גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח · דף מ:
בתוס' ד"ה וכתב ליה כו' לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונ' כו' עכ"ל. לכאורה רש"י לשיטתיה אזיל דפירש בפ' לולב וערבה דינוקא מיקני קני מדרבנן מפני דרכי שלום וא"כ הקנין ג"כ דרבנן ושפיר יכול לשחררו כמו בחרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, אלא דהא גופא קשיא אם אין לקטן קנין דאורייתא א"כ נשאר גוף העבד אצל אבי הקטן ולמה יועיל שיחרור האפוטרופוס דהאיסור נשאר אצל אביו וכאן משמע דהקטן כותב לו השיחרור, אכן לפמ"ש לעיל דף ל"ח סוף ע"א בתוס' ד"ה כל דהוי הפקר ב"ד תחילת קנינו בעבד א"כ לק"מ על פירש"י דשפיר שייך כאן הפקר ב"ד שהפקירו תחילת קנינו של העבד שהיה לאביו בשעה שקנהו והשתא ממילא הוא של קטן ושפיר יכול לשחררו, וניחא נמי לשיטת התוס' דס"ל דבדעת אחרת מקנה יש לו קנין דאורייתא, דכיון שהפקירוהו מאביו לא זכה הקטן רק מן ההפקר והקנין דרבנן ושפיר מהני שיחרורו, ולק"מ ודו"ק:
בא"ד ור"ת מפרש כו' ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו כו' עכ"ל צ"ע איך יכול האפוטרופוס להפקיע איסורא כיון שקנוי לקטן ואקנויי לא מקני א"כ מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי, מיהו לקמן דף נ"ב איתא דאפוטרופסין יכולין למכור עבדים לאחרים וע"כ הוא מטעם הפקר ב"ד וכפירוש רבינו שמואל וצ"ע:
בפירש"י ד"ה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר כו' אם לא קנו מידו ע"י חליפין כו' עכ"ל. ויש לדקדק לדעת הפוסקים דגם קנין אתן לא מהני כדאיתא בח"מ סימן רמ"ה א"כ ל"ל לדחוקי דאומר היינו כותב לוקמא בקנין ומ"מ באתן לא מהני הקנין, ובתשובתי הארכתי בקנין אתן בחלק אה"ע.
בתוס' ד"ה חיישינן כו' האי חיישינן הוי ודאי כו' עכ"ל. המהרש"א כתב ולא ידענא מנ"ל, ולענ"ד מוכח מסיפא דקאמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואי ברישא ספק ע"כ בסיפא ודאי עבד, וזה לא יתכן לענ"ד דאיך נתירו בשפחה הא יש להאמין לרב טפי כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה וכאן נמי הרב בידו לשחררו, ונהי דבגרשתי את אשתי קיי"ל חושו לה מ"מ איך נתיר העבד בשפחה אטו באמר גרשתי את אשתי והיא אומרת לא גרשתני אטו נתירה לכהן, אע"כ הודאת בע"ד דעבד היינו לענין שהוא משועבד למעשה ידיו או לאוסרו בבת חורין דשוי נפשיה חד"א, ובטור יו"ד כתב וה"ז עבד כשהיה, ותמיהני איך נתירו בשפחה כיון שהרב צווח ששיחררו והרי בידו לשחררו, ולפ"ז נראה כיון דהרב צווח ששיחררו והעבד טוען שלא שיחררו הרי העבד אסור בשפחה מפני טענת הרב ובבת חורין משום הודאת העבד א"כ יש לכוף לרבו שישחררנו שהרי לישא שפחה אינו יכול כו' וא"כ דברי רמ"ה דמחשיב ליה לספיקא צ"ע ודו"ק, עיין בסמוך:
בגמרא כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ויש לדקדק למה נחשוב הודאת המקבל אדרבה נימא דבאמת לא הקנה לו מעולם רק שמקנה לו עכשיו באודיתא ואודיתא הוי קנין וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ו א"כ אין כאן הכחשה כלל והוי כמו זיכה לו ע"י אחר דאמרינן שזה יודע וזה אינו יודע אף כאן נפרש דבריו שמכוון להקנותו בהודאה זו אף שלא נתן לו מעולם וכדאיתא בב"ב דף קמ"ט דאודיתא הוי קנין וצ"ע, ואיפשר דאמרינן הודאת הנותן אמת רק הודאת המקבל ה"ל הקנאה חדשה לנותן שחזר והקנהו לנותן באודיתא זו, ובהכי ניחא מה שדחקו התוס' למה לא אמרינן הודאת הנותן הוי כמאה עדים, ולפ"ז י"ל דודאי מדטען המקבל שלא כתב ונתן לו א"כ ע"כ אינו חפץ לקנות דאל"כ אפי' לא נתן לו שמא הקנהו באודיתא זו לכן חשבינן הודאת המקבל שאפי' נתנו לו חזר והקנהו לו באודיתא זו ודו"ק וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה הודאת כו' והא דבעי מי אוכל פירות פירוש בעלמא הוא עכ"ל. הרשב"א בחידושיו הבין מדברי התוס' שכוונתם שהוא פירוש הברייתא מי נקרא בעל דין לכן הקשה מה שהקשה, ולפענ"ד אדרבה פי' התוס' לשלול פי' זה דלא נימא שמספקא ליה מי נקרא בעל דין דהא פשיטא דהמקבל נקרא בע"ד ואינו אוכל הפירות, אלא דהוא פירוש בעלמא בברייתא בדין האמור מי אוכל פירות ובהא ס"ל לחד מ"ד נותן אוכל פירות דחשבינן הודאת בע"ד לענין שהמוכר אוכל הפירות וחד אמר משלשין הפירות היינו דאהני הודאת בע"ד שלא יאכל הפירות רק משלשין, אלא דקשיא לי כיון דבאמר נתתי שדה פלוני' לפלוני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר והיינו משום שאינו יודע א"כ מקבל אוכל פירות נימא בברא כיון דאיפשר דלא ידע ה"ל לסמוך על הודאת המקבל כיון די"ל דהיורש אינו יודע ה"ל להחזיק בברי של הנותן אי חשבינן להודאת היורש נמי להודאה כיון דטוען ברי שלא נתן א"כ נותן יאכל פירות, ותו קשיא לי דהא בשבועות פ' הנשבעין אמר בש"ס אי אמר היורש חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מ"ל אבוה וצריך לישבע שבועה דאורייתא ולא אמרינן שמא לא ידע היורש אם אית ליה ובחמשין לא ידענא הרי היורש פטור, ועיין בח"מ סימן ע"ה סעיף י"ו, אע"כ כיון שהיורש אומר ברי חשבינן ליה לברי גמורה ומחייבין אותו לישבע ע"ז וצ"ע:
ולולא פי' הראשונים היה נלענ"ד לפרש מי אוכל פירות היינו דקאי אהך ברייתא והיינו כיון שזה טוען שנתן וזה טוען שלא קיבל א"כ שניהם אינן מרוצים לאכול הפירות ובעי בש"ס מי אוכל פירות היינו למי נחשב השדה שיאכל פירות לזה אומר ר"ח אומר נותן אוכל פירות היינו שחזקת נותן עדיפא דקיימא ברשותיה ורבה אמר משלשין ולא פליגי הא באבא כו' ר"ל אם הנותן קיים משלשין הפירות דאף שמגיעין לנותן הרי אינו מרוצה לאכלן וחפץ שיהיו למקבל לכן משלשין, מיהו אם מת הנותן בנו אוכל הפירות שהבן יתרצה לאוכלן ועיקר הפירות לנותן, כן נ"ל ודו"ק:
במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקי כו'. כל המפרשים פירשו באפותיקי מפורש דאילו באפותיקי סתם כיון דגובה משאר נכסים הרי המשחרר חייב למאן דמוקי שיחררו רבו ראשון, ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה לפירש"י פ' איזהו נשך דף ס"ו אפותיקי הוי אסמכתא ולא קני אפי' למיגבא מינה וא"כ לא גבי כלל מן העבד לכן י"ל דהיינו באמר ליה אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה מן העבד מעכשיו ומעכשיו מסלק דין אסמכתא והשתא הוי שפיר למפרע שלו אם לא פרעו לזמן וכי משחרר ליה הוי של המלוה כשיגיע זמן לגבותו למפרע ומ"מ יפקיע שיחרור מידי שיעבוד כיון דאכתי מחוסר גוביינא מפקיע מידי שיעבוד, אע"ג דמפירש"י בפסחים משמע דבנכרי שהלוה לישראל על חמצו ואמר לו מעכשיו ואפי' הגיע זמנו אחר הפסח מותר בהנאה דה"ל חמץ של נכרי למפרע, י"ל דהיינו דוקא בהרהינו אצלו דלא הוי מחוסר גוביינא אבל במחוסר גוביינא י"ל אפי' במעכשיו חמץ מפקיע מידי שיעבוד לרבא, וניחא בזה קושיית התוס' כאן איך יפרש אביי המשנה, ולפ"ז לק"מ דגם אביי ס"ל דחמץ מפקיע מידי שיעבוד דלא עדיף למפרע גובה לאביי ממעכשיו לרבא ושפיר מוקי ליה כרב, וניחא נמי קושיית התוס' בפסחים לאביי איך יפרש הברייתא, ולפ"ז ניחא די"ל לאביי הא דמוקי מעיקרא משום למפרע הוא לס"ד דלא ס"ל חמץ מפקיע מידי שיעבוד, אבל למסקנא י"ל דאביי נמי ס"ל חמץ מפקיע מידי שיעבוד אי לא קניא ליה מטעם ב"ח קונה משכון ושפיר מיתוקמא כמו לרבא ודו"ק:
אלא דקשה לרש"י איך יפרנס הך ברייתא דלקמן דבאפותיקי גובה משאר נכסיו משמע בלא שטפה נהר גובה מן האפותיקי, וקשה לפירש"י הא ה"ל אסמכתא ולא קנאו אפילו לגוביינא, ועמ"ש בחידושי פ' איזהו נשך דלקמן מיירי בשטר והוי כמו מעכשיו דזמנו של שטר מוכיח עליו, וקשה א"כ בשטפה נהר נמי הרי הוא למפרע שלו כשלא יפרענו ואמאי יגבה משאר נכסים, ואיפשר דאתיא כמאן דאמר אסמכתא קניא וצ"ע:
אמנם לפענ"ד נ"ל עיקר בפירש"י דס"ל דמתני' איירי אפי' באפותיקי סתם ואף דלקמן בשטפה נהר גובה משאר נכסים יש לחלק דבשטפה נהר מיקרי היזק ניכר דהא בפ' הגוזל דף קי"ז ע"ב דפליגי ר' אליעזר ורבנן בגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר דר"א ס"ל קרקע נגזלת חייב להעמיד לו שדה אחר ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי אפי' במטלטלין אומר לו הש"ל כיון דלא נשתנה ע"כ בשדה ושטפה נהר מיקרי היזק ניכר, וא"כ י"ל דוקא בהיזק ניכר הוא שגובה משאר נכסים שהרי אין זו אפותיקי שעשאו בתחילה משא"כ בעבד ס"ל לרש"י כיון דשיחרור היזק שאינו ניכר לגמרי אינו גובה משאר נכסים שהרי העבד לא נשתנה להכי נקט מתני' אפותיקי סתם, כן נלענ"ד ברור בפירש"י.
בתוס' ד"ה הקדש כו' ונראה לר"י דרבא לטעמי' כו' מכאן ולהבא הוא גובה כו' עכ"ל. נראה דס"ל להתוס' דאי למפרע הוא גובה לא שייך שיוציא מידי שיעבוד דהוי כמכירה על תנאי שבאם לא יפרע לו יהיה של המלוה למפרע וא"כ איגלאי מילתא דלא חל ההקדש מעולם ולא שייך דלא פקע קדושת הגוף שאם לא פרע לו הרי הוא של המלוה למפרע, משא"כ אי מכאן ולהבא גובה כבר חל ההקדש והכי משמע פשט הסוגיא פ' כל שעה דלאביי לא צריך הרהינו אצלו, וכן משמע בהדיא מדברי התוס' בפסחים דאי למפרע הוא גובה חמץ אינו מפקיע מידי שיעבוד כנ"ל פשוט בכוונת התוס', ובפ"י האריך, והנלענ"ד כתבתי:
בא"ד שהם משניות או ברייתות כו'. לכאורה הך דחמץ מוציא מידי שיעבוד אינה לא במשנה דאדרבה המשנה א"ש טפי לאביי והברייתא דישראל שהלוה לנכרי מיתוקמא שפיר לאביי בפדאו כמ"ש התוס' שם ואין להאריך כאן ובמקומו הארכתי:
בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפי' לר"י כו' עכ"ל. המהרש"ל כתב דבפ' המניח כתבו התוס' דיכול לסלקו בזוזי, ומהרש"א פי' כוונתם כאן על הלוקח שאין יכול לסלקו בזוזי, ובפ"י תמה עליו דהכא ודאי באפותיקי מפורש אין יכול לסלקו בזוזי והרי ס"ל לרבא הכא דגם באפותיקי מפקיע מידי שיעבוד, ובאמת לא על המהרש"א תלונתו כי אם על התוס' גופייהו דהא מפורש בש"ס פ' המניח שם דמכרו מכור לרדיא אבל אינו מכור לחלוטין דה"ל כמאן דעשאו אפותיקי הרי מפורש דהוי רק כאפותיקי ומי נתלה במי והרי באפותיקי הכא הקדש מפקיע מידי שיעבוד, לכן נראה לפרש לדברי התוס' כאן דהא דבאפותיקי מפורש אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי היינו כפירש"י כאן שעשאו אפותיקי שאמר לו אם לא אפרע לך הרי לפניך לגבותו וא"כ י"ל דנהי דהלוקח אין יכול לסלקו בזוזי היינו לאחר שהגיע זמן הפירעון אבל קודם שהגיע הזמן יכול לסלקו בזוזי במקום המוכר דעדיין אין לו טענה על גוף האפותיקי וא"כ בניזק שכבר הגיע זמנו אין יכול הלוקח לסלקו כלל בזה לכן שפיר י"ל דלא מפקיע משיעבוד, כן נ"ל ודו"ק: