גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ו - האומר · דף סו: מהד"ק
(העתק מכתבים ישנים מהדורא קמא).
במשנה אמר לשנים תנו כו' או לשלשה כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו. יש לדקדק לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ז דלר"מ ס"ל חתם סופר ועד פסול א"כ איך משכחת לה בשנים שיכתבו ויתנו וע"כ לומר שיכתבו היינו שיאמרו לסופר ויכתוב והם יחתמו דהוי כאומר אמרו וזהו דוקא בשנים, משא"כ בשלשה שאמר כתבו ותנו משכחת לה שפיר שאחד יכתוב ושנים יחתמו וא"כ אין הפירוש שוה דיכתבו דשנים אחתימה לחוד קאי ובשלשה קאי נמי אכתיבה, ולכאורה נראה סיוע מזה לדעת מי שאומר שאפי' יש שני עדים מבלעדי הסופר מ"מ אין הסופר יכול לחתום בגט, וא"כ הפירוש יכתבו ויתנו שוין בין שנים לשלשה והיינו באמר לשלשה כולכם כתובו וכיון דס"ל לר"מ חתם סופר ועד פסול אין הסופר יכול לחתום אפי' לשלישי כיון דחתימתו פסולה, ואף דמבואר במשנה באמר כולכם כתובו אחד כותב וכולם חותמין ומכאן הביא הר"ן ראיה דביש שנים בלא הסופר לא פסלה חתימת הסופר, עיין במרדכי ריש פרק מי שאחזו משמע דס"ל גם ביש שנים מבלעדו פסול, ועיין ב"י סימן ק"ל, וא"כ י"ל דגם בשלשה לא שייך לומר שעשאן ב"ד אם לא שאמר כולכם דאל"כ איפשר שאין כוונתו כלל לעשותן צירוף ב"ד, ומה שהביא הר"ן מכולכם י"ל דאתיא כר' יוסי דס"ל אמרו פסול וחתם סופר ועד כשר, משא"כ לר"מ דחתם סופר ועד פסול י"ל גם בכולכם כתובו ע"כ אחתימה קאי והכתיבה הוי כאומר אמרו וא"כ אתי שפיר הפירוש שוה, מיהו רוב הפוסקים ס"ל דלא פסלה חתימת סופר ביש שנים מבלעדו, ובאמת שטעמו של הר"ן תמוה בעיני שכתב הטעם דביש שנים בלא סופר כשר משום דמידעי ידעי דקפיד לרבות בעדים וליכא למיחש לכיסופא דסופר, והוא תמוה בעיני דהא תינח בריבה בעדים בלא סופר אבל אם אין כאן רק שני עדים והסופר הוא השלישי אם כן יש לחוש שמא לא ציוה הבעל לחתום (וחתם וא"כ בטלה ראיית הר"ן) רק שנים ומחמת כיסופא אמרו גם לסופר לחתום ואילו לא חתם הסופר לא היו חתומים בו רק שנים, וא"כ י"ל שחתם הסופר שלא במצות הבעל רק משום כיסופא א"ל לחתום וחתם, וא"כ בטלה ראיית הר"ן מכולכם, דבשלמא בכולכם שמרבה בעדים בלא הסופר שפיר י"ל סברת הר"ן דליכא כיסופא לסופר כשלא יחתום הסופר כיון שגם בלעדו איכא ריבוי בעדים, אבל אם אין כאן רק שני עדים י"ל שהסופר חתם שלא במצותו רק מחמת כיסופא ציוה גם לסופר לחתום, ועלה בדעתי לומר דהר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל אמרו אינו פסול רק באומר אמרו מדעתכם, אבל בממנה שליח שלא בפניו מהני ולא חיישינן לחורבה רק באומר אמרו מדעתכם סבורים שיכולים לשנות מדעתם ע"ש, וא"כ י"ל דודאי בציוה לשנים שיחתימו לא חיישינן שירבו בעדים שלא במצות הבעל רק שסבורים שיכולים להחתים הסופר בעד ג"כ ולכן גם בשלשה אין חשש דאם אמר להם הבעל לחתום שנים לא חיישינן שיחתמו יותר משנים, ואם אמר להם שירבו בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופר, וקשה לרוב הפוסקים דפליגי אהר"ן, ובאמת נראה דאם חתם סופר ושני עדים לא מצינו מי שפוסל, ומה שהביא הב"ש בסימן ק"ל סקכ"ט בשם המרדכי פרק מי שאחזו דפוסל חתם סופר ושני עדים, במרדכי משמע דאינו אלא לחומרא ובשעת הדחק מכשיר רבינו אביגדור ג"כ, רק בש"ג פרק המגרש כתב לפסול אפי' חתם סופר ושני עדים:
ולכאורה היה איפשר לומר כיון דאיכא שני עדים מבלעדי הסופר לא פסלה חתימת הסופר דהוי כמו מילאהו בקרובים ואפי' חתם שלא מדעת הבעל די"ל שלא חתם רק למילוי, ועיין בח"מ סימן מ"ה סמ"ב אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום וא"כ י"ל דהסופר שחותם שלא על פי הבעל והם משקרים שציוהו לחתום מחמת כיסופא י"ל דלא מיקרי חתם להעיד כיון שבטעות חתם בפרט כיון דלא עביד רק מחמת כיסופא דסופר א"כ סגי בחותם למילוי ולכבוד בעלמא וא"כ כיון לריבוי בעדים י"ל דכיון דאסקו דעתייהו לרבות בעדים אין כוונתם כי אם שיחתום לכבוד ולמילוי ולכן אין חשש בשלשה, ולפ"ז אפי' חתם סופר שלא מדעת נמי לא פסול ולא הוי מזוייף מתוכו בשביל חתימת הסופר וצריך עיון:
ובאמת לא ראיתי לכאורה הכרע אם חתם סופר ועד פסול אפי' נודע שחתם ע"פ ציווי הבעל, דבש"ס איפשר שלא פסיל רק משום שיש לחוש שבאמת חתם הסופר עפ"י שליח באומר אמרו, אבל אם ידעינן שחתם בציווי הבעל באמת כשר, והא דלא מוקי חתם סופר ועד דכשר אפי' לרבי מאיר משום דמתני' משמע אפי' בסתמא כשר, וא"כ אין צריך לדחוק במתני' דא"ש שיכתבו בעצמן מאחר שנצטוו מפי הבעל שפיר יכול הסופר לחתום:
ובזה איפשר ליישב מה שהקשה המהרש"א פ' כל הגט שכתבו התוס' דלהכי נקט ויתנו בעצמם משמע שאין יכולין לעשות שליח לנתינה משום שיש לחוש לבזיון דבעל שיתפרסם הדבר, והקשה המהרש"א דאכתי קשה לרבא דס"ל הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח, א"כ קשה אמאי יתנו בעצמם דרבא לא ס"ל טעמא דבזיון דבעל ולפמ"ש א"ש דודאי לרבא דס"ל מילי לא מימסרן לשליח, א"כ לר' מאיר חתם סופר ועד פסול וא"כ היאך יכתבו ויחתמו, ולכן צ"ל שהם בעצמם מעידין שנצטוו מפי הבעל א"כ ממילא צריכין ליתן בעצמם להעיד על עצמם שנצטוו לחתום בעצמן, משא"כ לאביי דס"ל מילי מימסרן לשליח א"כ חתם סופר ועד פסול לכ"ע ומתני' כתב סופר שנינו, או דס"ל לאביי כיון דהוא כשר ולא תעשה לא חיישינן לפסול כדאיתא בשמעתין, וא"כ קשיא להו שפיר אמאי יתנו בעצמם, אלא דהתוס' בשמעתין לא נחתי להכי לפי שיטתם בפשט הבעיא שכיון שאין לסופר לחתום כלל הוי כאומר אמרו ולכן נדחקו בהך דיכתבו ויתנו דהוי חתם סופר ועד, ואיפשר דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דלר"מ בעינן שיהיה הגט מוכח מתוכו כמ"ש בריש כל הגט וא"כ כאן אינו מוכיח מתוכו שנצטוה מפי הבעל כיון שיש לחוש שחתם עפ"י אמרו לכן אפי' מעיד בע"פ לא מהני, אלא דקשה לפ"ז מה שפירשו כן לשמואל דע"כ כוונתו לאמרו לסופר כיון דחתם סופר פסול, והא לשמואל משכחת לה שכשר במעיד הסופר שציוהו לחתום, מיהו אין זה מוכרח די"ל דמ"מ איכא הוכחה דמסתמא נתכוין הבעל שיהיה גט ולא תצטרך להביא ראיה שחתם הסופר בציווי הבעל, ומ"מ לפענ"ד לא ידעתי למה הוצרכו התוס' לדחוק ולעד"נ פשוט דאם פירש הסופר אני פלוני שציוני הבעל בעצמו לחתום עד באופן שמפורש שנצטוו מפי הבעל לא ידעתי מאי חשש בזה לפסול דפשיטא דאין לחוש לשיקרא וכשר הגט וא"כ א"ש בפשיטות, אלא שהתוס' נדחקו לפי דרכם לקמן שסוברים דלכך מוכח שרצה שיכתוב אחר ואינו מוכרח כמו שיבואר לקמן בס"ד:.
שם יכתבו ויתנו. כבר כתבתי שהתוס' בפרק כל הגט דייקו למה נקט יתנו הא לנתינה יכולים לעשות שליח אחר דלא הוי מילי, ומ"ש דאכתי איכא בזיון דבעל בכך כבר כתבתי שהקשה המהרש"א דאכתי קשה לרבא דס"ל דטעמא משום מילי לא ס"ל טעמא דבזיון דבעל, ומה שכתב המהרש"א שיש ליישב, עיין בספר פ"י שביקש לומר דבכה"ג הוי מילי גם בנתינה כיון שעשאן שלוחים קודם שנכתב, אלא שכתב שאין דעת הפוסקים נראה כן ולכן כתב דגם רבא ס"ל טעמא דבזיון, ואני אומר גם בזה לא אישתמיט חד מהפוסקים דבכה"ג אין שליח עושה שליח משום דס"ל נמי בזיון דבעל וכיון דכתב דכל הפוסקים ס"ל דבכה"ג לא הוי מילי א"כ ע"כ ס"ל שיכולים לעשות שליח אחר א"כ ע"כ לא שייך נמי בזיון דבעל בכה"ג, וא"כ אמאי לא מצו למיעבד שלוחים לנתינה, ואני אמרתי ליישב דודאי מהא דנקט ותנו י"ל בודאי לרבא לשיטתיה י"ל דלהכי נקט ויתנו לפמ"ש בריש גיטין למ"ד שאין עדים מצויין לקיימו באתיוה בי תרי א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם, והטעם מבואר בדף ה' דאילו אמרו בפנינו גירשה כו', וא"כ נראה דדוקא באם השנים עצמן נותנין הגט ליד האשה בזה אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, משא"כ אם ירצו לעשות שליח אחר בודאי אפי' יעשו שני שלוחים מ"מ צריכים לעשותן בב"ד כדי שלא יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאם ימסרו בינם לבין השלוחים השניים לא שייך שיאמרו בפנינו גירשה דהוי עד מפי עד וא"כ דוקא כשנותנין בעצמן א"צ לומר בפני נכתב, משא"כ כשיעשו שליח אחר צריכים לעשותו בב"ד כדין שליח עושה שליח, אלא דמשמע להו דמתניתין לא מוכחא לומר דשנים שהביאו גט שלא יצטרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם דהא בריש גיטין אמרינן באתיוה בי תרי לרבה צריכין לומר בפני נכתב ובפ"נ וגם לא מצינו שיהיה הוכחה לזה מן המשנה, ולהכי המציאו התוס' לסברא דבזיון דבעל י"ל שיתנו בעצמן דווקא ותו ליכא לאוכוחי ממתני' דשנים שהביאו גט שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ, וא"כ ממילא לרבא לשיטתיה דס"ל בריש מכילתין שאין עדים מצויין לקיימו א"ש דקמ"ל יכתבו ויתנו הם וא"צ לומר בפני נכתב ובפ"נ, משא"כ כשיעשו שלוחים אחרים יצטרכו לומר בפ"נ ובפ"נ, מיהו לפענ"ד עיקר דיוקא דהתוס' לאו דיוקא הוא כלל דודאי מלשון יכתבו מצד עצמו אין הכרח שיכתבו בעצמן דלא עדיף מקרא דכתיב וכתב על הבעל ויכול אחר לכתוב במקומו ומתקיים שפיר וכתב, וא"כ גם יכתבו אין הכרח שיכתבו הם בעצמן ועיקר סמיכת התנא עצמו על מה שחילק דבשלשה יאמרו לאחרים מזה מוכח דיכתבו דרישא הכוונה דוקא יכתבו בעצמם, אבל מיתנו דמתני' לא מוכח מידי דיתנו בעצמם דוקא די"ל כיון שעושין שלוחים מיקרי שפיר יתנו שעל ידם נגמר שליחות הנתינה, ועיין מ"ש לקמן בסמוך:
בגמרא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו כו'. בגמ' מסיק דעיקר הבעיא הוא אם ס"ל כתבו אחתימה או אכתיבה נמי קאי ומסיק דאי קאי אחתימה הוי אכתיבה כאומר אמרו לסופר, ויש לדקדק בין לפירש"י ובין לפי' התוס', מ"מ הא מסיק הש"ס דנעשה כאומר אמרו לסופר ופירש"י מדלא קפיד אכתיבה הוי כאומר אמרו, וקשה עיקר הסברא דמילי לא מימסרן לשליח ע"כ שבדברים אין יכול לעשות שליח שיהיה במקומו דבהכי מפלגינן לעיל פ' כל הגט דעם הגט שליח עושה שליח, משא"כ שלוחים לכתיבה הוי מילי ולא מימסרן לשליח, ואי מיירי בענין שיש לו קפידא ששליח יעשה שליח אפי' שליח הולכת הגט לא מצי שוייה שליח היכא דאית לבעל קפידא וע"כ אין שליח עושה שליח רק באין לבעל קפידא וא"כ בכה"ג גם במילי הוי כאומר אמרו לסופר, דבשלמא באומר באמת אמרו לסופר י"ל דלא הוי מילי בכה"ג רק כממנה שליח שלא בפניו, וכמ"ש הר"ן, וזהו בפרט הסופר בפרטות, אבל כל שלא פירט בפירוש שיאמרו לסופר רק מדלא קפיד אכתיבה כפירש"י לקמן אכתי מי נפיק מכלל מילי, ואפי' למ"ש התוס' דכיון דחתם סופר ועד פסול ע"כ כיוון שיכתוב אחר א"כ י"ל דע"כ כיוון שיכתוב אחר ולכן הוי כאומר אמרו, מ"מ אינו מספיק דהא פשיטא דלא אמרינן שהבעל נתכוון לכך דאטו אם הבעל לאו בר הכי הוא ולאו דיני גמיר דחתם סופר ועד פסול א"כ אין הוכחה מדבריו שנתכוין לכך, אלא דאמרינן מסתמא נתכוין שיהיה הגט כדין וכדת וע"כ לא סגי מבלי שיכתוב אחר כיון דחתם סופר ועד פסול, אבל אין לומר מזה שהוא כאומר בפירוש אמרו רק שרצונו שיכתב הגט בכשרות ומאי אהני כוונתו כיון דלא מצי משוי שליח למילי ולא מימסרן לשליח לא נעשה הסופר שליח מכח הבעל רק מכח אלו וא"כ אכתי הוי מילי, דבשלמא באומר אמרו י"ל שהם אינן אלא מודיעין לסופר שנעשה שליח הבעל, אבל בלא פירש הבעל רק אמרינן מסתמא דעתו כך, מ"מ כיון שלא מינה שום אדם לכתיבה ועיקר הכתיבה עפ"י ציוויין של אלו אכתי לא נפיק מכלל מילי, והנלע"ד בזה אחרי העיון דסברא דמילי לא מימסרן לשליח לא שייכא רק אי לא מסיק אדעתיה כלל שיצטרך לכך בשעה שעשה השליח כמו בעשה שלוחין לכתיבה דלא מסיק אדעתיה רק שהם יכתבו, אלא בכה"ג אי מילי מימסרן לשליח אף דלא מסיק אדעתיה כלל שיצטרך לכך מ"מ הרי הם במקומו ושליח עושה שליח, משא"כ אי לא מימסרן לשליח כיון דלא אסיק אדעתיה על אחר א"כ ע"כ מטעם שיהיה במקומו לגמרי, אמרינן בזה מילי לא מימסרן לשליח ואינם במקומו כלל למנות שליח אחר כיון דלא אסיק אדעתיה על אחר ולא נתכוון שיבא לידי כך שיכתוב אחר רק אלו אבל אי ידעינן שבשעת ציווי נתכוין שיכתוב אחר אף שלא פירש מ"מ כיון דדעתו היה לכך הוי כמצוה בפירוש כיון דניחא ליה בכך, וכמ"ש התוס' לקמן פ' מי שאחזו דף ע"ב ד"ה קולו דהיכא דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת קולו ונעשה הסופר שלוחו של בעל כיון דדעתו עליו בשעת ציווי הוי שפיר שלוחו כיון דאסיק אדעתיה שיכתוב, וכמו שמצינו במשנה באומר תנו גט לאשתי שיכתבו ג"כ אף שלא ציוה אותם על הכתיבה מ"מ פשיטא שהוא לכתוב ג"כ דלא סגי בלא"ה לכן כותבין ג"כ, וכן נמי אמרינן אי אמרינן דכתבו אינו בכלל אלא כתב ידן בשעה שאמר כתבו ותנו לא נתכוון רק שיחתמו דסתם כתבו לעדים היינו חתימה, א"כ ידע שסופן של עדים בסתמא לצוות לאחר וכיון שבשעת ציווי אסיק אדעתיה שלא יכתבו בעצמן, הסופר הוי שלוחו ממילא כיון דניחא ליה בכך, ולכן בשעה שציוה על הכתיבה סתמו כפירושו שנתכוון שאחר יכתוב וכיון דבשעת ציווי נתכוון שאחר יכתוב דנין דהוי כאומר אמרו לסופר ואף שלא פירש בהדיא כיון דניחא ליה בכך ואסיק אדעתיה שאחר יכתוב תו לא מיקרי מילי כנ"ל ברור ומוכרח:
ועפ"ז נראין דברי רש"י מוכרחים דהיינו כיון דלא קפיד אכתיבה והיינו כיון דבכלל לשונו אינו אלא חתימה והרי יודע דלא סגי בלא כתיבה ע"כ דעתו שאחר יכתוב דבזה נעשה האחר שלוחו של בעל ולא שלוחן של אלו וכדפרישית, משא"כ לפירוש התוס' דאמרינן כיון דחתם סופר ועד פסול ע"כ צריכים לשתף עמהם אחר וקשה התינח במי שיודע הדין משא"כ במי שאינו יודע הדין אף דר"ל שיכתבו גט כשר מ"מ אכתי אין לנו לומר אלא דלא קפיד והא בכל שליח עושה שליח מיירי בלא קפיד ואפ"ה במילי אין שליח עושה שליח, אע"כ כדפרישית דאין בכלל לשונו אלא אחתימה דמסתמא אין דעתו אלא אחתימה ולא שיכתבו בעצמם דוקא דמסתמא לא יטרחו כ"כ ויאמרו לסופר וכיון דבשעת ציווי דעתו על אחר שפיר דמי לאמרו שנעשה סופר שלוחו מכחו של בעל מאחר שדעתו מעיקרא על אחר שפיר נעשה האחר שלוחו מכח הבעל עצמו ולאו בכלל מילי הוא לענין דלא מימסרן לשליח והוי כאומר אמרו בפירוש ומיקרי שליח מכח הבעל, אבל לפי דברי התוס' תיקשי הא מ"מ הוי מילי שהרי איפשר שלא עלה על דעתו רק שהם יכתבו ויחתמו בעצמם, ואי משום דמסתמא ניחא ליה שיהיה הגט בכשרות הא בודאי בכל שליח עושה שליח אמרינן דמסתמא ניחא ליה ואפ"ה במילי לא מהני, אלא ודאי דאמרינן מסתמא לא נתכוין רק לחתימה שהוא עיקר גמר הגט ולא לכתיבה וכדפרישית, ועמ"ש בלשון התוס':
ובזה יש לבאר דברי הטור בסימן קמ"א שהשיב על הרמ"ה שכתב ששליח קבלה אינו עושה שליח אפילו נתנה לו רשות דהוי מילי ולא מימסרן לשליח כדאמרינן לקמן באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו דלא הוי מילי, ותמהו עליו דהא בסימן ק"כ פסיל הטור באומר אמרו, וגם מ"ש לקמן שלא נתבאר כלל בטור, ובאמת לענ"ד ברור דהטור כתב כן על דברי הרמ"ה שמצאם בחידושיו פ' כל הגט גבי פלוגתא דאביי ורבא שם, ולזה כתב הטור אלישנא דרמ"ה כדאמרינן לקמן היינו בס"פ התקבל שהוא להלן מפ' כל הגט דבאומר אמרו לא הוי מילי דבין לדעת הרמב"ן ובין לדעת הרא"ה לכ"ע יכולין למנות שליח שלא בפניו, ולהר"ן והרא"ה לא פסול אלא באומר אמרו מדעתכם וס"ל לשמואל בכה"ג לא הוי מילי, ונהי דאנן לא קיי"ל הכי ובכה"ג נמי הוי מילי היינו משום שאמר אמרו מדעתכם, אבל אמר בפירוש שנותן רשות שיעשה שליח אחר במקומו אין זה אלא הודעה שנעשה שליח עפ"י הבעל, מיהו נלענ"ד דלדעת הרא"ה שסובר דבאמרו מדעתכם הוי מילי וע"כ הטעם כיון דמסר הדבר לדעתו של שליח מיקרי מילי, א"כ גם ברשות שנותן לעשות שליח אחר הוי בכלל מילי שאינו אלא נותן רשות לעשות שליח במקומו שפיר הוי בכלל מילי, ואין מקום ליישב דברי הטור אלא כמ"ש בדרישה דס"ל כמ"ש הרמב"ן דאמרו אינו פסול רק מטעם דהוי שלא לשמה שלא שמע מפי הבעל אבל מילי לא הוי, אלא דאין זה מספיק דאכתי קשה טובא דבשלמא באמרו גופיה י"ל דהוי כעושה שליח שלא בפניו שאומר שיאמר לסופר הוי שלוחו שלא בפניו, ואכתי מנ"ל להטור בנותן רשות לעשות שליח אחר דלא הוי מילי בכה"ג דהא זה דומה לאמרו מדעתכם כדפרישית ותליא אי מילי מימסרן לשליח, וכן נראה באמת מלשון הרמב"ן הובא בר"ן שכתב שאין שליח קבלה עושה שליח, אלא באומר אמרו ומינתהו היא שליח שלא בפניו משמע שאין שליח קבלה עושה שליח אפי' נתנה לו רשות בפירוש לעשות שליח, וא"כ נראה דהרמב"ן מודה באומר אמרו מדעתכם דה"ל מילי, וא"כ יש לתמוה טפי על הטור איך מייתי ראיה מאמרו הא הך לא דמי לאמרו כלל דשם מינהו בעצמו לשליח שלא בפניו ואינו דומה כלל לנתינת רשות לשליח לעשות שליח דמ"מ מתמנה מכח הראשון וה"ל מילי ולא מימסרן לעשות שליח אחר, אך לפמ"ש נראין דברי הטור מוכרחין דהא אמרינן דלשמואל אפי' בסתמא נעשה כאומר אמרו וקשה הא אכתי ה"ל מילי, דבשלמא באומר אמרו י"ל שמינה שליח שלא בפניו אבל כיון דלא אמר אמרו בפירוש א"כ אכתי ה"ל מילי, אלא ע"כ שאפי' לא מינה בפירוש לשליח מ"מ לא הוי מילי וע"כ היכא דאסיק אדעתיה שיבא לידי כך שיכתוב אחר הרי האחר מתמנה מכח הבעל כיון דניחא ליה בכך וכדפרישית, וא"כ כ"ש בנתנה לו רשות בפירוש לעשות שליח אחר שמתמנה שליח במקומו דהוי כבא מכחו של בעל, דאי נימא דדוקא באמרו הוא שמתמנה שליח שלא בפניו א"כ אמרינן נעשה כאומר אמרו מה ענין זה לאמרו שמינה שליח שלא בפניו אע"כ גם בסתם הוי כאמרו, ולפ"ז הדבר מוכרח דלשמואל מהני אפי' אמרו מדעתכם דהא בעי למימר דכתב הגט שלא דיבר כלל מ"מ הוי כאומר אמרו וכ"ש בפירש ואמר אמרו מדעתכם, והשתא גם לדידן דפסלינן גם באמרו עיקר הטעם משום שלא לשמה כמו שכתב הרמב"ן דמסתברא דבמה שאמר אמרו לא מיעט כחן של אלו שלא יכתבו בעצמם רק להקל בא שיוכלו לומר לסופר ג"כ ועיקר הפסול משום שלא שמעו מפי הבעל, וא"כ ממילא בשליח קבלה שפיר מהני נתינת רשות שיעשה שליח שליח, ולשיטת הרא"ה והר"ן ס"ל דגם לפי האמת הפסול אמרו מדעתכם משום מילי לא מימסרן לשליח הוא ובהך סברא גופא לא קיי"ל כשמואל, וא"כ אין שליח קבלה עושה שליח אף שנתנה לו רשות מ"מ ה"ל מילי ולא מימסרן לשליח, וכן בחידושי הרשב"א כתב שאין שליח קבלה עושה שליח אא"כ נתנה לו רשות בפירוש מבואר דבכה"ג לא הוי מילי, אף דנתינת רשות ודאי תליא בדעת שליח ראשון מ"מ הוי כמו שנעשה שליח שלא בפניו, ואיפשר דהר"ן נמי מודה דבכה"ג לשיטת הרמב"ן דלא מפליג בין אמרו מדעתכם שפיר הוי כממנה שליח בכל גווני, אבל לדעת הרא"ה והר"ן דאמרו מדעתכם נמי בכלל מילי הוא, א"כ גם נתינת רשות לא עדיף מאמרו מדעתכם והוי מילי דלא מימסרן לשליח, ואיפשר דלהכי נקט הר"ן שמינתהו שליח שלא בפניו היינו משום דס"ל כשיטת הרא"ה דדוקא באמרו מדעתכם הוי מילי, אבל שליח שלא בפניו מהני שפיר, אבל להרמב"ן גם באמרו מדעתכם לא הוי מילי רק לענין גט פסול דכיון דמילי לא מימסרן לשליח אינו יכול לעשות שליח שלא בפניו מטעם דבעינן וכתב הבעל:
ועפ"ז לבי מגמגם במ"ש הטור ח"מ סי' רמ"ד ובש"ע שם שמובא דעת הרמב"ם שפוסל אמרו במתנה והביא הטור בשם הראב"ד באמרו אמרו לפלוני ופלוני וכ"ש אם חתמו בעצמם, ודברים אלו קשים לשמוע בעיני דהא הרמב"ן והרא"ה והר"ן פשיטא להו טובא דיכול למנות שליח שלא בפניו ולא עלה בלבם ספק בזה כלל, וא"כ כשתימצי לומר כדברי הרא"ה לא פסול רק אמרו מדעתכם, וא"כ קשה לכאורה על הרמב"ם למה פסל סתמא במתנה ולא חילק בין אומר אמרו מדעתכם או שאינו אומר מדעתכם:
מיהו באמת נראה שאין כוונת הרא"ה והר"ן לומר דמיירי שאמר בהדיא אמרו מדעתכם דמאן דכר שמיה שאינו מבואר כלל בש"ס, אלא פשוט דס"ל גם באומר אמרו מסתמא לא נתמעטו שלא יכתבו בעצמם דהא באמר כתבו נמי אמרינן ואי כתבו כתב ידן כתב הגט הוי כאומר אמרו אף שכ"ש אם כתבו בעצמם כשר שאין ספק רק באמרו לאחר, ואפי' לשיטת התוס' דהוי כתב סופר ועד מ"מ לא הוי אלא פסולא דרבנן, ואי הוה אמרינן שכוונתו שאחר יכתוב ולא הם הוה מיפסיל מדאורייתא באמר לשנים כתבו וחתמו בעצמן שלא מצינו כלל, אלא פשיטא שלא נתמעטו אלו רק הוסיף תת להם כח לצוות גם לאחר, וא"כ גם באמרו כוונת הר"ן שאינו אלא נתינת רשות שיאמרו לאחר אבל אם כתבו בעצמם שפיר דמי ואין חשש כלל לומר שהקפיד שאחר יכתוב ולא הם, אבל אם אמר פלוני ופלוני יכתבו שפיר הוי שליחות, וא"כ ע"כ צריך לפרש גם דברי הרמב"ם דאמרו דקאמר היינו מדעתכם, וא"כ ס"ל דבחתמו בעצמם שפיר דמי שלא נתכוין כלל למעטן שלא יחתמו בעצמם, וצ"ל דס"ל בפשיטות באמר אמרו לפלוני נתמעטו הם ואין יכולין לכתוב בעצמם אלא דס"ל להר"ן והרא"ה באמר אמרו מדעתכם הוי מ"מ מילי שלא מינה לאלו לשליחות בפרטות רק תלה הדבר ברצון אלו אם ירצו יהיו שלוחים לומר לפלוני ואם יאמר אחר להם ששמע שהבעל ציוה שיאמרו להם לא מהני כלל שתלה דוקא בדעתם, וקצת ראיה לזה מדאמרינן אמרו לפלוני ופלוני ויכתוב ואתם חתומו ולא קאמר אמרו לפלוני ופלוני כו' וכתבו פלוני ופלוני והם חתמו, משא"כ באומר אמרו אין יכולין לחתום בעצמם ולא נתן להם רשות רק שיאמרו לפלוני, והא דאמרינן דכתב הגט נעשה כאומר אמרו ואף דציוה להם לכתוב היינו דוקא לענין זה שיכול גם אחר לכתוב, דלשמואל ס"ל כיון דאמר להם כתבו ולא קפיד אכתיבה הוי כאומר אמרו שיכתוב כל מי שירצה או אתם בעצמכם, אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב אין במשמעות לשונו שיוכלו לכתוב בעצמם, ומ"מ צ"ע לפענ"ד אם אמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו אם אין יכולין לכתוב ולחתום בעצמם, דאם אמרינן בש"ס באמר כתבו נעשה כאומר אמרו לענין שאחרים יכתבו כ"ש באומר אמרו לפלוני די"ל שלא קפיד עכ"פ שיכתבו בעצמם, ולכן לענ"ד וכ"ש במתנה צ"ע דלמה נימא דקפיד שלא יכתבו ויחתמו הם כיון שרוצה ליתן לו אין סברא לומר שבדווקא יחתמו אותן שציוה ואינו אלא כמראה מקום להם דכיון דאמרינן באומר כתבו הוי כאומר אמרו לענין שאחרים יכתבו כ"ש באומר אמרו שי"ל דודאי ניחא ליה שיכתבו גם הם ולא קפיד דוקא על אחרים, וא"כ דברי רמ"א צ"ע בח"מ, וגם לענין גט אם כתבו בעצמם יש להחמיר לדונה ספק מגורשת, ועמ"ש בסמוך בלשון התוס', ועיין ברי"ף דף ס"ג ע"ב שפירש האיבעיא תנו לשליח אי אמרינן סלקינהו ואין יכולין ליתן בעצמם או לטירחא דידהו חייש, ועיין ברמב"ם פ"ט דין ל"א ועיין לעיל דף כ"ט ע"ב בשליח שלא ניתן לגירושין [מיבעיא ליה בתלתא דבתלתא יש לקיים שא' יכתוב ושנים חותמין]:
בתוס' ד"ה והאמר שמואל כו' וה"ה דהוה מצי למיפרך מדשמואל כו' דאמר מתנה הרי היא כגט כו' עכ"ל. לענ"ד יש לומר בפשיטות כיון דס"ל לשמואל כאן דתצא ומספקא ליה אי מילי מימסרן לשליח א"כ גם לענין מתנה אוקי ממונא בחזקת מרא קמא שפיר קאמר דמתנה הרי היא כגט לענין דמספיקא אין המקבל מוחזק:
בא"ד אבל ממתני' כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים למאד, ואיפשר לומר דשמואל מצינן למימר דלשיטתיה אזיל דס"ל דגם שנים שדנו דיניהם דין וא"כ גם שנים הוו ב"ד לשמואל, ובהא לא ס"ל כר"מ דתליא בפלוגתא דתנאי אי עירוב פרשיות כתיב כדאיתא בריש סנהדרין, עוד נ"ל דבטעמיה דר"מ י"ל דהוי עד מפי עד כשיאמרו לאחרים ויכתבו אבל לעולם מילי מימסרן שפיר לשליח, משא"כ כשאמר לשלשה שהם ב"ד שפיר יכולין לומר לאחר, מהא דפריך בפ' כל הגט אהא דמביא גט וחלה משלחו ביד אחר ולא משני דשאני הכא דהוי עד מפי עד, י"ל דשם הקושיא למסקנא דכמה אמוראי מכשרי באומר אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו אלמא דלא הוי כה"ג עד מפי עד, וע"כ טעמא אחרינא הוא דאיכא, אלא דמ"מ אין זה מספיק דהא ע"כ לומר דבשלשה לא שייך האי טעמא דעד מפי עד ואפ"ה כיון דאמר כתבו בעינן שהם בעצמם יכתבו, וא"כ תיקשי אהך דשלחו בי רב לשמואל דמיירי נמי בכתבו ובכתבו לכ"ע אפי' בשלשה לא יאמרו לאחרים ויכתבו, אלא דמ"מ לא ידעתי למה הוצרכו לדחוק דודאי ממתני' לא מוכח פסולא דאורייתא די"ל דמדרבנן פסול ובפסולי דרבנן אם נישאת לא תצא, וא"כ ע"כ לאתויי הא דשמואל דאמר בהדיא הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח משמע דבטל השליחות לגמרי:
ובאמת לא ראיתי לעמוד בגוף הסברא דמילי לא מימסרן לשליח דממה נפשך אם אמרינן שאין כח למסור שליחות שיעשה שליח שליח אחר מנ"ל כלל דיכול לעשות שליח לכתוב כלל דילמא בעינן שיכתוב בעצמו כדכתיב וכתב, ומושלח דמרבינן שליחות בקידושין כדאיתא בר"פ האיש מקדש לא מוכח רק דיכול לעשות שליח לגרש והיינו היכא דלא הוי מילי שמוסר לו הגט, ולכאורה י"ל דכיון דמרבינן נמי שליחות קידושין ובעושה שליח לקדש נמי הוי מילי כפי דעת קצת פוסקים הביאם רמ"א באה"ע סי' ל"ה ס"ו דשליחות קידושין נמי חשיב מילי ואין שליח עושה שליח, וא"כ כיון דמרבינן דיכול לעשות שליח לקידושין שפיר מוכח דהבע"ד עצמו עושה שליח במילי רק שאין יכול לעשות שליח ששליח יעשה שליח, אלא דבאמת הא גופא קשיא כיון דלא מרבינן שליחות בקידושין רק מהיקשא דויצאה והיתה מנ"ל כלל שליחות קידושין כיון דלא הוי רק מילי דלא שייך כלל ללמוד בהיקשא דיציאה והויה כיון דאיכא טעמא דלא דמי כלל שליחוה קידושין לגירושין והך היקשא צריך למילי טובי, ודוחק לומר דע"כ מקשינן נמי להא דשליחות דאדרבה נימא אפי' בגט אין עושה שליח לכתיבה רק לכתוב בעצמו והיינו משום דבמילי לא מצי למיעבד שליח כלל, ועוד דהא הש"ג הובא בב"ש שם מחלק דבשטר עושה שליח שליח וקשה א"כ אפי' בכסף נמי דהא איתקיש הויות להדדי, וע"כ לענין זה לא שייך ההיקש כלל כיון דטעמא משום מילי, א"כ מנ"ל דיכול לעשות כלל שליח לקידושין, וכ"ש לדברי רבינו ברוך בס' החכמה שהביא במרדכי סוף פירקין שסובר דדוקא בגט דכל כמה דלא אתי ליד האשה אינו כלום, אבל שליחות קידושין לא חשיב מילי וא"כ ליכא שום קרא שיכול לעשות שליח במילי, וא"כ מנ"ל שיכול לעשות כלל שליח לכתיבה:
והנלענ"ד בזה אחר העיון דהא באמת הקשה בספר החכמה איך אמרינן ושלח ושלחה ששליח עושה שליח הא ה"ל מילי, ונראה כוונתו דמשמע ליה שליח עושה שליח גם בקידושין, ולכן קשיא ליה דה"ל מילי ולא מימסרן לשליח, ולכן אומר הנלענ"ד דודאי כל שאדם עושה שליח לקנות איזה דבר או להקנות או לעשות איזה עסק לא מיקרי מילי, ולכן בנדרים נמי אי לאו דכתיב אישה יפירנו הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו ויכול לעשות שליח מאחר שעושהו במקומו לפעול דבר שהוא ביכלתו, ולכן בשליחות קידושין שפיר שליח עושה שליח במקומו לקנות האשה, וכמו כן שליח קבלה שפיר עושה שליח לפי דברינו שעושית שליח לקנות את עצמה, וכן מסתבר דהא אי הוה קבלת הגט זכות לאשה לא היה יכול לחזור בו כלל, וא"כ כ"ש בעשתה בפירוש וחפיצה להתגרש גם האחר זוכה לה בגט כיון שנעשה שליח מכחו של שלוחה ויש לו רשות לעשות שליח אחר, ותחילה נעיר במה שכתב הב"ש סימן ק"כ סק"ו שהביא מה שנחלקו הרמב"ן והרא"ה באומר אמרו דלהרמב"ן פסול אף שנעשה שליח שלא בפניו מ"מ כיון דכתיב וכתב אין השליח עומד במקומו אם לא שמע מפיו, וכתב הב"ש דמשמע דס"ל להרמב"ן דבעינן שליחות לכתיבת הגט, וא"כ לדידן דלא בעינן שליחות אינו אלא פסול דרבנן, ולא נהירא כלל דהא לקמן משמע דהגט בטל עד שישמע קולו, וכן מוכח למאי דפסקו בסימן ק"ן דבפסולי דרבנן אם נישאת לא תצא, א"כ כיון דאמר שמואל תצא משמע דפסול דאורייתא הוא, מיהו י"ל דדוקא בלא אמר אמרו אבל באומר אמרו לשמואל באמת כשר, מ"מ כיון דפשטא דמילתא משמע דגם באמרו הגט בטל, ועוד כיון דאמרו אינו פסול אלא דרבנן מאי קושיא מחתם סופר ועד דמ"מ מספקא ליה לשמואל אם תצא כיון דלא פסול אמרו רק מדרבנן ובדרבנן לא תצא אלא ודאי ליתא, ובאמת לפענ"ד הגם שאינני כדאי לומר דבר שהראשונים לא מצאו בו טעם במה שתמה הרמב"ן למה לא יועיל אמרו דהוי עושה שליח שלא בפניו, והרא"ה והר"ן ס"ל באמת בכה"ג מהני רק באומר אמרו מדעתכם וזה דחוק, וגם קשה לי למה נחלקו בכשר ותעשה באמרו דהוא דלא כרבי יוסי הא מצי לאפלוגי אפילו לרבי יוסי והיינו בממנה שליח שלא בפניו דמהני לכ"ע כמ"ש הר"ן, ומ"מ ודאי גם בהא הדין כשר ולא תעשה דהא גם בהא שייך שמא תשכור עדים, וכן נראה להוכיח מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו כלל הך כשר ולא תעשה והיינו משום דס"ל דאמרו פסול, ואי ס"ל כדברי הר"ן דיכול למנות שליח שלא בפניו וא"כ אכתי ה"ל לאתויי דגם לדידן דבאמרו פסול מ"מ משכחת לה בממנה שליח שלא בפניו, וא"כ גם בכה"ג הוי כשר ולא תעשה דהך חששא שמא תשכור עדים שייך נמי בממנה שליח שלא בפניו, וגם פשטא דש"ס לקמן פרק מי שאחזו דדייק ממתני' עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דגם אמרו פסול מדלא נקט עד שיאמר אמרו, ולדברי הר"ן קשה ליתני עד שימנהו לשליח שלא בפניו או שיאמר אמרו אלא שלא יאמר מדעתכם, וגם הברייתא דנקט עד שישמעו קולו ודייק מכאן למעוטי אומר אמרו וע"כ מישמעו ממעט אמרו ומהא אימעוט נמי ממנה שליח שלא בפניו, וכיון דאימעוט מדנקט ישמעו אימעוט נמי ממנה שליח שלא בפניו דמ"מ לאו בכלל ישמעו הוא, ולכן הדבר ברור לפענ"ד כמ"ש בטיב גיטין אות זיי"ן דהך וכתב דכתיב היינו שהבעל עצמו יכתוב אלא במה דממנה לאחר שיכתוב במקומו הוי ידו כיד הבעל ולא תליא בשליחות כלל וכן בכל פעולה], ולכן אפי' עכו"ם אי לאו דאדעתיה דנפשיה עביד הוי כשר לכתוב הגט אלמא דלא תליא בשליחות כלל, וכן בכל פעולה שאדם ממנה לאחר במקומו הוי כעושה בעצמו שהוא האמצעי בין הבעל והדבר שכותב כמו שכל כתיבה ע"י אמצעיים כתובה, ע"ש שהארכתי להוכיח כן, ומעתה נ"ל דודאי וכתב קאי על הבעל עצמו ואפי' שליחות לא מהני לקיים וכתב כמו שאינו מועיל שליחות במצות שבגופו כמו תפילין וציצית וק"ש, עיין בר"ן ריש פסחים, רק במה שמצוה לסופר לכתוב הרי הסופר במקומו עומד והוי כאילו כותב בעצמו, ומעתה נראה דברי הרמב"ן ברורים דודאי י"ל בפשיטות אף בלא שליחות צריך הבעל לכתוב בעצמו או שיצוה למי שיהיה במקומו ואז הוי כאילו כותב בעצמו, ומעתה כשמוסר דברים הללו לשליח שיצוה הוא לסופר ע"כ לומר שגם האחר הוא במקומו לצוות לסופר שיהיה כאילו הבעל כותב בעצמו, זהו נקרא מילי שאין יכול למסור דברים בעלמא לענין שיהיה דברי השליח שעושה כדבריו שמדבר הוא לסופר דאמרינן דמה שעושה הסופר ע"פ דיבורו זה הוי שפיר כאילו הבעל עושה בעצמו הדבר שע"י השתדלות הדיבור ששמע הסופר מפיו ע"י כותב הוי ככותב בעצמו כמו פועל שנכנס לדבר לעשות ציווי הבעל הבית שלו וידו כיד הבעל הבית, משא"כ לאחר אין יכול ליתן לו כח דיבורים אלו שיהיה דיבורי השליח כדיבור הבעל דמ"מ אין הסופר כותב בכח הבעל עצמו רק בכח דיבור השליח ומיקרי פעולת הסופר ע"ד השליח ולא ע"ד הבעל, אף שהשליח אמר לו בשם הבעל מ"מ אדעתיה דמאי ששמע מן השליח שכן אמר הבעל הוא כותב והכתיבה צריכה להיות שיהיה כאילו הבעל כותב בעצמו ובעינן דוקא שיהיה כותב ע"פ הבעל עצמו דאז הוא במקומו, ומעתה תו לא קשיא איך יכול הבעל לצוות על אחרים לכתוב דלהא לא שמעינן שליחות דהא ליתא דאחר שכותב מכחו הוי ככותב בעצמו וכח זה הוא שאינו מוסר לשליח שיהיו דברי השליח לסופר פועלים כאילו אמר בעצמו שאינו נותן לו רשות לשום דבר וזהו ענין מילי, ומעתה נראה הא דמרבינן בקידושין שליח עושה שליח היינו בדבר שחפץ לקנות או להקנות שפיר שלוחו של אדם כמותו ואפי' שליח עושה שליח דמאחר שחפץ בדבר זכייה מטעם שליחות וזכין לאדם שלא בפניו, וכן בכל ענין שהוא ענין גמר דבר כמו בנדרים שעושה שליח להפרה שפיר מוסר לו כח ההפרה, וכיון דניחא ליה בכך הוי כאילו הפר בעצמו אי לאו קרא דמיעט אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא הוי מילי רק בדבר שהוטל על אדם לעשותו בעצמו וצריך לעמוד אחר בחריקאי שיהיה כעושה בעצמו, דבשלמא בענין שיש בידו כח מצד שיש לו זכות בדבר ההוא בזה י"ל שנותן גם לאחר זכות וכח שלו אבל כתיבת הגט אינו זכות וכח שיש לו שהרי אין בזה שום זכות וכח רק שיש לו כח לגרש והכתיבה הוטלה עליו ובזה אמרינן יד השומע מפיו הוא כמותו, אבל לא בשומע מפי אחר אף שרצונו ג"כ שזה יעשה שליח אחר בזה ה"ל מילי, והשתא נראה דהא דפליגי באומר אמרו אי הוי מילי דלשמואל ס"ל דאמרו לא הוי מילי היינו משום דס"ל דגם כשלא שמע מפי הבעל עצמו מתקיים שפיר וכתב מאחר שנודע לסופר שע"פ ציווי הבעל הוא כותב והבעל הוא שציוהו לכתוב הוא במקומו אף שלא שמע מפי הבעל עצמו, ומאן דפסיל באמרו ס"ל שאינו כבעל עצמו אף שיכול לעשות שליח שלא בפניו במילי אין יכול לעשות שליח כלל רק בשמע מפיו הוא במקום הבעל אף בלא טעם שליחות כמו בחרש שוטה וקטן למאן דמכשיר, אף שאינן בני שליחות כיון שמ"מ הם עושים ע"פ הבעל במה שמבינים מן הבעל עצמו, ותדע דע"כ הכי הוא דהא לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי א"כ וכתב לא קאי על הבעל עצמו, וע"כ העדים שחותמין ע"פ ציוויו מיקרי שפיר וכתב הא למדת שוכתב שנאמר בבעל הוא השתדלותו שיוכתב הגט וזהו שהוא מילי שאינו נמסר לשליח שיהיה השתדלות השליח אצל סופר כהשתדלות הבעל בעצמו, ולכן פליגי אי אמרו מיקרי השתדלות הבעל או השתדלות השליח, ולפ"ז נראין הדברים דבין שליח קידושין או שליח קבלה בכולהו שליח עושה שליח, וכן במתנה אם אמרו פסול בגט גם במתנה פסול ומטעם דבעינן ספר המקנה, ונהי שיכול לעשות שליח לנתינה של גוף הדבר מ"מ עדים הכותבים ששמעו מפיו הוי ככותב בעצמו שהוא מצוה לכתוב אבל מה שמצוה שלוחו לכתוב אינו ככותב בעצמו, ולהכי אמרינן בעכו"ם דאדעתיה דנפשיה קא עביד ולכן אינו כאילו כותב הבעל בעצמו ולא משום שלא לשמה שהרי הוא צווח שכותב לשמה, ובהכי ניחא מה שתמה הגאון ח"צ איך מומר חולץ הא אינו חולץ לשמה דאדעתיה דנפשיה קא עביד עמ"ש טיב גיטין שם, אבל לפי זה אתי שפיר דאדעתיה דנפשיה לא אמרינן רק דאינו כותב על דעת הבעל ולא הוי כאילו כתב בעצמו, משא"כ בחליצה שהוא עצמו חולץ שפיר עביד אדעתיה דנפשיה ודברים הללו הם ברורים למבינים ומקום הניחו לי הראשונים בזה, אך להלכה אין דעתי מכרעת, ובהכי ניחא דמשוינן לגמרי מתנה כגט, ולהרמב"ן צ"ל לענין אמרו אינן שוין, אבל למאי דפרישית א"ש טובא כיון דגם במתנה בעינן ספר המקנה כדאיתא לעיל דף כ' ע"ב, ע"ש בתוס' ד"ה וכותב, א"כ ממילא לא הוי שטר רק בכותב בעצמו או שכותב זה שציוהו דהוי נמי ככותב בעצמו, כן נ"ל ברור ונכון לאמיתה של תורה והכל עולה כהוגן וכשורה, מיהו לענין כתיבה צ"ע אטו נימא דבעינן דוקא שיכתוב בעצמו דהא פשיטא דלא בעינן לשמה בשאר שטרות ע"ש לקמן, וא"ת לפ"ז היכא פשיט בריש זבחים דסתמא פסול בגט אשה מהא דהכותב טופסי גיטין דצריך שיניח מקום האיש וכו' נימא טעמא משום דלא מיקרי וכתב כיון שלא נצטוה מפי הבעל, בשלמא להרמב"ן באמת היינו דלא מיקרי לשמה, אבל לפמ"ש י"ל משום דלא מיקרי וכתב הוא, דודאי כיון דמיבעיא לן אי סתמא כשר א"כ משמע לן דמתקיים וכתב אפי' לא שמעו מפי הבעל והיינו כיון שהסופר נכנס בעצמו בעבדות הלזה להיות במקום מי שיצטרך להגט ופשיטא דלא מתקיים בהכי וכתב כיון דסתם אשה לאו לגירושין היא אין הסופר נכנס במקום' הבעל עד שישמע מפיו ולק"מ, וקשיא לי לדעת הרמב"ן דטעמא דלא מיקרי לשמה כשלא שמע מפי הבעל וכ"כ התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב, וקשה איך איתא דחרש כשר לכתוב הגט ופריך הא לאו בני דעה נינהו ואמר רב הונא כשגדול עומד ע"ג, והשתא קשה הא סתם חרש שדיברו חכמים הוא אינו שומע ואינו מדבר וא"כ לא שמע מפי הבעל, וע"כ לומר דמה שמבין ברמיזה הוי כאילו שמע, וכמו שצ"ל בנשתתק שרמז לכתוב גט לאשתו דהוי כשמעו מפיו, אלא דלשיטת התוס' והרמב"ן קשה הא לאו בר דעת הוא להבין ברמיזתו הבנה שלימה וע"כ לומר דמ"מ כיון דגדול עומד על גביו מיקרי כתיבה לשמה, והשתא מי גרע גדול ובן דעת גמור שבוודאי כותב לשמה רק בשביל שלא שמע מפי הבעל, והרי החרש לא שמע כלל ואין הבנתו הבנה גמורה ומאי אהני ליה מה שגדול עומד אח"כ בשעת כתיבה ומזהירו לכתוב לשמה הא לא היה לו הבנה להבין רצון הבעל, ואין לומר דמיירי שהגדול שעומד על גביו שמע מפי הבעל ולכן שפיר מיקרי לשמה דהא ליתא דא"כ גם באומר אמרו נכשיר בשעומדין על גביו אותן ששמעו, וגם אין סברא לתלות כלל בהעומד שאינו עושה כלום רק שעושה כתיבת החרש שתהא בכוונה נכונה לשמה, א"ו כדפרישית דגם באומר אמרו מיקרי שפיר לשמה כיון שבאמת הבעל ציוה לכתוב רק שאינו במקום הבעל, רק בשמע מפי הבעל עצמו ועושה ע"פ דברי הבעל נכנס במקומו ולאו מטעם שליחות ובאומר אמרו ס"ל דלא הוי במקום הבעל כיון שלא שמעו מפיו ואדיבורא דהנך סמכי ולא מיקרי וכתב, ולכן גם בחרש שהבעל העמידו במקומו במקום הבעל קאי רק שאין בו דעת לכתוב לשמה והיינו פירושא דמילי לא מימסרן לשליח שאין יכול לומר דברים אלו תדבר אתה במקומי רק שיוכל למסור לו גוף הכח שיש לו לקדש ולגרש אבל זה שמוסר לו הכח שיהיה במקומו לצוות לסופר אינו אלא דברים בעלמא שמוסר לו ואינו מוסר לו הקנאת שום דבר ולכן מיקרי מילי, וא"כ לפי דברינו שליח קידושין שפיר עושה שליח דהא לא הוי מילי:
הנה כתבנו כבר שאין בידינו להכריע נגד הראשונים הגם שלפענ"ד הדברים ברורים איפשר דלהך אוקימתא ס"ל לרבי מאיר דבעי כתיבה לשמה מדרבנן וצ"ע, ומתוך מ"ש יש לי לפקפק במ"ש הב"ש בסי' ק"כ סק"ז באם אמרו לסופר וכתב בהא הוא דהוי ספק מגורשת אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים לחתום לא הוי רק פסול מדרבנן דלא גרע מחתמו בו עדים פסולים, ולפמ"ש צ"ע דודאי בחתמו שלא לשמה מ"מ הוו עדים על הגט ולא נגרע ציווי הבעל שציוה אותם לחתום, ואף שציוה אותם לחתום לשמה מ"מ שפיר הוו עדים על הגט רק שחתמו שלא לשמה ומן התורה לא בעינן כתיבה לשמה, אבל בחתמו ע"י אמרו כיון דחזינן שהבעל רצה עכ"פ שיהיו עדים על הגט, וא"כ כיון דאיתא במתני' באמר כולכם אם מת אחד מהם בטל הגט אף שדי בשני עדים מ"מ כיון שכיוון הבעל להרבות בעדים ולכן אם לא נתקיים מצותו הגט בטל א"כ גם באמר לעדים שיאמרו לפלוני ופלוני שיחתמו מ"מ כיוון עכ"פ שיהיו עדים על הגט וכיון דמילי לא מימסרן לשליח א"כ אין עדותו כלום והוי עד מפי עד ואין כאן עדות של כלום וגם הוי מפי כתבם והוי כגט שאין עליו עדים כלל, ובכה"ג ודאי י"ל כשציוה לעדים לחתום ולא חתמו אף בעדי מסירה י"ל הגט בטל שהרי לא נתקיימו דבריו, ולא דמי לחתמו שלא לשמה דכיון דלא בעינן חתימה לשמה מן התורה אף שציוה הבעל שיחתמו לשמה לא איכפת ליה בזה כלל אם יהיה הגט איך שיהיה שאם לא תאמר כן כל פסולי דרבנן בגט יחזרו לפסולי דאורייתא שהרי הבעל מסתמא כיוון לגט כשר, אע"כ אמרינן שאין לבעל עסק בכך מה ידונו חכמים בהגט ואדעתא דרבנן מגרש, אבל מ"מ בכולכם ומת א' מהם הגט בטל שעכ"פ צריך שיקויים הריבוי בעדים שציוה ובמה שחתמו שלא לשמה לא איכפת ליה שאין לו עסק בכך אם יכשירו חכמים באם נשאת גם החתימה שלא לשמה, אבל במה שציוה שיהיה גט חתום בעדים צריכין לקיים דבריו, וא"כ באמר אמרו כיון שע"כ טעה שיהיה עדותן עדות נמצא שלא חתמו בו אותן שציוה ולכן אפי' אי עדי מסירה כרתי מ"מ כיון שהבעל ציוה לחתום עדים ואותן שציוה לאו עדים הם כלל, א"כ לא גרע מריבה בעדים:
ועפ"ז איפשר ליישב דברי הגאונים שסוברים בחתמו שלא לשמה הוי' פסול דאורייתא משום מזוייף מתוכו והוא תמוה כיון דעדי מסירה כרתי דל עדותן מהכא הרי הגט כשר בעדי מסירה, ולפמ"ש יש ליתן פנים לדבריהם דכיון שחכמים תיקנו שיחתמו לשמה ולא נחתם כתיקון חכמים א"כ אין חתימות העדות כלל דהוי מפי כתבם וכדאיתא בח"מ סימן ל"ט ס"ו, א"כ לא נתקיים מאמרו של בעל לחתום עדים על הגט, או י"ל כיון דחתימת העדים באמת הוי מפי כתבם, וע"כ לומר כמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס כ"ח דשטר גזירת הכתוב הוא, וא"כ י"ל דנהי דעדי מסירה כרתי וא"צ עדי חתימה מ"מ לענין ראיה שיש ע"י עדי חתימה לענין שנחזיק שהגט בא לידה מן הבעל דמי לשאר שטרות שע"י עדי חתימה מתחזק הענין לאמת שהמכירה או ההלואה היה אמת, וא"כ י"ל דבגט כיון דהבעל ציוה לחתום והם לא חתמו לשמה רק להתלמד בעלמא לא נתקיים מאמרו של בעל (דאם חתמו ע"פ דיבורו פשיטא דהוי לשמה), אלא דיש לעיין דבגיטין דף כ"א ע"ב דחכמים מכשירין בדבר שיכול להזדייף ומפרש בגמרא מאן חכמים ר"א דאמר עדי מסירה כרתי, א"כ משמע אף שהבעל ציוה לחתום מ"מ כשר על דבר שיכול להזדייף ולא אמרינן שכיוון שיהיה הגט חתום בעדים וכאן אין העדים מועילין כיון שיכול לזייף ואפ"ה כשר ע"י עדי מסירה ולא אמרינן שנתכוון הבעל לגט חתום בעדים שיהיה קפידא דווקא בגט בעדים, וכן בכל הני דפסלן הרמב"ם כגון בהרחיק שני שיטין ואינך באה"ע סימן ק"ל, ומסיק דכולהו כשרים בעדי מסירה, וא"כ קשה ג"כ נימא כיון שציוה הבעל לחותמן א"כ לא נתקיים דיבורו, ואיפשר דכולהו מיירי שהגט ניתן ע"י הבעל עצמו וא"כ חזינן דלא קפיד בכך ושפיר יכולין ליתנו בעדי מסירה, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דכל הני שכשרים בעדי מסירה הוא דוקא כשמודיעין לבעל שאין הגט חתום בעדים דכיון דאין הבעל מקפיד שפיר יכולין ליתנו, אבל בסתם כשציוה הבעל לחתום עדים בעינן דוקא שיהיה עדות גמורה ולא בדבר שיוכל לזייף וזה דבר חדש, וא"כ גם באמר כולכם אם נתרצה הבעל שינתן הגט בלא כל העדים שפיר יכולין ליתנו, וגם זה חידוש שלא נזכר בפוסקים, ואף שבשעה שנחתם עדיין לא נתרצה הבעל מ"מ מאי איכפת לן בהא דאטו אם אמר שיחתמו בו עדים וחזר ונתרצה ליתנו בלא עדי חתימה רק בעדי מסירה למה לא יהיה גט הרי נכתב כדת, גם איפשר לומר דאפי' בלא ידיעת הבעל אף שאמר לעדים לחתום מ"מ יכולין ליתנו בעדי מסירה דשלוחו כמותו, ולא דמי לכולכם דשם גילה דעתו שרצונו להרבות בעדים וקפיד בכך, אבל באומר לשנים שיחתמו איפשר דלאו משום קפידא עביד רק דאורחא דמילתא הוא, אבל אם אמר כולכם חזינן דקפיד להרבות בעדים:
מיהו איפשר לומר בלא"ה בכתבו על דבר שיכול לזייף כיון דמ"מ חתמו בו אלא שיכול לזייף מ"מ כשר בעדי מסירה דמ"מ נעשה ציווי הבעל, וכן בהרחיק שני שיטין נמי אינו אלא פסול דרבנן ובעדי מסירה כשר לדעת הרמב"ם, וכן משמע סתמיות הפוסקים, ועיין ברמב"ם פ"ט מגירושין דין ל"ב ומ"ש בטיב גיטין סדר גט שני קודם אות נ"ד ד"ה כתב:
ולפ"ז איפשר לומר כאן דמספקא ליה לשמואל אי כתב ידן אי כתב הגט, א"כ אם נימא שכיון לכתב הגט אע"ג דס"ל לשמואל דאומר אמרו כשר א"כ אפי' נימא כדברי התוס' דחתם סופר ועד פסול לשמואל, מ"מ איפשר שכיוון שיכתבו ויתנו הגט בעדי מסירה וא"צ לומר אחתימה נעשה כאומר אמרו, ולהכי לא פריך איפכא אי כתב הגט הוא הא כתב ידן כשר שנדחקו התוס', ולפ"ז י"ל דאי כתב הגט כתב ידן אין צריך כלל דיכולין ליתנו בעדי מסירה לשמואל דס"ל עדי מסירה כרתי:
כתב הרמב"ם בפ"ב מגירושין דין ו' אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתו ואמרו לעדים ויחתמו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ע"כ, והנה הר"ן הבין בדברי הרב שמספקא ליה להרמב"ם אי הלכה כשמואל דס"ל דאומר אמרו כשר ולכן מספיקא החמיר בו שקרוב להיות בטל כסוגי' דפ' מי שאחזו דאיתא שם שהגט בטל עד שישמעו לקולו והר"ן הקשה עליו כיון דמספקא ליה ובגמרא משמע דאי אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול, וא"כ היה לו לפסוק בשניהם להחמיר גם בחתם סופר ועד, והרמב"ם פסק בפ"ט להכשיר חתם סופר ועד, ועוד נחלקו מהרד"ך ומהר"מ אלשקר בכוונת הרב שכתב שמתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל אמאי לא כתב שהיא ספק מגורשת, ודעת מהר"ם אלשקר שאינו אלא פסול דרבנן רק שקרוב להיות בטל ולכן אף דבשאר פסולים אם נשאת לא תצא כאן מזהירין הבעל ומייעצין אותו לגרש אבל אינה ספק מגורשת, והרד"ך נחלק עליו דס"ל דוודאי פסול משום דהכי ס"ל לרב ור"י ואינך דס"ל כשר ולא תעשה ולכן ס"ל דודאי פסול רק שמתיישבין מפני שקרוב להיות בטל, ובכ"מ נטה לדעת הר"מ אלשקר, ובאמת האריכות בזה למותר והדבר ברור דס"ל להרב דאמרו פסול מן התורה והראיה שבהלכות מתנה פוסל ג"כ אומר אמרו, שכ"כ בפ"ד מזכייה לפסול אומר אמרו במתנה, אלא שלענ"ד נראה דבלא"ה הקשו עוד על הרמב"ם אמאי השמיט הבעיא דאם אמר כתבו ואמרו לסופר וכתב וחתמו הם דמיבעיא ליה לשמואל אי כתב ידן הוא או כתב הגט דכיון דמספקא ליה אי אמרו פסול או כשר א"כ היה לו להביא הבעיא דמיבעיא לן בגמרא ונדחקו בזה, וגם מה שנראה מדבריהם דס"ל להרמב"ם דפסול מדרבנן משום דכשר ולא תעשה היינו פסול דרבנן, גם זה אינו נוח לי דלא נזכר בהרמב"ם טעם זה כלל דשמא תשכור עדים שיסתום הרמב"ם הפסול הלזה, גם אינו מבואר בגמרא שיהיה פסול, ואיפשר שאינו רק לכתחילה ומנ"ל דלא תינשא אפי' בדיעבד שכבר עשה כזאת ונתברר שהיה אמת, וכן מוכח מלשון הש"ס דפריך אמאי חתם סופר כשר הא נפיק מיניה חורבא אי אמרו כשר דמחתמי ליה לסופר מחמת כיסופא ומשני כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא, ואם איתא דמשום לא תעשה הגט פסול ל"ל לא שכיחא הא בלא"ה לא שייך למיחש כיון דפסול מדרבנן דהא חתם סופר ועד אפי' למ"ד אמרו כשר אינו אלא פסול דרבנן דמשום חששא דחורבא אין הגט בטל, ול"ל למימר דלא שכיח פשיטא כיון שהגט פסול מדרבנן לא שייך חורבא כלל דאיך יעשה הסופר לכתוב גט פסול, אלא ודאי אינו אלא לכתחילה בעלמא, ומה שדייק בלח"מ דפסול מדרבנן מדפריך מעדים החתומים על גט אשה נימא התם שאני שכבר נתגרשה בגט אינו דיוק כלל דבלא"ה צריך להבין מאי מקשה דוקא מעדים חתומים תיקשי ליה כל גיטין ניחוש שמא תשכור עדים, אלא ודאי פשיטא ליה דבסתם גיטין ושטרות לא חיישינן אלא בגט כי האי שלא שמעו מפי הבעל יש קצת ריעותא דלמה לא יצוום הבעל בעצמו, וכן הך דעדים חתומים שהעד החתום רוצה לישא האשה ואפ"ה לא חיישי אף שיש קצת רגלים לדבר אפי' לכתחילה נושא האשה ופריך שפיר ולק"מ
ולכן נלענ"ד ברור דלא מספקא ליה להרמב"ם כלל אם הלכה כשמואל דאומר אמרו כשר דפשיטא ליה שהלכה כסוגיא דר"פ מי שאחזו דמסיק רב אשי דהגט בטל עד שישמעו קולו לאפוקי אומר אמרו, והתם הוא דמספקא ליה אי הוא בטל ממש או לא נקט לישנא דבטל רק משום הא דלאפוקי אמר אמרו או לישנא דבטל לאו דוקא ולכן פסול פשיטא ליה ובבטל כתב מתיישבין, וא"כ תו לא קשיא מה שהקשה הר"ן שהיה לו לפסול חתם סופר ועד דהאי לאו קושיא כלל כיון דפשיטא ליה דפסול בודאי תו לא נפיק מיניה חורבא, וכיון שכן י"ל דחד בחבריה מיתרצא דלהכי השמיט הרמב"ם הבעיא דהא קשה על הש"ס מאי קשיא ליה אשמואל דמכשיר אמרו הא נפיק מיניה חורבא הא י"ל שמואל ס"ל ג"כ אמרו כשר מן התורה ופסול מדרבנן, וא"כ מספקא ליה שפיר אם תצא דבפסול דרבנן לא תצא וחורבא לא נפיק מיניה כיון דפסול מדרבנן, ולכן ס"ל להרמב"ם כפירוש התוס' דבודאי מהיכא תיתי לומר דכתב ידן נעשה כאומר אמרו, ולכן ס"ל דטעמא דהוי כאומר אמרו דמסתמא כיוון לגט כשר וכיון שאי איפשר שיחתמו בעצמם דהוי חתם סופר ועד ולכן נעשה כאומר אמרו שאל"כ יהיה הגט פסול וכיון דחתם סופר נמי אין בו אלא פסול דרבנן א"כ ממילא אין לומר דס"ל לשמואל אומר אמרו פסול מדרבנן וכשר מן התורה דכיון דאומר אמרו פסול ג"כ א"כ אי איפשר שיהיה הגט בהכשר, א"כ ממילא פשיטא לן שכיוון שיכתבו ג"כ ומהיכא תיתי לומר דנעשה כאומר אמרו, אלא ודאי ס"ל לשמואל אמרו כשר אפי' מדרבנן א"כ שפיר י"ל שכיוון שיאמרו לאחר, ואף דכשר ולא תעשה אינו אלא לכתחילה בעלמא, וא"כ ממילא לשיטת הרמב"ם דפוסל אמרו מדרבנן וחתם סופר ועד כשר א"כ פשיטא לן שכיוון גם לכתיבה ולא נעשה כאומר אמרו כיון דליכא הוכחה לזה דגם באומר אמרו פסול, ודברי הרמב"ם נכונים:
ומה שהקשיתי לעיל מאי פשיט מב"ד הגדול הא בשלשה יכול א' לכתוב ושנים חותמין ותו לא הוי חתם סופר ועד, עכשיו ראיתי כי הפר"ח הרגיש ג"כ בזה, ונראה ליישב דלא קשיא אלא מאי דקאמר נעשה כאומר אמרו ומשמע אפילו לא אמר אמרו בפירוש מהני מכח הוכחה שרוצה שיהיה הגט כשר רוצה שיאמרו לאחרים א"כ פשיטא ליה דכ"ש באמר למי שאין יודעין לכתוב שלא נתכוין שילמדו דוקא דפשיטא לן טפי שיאמרו לסופר לכתוב, א"ו אפי' נתכוין לכך לא מהני דמ"מ מילי נינהו, ואפי' אי מודה ר' יוסי באומר אמרו י"נ היינו דוקא באמר בפירוש אמרו לפלוני דהוי ממנה שליח שלא מדעתו, משא"כ בלא מינה בפירוש רק מכח שאנן אמרינן שרצונו שיכתוב אחר מ"מ ה"ל מילי, וא"כ לק"מ:
עוד יש ליישב מה שהשמיט הבעיא דמיבעיא ליה לשמואל דיש לומר דס"ל כפירש"י דאכתב ידן פשיטא לן דבכלל כתבו כתב ידן, אלא דמיבעיא ליה אי קפיד נמי אכתיבה, אלא דהפר"ח הקשה דתפשוט ליה ממתני' דאמר לעשרה כתבו א' כותב ושנים חותמין, א"כ חזינן שגם הכתיבה היא בכלל וא' מאלו צריך לכתוב, ואיפשר לומר לשמואל לשיטתיה דס"ל כתב סופר ועד כשר א"כ כתיבת הסופר נחשב לעדות וכיון שאין דרך סופר לחתום רק סופר כותב ושני עדים חותמין, א"כ סתם גט יש עליו שלשה עדים ולכן אמרינן שדעתו שא' מהם יכתוב ושנים חותמין, משא"כ באמר לשנים כתבו אמרינן איפכא כיון שאין דרך לסופר לחתום מסתמא נתכוון רק שהם יחתמו ויאמרו לאחר לכתוב כנהוג בגט סופר כותב ושני עדים חותמין והוו כשלשה עדים, ובהכי ניחא דלא מספקא לשמואל באמר לשלשה דבהא ודאי לא מהני אמרו דצריך להיות שלשה עדים בדבר ואנן דקיי"ל כרבי יוסי גם בשלשה בסתמא לא עשאן ב"ד, והא דפשיט מר' יוסי שאמר שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים, ולא קשיא נימא שאני שלשה דפשיטא דב"ד הגדול הם ב"ד וא"כ כשיאמרו גם הם לאחר לכתוב ושמע מפי ב"ד נמי הוי כתיבתן עדות על הגט ואפ"ה לא יאמרו לאחרים, וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דקיי"ל חתם סופר שנינו אבל כתב סופר לא מהני א"כ שפיר נפשטא הבעיא ממתני' דכתובו כתיבה נמי בכלל ולק"מ:
ובאריכות לשון הרמב"ם שכתב ומתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל, הנה נתחבטו ג"כ מהר"מ אלשקר עם הרד"ך דמהר"ם אלשקר ביקש לומר שאינו אלא פסול רק מתיישבין ומייעצין הבעל לגרש וזהו ודאי אין נכון, ומהרד"ך כתב דחמיר טפי מספק מגורשת, והפר"ח כתב דאי הוה כתב ספק מגורשת ה"א ספק מגורשת וספק כשר ובאמת פשיטא ליה דפסול, ובכל זה לא נתיישבה דעתי כלל דפשיטא דספק מגורשת חמיר טפי מפסול וקם ליה בדרבה מיניה דתצא, ואיפשר לומר לפי דברי הפר"ח והלח"מ דפשיטא ליה דפסול מכח לא תעשה כן בישראל שמא תשכור עדים, א"כ י"ל שדבר גדול השמיענו הרב בחכמת לשונו דהא האי דינא דאמרו משכחת לה גם בקידושין כשמקדשה בשטר דבעינן ג"כ שיכתוב השטר לשמה ומקשינן הוי' ליציאה כדאיתא בקידושין דף ט' דמקשינן הוי' ליציאה, בפרט לשיטת הרמב"ם דפוסל אמרו גם במתנה א"כ משכחת לה שקידשה ע"י אמרו, ובכה"ג יש לגט להועיל ממה נפשך ע"י אמרו דאי אמרו לא מיקרי מילי א"כ הוי גיטא וא"ת אמרו מיקרי מילי הרי גם הקידושין אינם כלום, ולכן כתב הרמב"ם דפשיטא ליה דפסול משום שמא תשכור עדים וא"כ אפי' אי הקידושין מהני באמרו הגט פסול מדבריהם משום שמא תשכור עדים והקידושין בודאי כשרים אפי' מדרבנן אי אמרו כשר דבקידושין ליכא חשש שתשכור עדים שהרי בידו לגרשה ומאי אהני לרמאה ברמיותי', וא"כ טובא קמ"ל:
מיהו לפמ"ש לעיל דס"ל להרמב"ם דפסול מדינא ולא מטעם שמא תשכור עדים רק שפסול מדינא, א"כ נראה גם בקידשה בשטר ע"י אמרו יוכל לגרשה ג"כ ע"י אמרו, ולכן נלענ"ד ביאור דברי הרמב"ם לפמ"ש דפשיטא ליה שפסול מדרבנן, רק לפי שנראה לו בתחילת העיון דהגט בטל ולפי שלא מצא הרמב"ם הכרח גמור לבטל הגט לגמרי ולכן הניח הדבר למעיין להתיישב בדבר אם יעמיק וימצא ראיה שאינו אלא פסול דרבנן ולא תצא, אבל כל זמן שלא נמצא ראיה מן הש"ס שהוא פסול דרבנן נקטינן דהוי בטל ואם נשאת מפרישין אותה עד שנמצא ראיה שאינו פסול מן התורה, ולפי שעדיין לא הוחלט בדעת הרמב"ם שהגט בטל, והוא כעין שאמרו בגמרא תצא והדבר צריך תלמוד, עד יבורר בראיות מן התלמוד ולכן כתב ומתיישבין בדבר זה הרבה שקרוב להיות גט בטל, ושהגט פסול פשיטא ליה דהלכה כהך סוגיא דפרק מי שאחזו דהגט פסול, מיהו הוי בהחלט מדרבנן, אבל שיהיה בטל לא פשיטא ליה עד שיבורר בראיה מופתיית מן הש"ס שאינו בטל בהחלט, ושיעור דבריו כאילו אמר לפום ריהטא הוא בטל ועדיין צריך עיון למעשה וכל זמן שלא נמצא הכרע שיהיה הגט כשר מן התורה נקטינן דהוא בטל:
ובהכי ניחא דבפ"ד מזכייה כתב הרמב"ם בפשיטות באמר לשלשה אמרו לא אמר כלום, ובהלכות גירושין נסתפק קצת, ואף דבמתנה אוקי ממונא בחזקת מרא מ"מ להרמב"ם מועיל תפיסה בספיקא דדינא ולא היה לו להחליט בפשיטות דלא אמר כלום, ואף די"ל כיון דשטר לא מהני אלא בקרקע ותפיסה לא שייך בקרקע הא משכחת לה בהקנה לו מטלטלי אגב קרקע ותפס המטלטלין, מיהו איפשר לומר לזה כיון דלא משכחת צד קנייה בקרקע בטל האב לגמרי ואפילו תפיסה לא מהני, אבל לפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל שטר אינו אלא מדרבנן דמן התורה ה"ל מפי כתבם, עיין ש"ך ח"מ סימן כ"ח, ובגט ודאי ה"ל מן התורה לשיטת הרמב"ם דס"ל גם עדי חתימה כרתי, וא"כ כיון דאמרו עכ"פ פסול מדרבנן ממילא דאינו כלום כיון דשטר גופיה לא הוי אלא מדרבנן:
ובסיום דברי הרמב"ם שסיים וז"ל וכן אם אמר לשנים כתובו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הם בעצמם יכתבו ויתנו, והקשה בסמ"ע סי' רמ"ד מאי וכן הא כ"ש הוא אם אמרו לא מהני כ"ש בלא אמרו, ותירץ דאיכא נמי רבותא איפכא דבאמר לשנים כיון שהם יכולין לכתוב ולחתום בעצמן א"כ ה"א שיהיו כמותו לצוות לאחר ג"כ קמ"ל דלא, וקשה לפ"ז מסוגיא דאמר חתם סופר ועד ר' יוסי הוא דלר' מאיר יש לחוש לחורבא, ופירש"י שיאמרו אמרו לסופר כו', וקשה מנ"ל דרבי מאיר מכשיר כלל באמרו דילמא דוקא באמר תנו שיש להם כח לכתוב בעצמם הם כמותו, אבל אמרו שלהם עצמן אין כח לכתוב גם ר"מ מודה דה"ל מילי, ולפי פירוש התוס' דהתקלה לר' מאיר זימנין שיאמר לשלשה תנו יש ליישב שפיר, אבל לפום פשטא דשמעתא משמע לר' מאיר כשר אמרו בפשיטות ומנ"ל הא, ואיפשר לומר דבאמת גם לר"מ אינו כשר אמרו רק כשיש להם רשות לכתוב בעצמם אלא שנותן להם רשות ג"כ אם ירצו לומר לסופר, ולפ"ז איפשר באמרו שאין להם רשות לכתוב בעצמן גם ר"מ מודה דפסול והיינו כדברי הר"ן לשיטתו דמיירי אמרו מדעתכם. ועפ"ז ניחא מה שתמה בס' פ"י אמאי לא פשיט ממתני' דפ' מי שאחזו שדייק מינה רב אשי דאמרו פסול, ולפ"ז איפשר דלא נשמע מן המשנה רק אמרו לסופר שאין להם רשות לכתוב בעצמם אבל אמרו שיש להם רשות ג"כ לכתוב בעצמם י"ל דשפיר מהני כיון דאיכא תרתי למעליותא, ולדייק כולי האי עד שיאמר אם תרצו כתובו או תאמרו לסופר כולי האי לא דייקינן, עכ"פ לר"מ איכא למיחש לחורבא בהך אמרו שיאמר כתבו אתם ואם תרצו אמרו לסופר כו', כנ"ל לפי דברי הסמ"ע:
אמנם באמת תמיה לי טובא מה שנראה מלשון הרמב"ם שאין יכולין לומר לסופר לכתוב ומאי קפידא איכא בכתיבת שאר שטרות אטו בעינן לשמה בשאר שטרות, ומשנה מפורשת לעיל דף כ"ו ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דכתיב לה לשמה, ועיין לעיל דף ט' דלשמה ליתא בשאר שטרות, ועיין בח"מ סימן מ"ח שיכול לכתוב אפי' שם המלוה והלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן שלא יהא מוקדם, וא"כ יש לתמוה למה לא יוכל הסופר לכתוב, ואפי' לפמ"ש לעיל דגם בשאר שטרות בעינן ספר המקנה מ"מ נראה כיון דלא בעינן כתיבה לשמה ועיקר הוא החתימה שהבע"ד יחתום השטר ואם מסר השטר בעדי מסירה אף שמצאו באשפה אם מסרו הנותן בעצמו ודאי שפיר מהני משום דלא בעינן כתיבה לשמה, ולכן ע"כ שטעמו של הרמב"ם משום קפידא כיון שאמר כתבו וחתמו וא"כ אין לו ענין למילי רק כיון דקאמר כתבו איכא קפידא שיכתבו בעצמם, וכעין שכתבו התוס' לר"מ, וא"כ תימה על הסמ"ע איך דימה זה למילי שאין הטעם משום מילי כלל רק משום קפידא, ובאמת שפשט דברי הרמב"ם מורין דגם בכתיבה שייך מילי, וא"כ תימה גדולה לומר בכל השטרות שלא יכתבו רק מפי הבעל דבר דא"כ שפיר חשיב לשמה בכל השטרות דכששומעין מפיו שמצוה לכתוב היינו לשמה, והנלענ"ד דס"ל להרמב"ם בוודאי בכל השטרות כיון דבעינן ספר המקנה ואנן קיי"ל כרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי א"כ צריך לכתוב מפי הבעל דבר דבעינן ספר המקנה, אלא דמ"מ מהני אם מצא באשפה למסור לו בפני עדים דלא גרע מהודאת בע"ד והוי כאילו הודה שנעשה בהכשר ויכול להתחייב ולהקנות בהודאתו, והיינו טעמא נמי שיכול לכתוב תורף השטרות דכשהבע"ד בעצמו מצוה לעדים לחתום על השטר הוי כמו הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי הוי כאילו הודה שנעשה בהכשר ושפיר יכולין העדים לחתום, משא"כ באומר לעדים שיכתבו ויחתמו אם יאמרו לאחר לכתוב והם יחתמו מבלי צוואת הבע"ד אם כן לא מהני גוף השטר כיון שלא כתבו מפי הבעל דבר וא"ש, וסמוכים לזה שבהך דינא דאומר אמרו כתב הרמב"ם בזה הלשון ואם אמרו לאותן עדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה ע"כ, ולמה לא כתב רבותא טפי שאפי' מסרו השטר לנותן והוא עצמו נתנו למקבל אפ"ה לא קנה, וכדאיתא כה"ג לענין גט בפ' מי שאחזו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מגירושין דין ו', אלא ודאי לענין ממון כשהבע"ד עצמו מוסר לו השטר חתום בעדים אמרינן דהוי כמו הודאה שנעשה בהכשר, עכ"פ תימה על הסמ"ע שלא דיבר מזה כלום וצ"ע:
עוד איפשר לומר ליישב מה שקשה על הרמב"ם שפוסל אמרו במתנה, וקשה קושיית הרמב"ן הא הוי ממנה שליח שלא בפניו, ובשלמא בגט יש לומר דלא הוי לשמה אבל במתנה מה טעם לפסול אמרו ליהוי כממנה שליח שלא בפניו, ולכן איפשר לומר עפמ"ש התוס' דאמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו לא מיקרי עד מפי עד שעיקר העדות לא נמסר אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט, א"כ י"ל דתליא בזה אי אמרינן מילי לא מימסרן לשליח א"כ מיקרי עד מפי עד, דבשלמא אי אמרינן מילי מימסרן לשליח הם שלוחי הבעל שע"י אלו מצוה לשלוחים שלו לעשות גט והראשונים שלוחים לעשות את אלו שלוחים ולכן אי מילי לא מימסרן לשליח מיקרי עד מפי עד, ולכן גם במתנה פסול דלא ניתן ליכתב, ומ"מ על הכתיבה לא ידעתי שום טעם שלא יכתוב הסופר ויחתמו הם, אלא מוכרח לומר כמו שכתבתי לעיל, ואכתי פש גבן לברורי מה שנתחבטו הלח"מ והפר"ח למה לא הביא הרמב"ם עיקר דינא דפליגי ר' מאיר ור' יוסי באמר לשלשה תנו דלא יאמרו לאחרים ויכתבו ואם אמרו לאחרים הגט בטל דבזה הלכה כר' יוסי בלי שום ספיקא ונדחקו בזה, והנלענ"ד דס"ל להרמב"ם דיש להבין בסוגיא דפרק כל הגט דפריך אמתני' דהמביא גט בארץ ישראל וחלה משלחו ביד אחר ופריך מהא דאמר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו דיכתבו ויתנו, ויש להבין מאי קשיא דילמא שם איירי בלא אונס, ולכן נ"ל בודאי באמר לשנים תנו ליכא שום קפידא בכתיבה שהרי לא זכר הכתיבה כלל, וא"כ לא דמי לשליח שאמר לו הולך די"ל שהקפיד עליו אבל היכא שלא זכר הכתיבה כלל לא שייך לומר שיהיה לו קפידא על הכתיבה כיון שלא זכרה כלל, ולכן משמע ליה דאין שליח עושה שליח כלל ופריך שפיר, ומשני אביי משום בזיון דבעל קפיד טפי אע"פ שלא זכר הכתיבה כלל ורבא משני דודאי בתנו לא קפיד רק דה"ל מילי ולא מימסרן לשליח, והשתא בשלשה דס"ל לר"מ דהוו ב"ד ושפיר יכולין לומר לאחרים, אלא דגם בשלשה שאמר כתבו מ"מ לא עדיף מא"ל לשליח להולכה את הולך דמ"מ בחלה משלחו ביד אחר דמסתמא במקום אונס לא קפיד, ולכן לר"מ באיכא אונס א"צ לכתוב בעצמן גם בשלשה כיון דלשלשה מילי מימסרן רק משום טעמא דקפידא, וא"כ לא עדיף מא"ל את הולך דמ"מ במקום אונס יכול לעשות שליח אחר כיון דמילי מימסרן לב"ד, וא"כ ממילא אפי' בשלשה שאמר להם כתבו מ"מ אין הגט בטל בהחלט, ואין להקשות לפ"ז איך מוקי אביי מתני' דפ' מי שאחזו דף ע"א ע"ב כר"מ ובלא אמר תנו הא אפי' לא אמר תנו רק כתבו אין הגט בטל ובמקום אונס יכולין לומר לאחר, די"ל דאביי לשיטתיה דס"ל דמשום בזיון דבעל איכא קפידא טפי בכתיבה ואין חילוק בין שנים לשלשה לאביי ובתרווייהו בטל הגט, אבל רבא דס"ל טעמא משום מילי ולא הוי קפידא טפי בכתיבה משליחות הגט וא"כ ממילא לר"מ באומר לשלשה כתבו ואיכא אונס לא עדיף מאת הולך דבאונס עכ"פ יאמרו לאחרים ויכתבו, וא"כ ממילא אחר שכבר כתב הרמב"ם בשלשה כשאמר להם כתבו שהגט בטל ע"כ מוכח הטעם משום מילי, גם מסתברא לאביי דס"ל משום בזיון דבעל אין הגט בטל לגמרי דמידי ספיקא לא נפיק שמא לא קפיד והוי ספק מגורשת, אף דבמתני' פרק מי שאחזו נקט הרי הגט בטל כבר כתבו שמלשון המשנה אין ראיה בהחלט שיהיה בטל לגמרי, א"כ הרמב"ם שפסק דבכתבו בטל הגט לגמרי ממילא אין לחלק כלל בין תנו לחוד לכתבו דמשום קפידא לא הוי בטל לגמרי וע"כ הטעם משום מילי א"כ ממילא ה"ה בתנו שאין לחלק כלל כיון דטעמא משום מילי, ולכן לא חילק בין אנוס או אינו אנוס ובכל גווני בטל לגמרי, ולא הוצרך הרמב"ם להביא כלל כיון שהגט בטל אין לחלק כלל בין כתבו או תנו לחוד:
בתוס' ד"ה כתב ידן כו' אע"פ דלא נפקא מינה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהתוס' לא ס"ל כלל לסברת רש"י, ולכן כתב המהרש"א דלהכי לא מיבעיא ליה בתלתא דבתלתא יש לקיים שאחד יכתוב ושנים חותמין, וקשה לי ע"ז דהא משמע בש"ס למ"ד דס"ל באומר אמרו כשר ולא תעשה שפיר י"ל דס"ל לשמואל חתם סופר ועד כשר וכמו שפירש"י לקמן, וא"כ תיקשי להו מאי מספקא ליה לשמואל אם נתכוין גם לחתימה דאי סבירא ליה חתם סופר ועד כשר ודאי כיוון גם לחתימה, ועוד דהא אכתי לא אסיק אדעתיה מחתם סופר ועד, וא"כ בס"ד תיקשי ליה בפשיטות אמאי לא אמרינן שרוצה שיכתבו גם הם, ועוד קשה לי לפי דברי התוס' מאי קשיא ליה ממתני' דאפי' אמר לב"ד ילמדו ויכתבו הא הכא ודאי נתכוין שיכתוב א' ושאר יחתמו ולכן ילמדו ויכתבו, ולכן נלענ"ד דגם התוס' ס"ל בס"ד דלא אסיק אדעתיה הך שקלא וטריא דחתם סופר ועד שפיר איכא לפרושי האיבעיא אי קפיד נמי אכתיבה אבל אחתימה פשיטא לן דודאי החתימה עיקר וצריכים לחתום בעצמם, וכן להך שינויא דס"ל לשמואל חתם סופר ועד כשר יש לפרש בפשיטות דמספקא לן אם הכתיבה כאומר אמרו ולא קשיא להו אלא למסקנא והוא משום דקשה בלא"ה הא לשמואל לשיטתיה דס"ל כתב סופר ועד כשר, וא"כ לפי דברי התוס' קשה מאי מספקא ליה נימא שכיוון שיכתוב אחד ואחד יחתום וכתב סופר ועד כשר לשמואל, ולכן משמע להו להתוס' כיון דבש"ס לא הוזכר ספק זה שאחד יכתוב וא' יחתום ולכן ע"כ לא מספקא לן בהא, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס כיון דמסיק בדף פ"ו דכתב סופר אינו כשר לכתחילה אלא בספרא דמובהק והכא מיירי בסתם שנים א"כ אינו כשר לכתחילה ומסתמא נתכוין הבעל שיהיה כשר לכתחילה, וא"כ ממילא למסקנא לא מצינו לפרושי כפירש"י מדלא קפיד אכתיבה כיון דלשמואל ס"ל למסקנא חתם סופר ועד פסול א"כ פשיטא שלא נתכוין שיעשו גם שניהם הכתיבה והחתימה דהא יופסל הגט בכך, ולכן הוכרחו לומר דמספקא לן אהי מינייהו כיוון, וא"כ אי חתם סופר ועד כשר שפיר י"ל הספק אכתיבה לחוד אם דקדק שיכתבו גם המה בעצמם, ומפירש"י שנראה שגם למסקנא אין הפירוש בענין אחר רק דעל הכתיבה לחוד מספקא לן, י"ל דס"ל כדפרישית דחתם סופר אינו פסול רק בסתם אבל אם מעיד הסופר בפירוש שנצטוה לחתום כשר, וא"כ גם למסקנא משכחת שיכתבו ויחתמו בעצמם וי"ל דבחתימה פשיטא ליה ולא מספקא ליה רק אכתיבה:
אלא דאכתי איכא למידק כיון דשמואל סבירא ליה כתב סופר ועד כשר בדיעבד אפי' בסופר שאינו מובהק וא"כ ע"כ הסופר הוי כמו עד וא"כ מאי חששא איכא שיחתום הסופר הא כיון שציוהו לכותבו ממילא הוי עד ג"כ א"כ מאי מזיק מה שיחתום הסופר, דבשלמא אם הסופר אינו עד י"ל דהוי כחתם שלא לשמה אבל כיון דהכתיבה ג"כ עדות א"כ הוי כנצטוה להעיד ג"כ וא"כ לא מסתבר כלל שתפסל חתימתו, ונראה דודאי אין חשש במה שהסופר חותם, בפרט לשמואל לשיטתיה, ועיקר החשש פסול הוא דמאחר שאמר אמרו לפלוני ופלוני שיחתמו והם מחתימין הסופר א"כ חסר אחד מן העדים שציוה הבעל והך שנים שציוה שיחתמו לא גריעי מכולכם חתומו דאיתא במשנה דאם א' מהם מת בטל הגט ועיקר חששא בשביל חסרון חתימת העד שנצטוה לחתום, ומתוך מ"ש עמדנו על דברי הר"ן שתמהנו עליהם לעיל שכתב הטעם בחתם סופר ושני עדים בגט אין חשש דליכא למיחש לכיסופא דסופר דמידעי ידעי שכיוון להרבות בעדים, ותמהנו לעיל דהא החששא שמא לא ציוה לסופר לחתום כלל, וא"כ לא נתכוין להרבות בעדים והם הוסיפו להחתים גם הסופר ולא נצטוה מן הבעל לחתום, ולפמ"ש ניחא דס"ל להר"ן שאין פסול מה שהסופר חותם שלא בציווי הבעל שאינו חותם אלא לכבוד ולמילוי כדפרישית לעיל, רק החששא הוא שיניחו הסופר לחתום במקום עד אחד וכיון שהבעל ציוה לשנים אחרים לחתום א"כ חסר חתימת השני, ולכן בחתם סופר ושני עדים אין חשש שלא עבר על רצון הבעל שמ"מ חתמו שני העדים שציוה הבעל ואין חתימת הסופר פוסלת, ואין לומר שמא ציוה ששלשה יחתמו והניחו אחד והחתימו לסופר במקומו דאז הוה פסול, על זה כתב הר"ן דבכיוון להרבות בעדים ליכא למיחש לכיסופא דסופר שידעו שכיוון להרבות בעדים וא"כ ממנ"פ אין חשש אם ציוה רק לשנים הרי חתמו אותן השנים ואין חתימת סופר פוסלת אף שלא נצטוה, וע"כ לומר שאמר ששלשה יחתמו וא"כ לא הוי חתם סופר כיון דליכא כיסופא, כנ"ל ברור בדברי הר"ן. (ע"כ ממהדורא קמא):
סליק פרק ששי