גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף מו:
בגמרא פשיטא מהו דתימא ליגזור משום דר' נתן. תימה מה שייך ליגזור בזה יותר מכל נדרים שנקנסיה שלא להחזירה, ואיפשר לומר דבלא"ה הקשה הרשב"א גם בדידיה ניחוש לקלקולא שיאמר אילו הייתי יודע שיש היתר לנדר לא הייתי מגרשה, והב"ש כתב בשם הב"ח דהכל יודעין שאיפשר להתיר הנדר והב"ש כתב שדחוק, וגם תירוץ הדרישה שהיה יכול להחזירה מיד אחר הגט דהרי לא נדר אלא לגרשה גם זה דחוק דאטו מי לא עסקינן שאין האשה רוצה ולאחר זמן מתרצית להחזירו, ובט"ז תירץ בשביל שלא אמר בשביל שאני סובר שאין היתר לנדרי אני מגרשך, וגם זה אינו נראה דא"כ אם אמר בשביל נדרי אני מגרשך אטו נאסור שיחזירנה, לכן נראה כפשוטה דאם מתחרט על הנדר רק בשביל נדר הוא מגרשה כיון דבדידיה תליא מילתא דרכו לישאל לחכם אם ימצא לו היתר וכשישאל לחכם יודיע לו שיש היתר לנדרו אם מתחרט, אבל כשנדרה היא אף שישאל לחכם אם יש לה היתר כיון שהיא אינה מתחרטת לא איפשר להתיר לה ואח"כ כשתתיר לה הנדר יוכל לטעון אילו ידעתי שתתיר לא הייתי מגרשיך והיה ממתין עד שתתיר לה, ובזה ניחא שפיר נגזור משום דר' נתן דפעמים באמת אינו מתחרט ואין החכם יכול להתיר לו אבל אח"כ יתיר לו הנדר והיינו ע"פ מה דאיתא בנדרים דף כ"ב דלא פתחינן בדר' נתן דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן א"כ לפעמים שיוודע לו לבעל אחר הגט דר' נתן ובשביל כך יתיר לו מעצמו, ואין לומר דהחכם יודיע לו מיד שיכול להתיר לו בשביל זה דהא לא פתחינן בדר' נתן וא"ש ליגזור משום דר' נתן, והוא כפתור ופרח ודו"ק:
במשנה בפירש"י ד"ה המוציא כו' שלא הכיר בה כשכנסה ומ"מ צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עכ"ל. לכאורה קשה דע"כ לא איירי בודאי איילונית דהא קתני נישאת לאחר והיו לה בנים, א"כ ע"כ בספק איילונית כמ"ש התוס' א"כ ל"ל לטעמא דאין אדם עושה בב"ז הא מספיקא ודאי צריכה גט, ומ"ש בפני יהושע דיש איילונית ודאי ומ"מ תוליד דברים רחוקים הם למאד, ונראה דודאי סימני איילונית הם מבואר בפ' הערל דף פ' ע"ב שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש, ורשב"א ס"ל כל שקולה עב ואינה ניכרת בין אשה לאיש ובסימני סריס איכא פלוגתא אי בעינן שיהיו כולן, והשתא י"ל בסימני איילונית אפי' נימא דבעינן כולן מ"מ בא' מהם ספק איילונית היא ושפיר יש מציאות שתלד, ומ"מ ודאי כל חדא הוי מום דהא אפי' יש טפח בין דד לדד הוי מום וכ"ש אין לה דדין כלל דהא לא גרע ממומין דחשיב פ' המדיר דף ע"ה וכן קולה עב נמי נחשב במומין, וא"כ הוי גם כן מקח טעות, לכן צריך לטעמא דאין אדם עושה בב"ז דאל"כ אפי' חדא הוי מקח טעות, לכן אין לו טענה בשביל המום רק כשרואה ששהה עמה ולא ילדה מוציאה משום איילונית כיון דספק איילונית היא עכ"פ, ונהי דמעיקרא לא קפיד שחושב שתלד אבל כששהה עמה ולא ילדה מוציאה מחשש איילונית וגם הכתובה אינה נוטלת כיון דספק איילונית היא, כנ"ל ודוק היטב, ועמ"ש לקמן:
בתוס' ד"ה המוציא כו' משמע הכא דאיילונית בעיא גט ותימא כו' צרותיהן מותרות עכ"ל. לענ"ד איפשר ליישב דודאי מסתמא סימני איילונית שנבדקין מ"מ אין דרכה של אשה להודות שהיא איילונית כדאיתא בפ' איזהו נשך דף ס"ז דמחלה ליה הפירות משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות, וא"כ שויא נפשה חד"א וצריכה גט דשויא חתיכה דאיסורא מהני אפי' נגד עדים כמ"ש במשנה למלך פ"ט מאישות דין ט"ו בפרט סימני אשה שאינה נבדקת רק ע"י נשים ולפי דבריה שאומרת שאינה איילונית והיא אשת איש גמורה צריכה גט, משא"כ לגבי צרה שסומכת על הבדיקה שפיר מותרת ליבם דאינה נאמנת על צרתה נגד העדים, וא"ש ודו"ק:
ועוד נראה דלמאי דמשמע בסימן קע"ב בפוסקים דבעינן כל סימני איילונית וחד מינייהו שמתקשה בשעת תשמיש א"כ קשה איך איפשר לידע סימן זה, וצ"ל דסימן זה ע"פ הבעל עצמו ונאמן משום דבידו לגרשה, אלא דמ"מ קשה איך יהיה נאמן לאפוקה בלא גט, ואי משום דבידו לגרשה הא ניחא ליה טפי לפוטרה בלא גט שאז יוכל להחזירה אח"כ משא"כ אם יגרשנה בגט אי מוציא משום איילונית לא יחזיר לא יוכל להחזירה, מיהו לרבנן דס"ל יחזיר שפיר מהימן לפוטרה בלא גט וא"כ הכא נחית לעיקר פלוגתא לר"י צריכה גט דאינו נאמן שהיא איילונית דאם יגרשנה משום איילונית לא יוכל להחזירה לכן צריכה גט ג"כ, ורבנן דס"ל יחזיר אפי' מוציאה בגט ממילא נאמן אפי' לפוטרה בלא גט משום דבידו לגרשה א"כ הסוגיא ביבמות לרבנן דיחזיר שפיר יוצאה בלא גט דנאמן הואיל ובידו לגרשה, ושפיר י"ל ע"פ הבעל שטען עליה איילונית כשהיה בחיים והיה נאמן ע"ז, ואי קשיא דילמא טען כדי לפוטרה בלא כתובה וכשיגרשנה יתן כתובה וי"ל לזה דבשני סימנין שידועים איפשר שאינה יכולה להוציא הכתובה כדמוכח נמי לפירוש התוס' שמפרשין שלא נתבררו סימני איילונית ואפ"ה אינה יכולה לתבוע הכתובה, גם איפשר דהיא מודית בסימן דמתקשה והכא מיירי שאינה מודית וצריכה גט, ודוק היטב:
ואם נימא שאין הבעל נאמן על סימן זה דמתקשה בשעת תשמיש א"כ ממילא אי איפשר שתצא בלא גט אם אין מבורר לנו הסימנין וא"כ לא משכחת לה איילונית בבירור אם לא שהיתה מתחילה נשואה לשני אנשים והם מעידין על הסימן א"כ בפשיטות לא משכחת לה איילונית בבירור שלא תצטרך לגט, ולק"מ ודו"ק, ואע"ג דאיכא נמי איילונית שהגיעה לרוב שנותיה ולא הביאה שערות כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מאישות, ההיא ודאי בעיא גט דהא קיי"ל חיישינן שמא נשרו א"כ כמעט לא משכחת לה איילונית דלא תיבעי גט רק בדרך רחוקה ודו"ק:
בא"ד והא דפליגי בהמדיר כו' דבעיא גט משום דאין אדם עושה בב"ז כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ואיפשר לומר דמתני' קמ"ל היכא דלא שייכא הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז והיינו בהיתה אסורה עליו ומותרת ליבמה כדאיתא בפ' יש מותרות דף פ"ד וא"כ לא שייכא החזקה, ומ"מ כיון דיש לה מום הוי מקח טעות אף שלקחה באיסור או שלא הכיר בה אם היא אסורה, וא"כ כשנודע שאסורה לו לא שייך שיבעול לשם קידושין משום שלא תהיה ביאת זנות דאסורה עליו בלא"ה, ואי לאו המום קידושין תופסין בחייבי לאוין אף שלא הכיר בהם ומ"מ בשביל המום קידושין בטלין לכ"ע דאין דעתו רק אביאת היתר ואינו מותר לבעול לשם קידושין, בפרט לשיטת הרמב"ם דבעל חייבי לאוין בלא קידושין אינו לוקה א"כ טפי עדיף שלא יבעול לשם קידושין שלא יהיה באיסור מלקות, איפשר מכאן סייעתא לדבריו ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד ועוד דמומין מסיק אדעתיה כו' אבל איילונית דלא שכיח כו' עכ"ל. צ"ע אדרבה איילונית סימניה שאין לה דדין וקולה עב ומתקשה בשעת תשמיש וזה בודק מיד, וצ"ל דהתוס' איירי בהך איילונית שעברו רוב שנותיה ולא הביאה שערות ולא ניכר בה סימן אחר, וכבר כתבתי דבכה"ג חיישינן שמא נשרו וצ"ע::.
עוד איפשר ליישב הקושיא למה איילונית יוצאה בלא גט ולא נימא אין אדם עושה בב"ז, וי"ל עוד דמשום בעילת זנות אינו מקפיד לבעול לשם קידושין דמאי ה"ל למיעבד, אלא עיקר הקפידא הוא כעין שאמרו לעיל דף כ"ו שתיקנו זמן בארוסה שלא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש"י דאיכא לעז למשפחה שיאמרו שנתעברה בלא כתובה וקידושין, וא"כ עיקר חששא דבעל בשביל לעז הולד שיאמרו שנולד מבלי קידושין, ואם כן באיילונית שאינה יולדת לא שייך זה לכן לא בעיל לשם קידושין, ולא קשה מידי ודו"ק:
בא"ד והא דתנן כו' דמשמע אבל גיטא בעיא עכ"ל. והקשה המהרש"א דילמא התם נמי איירי בספק איילונית דגיטא בעיא מספיקא אבל בכתובה אוקי ממונא בחזקת מריה, ונראה דמשמע להתוס' דבודאי איילונית איירי דבפ' איזהו נשך דף ס"ז פריך אהא דאמר רב נחמן בפירות דקל אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופריך מאיילונית דתנן אין לה לא כתובה ולא פירות אלמא מחילה בטעות הוי מחילה מ"ש מאונאה, ואי מיירי בספק איילונית נימא לכך אינה יכולה להוציא פירות שאכל דילמא אינה איילונית, ואין לומר דתטעון על הכתובה ממנ"פ אם איני איילונית תן לי כתובה וא"ת שאני איילונית החזר לי הפירות שאכלת דהא קיי"ל ביבמות דף ל"ח גבי ספק ויבם דקם דינא ואין יכול לטעון שיחזיר לו מה שקיבל, וא"כ קשה מאי פריך הש"ס מאיילונית על אונאה די"ל מספיקא אין לה פירות, אלא ודאי ס"ל להש"ס דבודאי איילונית איירי א"כ פריך שפיר, וא"כ דברי התוס' נכונים לדיוק דגיטא בעי' ודו"ק:
בא"ד אור"ח דהתם בדקבלה עילויה עכ"ל, וקשה לי דהא איתא ביבמות דף י"ב דצרת איילונית מותרת לעלמא דהויא כמו צרת ערוה וא"כ קשה איך ייבם צרתה הגדולה שמא תמצא הקטנה איילונית והויא צרת איילונית דאיכא איסור אשת אח שלא במקום מצוה, אלא ודאי לא איירי בקיבלה לכן מייבם הצרה אע"פ שיש עוד קטנה מייבם הגדולה ממנ"פ דאם תמצא הקטנה איילונית כיון שלא הכיר בה לא הוו קידושין כלל, ואי אמרינן צרת איילונית אסורה א"ש בפשיטות שלא מייבמין שאם נתירה לייבם יש לחוש שיפטרו הצרה ביבום שלה ולבסוף תמצא איילונית והוי מקח טעות ונפקא הצרה שלא כדין שאין יבום של הקטנה פוטרת אותה מאחר דקדושי טעות הם, ואי אמרינן דמותרת ע"כ בלא קיבלה עילויה מיירי והדרא קושיית התוס' לדוכתא, לכן איפשר לומר כיון דאי איפשר לחלוץ לה דשמא תמצא איילונית ואתה מצריכה כרוז לכהונה לכן עבדו שלא תתייבם ג"כ כדאיתא ביבמות פ' בתרא, גם י"ל כיון שתתייבם ואח"כ תמצא איילונית איכא למיגזר שיאמרו איילונית מתייבמת אף בקיבל עליו ואז היא ערוה גמורה ואסורה לאחיו ודו"ק:
ועוד נ"ל בעיקר הקושיא איך משכחת לה איילונית שלא תצטרך הגט הא י"ל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, לכאורה נראה דכל זה לא שייך רק אהך דפ' המדיר דאיתא התם המקדש את האשה היינו בגדולה משא"כ בקטנה שאביה קיבל קדושיה א"כ לא שייך לומר שהיא נתכוונה לשם קידושין דהא היא אינה בת קידושין רק ע"י אביה שמתקדשת וקידושין הראשונים שע"י אביה לא חלו, א"כ נהי דנתכוין לשם קידושין מ"מ קדושי ביאה אינם לדעת אביה שלא מסרה לו לביאה לשם קידושין לכן בכה"ג א"צ גט כלל, ובכה"ג מצי איירי בריש יבמות, משא"כ בגדולה אמרינן שניהם נתכוונו לשם קידושין, ועוד דבקטנה לא שייך בה הך חזקה והיא נתכוונה לזנות בעלמא ואביה לא מסרה לו לבעול לשם קידושין ודו"ק וצ"ע בזה, ואפילו נימא דגם באב מסתמא מוסרה לשם קידושין משכחת לה שפיר שקידשה אביה ומת ונישאת לאחר מיתת אביה דבכה"ג אין כאן קידושין חדשים לאחר מיתת אביה כיון שהיתה קטנה א"כ לא צריכה גט כלל דאין לחוש לקידושין חדשים, ולק"מ ודו"ק, ועיין בסמוך מ"ש בפירש"י:
בפירש"י ד"ה ר' יהודה כו' שמא תינשא כו' ולדעת כן גרשתיך שאם יבאו לך סימנים כו' עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם מה סימנין שייך הא ודאי בילדה אינה איילונית, לכן נראה מפירש"י דאיירי בהך איילונית דאי מיירי שיש לה סימני איילונית שכתבתי לעיל זה מכיר מיד ויש לה בדיקה, אלא איירי שאין לה שום סימן איילונית רק שלא הביאה סימנין וקיי"ל עד רוב שנותיה אינה איילונית בבירור, והשתא איירי שהוציאה משום איילונית דהיינו שלא הכיר בה דאי הכיר בה כתובה אית לה, לכן איירי בשהה עמה עשר שנים אע"ג דצריך ליתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה מ"מ בכה"ג דשהה עמה עשר שנים אחר גדלות שהגיעה לכלל שנותיה ניכרין הדברים שמחמת איילונית הוא דלא שכיח שהסימנין ישתהו כל כך לכן א"צ ליתן לה כתובה דודאי מום גדול הוא זה ואין חיוב עליו להמתין יותר מעשר שנים לכן שפיר יש לה מציאות שתלד, לפי זה א"ש בפשיטות דבעיא גט שהרי אינה איילונית בהחלט עד רוב שנותיה ומ"מ מום הוא אחר ששהה עמה י' שנים וא"צ ליתן לה כתובה דניכרין הדברים שמשום איילונית הוא, והשתא תו לא קשיא אפי' נימא שאיילונית א"צ גט דהכא עדיין לא נתברר שהיא איילונית שלא עברו רוב שנותיה, ומה שהוצרך רש"י לפרש דצריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין ולא פירש בפשיטות דשמא אינה איילונית, כבר כתבתי לעיל דמ"מ מום הוא שאינה ראויה לילד, וכ"ש כמ"ש דכל זמן שלא תביא סימנים לא תלד ובשהה עשר שנים ולא הביאה סימנים ה"ל מום גדול אף דאיפשר שתביא עדיין ודאי קפידא הוי טובא, ואף דכתבתי לעיל דחיישינן שמא נשרו א"כ איפשר שהיו לה סימנים, נראה דס"ל לרש"י דשמא נשרו לא חיישינן רק באשה שמביאה סימנין כדרך רובא דעלמא אין לסמוך על הבדיקה שאם תביא אח"כ סימני שערות בריבוי כדרך העולם יש לספק גם על הראשונות שמא נשרו, אבל אשה ששהתה זמן רב ולא נראו לה שערות אין לחוש לנשרו כיון שיצאת מרוב נשים שמביאין ריבוי שערות ניכרין בה סימני איילונית, ומ"מ עד רוב שנותיה אינו מוחלט דקיי"ל דבעינן רוב שנותיה, לכן פירש"י שתביא סימנים שע"י הלידה מוכרח שהביאה סימנים דאין בנים בלא סימנים כדאיתא ביבמות דף י"ב:
ובהכי ניחא שלא פירש"י שהטעות שאומר אם ידעתי שתביאי סימנים לא הייתי מגרשיך דהא לא פסיקא דבשהה עמה עשר שנים ולא ילדה צריך לגרשה בהכרח כדאיתא ביבמות, לזה פירש"י שהלעז הוא שדעתו היה להחזירה אם תביא סימנים, והא דאמרינן ביבמות דמצי א"ל אדעתא דהכי לא גרשתיך נראה דס"ל לרש"י דהיינו קושיא דר"פ דאנן מי שתקינן וע"כ מספיקא גירשה א"כ אין זו טענה כלל, וכן נראה מפירש"י שם, ור"פ מסיק דאמרינן השתא הוא דברית והיינו נמי דלא תוכל לתבוע הכתובה מה"ט גופא כיון דהיה מחמת חולי א"כ אי ידע שיצטרך ליתן לה כתובה היה מהדר אחר רפואות לרפאותה תחתיו ולא היה מגרשה לכן פטור מליתן הכתובה כיון דאז היתה חולה לא רמיא עליה לרפאותה שהרי טעות מעיקרא היה שלא היתה ראויה לבנים מחמת חוליה ונוח לו ליתן גט בלא כתובה, אבל אילו תתבע כתובה באמת יוציא לעז עליה שאילו ידע שיצטרך ליתן לה כתובה נוח לו להוציא הוצאות על רפואות משיצטרך ליתן לה כתובה, משא"כ אם נחייבו ליתן לה כתובה יוכל לומר אדעתא שאתן ליך כתובה לא גרשתיך והיינו הך דהכא שלא תוכל לתבוע כתובה דהשתא הוא דברית שאם תאמר דמעיקרא היתה בריאה יטעון אדעתא דכתובה לא גרשתיך, לכן לפי דבריה שתובעת כתובה יטעון אדעתא דכתובה לא גרשתיך אלא אמרינן השתא הוא דברית והוא א"צ להשתדל ברפואתה מאחר דקלקול דמעיקרא הוא, משא"כ אם נכריחו ליתן לה כתובה יוכל לומר שהייתי משתדל ברפואתיך, מעתה א"צ לדחוק כדברי התוס' רק הכל עולה בקנה אחד, כנ"ל לפירש"י ודוק היטב:
ולפ"ז גם רש"י לא איירי בודאי איילונית, ובהכי ניחא דקשה לר"י למה תצטרך גט באיילונית, ואי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ס"ל לר' יהודה כל ביאת איילונית ביאת זנות היא ביבמות דף ס"א שהיא זונה האמורה בתורה, אלא ודאי אינה איילונית בבירור רק מספיקא לכן בועל לשם קידושין ודו"ק:
בגמרא אמר רבא כו' דרבנן אדרבנן לא קשיא ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"י מגירושין שלא הזכיר שיאמר לה משום איילונית, וכתב המ"מ דבאיילונית שהוא מום גדול אין צריך לומר, וא"כ כיון דאיירי בלא אמר נימא דלהכי ס"ל לרבנן כאן יחזיר משום דלא אמר, ודוחק לומר דפשוט לו כיון שהוא מום גדול הוי כאומר דא"כ איך משני בלא כפליה נימא דמום גדול הוי ככפליה ומאן פליג לן דהוי כאמר ולא כפליה, ואיפשר לומר דבאיילונית פשיטא שאומר לה כיון שמוציאה בלא כתובה דרכו להזכיר משום איילונית לכן אף אם לפעמים לא הזכיר לא פלוג רבנן, מיהו נראה דסתמא כפירושו כיון דמשום איילונית איירי בהזכיר בפירוש דדברים שבלב אינן דברים, ולעיל שאמר והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך היינו לאפוקי מאידך לישנא שאע"פ שלא אמר צריכין לומר לה משום פריצותא לזה אמר והוא שאמר אבל פשטא משום נדר הוא שאומר בפירוש לכן הוצרך הרמב"ם להזכירו דהיינו משום נדר, לפ"ז גם משום רואה דם משמע שאומר לה כן וא"צ לידחק דבנדה א"צ לומר, אלא נראה דבנדה נמי אמר יוציא בלא כתובה, וא"כ מסתמא באמר איירי שהרי מגרשה בשביל כך בלא כתובה, לכן באיילונית משום איילונית נמי באמר לה קאמר, וכן לפמ"ש כאן דבעינן אמר לה נראה כיון דאנן כפינן ליה להוציא ואומרים לו שיגרשה בשביל שאינה יכולה להטהר והוי כאמר לה, כן נ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:
שם מאן חכמים ר"מ כו' בדלא כפליה לתנאי'. מכאן תמהו על הרי"ף שפסק סתמא דמתני' דיחזיר והוא תמוה נגד הש"ס כאן, ובלח"מ דחק דגילוי דעת הוי כעל מנת ומעכשיו ודוחק הוא, ונלענ"ד ליישב דברי הרי"ף דודאי י"ל דלעיל הוי כגילוי דעת וכמ"ש התוס' לעיל דף מ"ו ד"ה אי, ואפי' לא יהיה גילוי דעת ממש מ"מ לעז מיהא איכא דכיון דאמר משום נדר ומשום ש"ר אני מוציאך הוי עכ"פ כגילוי דעת, אלא דהתוס' הקשו למה בעי לר"מ תנאי כפול, וי"ל הך דגילוי דעת גופא תליא באומדנא דהנהו דכתבו התוס' בשטר מברחת וזבין ולא איצטרכו ליה זוזי י"ל דהיינו למאי דקיי"ל בר"פ אע"פ כר"א בן עזריה בנתארמלה מן האירוסין אינה נוטלת התוספת דאזלינן בתר אומדנא, מיהו לרבנן דראב"ע דלא אזלינן בתר אומדנא גילוי דעת לא מהני מידי וא"כ הכא י"ל ודאי לעיל משום ש"ר ונדר הוי גילוי דעת שמשום הכי מגרשה ואפי' לא יהיה גילוי דעת ממש לעז גילוי דעת מיהא הוי, אלא דכיון דלא מצינו רק ראב"ע ורבי נתן דס"ל אזלינן בתר אומדנא א"כ כי מוקי כר"מ דבעינן כפילא ע"כ גם בגילוי דעת לא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא, אבל לדידן דקיי"ל כראב"ע ואומדנא מהני גם גילוי דעת מהני ולעיל שייך שפיר גילוי דעת דמשום הכי גירשה, אבל באיילונית אפילו אמר בפירוש שמגרשה משום איילונית אין כאן גילוי דעת דשמא אינו רוצה להמתין עד שיתבררו לה סימנים, משא"כ לעיל שמגרשה בשביל העבר ודאי אילו הש"ר שקר והנדרים היו ניתרין לא היה מגרשה, ושפיר יש לחלק בין הך דהכא למתני' דלעיל כיון דפסקינן למיזל בתר אומדנא איכא לעז משום גילוי דעת, ולק"מ ודו"ק:
ועוד נראה דבלא"ה הקשה הב"י איך ס"ד לאביי לשנויי דר"י אדר"י ודרבנן אדרבנן יניח בקושיא, לכן י"ל דלעיל שפיר הוי גילוי דעת, ומה שהקשו התוס' ל"ל כפילא לר"מ י"ל כיון דפסקינן בריש פירקין דגילוי דעת בגיטא לאו מידי הוא א"כ איכא למימר אפי' לר"מ דבעי תנאי כפול מ"מ גילוי דעת הוי בעלמא כתנאי כפול, לכן חיישינן הכא ללעז בעלמא כיון דבעלמא מהני גילוי דעת אף דבגיטין לא מהני לפסול הגט מ"מ בכה"ג חיישינן טפי דשכיח הלעז, אבל אי הוה מהני גילוי דעת בגט לא היה מועיל מה שלא יחזיר כיון דהוי כתנאי גמור דגילוי דעת כתנאי כפול הוא כמ"ש התוס', א"כ א"צ לכפול לעיל אפי' לר"מ דדמי לגילוי דעת, דהא בהך דלעיל חיישינן טפי דמהני אפילו כפליה למילתיה כמ"ש התוס' ובעלמא בעינן תנאי גמור, א"כ י"ל שפיר כיון דעכ"פ גילוי דעתא מיקרי רק דבגיטין לא מהני שפיר חששו ללעז אבל אי גילוי דעתא פוסל בגט א"כ משמע דכאן רק לא יחזיר לכתחילה כמ"ש כל הפוסקים ואי הוה גילוי דעת אפי' בדיעבד לא יהיה הגט גט וע"כ לומר דאפי' גילוי דעת לא מיקרי, והשתא שפיר אביי לשיטתי' דס"ל לעיל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דלעיל הוי גילוי דעת ולא בעינן כפול ובאיילונית ליכא גילוי דעת כמ"ש לעיל א"כ שפיר פסקינן כרבנן דהכא וכדברי הרי"ף, מיהו רבא לשיטתיה דס"ל גילוי דעתא בגיטא פוסל א"כ ע"כ לומר כדברי התוס' דלעיל דאפי' גילוי דעת ליכא להכי בעי כפילא, ואנן קיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם א"כ גילוי דעתא לאו מילתא היא ושפיר לא קשיא דרבנן אדרבנן, ודברי הרי"ף ברורים לשיטתיה ודוק היטב:
מיהו בדעת הרמב"ם דפסק גם כאן לא יחזיר י"ל דס"ל דגם כאן נקרא גילוי דעת כמ"ש בלח"מ להכי פסקינן בשניהם לא יחזיר ור"מ לא ס"ל כראב"ע ולא אזלינן בתר אומדנא אבל אנן קיי"ל כראב"ע דאזלינן בתר אומדנא שפיר י"ל משום גילוי דעתא בשניהם לא יחזיר ודוק היטב:
ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף דודאי יש לחלק דדוקא לעיל חשש ללעז כיון דצריך ליתן הכתובה דמשום שם רע בעלמא אינה יוצאת בלא כתובה יש לחוש ללעז טפי, אבל כאן אם יטעון אדעתא דהכי לא גרשתיך תתבע הכתובה וגם אינו ברור לו שתהיה מותרת להחזיר אחר שתינשא לאחר, ולענין הכתובה ודאי יצטרך ליתן כשתאסר עליו להחזירה כשיטעון שאם ידע שתלד לא היה מגרשה א"כ הגט בטעות ושמא מ"מ אסורה לו להחזיר ויצטרך ליתן גט אחר וכתובה וא"כ שתיקותו יפה מדיבורו ואין לחוש ללעז, משא"כ לעיל שכבר נתן כתובה אינו מפסיד בלעז, אלא דיש לומר הקושיא לעיל בנדרים שיש בהם עינוי נפש וצ"ל דהקושיא היא משום דבכתובות פ' המדיר דף ע"א מייתי דר"מ ס"ל היא נתנה אצבע בין שיניה ואם לא רצה להפר תצא שלא בכתובה, א"כ שייך נמי הך סברא דאיך יוציא לעז אחר שהתירה הנדרים שהגט בטעות א"כ יצטרך ג"כ ליתן גט אחר וכתובה מאחר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וטוען שלא גרשה ע"ד כן יפסיד ג"כ הכתובה ושפיר מדמי להו להדדי, להכי הוצרך רבא לחלק בין כפליה ללא כפליה, אבל אביי ס"ל כמסקנת הש"ס פ' המדיר איפוך דר"מ ס"ל הוא נותן אצבע וצריך ליתן כתובה, א"כ יש לחלק שפיר בין איילונית שצריך ליתן כתובה לא יוציא לעז ובין לעיל דנותן כתובה בשעת גירושין לא שייך לעז, וצדקו דברי הרי"ף, וא"צ לידחק כדברי ב"י דהך שינויא לאו דוקא, ות"ל מצאנו הרבה דרכים מרווחים ודו"ק:
עוד נראה ליישב דודאי יש לחלק דשם שאמר משום נדר יש מקום טפי ללעז דלא לחנם אמר משום נדר, משא"כ באיילונית אין הכרח ממה שאמר משום איילונית דע"כ צריך לומר כן שלא יתן כתובה להכי ליכא למיחש כ"כ ללעז, מיהו ללישנא דמשום פרוצות שצריך לומר משום שם רע א"כ אין הכרח מאמירתו ללעז לכן שניהם שוין, וס"ל כמ"ש לעיל דגם ללישנא דמשום פרוצות עיקר טעמא משום קלקולא כיון שצריך לומר לה, וא"כ י"ל דלא דמי לדהכא, אלא י"ל דרבא ס"ל כהך לישנא דמשום פרוצות לכן מדמי להו שפיר דגם שם אין הכרח מאמירתו שהרי מצווין עליו לומר כן לכן פריך רבא שפיר, אבל הרי"ף שפסק כלישנא קמא דהוא שאמר לה א"כ שפיר יש לחלק כדפרישית, ודוק היטב:
עוד איפשר ליישב דברי הרמב"ם דבלא"ה קשה לכאורה לפי מאי דאיתא ס"פ שבועת העדות דבאיסורא גם לר' מאיר ס"ל מכלל הן נשמע לאו וסוטה איסורא דאית ביה ממונא ופירש"י משום כתובה, ולכאורה קשה לדידן דקיי"ל כתובה דרבנן אמאי בעינן תנאי כפול הא מן התורה לית ביה ממון, וצ"ל דמ"מ איכא שאר כסות שהוא ממון לכן בגט בעינן כפילא, מיהו קשה איך נימא דבעי כפל הא משכחת לה שקידשה ע"מ שלא יהיה לה עליו שאר כסות דקיי"ל בדבר שבממון תנאו קיים, וא"כ הוי איסורא דלית ביה ממונא ולא ניבעי כפילא, מיהו ר"מ לשיטתיה דס"ל מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל א"כ לעולם יש חיוב ממון הן מצד כתובה דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא או שאר כסות, א"כ יש לומר ממילא דוקא ר' מאיר לשיטתיה לא חיישינן בלא כפליה לתנאי דלעולם לא סגי בלא כפילא דתנאי אינו מועיל, אבל הרמב"ם לשיטתיה שפוסק דמועיל תנאו בדבר שבממון א"כ אם התנה עמה שלא יהיה לה שאר כסות מן התורה לא בעי כפילא, וכתובה אינה אלא דרבנן, והיה דין שלא יחזיר לכן לא פלוג רבנן ולעולם לא יחזיר, וא"ש ודו"ק:
אלא דקשה לחדש דין זה בהאי דפסק הרמב"ם תנאי כפול דנימא דבהתנה שלא יהיה לה עליו ש"כ לא יצטרך תנאי כפול, מיהו אפי' נימא כיון דעיקרו דבר ממון מיקרי איסורא דאית ביה ממונא מ"מ איכא למימר דשייך ביה לעז כיון דדמי לאיסורא לא משמע להו לאינשי דמשום דפעמים אית ביה ממונא יוחשב איסורא דאית ביה ממונא, ושפיר י"ל כמ"ש לדידן לא צריך כפילא, וצ"ע:
ועפ"ז איפשר ליישב קושיית התוס' בכתובות דף נ"ו שהקשו איך אמר ר"מ בפ' האומר ע"מ שאין לך עלי ש"כ מקודשת ותנאו בטל הא בכפליה איירי דבלא כפליה בלא"ה תנאו בטל, ולפמ"ש א"ש דיש לומר דקידושין נמי איסורא דלית ביה ממונא דהא קידושין איפשר בשטר שאין בו ש"פ ואיסורי הנאה אלא דמ"מ יש ממון שאר וכסות שיתחייב, והשתא אי הוה תנאו קיים לא היה צריך כפל דהוי איסורא לחוד, אבל השתא דתנאו בטל א"כ אית ביה ממונא מ"מ בטל נמי מצד שלא כפליה לתנאיה, אף דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא יש לומר דודאי מתנה גם על הכתובה וכל חיוביה, ודו"ק וצ"ע: