גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ג - כל הגט · דף ל.
בגמרא כי משוו ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו נלענ"ד דמשום הכי ס"ד דבעינן בפניו היינו משום שהשליח השני ישמע שאמר בפני נכתב דאל"כ מאי נ"מ שיהיה בפניו או שלא בפניו כיון דהב"ד עושין שליח, והשתא למאי דפשיט בין בפניו בין שלא בפניו ממילא אפי' לא שמע השני שהראשון אמר בפני נכתב בפני ב"ד לא איכפת לן וכמ"ש לעיל ודלא כב"י שמדייק מתשובת ריב"ש דהכא ודאי לא איירי במקויים דבזה א"צ שליח ב"ד, ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה כי כו' כגון זה שהוא אנוס עכ"ל. צ"ע מנ"ל לרש"י דילמא אפי' בלא אונס יכול לעשות שליח אחר שלא בפניו ולא בעינן אנוס רק על גוף השליחות אבל כל שאנוס על גוף השליחות אע"פ שיכול להמתין עד שיבא השליח השני לא איכפת לן וכדמשמע פשטא דמילתא דשלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו, וכן נראה דעת הפוסקים ובסימן קמ"ב סעיף י', ועוד במוסר דבריו לב"ד ע"כ הב"ד עושין לשליח וע"כ לומר שהב"ד נעשין שלוחין שלו, דאל"כ וכי ביד ב"ד לעשות שליח, וכיון שהב"ד שלוחים שלו א"כ י"ל שהב"ד עושין שלוחם אפי' שלא בפניו אפי' בלא אונס, ובהכי דייק לישנא דמתני' דאמר ואין השליח אחרון צריך שיאמר ופשיטא לעיל דשליח דשליח משוי שליח, ומ"מ אינו מדוקדק במתני' דאחרון מאן דכר שמיה, אמנם לפ"ז א"ש דקמ"ל דאם אין השליח השני בפנינו הרי מוסר דבריו לב"ד, הרי שמוסר שליחותו לב"ד א"כ ממילא שהשליח שעושין הב"ד שליח שלישי הוא ושפיר יצדק עליו אחרון:
בתוס' ד"ה מי כו' וא"ת כו' ואור"י דאי לא פייסנא כו' אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול כו' עכ"ל. וראיתי למהרש"ל ביש"ש שהשיג על התוס' והרשב"א דא"כ נתת דבריך לשיעורין שלפעמים ענייה דבר מועט הוי לגבה כתרקבי דדינרי, לכן פירש דלעולם אמרינן כן אי יהיב לה תרקבי אמרינן מי יהיב לה סאה או כור וכן לעולם, ואין בדבריו כדאי להשיג על התוס' והרשב"א, דמה שהקשה נתת דבריך לשיעורין אין זה קושיא בתנאים שאדם מתנה כרצונו, ולטעמיה מי לא משכחת לה שפירש בהדיא ע"מ שאפייסך בדבר הראוי, וע"כ בעי שומא ואומדן דעת חכמים כמה הוא דבר הראוי, א"כ גם תנאי זה כן הוא באמת לפי האשה והבעל ועושרן, ועוד מדתלי הש"ס טעמא במעות אלמא שאין בכלל פיוסו שתתפייס בלא דמים רק בדמים דוקא, וכיון דבדידיה קאי למישדי תנאי בגט א"כ אם נימא דלא מהני שום פיוס כל שהיא אינה מתרצה א"כ ממילא כל שלא נתרצית אפי' יהיב לה מלא ביתו כסף וזהב לא הוי פיוס, א"כ לא תליא באונס כלל רק שתנאו שתתפייס דוקא ולא נתקיים, וע"כ אנו אומדין דעתו שהיה דעתו שתתפייס וחשב לפייסה בדבר הראוי וכל שאין לו ליתן כדי פיוס מיקרי אונס:
אמנם בתר עיון נראה שגם כוונת התוס' אינה לומר שאם נתן לה תרקבי דדינרי ולא איפייסא שיהיה קיום התנאי דודאי דחוק לומר דרב יוסף אמד דעת אשה זו שראוי לפייסה בתרקבי דדינרי, וגם תרקבי דדינרי הוא ג"כ דרך גוזמא כדאמרינן ביבמות פ' הבע"י תרקבי דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא, אלא כוונת התוס' לפי לשון הש"ס דתליא ביש אונס בגיטין ואי אמרינן יש אונס מיקרי אנוס אע"פ שלא נתפייסה ולא נתקיים התנאי, ולזה כתבו התוס' דס"ל להש"ס דודאי כל הנשים מתרצות ברצי כסף ומתפייסות אלא שאין כל דיעות שוות יש שמתרצין במועט ויש במרובה, לכן אי הוה יכול ליתן לה כרצונה ודאי היתה מתפייסת דלא קיבל רק לפייסה באופן שתהיה מפוייסת, והשתא מה שלא נתפייסה אין המניעה מצד שלא ביקשה להתפייס רק שהסך מעט בעיניה אבל ודאי היתה מתפייסת, לכן כשנתן לה מה שראוי ליתן לפי דעתו והיא לא נתפייסה בזה לא שייך לומר שלא נתקיים התנאי מאחר שביותר היתה מתפייסת והרי לא קיבל רק לפייסה במה שתתפייס באמת וכשלא נתפייסה מחמת מיעוט הסך שנותן לה מיקרי הוא אנוס שאין לו ליתן יותר, לכן אי יש אונס בגיטין נתבטל התנאי ע"י אונס שאין לו ליתן יותר כפי יכולתו, אבל אם אין אונס בגיטין כיון שהיה יכול לפייסה עכ"פ בתרקבי דדינרי נמצא מניעת הפיוס מחמת אונסו לכן לא מיקרי קיום תנאי שלענין קיום התנאי היה יכול לפייסה ביותר ממה שביקש לפייסה ואז היתה מפוייסת, אבל בשביל שלא היתה רוצה להתפייס בכל חללי דעלמא בשביל זה לא היה ביטול התנאי מאחר שלא כיון רק לפייסה במה שראוי שתקבל פיוס, ובודאי לא בשופטני עסקינן שלא תקבל פיוס אם ירבה לה מהר ומתן וכיון דקים לן דהיתה מתפייסת אין כוונתו רק שתתפייס, כן נ"ל ברור, וא"כ לדינא נראה כדברי מהרש"ל, וגם התוס' והרשב"א אין חולקין עליו:
במשנה המלוה מעות כו' או העשיר העני כו'. וקשה איך פסיקא ליה שלא לחוש שמא העשיר כדאמרינן בגמרא עשירות לא שכיח מ"מ הא קיי"ל בהיו לו מאתים זוז לא יטול מעשר עני ובמאתים חסר דינר יוכל ליטול א"כ איך פסיקא לפעמים שחסר לו דבר מועט למאתים וכשנוטל עד תשלום מאתים נעשה עשיר ושוב אינו יכול ליטול עוד כדאיתא במסכת פיאה בפ"ח וא"כ אמאי מיקרי לא שכיח דאיפשר להשלים בדבר מועט וצ"ע:
בפירש"י ד"ה ליטול רשות מן היורשים מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע עכ"ל. וקשה למאי דמוקי מתני' לקמן בגמ' בירשו קרקע א"כ אמאי אין מוטל עליהם לפרוע, ואפי' אי ס"ל לרש"י דקאי אסיפא דהלוון בפני ב"ד כמ"ש התוס' לקמן, א"כ כ"ש דקשה דמשמע ברישא אפי' ירשו קרקע צריך ליטול רשות והא בקרקע מחוייבין לפרוע ואפי' במלוה ע"פ קיי"ל דגובה מן היורשים דשיעבודא דאורייתא, מיהו למ"ד בירשו מלא מחט גובה מלא קורדום איפשר לומר דהרשות הוא על יותר מכדי קרקע שאין מוטל עליהם לפרוע, אבל למ"ד דאיירי בירשו כדי חוב קשה הא בלא"ה חייבין לפרוע החוב ואפי' למ"ד דאיירי בירשו מלא מחט מ"מ רישא משמע בכל גווני דצריך ליטול רשות ואפי' ירשו כדי החוב, ונראה דס"ל לרש"י דודאי אפי' ירשו קרקע אינו מוטל על היורשים לפרוע חוב זה דלא הלוה רק להפריש מחלקן וכשמתו הרי נתבטל חלקן כמו בנתייאשו הבעלים והיינו שנשתדפו השדות וא"כ אין לו טענה על היורשים, מיהו נטילת רשות מהני שפיר כיון דעכ"פ מצוה איכא עליהם לפרוע חובת אביהם שפיר מהני רשות כן נ"ל, ועמ"ש לקמן ע"ב בגמרא.
שם במכרי כו' והוי כמאן דמטו לידייהו ודהני עכ"ל. לכאורה אינו מובן דמ"מ במה יצא ידי נתינה, ואיפשר לומר דבלא"ה קשה למה הוצרך הש"ס לאוקמא במזכה ע"י אחרים למה לא יוכל לזכות בעצמו בשביל הכהן, ואי משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים הא הבעל הבית אין לו במתנות כלום רק טובת הנאה וקיי"ל טובת הנאה אינה ממון, וא"כ כמו שיכול ללקוט הפיאה בשביל עני אי לאו דכתיב לא תלקט לעני כדלעיל דף י"ב אמאי לא יכול לזכות בעצמו במתנות כהונה ומעשר, וצ"ל כיון דקיי"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ומגביה מציאה לחבירו מיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים רק במגביה מציאה קנה מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, כמ"ש התוס' לעיל דף י"א ובב"מ, א"כ י"ל דוקא במזכה לא מיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כיון שעכ"פ הוא יש לו טובת הנאה יוכל לזכות ע"י אחר למי שירצה (וזה דלא כמ"ש בחידושי מציעא דף י"ב בדעת הרמב"ם], ולא שייך לומר שתופס לב"ח, אבל אם ירצה לזכות בעצמו בשביל הכהן לא יכול דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, והכא לא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, והשתא י"ל שפיר דלרב אהני במכרי כהונה שפיר יוכל לזכות ע"י עצמו, ואי משום חב לאחרים י"ל בכהאי גוונא לא מיקרי חב לאחרים כיון דכבר אסחו כהנים לדעתייהו וכפירש"י ודו"ק:
בתוס' ד"ה במכרי כו' אע"ג דמזכה נמי לא קתני כו' עכ"ל. איפשר לומר דודאי אתירוץ מכרי קשה הא מ"מ לא יצא ידי נתינה שהרי לא נתן כלום, לכן י"ל דמיקרי נתינה במה שנותן המעות על המתנות וכשיבואו המתנות לעולם קנאן במעות שפיר מיקרי נתינה, אלא די"ל דאיך מיקרי נתינה במעות קודם שבאו המתנות לעולם י"ל רב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר י"ל דמיקרי נתינה במה שנתן המעות על המתנות בטרם שבאו לעולם וא"כ שמואל לשיטתיה דפסק בכתובות דף נ"ח כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקנה דשלב"ל בלא"ה לא מצי לאוקמא במכרי דאינו יוצא ידי נתינה לא מצי לאוקמא כרב, רק הש"ס קאמר לעולא דלא מוקי כרב במכרי לא קתני ואיהו ס"ל גם מזכה לא קתני, והשתא י"ל דבמכרי עדיף לאוקמא ממזכה לכן לא קשיא ארב לוקמא במזכה דנגד מזכה מכרי עדיף, רק שמואל לשיטתיה דלא מצי לאוקמא במכרי מוקי במזכה ורב ניחא ליה טפי מכרי ממזכה ולעולא י"ל דתרווייהו לא ניחא להו דלא קתני לא מכרי ולא מזכה ודו"ק:
בד"ה כיחידאה כו' אע"ג דשמואל פסיק כו' עכ"ל. עיין מ"ש בחידושי מציעא באריכות לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות מעשר דפסק כאן במזכה, ותמוה דהא פסק כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה בפ"ד ממתנות עניים ובפ"ט מבכורים כל שחליפיו ביד כהן ע"ש שכתבתי בארוכה, ונראה ליישב עוד קושיית התוס' שהקשו הא שמואל פסק כר' יוסי, ונראה דודאי לא בחנם תקנו שיעשו שאינו זוכה כזוכה וכאן קשה למה יתקנו שאינו זוכה כזוכה אי משום תקנת הכהן הא יוכל לתקן במזכה כדמוקי שמואל באמת וא"כ אפי' לר' יוסי א"צ לתקן, ובחידושי מציעא כתבנו בזה בארוכה בדרך פלפול, ונראה עוד די"ל דעולא ס"ל דכיון דמזכה לא קתני ע"כ אין זה תיקון והוא דרש"י פירש במזכה שמוסרו למעשרות ביד אוהבו כו', וצ"ל דאם אינו אוהבו לא יחזיר לו המעשרות ויחזיקם בשביל הכהן שזכה בו, והשתא י"ל דעולא ס"ל דאין זה תיקון שיזכה ע"י אחר שמא לא ירצה להחזירם לו', מיהו שמואל דמוקי במזכה א"צ לומר כפירש"י, אלא די"ל ע"פ מאי דאיתא בקידושין דף ו' ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי כו' בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות, ומסיק דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, וא"כ א"צ לדחוק כפירש"י, אלא דמזכה ע"י אחרים היינו שיתן לו במתנה ע"מ להחזיר וכאן לא שייך איסורא דהוי ככהן המסייע שהרי כבר קיבל הכהן המעות וא"כ שפיר יצא ידי נתינה מבלי מגור שיחזיק הזוכה, והשתא י"ל דעולא ס"ל כיון דמזכה לא קתני ע"כ ס"ל להתנא דבתרומה אינו יוצא ידי נתינה במתנה ע"מ להחזיר, דאם יש תיקון זה אפי' לר' יוסי לא היו מתקנין שאינו זוכה כזוכה כיון שאיפשר להיות במזכה וע"כ כר' יוסי הוא ולא מהני מזכה, דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני בתרומה ומוכרח לעשות שאינו זוכה כזוכה, והשתא למאי דקאמר כיחידאה לא מוקמי דלא מסתבר שיהיה תיקון זה דוקא לר' יוסי ואף דהלכה כר' יוסי מ"מ משמע לקמן דכמה תנאי ס"ל הך תיקון ולא מסתבר לומר דכולהו כר' יוסי ס"ל דלא שמעינן סברא זו דעשו שאינו זוכה כזוכה רק לר' יוסי וא"כ לכולהו תנאי ע"כ לומר במזכה, וא"כ ע"כ לומר דשפיר הוי תיקון במזכה והיינו במתנה ע"מ להחזיר כדפרישית ומתנה ע"מ להחזיר מהני בתרומה א"כ ממילא א"צ לתקן שאינו זוכה כזוכה אפי' לר' יוסי כיון דמזכה הוי תיקון ועולא ע"כ ס"ל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני בתרומה, והשתא למאי דקיי"ל כרבא בקידושין דמתנה ע"מ להחזיר מהני בתרומה א"כ שפיר משכחת לה במזכה וא"צ לתקן כלל שאינו זוכה כזוכה בכדי, ודברי הרמב"ם נכונים, ודוק היטב:
בד"ה ופוסק כו' כדמפרש דאע"ג דלא פסק כו' אפי' פוסק הרבה כו' עכ"ל. נראה כוונתם דודאי אי הוה מפרשינן שצריך להתנות בפירוש כשער הזול א"כ אי איפשר לפרש ואין בו משום רבית אפי' פוסק הרבה פחות משער הזול דלא שייך בזה לא זו אף זו כיון דמעיקרא קאמר דין הפוסק, וגם אינו לשון כלל דה"ל למימר ופוסק כשער הזול ואפי' פחות נמי, אבל למאי דמסיק דפוסק היינו סתמא הוא כשער הזול יש לפרש ואין בו משום רבית אפי' פוסק פחות הרבה, ומ"מ תמוה לי מנ"ל להתוס' כיון דע"כ בס"ד ופוסק עמו היינו כשפוסק בפירוש ע"כ ואין בו משום רבית חדא קתני א"כ גם למסקנא יש לפרש חדא קתני כמו שפירש"י, גם ודאי הוי ככהן המסייע בבית הגרנות שימכור לו שוה סלע בדינר, וראיתי בספר פני יהושע שהרגיש ג"כ בזה וכתב כיון שכהן יכול לחזור לא הוי ככהן המסייע, ולא נהירא דמסתמא לא יחזור הכהן שאם יחזור יתן לכהן אחר וניחא ליה לכהן במה שעכ"פ יש לו מעות שהקדים ואם יחזור יחזיר לו המעות והמתנות יתן לכהן אחר ודברי רש"י עיקר לענ"ד:
בד"ה הא כו' וא"ת כו' וי"ל כו' אבל הכא אפי' שתק כו' עכ"ל, לא הבנתי מה זו שתיקה הא אינו מדבר עם הכהן כלל רק בשעת הלואה שמלוה לו המעות ומפיש לו לדבר עוד אחר שאין יכול לתבוע מן הכהן ומתני' מיירי שאין הכהן כאן, ולולא דבריהם נלענ"ד דהכא מלוה לו על המתנות כשיזדמנו לו להפרישן, והנה אם בשעת פסיקה היה בזול מחשבן כשעת פסיקה אפי' נתיקרו בשעת הפרשה ולפעמים שבשעת פסיקה הם בזול ובשעת הפרשת מתנות הם ביוקר והיינו כשמפריש פעם א' מחשב לו כשעת פסיקה ואם בשעת הפרשה שנייה הם בזול יותר משעת פסיקה מחשב לו כשעת הפרשה נמצא דארכביה אתרי ריכשי לחשב מקצת מתנות כשעת הלואה ומקצת מתנות כשעת הפרשה ובכה"ג בפוסק על פירות ומקבלן לאחדים וקיבל מקצתן בשעת שהיה שער זול יותר ממה שהיו בשעת מתן מעות והמותר לא קיבל עד שנתיקרו יותר ממה שהוי בשעת מתן מעות גם לר' יהודה לא יוכל לחשוב קצתן כשעת מתן המעות וקצת כשעת קבלת הפירות מאחר שהכל משא ומתן אחד ומקצתן קיבל בשעת שהוזל השער ומקצתן קיבל כשהוקר השער יותר ממה שהיו בשעת מתן מעות, אבל כאן יש לו קולי שניהם דאם בשעת הפרשה הוזלו מנכה מן החוב כשער הזול ואם כשמפריש שנית הוקרו ביותר ממה שהיו בשעת הלואה מחשבן כשעת הלואה, ואיפשר שגם התוס' נתכוונו לזה, ודוק היטב:
בד"ה כיון כו' והא דאסר רב בפרדיסא כו' עכ"ל. לענ"ד לא דמי דשם הוי נשך ותרבית שהרי בעל הפרדס הפירות שייכים לו ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות, אבל הכהן אין לו שום זכות בפירות ואי בעי יהיב לכהן אחר ואין הכהן מפסיד רק שהבעה"ב מרויח וע"ז מהני שפיר הטעם כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה שאין כאן דררא דרבית דאורייתא כלל שהכהן עדיין לא זכה ואפי' גזל מתנות כהונה פטור מדיני אדם דהוי ממון שאין לו תובעין:
בפירש"י בד"ה בעל הבית כו' בכהן כו' שהרי כספו בידו כו' עכ"ל. לכאורה קשה פשיטא דבכל הלואה אם כבר נתן המעות בהלואה פשיטא שלא יוכל לחזור דאפי' לא הוציא עדיין קיי"ל דמלוה אינה ברשות בעלים לחזרה, גם קשה הא הלוה ע"מ שיתפרע מן המעשרות והוי אפותיקי מפורש, וכן ראיתי שהקשה בפני יהושע, מיהו א"צ לזה דבפשיטות ודאי בהלואה אין יכול לחזור מן ההלואה אם כבר מסר המעות ללוה לא שייך ביה חזרה, מיהו נראה דאין מקום לדמות לאפותיקי כיון דהכהן יכול לחזור ואין קנין לחצאין כיון דהכהן יכול לחזור מן התנאי בדין הוא שגם הבעה"ב יכול לחזור דאין קנין לחצאין לכן צריך ליתן טעם למה שאין בעה"ב יכול לחזור והכהן יכול לחזור, והיינו דראו חכמים לדמות הלואה זו למכירה שהבעה"ב אין יכול לחזור מאחר שאינו מחוסר משיכה אבל כהן בבעה"ב יכול לחזור:
והרשב"א בחידושיו הקשה למה לא יחזור בו הבעה"ב הא התרומות הם דשלב"ל ויכול לחזור לכ"ע קודם שבאו לעולם, ועוד הקשה למה כהן בבעה"ב חוזר הא כאן לא שייך נשרפו חטיך בעלייה וה"ל לאוקמא אדאורייתא, ומ"ש הרשב"א הא דלא אמר כהן בבעה"ב חוזר מפני שלא בא לעולם כתב הרשב"א וי"ל דעדיפא מיניה קאמר במזכה ע"י אחרים דאפי' לאחר שבאו לעולם יכול לחזור דהא לא משך ע"כ, וזה צ"ע דאנן קיי"ל בפירות דקל אפי' באו לעולם יכול לחזור, אלא י"ל דאפי' בפירות דקל אי תפיס הפירות אין מוציאין וא"כ כיון שחזר הבעה"ב ונטלן מיד הזוכה שפיר זכה בהו, מיהו צ"ע למה יוכל לחזור אחר שקיבלם מיד הזוכה מי גרע ממחילה בטעות דהוי מחילה דהיינו נמי טעמא דפירות דקל, ולכאורה י"ל כאן לא הוי מכירה כמו פירות דקל רק תנאי כשיבואו לעולם יקנם במעות הלואה שנתן לו, והשתא שפיר י"ל כשיבואו לעולם קנאם בעה"ב במעות הלואה ומסייע לדברי הרמב"ם שפוסק דמלוה קונה במכר, והא דאמרינן כהן בבעה"ב חוזר אף דלדעת הרמב"ם קונה מלוה אפי' מדרבנן י"ל היינו בעלמא כשהלואה באה בלא"ה ואח"כ נמלך לקנות בהא מדמינן שפיר להך דמים שהם כחליפין בהחליף דמי שור בפרה דהוי מילתא דלא שכיחא, אבל זה שנתן מעות בעינן על תרומות אלו לא עדיף מאילו היו אז בעולם שהיה לו דין מעות ואינם קונות, אלא דבעה"ב אין יכול לחזור כפירש"י שאין לו מה למשוך, והשתא קאמר שפיר דבעה"ב לא יוכל לחזור שהרי קונה במעות הלואה וגם קודם שבאו לעולם אין יכול לחזור כיון דהיה תנאי שיקבל המתנות בפרעון וכיון דאם באו המתנות בעולם לא יוכל לחזור גם קודם שבאו לעולם לא יוכל לחזור דיכול להתנות על דבר שלא בא לעולם וכיון שהתנה שלא יפרע ממנו רק במתנות והמתנות כשיבאו לעולם הם שלו לכן גם עכשיו לא יוכל לחזור שהרי התנה שלא יחזיר לו המעות רק המתנות יקנם וכיון שקונה המתנות כשיבאו לעולם גם קודם שבאו לעולם אין יכול לחזור, אבל כהן בבעה"ב לא עדיף מאילו כבר היו אז בעולם, מיהו נראה דודאי לכ"ע יש לכהן זכות במתנות דאל"כ לא מהני שילוה להפריש מחלקן וע"כ תיקנו לכ"ע שיהיה לכהן זכות במתנות, אלא דפליגי איך יצא ידי נתינה ורב ס"ל במכרי כהונה ושמואל ס"ל במזכה והיינו לענין שיצא ידי נתינה, ועולא ס"ל דגם לענין נתינה עשו שאינו זוכה כזוכה, מ"מ לכ"ע אם אין לכהן שום זכות במתנות הוי רבית מה שקונה המתנות כשער הזול וע"כ חשבוהו כמו מכירה לכן יש לו דין מעות קונות ע"פ תקנת חכמים שיהיה זכות לכהן במתנות, לכן תליא בדין אינו הוו בעינן דע"כ בזה לכ"ע לא יפה כח בעל הבית מאילו היו בעינן דאל"כ לא היה מהני התנאי כלל, לכן נתנו חכמים דין המתנות לבעה"ב כאילו קנאן ולא יפה כח הבעה"ב מאילו נתן מעות על מכר שהוא בעין, אבל לענין זה עשו כאילו היה מכירה בעינא דאל"כ הוה ביה איסור רבית אילו היה הבעל הבית יכול לחזור, אבל הכהן שפיר יכול לחזור, כן נ"ל ודוק היטב. ועיין בסמוך:
בגמרא אבל כהן בבעה"ב אם בא לחזור חוזר דתנן כו' וקשה א"כ יהיה הכהן במי שפרע דהא דברים בהדי מעות איכא ודאי מי שפרע, וצ"ל דכאן לא תיקנו מי שפרע דבאמת הוי דבר שלב"ל ועיקר לטובת הכהן תיקנו שיהיה כזוכה, אבל אם הכהן חוזר לא תיקנו מי שפרע, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' מאי רבותא דפוסק כשער הזול הא בכל מקום יוכל לומר דיתן לו כשער הזול, ולפ"ז ניחא דהתו' פרק איזהו נשך כתבו הטעם דיכול לפסוק משום דקונה לענין מי שפרע, אם כן הכא דהבעה"ב אין לו על הכהן אפי' מי שפרע ס"ד דאסור קא משמע לן:
שם אבל כהן בבעל הבית כו' חוזר. לכאורה קשה מאי אהני ליה החזרה הא יכול ליתן לכהן אחר, ולכאורה י"ל דהיינו לאוקימתא דמזכה ע"י אחרים וכן כתב בספר פ"י, מיהו למ"ש לעיל דהיינו במתנה ע"מ להחזיר א"כ אם ירצה הכהן לזכות יחזור בו לגמרי כיון שלא קיים תנאי החזרה, ואיפשר לומר דלפעמים שהכהן עני ונותנין לו מעשר עני באלף זוז ואם יש לו מעות הלואה יש לו מאתים ואינו רשאי ליטול, אבל כשחוזר ומחזיר מעות הלואה יכול ליטול אפי' אלף זוז, מיהו בפשיטות י"ל דאם הכהן אינו מקפיד שיתן לו כגון שנתעשר ואינו רוצה להוזיל המתנות ולא איכפת ליה למי יתנם קמ"ל דינא דיכול לחזור, גם י"ל דמ"מ כיון שכבר נדר לו בעה"ב המתנות אם הוא עני חייב מדין נדר ואף שנתרצה לקבל המתנות בחובו אם מחזיר לו ממון החוב צריך לקיים דבריו ליתן לו המתנות שכבר נדר ליתנם לו בטרם הסכימו על ההלואה, גם איפשר דהוי ממחוסרי אמנה כיון שנדר לו המתנות כדאיתא בפרק הזהב דף מ"ט באמר כור מעשר יש לך בידי, עיין שם ודו"ק:
שם נתייאשו הבעלים כו' פשיטא. לכאורה קשה מכאן לדעת החכם צבי בהגהותיו לט"ז סימן קס"ג שסובר דיאוש לא מהני בחוב וכאן פשיטא לן דאם נתייאשו הוי יאוש, וראיה למהרי"ק דס"ל דמהני יאוש בחוב, מיהו נ"ל דאין ראיה כלל דהכא בכהן דכי לית ליה לא משלם מידי ושפיר מהני היאוש שכבר נפטר הכהן מחיובו, אבל בעלמא נהי דנתייאש מ"מ לא נפטר החייב מחיובו לכן לא מהני יאוש, ועמ"ש בחידושי ב"מ באריכות מזה: