אור ברסלב
גרש ירחים פרק ה - הנזקין › דף מט:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ה - הנזקין · דף מט:

דף מט.

בגמרא דתניא אמר ר"ש מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית. לשון מפני מה אמרו קשה דכיון דמן התורה הוא למה נקט אמרו ואדרבה מצינו על דרבנן אמרה תורה כמו שכתב הרמב"ן בשורש ראשון מספר המצות בהשגותיו על הרמב"ם כמ"ש בר"ה דף ט"ז אמרה תורה נסכו מים לפני כו' אף שהוא דרבנן, אבל על מה שהוא מן התורה לא יצדק לשון מפני מה אמרו, ונראה דודאי לר' ישמעאל דס"ל בדניזק שיימינן וס"ל נידון במשוייר ונראה דתליא בשיטתיה דאי מפרשינן מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק שייך לומר נידון במשוייר אבל אם אין זכר לדניזק כלל רק שישלם מיטב דמזיק אין לומר נידון במשוייר, והשתא ס"ל לר"ש דודאי יש להחמיר על המזיק והשתא לר' ישמעאל איכא חומרא במזיק דנידון במשוייר שהוא יותר הפסד מההפרש שבין זיבורית דמזיק לעידית שלו ויותר ס"ל לדרוש לחומרא להחמיר, אלא דלפ"ז לא שייך חומרא זו רק בניזק אבל בגזלן וחמסן לא שייך חומרא דנידון במשוייר, והשתא אמרו חז"ל דניזקין שמין בעידית דמזיק אף שהוא קולא למזיק שלא לידון במשוייר לא חיישינן דחיישינן טפי אתיקון עולם דגזלן וחומס דהשתא ילפי כולהו ממיטב, כ"ש לפמ"ש לעיל בסמוך דלר' ישמעאל לא שייך ללמוד מניזק דא"ש טובא כמ"ש, ודוק היטב, וא"ש בזה מ"ש וסומכין על מ"ש בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שהוא כשפת יתר, אלא נראה שלהורות נתן בפסוק זה דמשמע דהיאך דקא משלם לכן כולהו בעידית גם גוזל וחומס, משא"כ אי אמרינן בדניזק לא שייך בגוזל וחומס שאין סברא לחלק בשביל שיש לנגזל עידית גרוע יפסיד יותר ודו"ק, וברי"ף וברא"ש הגירסא מפני מה אמרה תורה:

בפירש"י ד"ה גזלן כו' חמסן יהיב דמי עכ"ל. וקשה כיון דיהיב דמי מה יש לו עוד לשלם הא מטלטלין כל מילי מיטב, ואיפשר דלא יהיב כל הדמים ואח"כ תובע הנגזל המותרות, עיין בח"מ סימן ר"ה סעיף ד': בגמרא מפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם כו' אקפוץ ואלונו כו'. בילדותי הקשיתי הא קיי"ל שומא הדרא לעולם א"כ יוכל לפדותה בכל עת שירצה ולא תועיל לו הגבייה, מיהו אי קאי על התורה י"ל דמן התורה לא הדרא שומא אבל אי קאי אדרבנן שהיה ראוי שיתקנו עידית משום נעילת דלת קשה בלא"ה שומא הדרא, וגם אי מדאורייתא קאמר קשה אחר שתיקנו שומא הדרא יחזור לדין תורה, ויש ליישב:

מיהו קשה מנ"ל מן התורה דינו בבינונית, עיין בירושלמי, וי"ל דיוציא אליך העבוט היינו מטלטלין ומטלטלין כל מילי מיטב, אלא דמ"מ אינו מיטב ממש דהא אינו יכול למוכרו וגם זיבורית אינו והוי ממוצע והוא בינונית, עוד י"ל דר"ש לשיטתיה אזיל אף שאין יכול למוכרו עכשיו יוכל למוכרו אחר שלשים יום לרשב"ג בב"מ פ' המקבל, ולר"ש חשיב מה שעתיד להיות ממון כממון א"כ עתיד להיות עידית, מיהו מ"מ כיון דעכשיו אינו יכול למוכרו מכונה לבינונית, ועמ"ש לקמן דף נ':

בתוס' ד"ה וכי תימא כו' ונראה לפרש כו' עכ"ל. ולולא דבריהם נ"ל יותר דה"ק כיון דאמרת יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא א"כ כי היכי דהוא נותן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמא שאינו נמנע מלישא בשביל הכתובה א"כ ליתקנו ליה כתובה מינה אם תתבע הגט, ואין לחוש שתמנע מלינשא דכיון דהאיש אינו נמנע בשביל הכתובה כ"ש שהיא לא תמנע אף אם תתן לו הכתובה, ע"ז משני שאין צריך שלאו בדידה תליא מילתא ואין צריך לתקן כתובה, ונכון:

בגמרא איפשר דמשהי לה בגיטא. עיין תוס' כתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל שהקשה ר"ת אי במאיס עלי כופין להוציא ה"ל לתקן כתובה מינה, וכן הקשו כמה קדמונים על דעת הרמב"ם שסובר במאיס עלי כופין להוציא, ולפענ"ד אדרבה מכאן סיוע להרמב"ם דאם אין כופין להוציא א"כ מאי קמ"ל זיל קרי בי רב שאין האשה יכולה לכוף לבעל על הגט, וגם לשון הש"ס דמשהי לה בגיטא הא אם לא ירצה לא יתן גט כלל, אלא ודאי יש מציאות שכופין לבעל ליתן גט דהיינו במאיס ובכה"ג ה"ל לתקן שלא תטעון בקל מאיס עלי, ולזה קאמר אף אם לא יתקנו לו כתובה אם תרצה להפטר ממנו משהי לה בגיטא ומשתמט, וע"כ תפייסו שיתן לה גט ולא תמתין על הכפייה ולא יהיה קל בעיניה לצאת ממנו כיון דיכול להשהות ולהשתמט ולא תשיג הגט בקל כמו שהבעל יכול ליתנו שלא לרצונה, וזה סעד לדברי הרמב"ם:

בתוס' ד"ה משום כו' דאדרבה האיש כושל כו' עכ"ל. אינו הדמיון דלענין נישואין אמרינן כפירש"י אבל מענין אחר מה ענין האיש שהוא ב"ח לזה, אלא דעיקר קושיית התוס' איך תקרא היא כושל משום שלא תרצה להנשא לאיש אדרבה ידה למעלה, מיהו יש ליישב דמ"מ כיון שהאשה כושל קשה עליה פרנסתה נקראת כושל מצד עצמה, אלא דלא סגי משום הכי דמאי איכפת לבעל חוב במה שהיא כושל ולא עבדו תיקון משום הכי, לזה אמר הטעם משום חינא שיש תיקון לעלמא בדין זה, שוב ראיתי שרש"י פירש כן בכתובות בהדיא שהאשה נקראת כושל שאין דרכה לחזור על נכסי המת, הרי שאין נקראת כושל משום חינא רק נקראת כושל בלא"ה והיינו כדפרישית, ואין מקום לדיוק התוס' בזה:

בא"ד ולעיל נמי יותר משהאיש כו' עכ"ל. יש ליישב פירש"י דודאי האשה רוצה להנשא היינו לפי האמת שכולן בזיבורית לא תמנע מלהנשא מאחר שגם גרושה בזיבורית, וכן למר זוטרא אי ס"ל מיניה בבינונית ע"כ שלא תמנע מלהנשא אף אם תטול מיתמי בזיבורית, אבל לפום סברא דמר זוטרא דמיניה בבינונית ס"ד דגם מיתמי מבינונית, והיינו מטעם שלא תרצה להנשא שמא תתאלמן ולא תמצא מי שיקפוץ עליה לישאנה דעד שישאו אלמנה שגבתה זיבורית יקפצו על הגרושות שגובין בינונית, קמ"ל כיון דמ"מ אם מגרשה נוטלת בינונית אינה חוששת לספק ארמלות:

ובלא"ה נמי לא קשיא דודאי משום הפרש שבין בינונית לזיבורית לא תמנע מלהנשא דיותר ממה שהאיש רוצה כו', מיהו זהו אחר תיקון חכמים שיש לה כתובה כדינה אפי' שתהא בזיבורית תינשא לבעל ולא תמנע, אבל הכא ס"ד דאם תטול זיבורית תמנע מלהנשא קמ"ל, ועיין תוס' כתובות שם ולק"מ, ודו"ק:

בגמרא א ת"ש הניזקין כו' אילימא מיתמי כו'. ויש לדקדק נימא דאיירי שפיר מיתמי והיינו בלא נשאר רק לסלק הניזק וב"ח וכתובת אשה וא"כ אין ליתומים תועלת וראוי שכל אחד יגבה כדינו, אלא דמ"מ הב"ח עדיף מן הכתובה לענין בינונית דהכי אשכחן בכתובות דף פ"ו בליכא אלא חד ארעא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש כו', ובודאי הך אוקימתא רויחא טפי מלאוקמא בערב כשינויא דרב אחא בר יעקב, וצ"ע:

בפירש"י ד"ה בקבלן שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן לבנו עכ"ל. לכאורה תמוה אמאי לא פירש כפשוטו כמ"ש הפוסקים שאמר תינשאי לזה ואני קבלן, וגם נקט והחזירתן היינו שהיא החזירתן וקשה מאי חייב הקבלן כיון שהחזירתן היא, ובודאי שדברי רש"י צריכים ביאור דלא לחנם נקט רש"י בגוונא שאינו ע"פ פשוט, ונראה לענ"ד בכוונת דברי רש"י דס"ל דכיון דערב דכתובה לא משתעבד משום מצוה קא עביד ולאו מידי חסרה א"כ גם קבלן לא ישתעבד מה"ט דמה לי ערב מה לי קבלן, לכן ס"ל לרש"י דקבלן היינו שהבעל התפיסה מטלטלין ומסרתן לידו בתורת קבלנות ואחר שקיבל עליו להיות קבלן אמרה שע"י היא תחזירם שוב לבעלה, וכיון שכבר התפיסה המטלטלין והחזירה המשכון ע"י הקבלן שנעשה לה קבלן שפיר משתעבד דמיקרי שפיר חסרה כיון שע"י שנעשה קבלן החזירה המטלטלין לבנו, מיהו קשה לפ"ז ערב נמי ישתעבד כיון דחסרה, לכן י"ל דמ"מ לא מיקרי חסרה דהמדובר היה מתחילה כן שתינשאי לזה וכדי שישתעבד בערבות מוסר לה מטלטלין לשיעבוד כתובה ואחר שיקבלם הערב ויקבל עליו להיות קבלן תחזירם לבעלה, לכן בכה"ג שכבר מסר לה הבעל מטלטלין והוא קיבלם אדעתא להיות קבלן שע"ד כן מסרתן לו שעל ידי שיעשה קבלן תחזירם לבעלה, ומיהו כשקיבל בעצמו המטלטלין ממנה והיא מסרתן ע"ד שיחזירם לה להחזירם לבעלה ע"י קבלנותו שפיר נקרא קבלן, ויותר נ"ל בדברי רש"י דלאו בלשון תליא מילתא דהא קיי"ל כרבא בב"ב דף קע"ד דאפי' תן לו ואני קבלן אינו קבלן עד שיאמר תן לו ואני נותן אלמא דלאו בלשון אמירתו קבלן תליא, לכן מפרש קבלן דכתובה היינו שקיבל המטלטלין שהתפיסה וה"ה בכה"ג אם החזיר לה המטלטלין להחזירם לבעל אפי' אמר החזירם ע"פ ערבותי נמי משתעבד ולא נקרא קבלן רק בשביל דלא משתעבד עד שיקבל המטלטלין והחזירם לה שתחזירם ע"י ערבותו וקבלנותו לבעל דבכה"ג מיקרי חסרה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בד"ה אלא דהכא איירי בקבלן, ולפ"ז לק"מ דלא נקרא קבלן רק בשביל שקיבל המטלטלין מ"מ לא הוי טפי מערב דעלמא, רק קבלן שקיבל מטלטלין מיקרי חסרה, כנ"ל בפירש"י ודוק היטב, ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך:

בתוס' ד"ה בקבלן כו' אע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מילתא עכ"ל עיין במהרש"א היינו דקבלן תליא בלשון, ולפמ"ש נראה דגם רש"י מודה דבעלמא סגי בלשון ואני קבלן, אבל בכתובה דלא מידי חסרה צריך לפרש באופן שכתב רש"י והיינו משום דקבלן דכתובה לא שייך בענין אחר, ולפי הבנת התוס' בפירש"י צריך לפרש דכל קבלן הוא באופן הלזה שמקבל מטלטלין מן הלוה ונותן לקבלן והקבלן מחזירן, ובודאי דחוק הוא, לכן לעד"נ דדוקא בכתובה פירש"י כן דלא שייך לשון קבלנות דעלמא שהוא תן לו ואני נותן, לכן פירש"י כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה מאי כו' הא ודאי לית ליה כו' דאי הוה ליה כו' עכ"ל. וקשה הא רש"י גופיה פירש שמסר לה מטלטלין א"כ הרי אית ליה עכ"פ בשעת הערבות המטלטלין שהתפיס, ואיפשר כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי לא מיקרי אית ליה, וצ"ע:

בא"ד דאי ה"ל נכסים כו' לא יפרע מן הערב תחילה עכ"ל. וקשה למאי דלא אסיק אדעתיה דמיירי באישתדוף איך משכחת לה קבלן כלל, דאי לית ליה לא משתעבד ואי אית ליה נ"ל קבלן הא לא יפרע מן הערב תחילה לפום סברת רש"י ולא משכחת לה קבלן בענין אחר, וכמו שפירש"י גופיה בסמוך, וא"כ מאי קשיא ליה הכא טפי כיון דעיקר קבלנות הוא על אופן הלזה וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלא כו' והכא מיירי בדלית ליה כו' ניזקין אמאי בעידית עכ"ל. עיין ברשב"א ומהרש"א שנתחבטו למה לא יגבה מן הערב כדינו אף שליתומים אינו רק זיבורית, ועיין פני יהושע שהביא דברי המ"מ שכתב שכן משמע בסוגיא דאם לבע"ד זיבורית גם מן הקבלן אינו גובה רק זיבורית וכתב פ"י שיש בו סתירה, ולעד"נ שאין בו סתירה רק הרשב"א מתחילה מפרש שכיון שליורשים רק זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה אלא זיבורית ומ"ש כדרך שהוא גובה מן היורשים היינו משום שמן היורשים אפי' יש להם עידית אינו גובה אלא מן הזיבורית ומיניה יליף הרשב"א שאף אם הלוה חי ואין לו אלא זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה רק זיבורית, אלא שבשם הרמב"ן הביא דאיירי שיתומים רוצים לשלם בעצמן ובתירוץ זה הקשה עליו דמנ"ל דמיירי בכה"ג והניח בצ"ע, ולהיות שנראה שהרשב"א כתב כן בימי חורפו שכ"כ הרמב"ן נ"י י"ל שבזקנותו דחה דברי הרמב"ן לגמרי אף שבילדותו לא עלה על לבו לחלוק על הרמב"ן נקט כפשט הסוגיא, כן נ"ל פשוט דוק ותשכח, ומה שביקש בפני יהושע לחלק בין כנגד היתומים דוקא מגבי בחיים לא נהירא כלל דהא טעמו של הרמב"ן הוא כשמגבין מעצמן אין לו על הקבלן וכ"ש דהאי טעמא שייך כשהלוה חי ואינו מגבהו מעצמו שלא יפרע רק זיבורית:

אמנם בעיקר דברי הרשב"א שלמד כן מן הסוגיא, לענ"ד נראה דודאי לפום סברא דבלית ליה לא משתעבד יש לומר שאינו עולה ע"ד הקבלן להשתעבד רק על מה שנותן עין לחזור על הלוה א"כ ממילא לא ישתעבד רק כפי מה שיחזור לגבות מן הלוה שבאם ללוה זיבורית לא משתעבד רק זיבורית כפי מה שיחזור על נכסי הלוה ולא נכנס רק לספק זה שבאם ישתדפו נכסי הלוה ישלם כדינו דבזה אינו מקפיד כיון שמפסיד לגמרי אין להסתכל בנכסי הלוה מה שהיו קודם שנפסדו לכן לגבי עידית מיקרי לית ליה, לכן כיון שאינו משועבד כשהלוה חי לבינונית אם אין לו רק זיבורית גם מן היתומים לא יגבה רק זיבורית, אבל למאי דקיי"ל דאפי' בלית ליה משתעבד ה"ה נמי בלית ליה עידית רק זיבורית משתעבד הקבלן כדינו ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל למאי דפסקינן דאפי' בלית ליה משתעבד, כן נראה נכון לדינא וא"צ לדחוק ודברי הרשב"א צ"ע, ועיין בסמוך:

בא"ד וקשה דהכא בקבלן איירי עכ"ל. נראה ליישב פירש"י בפשיטות דודאי בעלמא כיון דערב משתעבד א"כ כשקיבל עליו להיות קבלן לטפויי קאתי שיוכל לגבות ממנו אם ירצה אפי' יש ללוה, אבל בערב בכתובה דלא משתעבד א"כ בשביל שיעבוד ערבות צריך ג"כ לומר לשון קבלנות א"כ י"ל דמ"מ לא יפרע תחילה מן הקבלן דקבלן דכתובה לא עדיף מערב דחוב ולק"מ על פירש"י, ואי קשיא לי הא קשיא לי אי ס"ל לרש"י דכשיש לערב בינונית אין יכול לדחותו אצל הלוה לזיבורית א"כ מאי קשיא נימא שיש ללוה זיבורית ולערב בינונית, ואי ס"ל כמ"ש התוס' דביש ליתומים זיבורית יכול לדחותו א"כ למה דחק רש"י לימא הקושיא כמ"ש התוס' דלמה יגבה מן הערב קבלן עידית ובינונית, מיהו י"ל דס"ל כיון דלא יפרע מן הערב תחילה אפילו יש זיבורית לבעל לא תגבה מן הערב אבל אי הוה נפרע מן הערב תחילה יגבה בינונית אע"פ שהערב יחזור על זיבורית לכן הוכרח רש"י לומר דלא יפרע מן הערב תחילה:

ועוד נ"ל שא"צ לדחוק כלל כדברי התוס' אלא דהקושיא כיון דבברייתא נקט כתובת אשה בזיבורית ומשמע נמי דמן הערב קאמר דומיא דאינך והשתא קשיא כיון דבלית ליה לא משתעבד א"כ עכ"פ זיבורית יש להם וא"כ איך קאמר דאשה גובה זיבורית מן הערב דאף דאיירי בקבלן שנפרע מן הערב תחילה מ"מ כיון שהערב חוזר על זיבורית דיתמי א"כ הפוכי מטרתי ל"ל והיה לו לדחות לכתובת אשה מיד לזיבורית, ודוקא בהלוהו מעות יתבע מן הערב קבלן שדינו בזוזי אבל כתובת אשה שדינה בזיבורית וליתומים זיבורית יש לה לגבות מן הזיבורית, ואף דמשכחת לה ביתומים קטנים שאין יכול הערב לגבות זה בכלל שינויא דש"ס דה"ל ואשתדוף ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה