה לתנאיה מחיים משמע וכן הקשה בלח"מ פ"ט מגירושין דין כ', ותירצו דאם משמע לאחר מיתה ולא הוי תנאי רק גט לאחר זמן, וקשה דא"כ בכל תנאי אם נימא שהוא לאחר זמן ל"ל הכפל, ובהך דינא שכתב הרמב"ם שם דין ז' הרוצה לגרש על תנאי כגון שיאמר אם לא באתי מכאן ועד ל' יום וכו' וכתב תנאי כפול, משמע באם לא באתי לחוד כיון דלא כפל תנאי בטל ומעשה קיים, וקשה נימא שתולה בזמן שאמר אם לא באתי מכאן עד ל' יום יהיה הגט בזמן ההוא ולא יצטרך כפל כלל, לכן נראה דהכא אמרינן דוקא אם מתי לאחר מיתה משמע והוא ע"פ מה דמבואר לקמן ע"ב גיטו כמתנתו אם עמד חוזר הרי דאומדן הדעת הוא אפי' נתן הגט בסתם אין דעתו לגרש רק מפני פחד מיתה לכן אם עמד חוזר, וא"כ י"ל מה"ט גופיה ס"ל להש"ס דאם מתי לאחר מיתה משמע דאם כוונתו בלשון תנאי ובתנאי שאינו כפול תנאי בטל ומעשה קיים ואתה צריך לומר שגירש לחלוטין וזה אי איפשר שאפי' גירש בסתם סתמא לאחר מיתה קאמר שאינו רוצה לפוטרה בגט רק אם ימות שלא תיזקק ליבום, א"כ אי איפשר לומר שנתכוין לתנאי דהא בתנאי שאינו כפול דמעשה קיים ע"כ הסברא כיון שלא חיזק תנאו אינו מקפיד על קיום התנאי והא קים לן דאינו רוצה לפוטרה רק שלא תיזקק ליבום, אבל אם יחיה רוצה שתהיה אשתו, משא"כ בכפליה לתנאיה שפיר לא נפיק מלשון תנאי כיון דאין הגט חל רק אם ימות משא"כ בשאר תנאי אם לא באתי ממילא לא נפיק מלשון תנאי כמו בבני גד ובבני ראובן שנאמר אם יעברו וכו' ולא אמרינן שהוא קביעות זמן כיון שאין האומד מצד עצמו כמו שכאן האומדנא אפי' גירש לחלוטין לא גירש רק כשימות, ואף דברמב"ם דין י"ג איתא הך דינא גם בבריא שהתנה אם מתי מ"מ כיון שהזכיר מיתה הוי כמו מצוה מחמת מיתה שיש ג"כ אומדנא דדוקא בשביל יבום גירשה לכן לא תלינן שהוא לשון תנאי שאינו כפול כדי לקיים הגט מיד, אבל בשאר התנאים בלשון אם לא נתלה בקביעות זמן, כן נ"ל לדעת הרמב"ם:
מיהו נראה דזה אינו רק לשיטת הרמב"ם דבתנאי מעכשיו אין צריך כפילות, אבל לשיטת הרא"ש דגם במעכשיו בעינן כפול א"כ גבי מהיום אם מתי איירי נמי בכפל תנאי א"כ דון מינה דברישא נמי בכפל ואפ"ה אמרינן דלאחר מיתה משמע, ואיפשר דהרמב"ם הוכיח מכאן דבמעכשיו א"צ לתנאי כפול דאי אמרינן גם במעכשיו בעינן תנאי כפול א"כ מתני' בדכפליה לתנאיה וא"כ רישא נמי בכפליה לתנאיה א"כ קשה איך איפשר לומר דאם מתי לאחר מיתה משמע א"כ ל"ל הכפל הא בגט לאחר זמן א"צ משפטי תנאי כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט מגירושין, א"כ מדכפליה ודאי מחיים משמע, אע"כ איירי בלא כפליה והשתא תיקשי מעכשיו אם מתי הא לא כפליה לתנאיה וה"ל מעשה קיים בכל גווני, אלא ודאי במעכשיו א"צ כפל וכולה מתני' בלא כפל, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה מהיום כו' כתב ר"ת כו' אם מת בו ביום לא ידענא מאי אדון בה עכ"ל. אין להקשות מאי פריך בגמרא אהא דאמר רב הונא חולצת נימא דקאי אמת בו ביום די"ל בזמן הש"ס לא מספקא ליה כלל מהיום אי שחל מיד וא"צ אפי' חליצה או שבסוף היום הוא דחל ואפי' חליצה לא בעי', ועיין בספרי גט מקושר מה שהקשיתי על סברא זו, ונראה דלסברת ר"ת צריך שיהיה הגט ברשותה עד כלות היום כיון דלא התחילו הגירושין עד סוף היום, גם דחוק לפרש דמהיום אינו דומיא דמעכשיו:
בפירש"י ד"ה ורב הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב הזמן בשטר המתנה עכ"ל. בפנ"י האריך להקשות הא הזמן צריך בגט משום תקנת חכמים לכתוב זמן בגט וביקש לומר דבגט שכ"מ א"צ זמן כלל, וגם הקשה כיון שאינה מתגרשת מיד א"כ ה"ל גט מוקדם אם כתוב הזמן בגט, ובאמת כבר הרגיש המהרש"א בכתובות בזה ותירץ דה"ל לכתוב שנה או חודש, ועיין מ"ש בחידושי כתובות שם, ומ"מ מה שהאריך בפני יהושע להקשות בגט על תנאי למה כותבין זמן הא ה"ל מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן, ולפענ"ד לק"מ דאדקשיא ליה דהוי מוקדם תיקשי בפשיטות כיון שאין התנאי כתוב בגט א"כ ניחוש שתאמר שנתגרשה בלא תנאי ואיך משכחת לה שיגרש על תנאי, וכן בשכ"מ שמא יעמוד ותאמר שנתגרשה סתם, אלא נראה דמסתמא עליה דבעל לברורי ולהעמיד עדים על כך כדי שלא תכפור בו, וכיון דכשהבעל מגרש על תנאי מסתמא מעמיד עדים שיבורר הדבר לא חיישינן כלל שתאמר שנתגרשה קודם כיון שיתברר שהיה תנאי בגט מסתמא יתברר האמת, ובזה ניחא דגם בעל תנאי תיקנו זמן דאי לא היו מתקנין זמן בעל תנאי היה יכול לחפות ולצוות לעדים שיכתבו לו גט על תנאי כדי שלא יכתבו בו זמן ויוכל לחפות עליה, וכן משום פירי יכול להערים שרוצה לגרש על תנאי שיכתבו בלא זמן כדי שלא יפסיד הפירות משעת חתימה, וגם בשכ"מ תיקנו זמן דאם ירצה לחפות יאמר לעדים שיכתבו לו גט שכ"מ וכי על העדים רמיא לבודקו אם הוא בריא או שכ"מ לכן לא פלוג ותיקנו בכל גיטין זמן. ולא קשה מידי ודו"ק:
אמנם באמת הדבר בלתי מובן מצד עצמו דאיך נשפוט מכתיבת זמן בשטר שנתכוין מעכשיו כיון דאורחא דמילתא לכתוב זמן איך נוכיח מזה הוכחה לסמוך על זה שנתכוין שתחול המתנה מעכשיו דאכתי אם לא ציוה בפירוש על הזמן מאי איכא למימר, גם אם הנותן לאו בר הכי הוא לכוון בדעתו על כך, והארכתי להקשות עוד על תשובת הרשב"א בב"י סימן רנ"ח בח"מ וכתבתי שיש כמה נ"מ בענין הזמן וכתבתי הנלענ"ד בזה דודאי הנותן שנותן ומצוה לכתוב שטר כוונתו באופן שיועיל לקנות בו דא"כ לשוא עט סופר וכל המצוה לכתוב שטר אפי' ע"ה דעתו שיכתוב באופן המועיל, אלא בכותב נכסיו לאחר מיתה אף שכוונתו שתועיל המתנה מ"מ כיון שכח הקנין ע"י השטר לכן בלא כתב זמן בשטר אם כתב נכסיו לאחר מיתה אף שכוונתו שיקנה מ"מ אין כח בשטר לקנות שאין הקנין מבואר דאין שטר לאחר מיתה, ולזה י"ל כיון שכתוב זמן בשטר ואנו יודעין שכוונתו להקנות באופן המועיל יש לכוון שהוא מבואר בלשון השטר על ידי הזמן שכתוב בו אף שכתוב בו אם מתי כיון שכוונתו להקנות ואין שטר לאחר מיתה נוכל לכוון הלשון שהוא מזמן השטר ולאחר מיתה, וכמו כן בגט באמר ה"ז גיטיך אם מתי דמפרשינן לאחר מיתה אף שכוונתו רצויה בודאי שתפטר מיבום אין כח בגט לעשות הכריתות כיון שאינו מבואר בו וס"ל לר' יוסי זמנו של שטר מוכיח ושפיר נגמר הכריתות ע"י זמן השטר אף שאנו יודעין שכוונתו לפטור אשתו מיבום ושיהיה גט באופן המועיל ע"ש שהארכתי בזה, ולפענ"ד דברים ברורים הם אף שהוא קצת נגד הראשונים הדבר מוכרח מעצמו וגם פירש"י קשה לכוון לפמ"ש, מ"מ לענ"ד האמת יורה דרכו, אולי מקום הניחו לי הראשונים:
בתוס' ד"ה הכי כו' והא דאמרינן כו' ולאפוקי מדר' יוסי כו' עכ"ל והקשה המהרש"א מאי קשיא להו להתוס' דילמא רב נמי מספקא ליה אם הלכה כר' יוסי בעל פה כדמספקא ליה לרב הונא, וכן הקשה הפני יהושע, ולענ"ד נראה דרש"י פירש לקמן כדי שיהיו רגילין גם בגט שכ"מ, וקשה דנהי דר' יוסי אמר אפי' בעל פה ונפסוק כר' יוסי אכתי קשה מאי פסקא שיאמר ה"ז גיטיך אם מתי שמא יאמר ה"ז גיטיך לאחר מיתה דאז ודאי הוי ספיקא אפי' לר' יוסי כמו מהיום ולאחר מיתה כמבואר בש"ס לקמן, אע"כ לא תקין רק כדי שלא תפול קמי יבם, אבל לפוטרה מחליצה אין תקנה דכל שכ"מ אומר כפי לשונו ואין תיקון רק לכתוב דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וא"כ כיון דלספק אין תיקון שפיר קשיא להתוס' הא ס"ל כרבי יוסי ואפי' על פה מידי ספיקא לא נפקא דודאי רב הונא לא פליג אדרב רביה וא"כ בלא מן יומא נמי הוי ספיקא ודו"ק:
ודע שדעת הרי"ף בפ' יש נוחלין דבגיטין לא קיי"ל כר' יוסי מדתקין רב מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי וכתב לחלק בין ממון לאיסור, והביאו ה"ה רפ"ח מגירושין, ובלח"מ הקשה עליו דא"כ מנ"ל דר' יוסי אמר כן באיסור דילמא דוקא בממון, ואין זו קושיא דה"ק כר' יוסי היינו אליבא דרבותינו דס"ל גם באיסורא זמנו של שטר מוכיח עליו, וכה"ג כתב בכ"מ לפי דרכו דבגט צריך זמן בלא"ה מתקנת חז"ל:
אלא דתמוה טובא בדברי הרי"ף דא"כ מאי פריך הכא בסוגיין ארב הונא דאמר חולצת ומייתי מדרב ס"ל הלכה כרבי יוסי, ותימה גדולה לדברי הרי"ף א"כ כיון דרב גופיה לא ס"ל כרבי יוסי באיסורא שהרי תקין מן יומא א"כ לא ס"ל באיסורא כר' יוסי ומאי קשיא ליה ארב הונא אי ס"ל כרב לגמרי וכמעט לית נגר דיפרקיניה, אבל ברמב"ם שפוסק בממונות כר' יוסי שפיר י"ל דגרס רבא אתקין מיומא דנן א"כ ע"כ עיקר כלישנא דרבא באיבע"א לקמן דס"ל כרבנן, ומאי דקשיא מה חילוק בין ממונות לכאן, שדברי הכ"מ ודאי דחוקים וכ"ש ה"ה שלא נתן שום טעם לחלק בין ממון לאיסורא, לכן אמינא טעמא דעדיפא מכולהו דהא בלא"ה פריך בב"ב מ"ש בגט מהיום ולאחר מיתה הוי ספק ובמתנה קני, ומשני התם איכא למימר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה, והשתא בזה צדקו דברי הרי"ף דגם לענין זה יש לחלק דנהי דאמר רבי יוסי בכותב נכסיו זמנו של שטר מוכיח עליו אין מועיל זמנו של שטר רק שאם כתב בשטר נכסי לבני לאחר מותי וכתב זמן בשטר הועיל זמנו של שטר שיקנה הגוף מהיום ומ"מ אינו סותר למ"ש בשטר לשון לאחר מיתה די"ל דקאי אפירי, משא"כ בגט דאיסורא דלא שייך למימר הכי א"כ אם כתב בגט ה"ז גיטיך לאחר מיתה או אם מתי בלא מהיום א"כ כשתימצי לומר זמנו של שטר מוכיח צריך אתה לבטל לגמרי לשון לאחר מיתה שהרי צריך שלא להיות שום שיור בגט לאחר מיתה לא אמרינן זמנו של שטר שיהיה כאילו כתוב מהיום שאין הוכחה על לשון לאחר מיתה שהרי אין גט לאחר מיתה ומהיום בפירוש לא קאמר והלשון כפשטיה שיהיה הגט לאחר מיתה. לכן תיקן רבא בגט דבהא לא ס"ל כר' יוסי רק כרבנן וסוגיין הכא קאי אליבא דרבותינו דלא מפלגו בהכי, אבל כיון דחזינן דרבא טרח לתקן מן יומא ש"מ לא קיי"ל כר' יוסי בגיטין כלל כיון דסתמא דמתני' דלא כוותיה, וי"ל דר' יוסי גופיה לא אמר רק היכא שיש לפרש לשון לאחר מיתה על הפירות וזמנו של שטר מוכיח על הגוף, אבל בגט לא שייך זה וחילוק זה ברור ונכון לדעת הרמב"ם:
וכן בהך דרבותינו התירוה לינשא בתנאי אם כיון דאם משמע מזמן שקבע לא דמי לדר' יוסי דאם נפרש זמנו של שטר שיהיה מעכשיו סותר משמעות אם שמשמע לזמן שקבע כל שלא אמר בפירוש מהיום משא"כ גבי כותב לאחר מיתה אין הזמן סותר משמעות לאחר מיתה דיש לפרושי אפירות, ובזה ניחא מה שתמה ה"ה שבהלכות אישות פ"ו כתב הרמב"ם שגם בממונות הדין כן, והכ"מ דחה דלא איירי בשטר, ולפמ"ש י"ל אפי' בשטר והיינו במידי דלא שייך בה גוף ופירות כגון שכתב לו אם לא באתי אתן לך מאתים זוז דשפיר יכול לחזור אף שכתב זמן בשטר כיון דלא שייך לחלק בין גוף לפירות דנימא גופא מהיום, וא"כ הזמן סותר המשמעות לכן לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כיון דאם משמע לאחר זמן, כן נ"ל נכון וברור לדעת הרמב"ם יותר מכל מה שכתבו בזה:
אמנם כן אם שדרך נכון הוא יותר מכל דברי המפרשים בזה מ"מ הסוגיות מתפרשות בדוחק, וגם כיון דרבותינו אמרו ס"ל כר' יוסי איך נפלוג אנן אליבא דר' יוסי, וגם הלשון ס"ל כר' יוסי משמע דס"ל כר' יוסי ממש וגם הקושיא דמקשה מרב דס"ל כר"י אהכא לא אתיא שפיר כיון דאיכא לפלוגי בין איסור לממון, לכן יגעתי ומצאתי דרך מרווח יותר שיתפרשו הסוגיות גם הם על מכונם, והוא די"ל דבלא"ה תמוה הראב"ד שכתב דקיי"ל כרבי יוסי בהחלט, וגם זה יפלא בעיני דהא לאיבע"א דלקמן ס"ל לרבא כרבנן וא"כ מידי ספיקא לא נפקא, לזה אני אומר הנלע"ד דודאי אחר שתפסו ראשונים ההוכחה מדתיקן רבא מיומא דנן לאפוקי מר' יוסי משמע דלא קיי"ל כר' יוסי ואף שהר"ן דחה דלשופרא דמילתא תיקן הכי, נראה דס"ל להראשונים כיון דבאמת דבר שאינו מצוי הוא שיזדמן גט שכ"מ ויפול בו ספק שלא יאמר מהיום עד שנצטרך לדברי רבי יוסי דהא כבר אתקין שמואל התקנה בגיטא דשכ"מ הלשון שיאמר לקמן דף ע"ה, לכן נראה דנהי דס"ל לר' יוסי זמנו של שטר מוכיח מ"מ לענין גט לא מיקרי ידים מוכיחות, ור' יהודה דס"ל לקמן דבעינן ודן שלא יאמרו בדיבור גירשה, א"כ י"ל אף דזמן השטר מוכיח מ"מ כיון דכתיב בשטר לאחר מיתה או בע"פ כדמשמע הכא הוי הזמן יד שאינו מוכיח ולא עדיף מאם לא כתב ודן אף שנתן לה הגט נוכל לומר בדיבור גירשה ושטרא ראיה בעלמא הכא נמי נוכל לומר לאחר מיתה גירשה ושטר ראיה בעלמא מתי נכתב כאשר כתבתי בתשובה כמה נ"מ בידיעת הזמן, וידוע שידים שאינו מוכיחות פלוגתא דאביי ורבא גם פלוגתא דר' יהודה ורבנן, והנה רבי יוסי שהוא בר פלוגתא דר' יהודה הוא בכלל דרבנן דר"י, א"כ ר' יוסי גופיה ס"ל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים דלא אשכחן דבעינן ודן רק ר' יהודה, והשתא הסוגיות כפשטן דלרבי יוסי גופיה ליכא לפלוגי בין ממון לגט, אבל לדידן דקיי"ל בגט בעינן ידים מוכיחות זמנו של שטר אינו יד מוכיח כ"כ דהא רבנן דר' יוסי ס"ל אפי' בממון לא מהני, ונהי דקיי"ל כר' יוסי בממון מ"מ בגט דבעינן ודן שיהיה ידים מוכיחות לא קיי"ל כר' יוסי, והשתא נראה דלקמן לתירוצא קמא ס"ל לרבא כר' יוסי ולאבע"א ס"ל כרבנן וא"כ קשה על הרמב"ם למה פסק בהחלט דלא כר' יוסי. ולפ"ז ניחא דאי גרס לקמן רבא דתיקן מיומא דנן, וידוע שידים שאין מוכיחות הוא אחת מסוגיות ההפוכות דיש גירסא דרבא ס"ל הויין ידים ואנן קיי"ל דלא הוו ידים ורבא ס"ל דלא הויין ידים, א"כ נקטינן כאיבעית אימא דרבא כרבנן ס"ל, אלא דלא משמע דפליג ארב נחמן ורב הונא דס"ל הלכה כר' יוסי לכן י"ל רבא לשיטתיה דבגיטין וקידושין בעינן ידים מוכיחות, ועפ"ז יתכנו דברי הרי"ף ג"כ דרב ס"ל לחלק בין איסורא לממונא רק הסוגיא הכא למאן דס"ל ידים שאין מוכיחות הויין ידים א"כ אין חילוק כלל בין גט לשטר דעלמא, ולדידן דנקטינן לישנא דרבא ס"ל דלא הוו ידים נקטינן כאיבעית אימא דלקמן כיון דקיי"ל כרבא ס"ל להרמב"ם דלא הוי גט כלל, והכל נכון וברור כפתור ופרח ות"ל אשר מקום הניחו לי הראשונים בזה להתגדר בו: