אור ברסלב
גרש ירחים פרק ג - כל הגט › דף כט.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ג - כל הגט · דף כט.

דף כח:

בגמרא א"ל אביי ב"ד של ישראל נמי איפשר דחזו ליה זכותא כי חזו ליה זכותא מקמי דליגמר דינא כו'. הרמב"ם בפ"ט מתרומות כתב בזה הלשון, אבל מי שנגמר דינו בבית דין והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו בתרומה, וכתב הכ"מ דפסק כהך לישנא ודוקא בהניחוהו בבית הסקילה אבל בלא"ה אינו בחזקת מת שהרי איפשר שילמדו עליו זכות, אבל אם הניחוהו בבית הסקילה רחוק מאד שימצאו לו זכות, וקשיא לי לפ"ז מהא דבפ"ק דמכות איתא אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהצדוקים אומרים עד שיהרג הנידון שנאמר נפש בנפש אמרו להם חכמים הרי הוא כאשר זמם לעשות לאחיו, וא"כ קשיא אכתי מנ"ל דבגמר דין הא בגמר דין אכתי לאו גברא קטילא הוא שמא ימצאו לו זכות ונימא עד שיניחוהו בבית הסקילה אע"כ בגמר דין לחוד נחשב גברא קטילא לכן ע"כ לפרש בגמר דין, אבל להרמב"ם דמחלק קשה דילמא נפש בנפש היינו דאתי למה שקרוב יותר למיתה והיינו כשכבר הוא בבית הסקילה דהוחלט יותר למיתה, ומ"מ שייך לעשות לאחיו שעדיין הוא קיים, לכן איפשר לומר דהרמב"ם נמי ס"ל כפשוטו דרב יוסף לא קאמר רק בגמר דין וס"ל דבהא דהניחוהו בבית הסקילה כ"ע מודו דכמת חשוב, ולפ"ז א"ש מה שהעתיק הרמב"ם בהלכות סנהדרין גבי בורח שפיר סגי בגמר דין לחוד דבורח שאני כדמוקי בגמרא וא"כ י"ל מן התורה גם בגמר דין לא חיישינן דחזו ליה זכותא לכן בבורח שאני, לכן בפ"א מהלכות ערכין כתב במי שנגמר דינו שאין לו עוד דמים וצ"ע:

בתוס' ד"ה אבל כו' אע"ג דאמרינן בסנהדרין כו' מ"מ לא שכיח עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה דיש לחלק כדאמרינן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן א"כ י"ל שמא ימצאו לו זכות חיישינן ומעמידין לכתחילה אנשים בסודרין, אבל שמא ראו לו זכות לא חיישינן, ועיין בתוס' לעיל דף כ"ח ע"א דלכ"ע מפלגינן בהכי:

במשנה המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר. ולקמן במשנה לא נקט ה"ז, ואיפשר לפי דעת הרמב"ם שאין שליח הולכה צריך עדים נקט לישנא הרי זה לבדו משלחו ביד אחר וא"צ עדים, ולהפוסקים דס"ל שצריך עדים י"ל כיון דקיי"ל דהשליח נעשה עד א"כ י"ל דזה השליח עצמו מצטרף עם השני שמוסר הגט לידו על השליחות ושפיר נקט הרי זה לבדו משלחו ביד אחר וא"צ אפי' עדים:

שם משלחו ביד אחר ואם אמר כו' שאין רצונו כו'. ואיכא למידק כיון דאמרינן דקפיד אחפץ שלא ישלחנו ביד אחר אמאי לא נימא דקפיד אגט גופא דהא הגט חשוב לו עכ"פ כמו חפץ ואף שלא יהיה הגט ש"פ או שאין לו קפידא שהרי נותנו ליד האשה ואינו חוזר אליו מ"מ יפסיד פשיטי דספרא, ולפעמים שחפץ לגרש ונוח לו מאלפי זהב וכסף ולמה לא נימא שיקפיד על גוף הגט כמו על חפץ כל דהו, ואיפשר לומר דבחפץ שייך אין רצוני מפני ששוה לכל נפש וחושש שמא השליח שני יחזיקו לעצמו ולא ישיבנו לו, אבל בגט שאינו שוה לשליח כלום לא חייש, מיהו אין זה מספיק דאטו מי לא עסקינן שהגט שוה פרוטה או יותר כגון שכתבו על דבר חשוב, ואיפשר לומר שכן תיקנו חכמים שיכול לעשות שליח ומסתמא הבעל אינו עושה נגד תיקון חכמים וכל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש מסתמא דעתו לשמוע דברי חכמים, ובהכי ניחא למאי דאמרינן חלה דוקא וקשה ממנ"פ אי קפיד הבעל אמאי מהני חלה ואי לא קפיד אפי' לא חלה נמי, ולפ"ז ניחא דתיקנו חכמים בשביל תקנת עגונות ובלא חלה דלא אניס לא תיקנו, משא"כ באמר טול הימנה חפץ בהא לא תיקנו חכמים, ובהכי ניחא לשון הש"ס דס"ד חלה אורחא דמילתא קתני וקשה להבין דמ"מ למה נקט חלה, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל עיקר תיקון חכמים הוא בשביל אונס, אלא דכיון שכבר תיקנו דשליח עושה שליח בחלה ממילא הבעל גמר ויהיב בכל גווני וגם עיקר תיקון חכמים שלא יהיה לבעל ערעור שעשה שלא כדין שעשה שליח אחר והיה צריך לברר האונס לכן לא פלוג רבנן ותיקנו שיכול לעשות שליח אפי' בלא אונס מ"מ עיקר תקנתא משום אונס הוא:

ובזה א"ש הא דקאמר הש"ס לקמן טעמא מאי משום בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד שדחק רש"י דמאי קפידא שייך הכא, ולפמ"ש ניחא דודאי אגוף הגט נמי שייך קפידא כמו בחפץ, אלא כיון שתיקנו חכמים משום תקנת עגונות שיהיה שליח עושה שליח להכי בעל לא קפיד אבל קפידא שייך בגט כמו בחפץ, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה רשב"ג כו' והא דדרשינן ושלח כו' דאין הבעל מקפיד עכ"ל. לכאורה היינו בנתן לו רשות בפירוש לעשות שליח, ולכאורה קשה ל"ל קרא בלא"ה אמאי לא יועיל מטעם שליחות דבעל גופיה כיון שנתן לו בפירוש רשות לעשות שליח, ואיפשר כיון שנתן לו סתם רשות לעשות שליח לא הוה מהני דבדאורייתא אין ברירה, אבל כיון דכתיב קרא דשליח עושה שליח ונתן לו רשות לא קפיד ושפיר הוי שליח, ועיין מ"ש בספרי גט מקושר ס"ג שלישי אות כ"ה דף פ"ב בענין אי שייך ברירה, מיהו לפמ"ש במשנה דנקט משלחו ביד אחר אפי' במי שאינו רגיל להפקיד דעל גוף הגט שייך ג"כ אין רצוני, א"כ איפשר שטעמו של רשב"ג דס"ל דגם על גוף הגט י"ל אין רצוני, וא"כ כיון דקיי"ל ברגיל להפקיד אצלו לא שייך אין רצוני א"כ משכחת לה כשהשליח עושה שליח בנו של השליח ראשון דקיי"ל דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד, ולהכי נקט מתני' ביד אחר דייקא ושפיר א"ש קרא אפי' לא נתן רשות בפירוש ודו"ק:

בגמרא אי בעית אימא הולך והוא דחלה, לפ"ז משמע דבאת הולך אפילו חלה אינו עושה שליח, וצ"ע בפוסקים דמשמע דבחלה פשיטא להו אפילו באת הולך משוי שליח, וצ"ע מנ"ל הא להך לישנא משמע דבאת הולך אפי' חלה אינו עושה שליח, ע' לקמן ע"ב:

שם ורמינהי אמר לשנים כו'. ויש לדקדק דילמא הני תנאי כרשב"ג ס"ל דאין שליח עושה שליח, ואיפשר דהקושיא הוא להך שינויא דרשב"ג מודה באנוס ושם משמע אפי' באנוס אין שליח עושה שליח, ובזה יש ליישב קושיית מהרש"א שהקשה בס"ד דלא ידע טעמא דמילי וטעמא דבזיון דבעל מה חילוק יש בין שנים לשלשה לר"מ, ולפמ"ש לק"מ די"ל דר"מ ס"ל כרשב"ג דאין שליח עושה שליח שאין דעת הבעל רק שיעשה שליח אחר רק בב"ד מסתמא נותן להם רשות גם לעשות שליח אחר:

בתוס' ד"ה משום כו' א"נ ע"י שיאמרו כו' ירגיש כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ קשה לרבא דס"ל טעמא משום מילי אמאי נקט יתנו הא לנתינה יכולין לעשות שליח, ולכאורה נראה ליישב דלרבא דס"ל מילי לא מימסרן לשליח א"כ י"ל בודאי אי עשאן שלוחים לנתינה שפיר הוו שלוחין דע"ז שליח עושה שליח, אבל כאן שעשאן שלוחין לכתיבה ולנתינה א"כ י"ל דדמי לקני את וחמור כיון דדעתו שיהיו שלוחין על שני דברים דהא מסתמא דעת הבעל שיעשו שלוחים אחרים הן לכתיבה הן לנתינה וי"ל כיון דלא חל שליחות על הכתיבה דה"ל מילי גם על הנתינה לא מהני דעתו שיעשו שלוחים דבטל הרשות לגמרי, מיהו אין זה מוכרח, לכן נראה דבלא"ה קשה מאי רמי בש"ס הא מסיק לעיל דוקא בחלה אבל בלא אונס לא א"כ י"ל דשם איירי בלא אונס, וצ"ל דסמיך אסיפא דקאמר מקובל אני אפילו אמר לב"ד הגדול שילמדו ויכתבו וכאן אין לך אונס גדול מזה ואפ"ה לא מהני, והשתא קשה מאי קשיא להתוס' מרישא הא שפיר נקט יתנו דבלא אונס אין שליח עושה שליח, וצ"ל קושיית התוס' לר"כ דאמר ממתני' י"ל חלה לאו דוקא וקשיא להו שפיר אי חלה לאו דוקא תיקשי ממתני' דיכתבו ויתנו למה לא יעשו שלוחים על הנתינה וע"ז תירצו שפיר למ"ד משום בזיון שפיר י"ל שמא ירגיש, אבל רבא ס"ל כפי האמת חלה דוקא וא"כ לא קשה כלל מיתנו די"ל דבלא אונס ודאי אין עושין שליח ולק"מ, ומכאן ראיה לפי האמת דחלה דוקא וכדעת הרי"ף, ודוק היטב:

אמנם כן למאי דפרישית לעיל במשנה דגם על גוף הגט שייך אין רצוני רק כיון דתקינו רבנן שיכול לעשות שליח על הנתינה מסתמא יהיב אדעתא דרבנן שנתנו רשות שיעשה שליח משום תיקון עגונות, א"כ י"ל דשם דקפיד אכתיבה א"כ דעתו שיכתבו בעצמם וי"ל בהא לא תיקנו גם אנתינה ולא יוכלו לעשות שלוחים על נתינה מטעם אין רצוני דבכה"ג לא תיקנו כיון דעכ"פ קפיד שלא יעשו שליח לא מצי לעשות שליח כלל, מיהו י"ל לפ"ז לרבא דליכא קפידא א"כ מצי לעשות שלוחים על נתינה א"כ י"ל דהא איכא בינייהו ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' האשה כותבת כו' לא ידענא מאי קשיא הא ע"כ האשה כותבת ע"פ הבעל דאל"כ לא מהני א"כ פשיטא דלא קפיד, ואיפשר דמשמע להו דהא אפי' לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ואפי' מצאו באשפה כשר מ"מ שייך סברא דבזיון דבעל לאביי דהא ר"מ נמי ס"ל בשנים לא יאמרו לאחרים וא"כ א"צ שתכתוב מפי הבעל, מיהו בלא"ה לא ידענא מאי קשיא דהאשה שכותבת לא שייך בה בזיון דידעה אי ידע לכתוב אי לא והעדים שחותמין איפשר שיסברו שכתב הבעל הוא ולא שייך בזיון וגם בלא"ה הרי הבעל נותנו מדעתו ולא קפיד ודו"ק:

בד"ה ומילי כו' הוה מצי למיפרך דבשנים אפי' ר"מ מודה כו' עכ"ל. נראה ליישב דהא דפליגי דבשלשה ס"ל לר"מ דיאמרו לאחרים מפני שעשאן ב"ד, י"ל הטעם משום דב"ד אלימי טפי דהא לטעמא דמילי ע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי חילוק יש בין שנים לשלשה, א"כ י"ל דתליא אי אמרינן עירוב פרשיות ושנים שדנו אין דיניהם דין י"ל שנים לא הוי ב"ד, ושמואל לשיטתיה דס"ל שנים שדנו דיניהם דין א"כ לא מצי לאקשויי בפשיטות די"ל דר"ש ס"ל דשנים אינן ב"ד היינו משום דס"ל עירוב פרשיות ושנים שדנו אין דיניהם דין א"כ שנים לא הוו ב"ד, אבל שמואל לשיטתיה תרי נמי חשיבי ב"ד דבעירוב פרשיות פליגי דאיכא פלוגתא דתנאי בריש סנהדרין, ולהכי פריך מהא דהלכה כרבי יוסי דאפי' בשלשה מילי לא מימסרן לשליח ודו"ק:

בא"ד דבשנים כו' עכ"ל. ולקמן הקשו עוד דבאמר כתבו לכ"ע אפי' בשלשה לא יאמרו לאחרים ויכתבו, והתוס' שלא הקשו כאן כן, נראה דלא פסיקא להו די"ל לקמן דבעי אמר לשנים כתבו ותנו י"ל דכתבו קאמר במקום תנו דלפעמים סגי כתבו במקום תנו כגון בשכיב מרע הוי כתבו במקום תנו כדלקמן דף ס"ה ע"ב ביוצא בקולר ובשיירא, א"כ י"ל בעיא דשמואל בכתבו בשכ"מ ותנו בבריא וכיון דבשכיב מרע כתבו במקום תנו הוא א"כ ליכא גילוי דעתא שיכתבו בעצמם ולא עדיף מתנו לחוד לכן לא פסיקא להו לאקשויי רק משנים:

בא"ד מיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא כו' עכ"ל. לענ"ד לא קשיא מהכא דס"ל שמואל דקאמר דשליח מתנה הרי הוא כשליח גט היינו נמי משום דמספקא ליה כמו התם ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מרא קמא:

ומה שהאריך בספר פני יהושע דבאומר אמרו במתנה הוי עד מפי עד לא ידענא, דכבר כתבו התוס' לקמן דף ס"ז דלא הוו אלא שלוחים של הבעל שיעשו אלו הדבר, ומ"ש שחוץ לב"ד יכולין לומר מבודין היינו משא"כ באיסור, כבר מבואר בתשובת הר"ן סימן ל"ג וסימן מ"ז התוספתא דיני ממונות הטומאות והטהרות כל זמן שלא נחקר' עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו א"כ גם שם באמר אמרו בגט כיון שחוץ לב"ד יכולין לומר מבודין היינו, ולעיל דף ה' ובריש פ' שני שנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב אטו אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהני ומשמע שא"צ לבא לב"ד כלל ומהני עדותן חוץ לב"ד, וביבמות ר"פ האשה רבה ניסת שלא ברשות ב"ד והיינו ע"פ שני עדים משמע שא"צ להביא העדים לב"ד כלל ובתשובה הארכתי, בפרט הכא שאין עושה שלוחים רק לכתיבה וחתימה והם מוסרין השטר לבעל דבר והרי הוא יודע בעצמו שציוה לעדים לכתוב ולחתום ואין להאריך כאן בזה, גם איפשר דמעידין בב"ד שאמר להם כן, אלא דצ"ע כיון דלא סגי בהנך עדים בלא עדים שאמרו שציוה לכתוב ה"ל חצי דבר דעדות ראשונה אינו מועיל כלום לפי שיטת הרי"ף דבעינן שיועיל לפירות, עמ"ש בתוס' לקמן דף ס"ג ע"ב, וכבר הארכתי בסוגיא דאומר אמרו במקומה באריכות ועוד ידי נטויה אי"ה בהגיעי לשם:

בגמרא מאי בינייהו. לכאורה י"ל בפשיטות כגון שנתן להם רשות שיצוו לאחרים דבזיון ליכא ומשום מילי איכא, וצ"ל דבנתן רשות בפירוש הוי שליח מכח הבעל דבר ולא מיקרי מילי, וא"כ קשה מ"ש לעיל לרשב"ג בהתנה בפירוש לא מיקרי שליח עושה שליח דמכח הבע"ד אתי, מיהו י"ל בלא"ה נ"מ כגון שציוה לשנים שיכתבו לאשתו פלונית ולשנים אחרים שיכתבו לאשתו שניה דמשום בזיון היו יכולין לעשות שלוחים לכתיבה אלו את אלו שהרי כבר ידעו בלא"ה, ומשום מילי לא מהני רק אותן שנצטוו לאותה אשה:

בפירש"י ד"ה זו כו' דאין השואל רשאי להשאיל דאם השאילה כו' ונמצא כצ"ל. מיהו צ"ע דהא מתני' לא איירי בשואל ולא שייך טעמו של רש"י ולמה אמר הטעם כפשוטו דלא מהימן ליה שישמור פקדונו כראוי:

בתוס' ד"ה היכא כו' נקט הכי משום דמתני' איירי בחלה השליח כו' עכ"ל. לפמ"ש מהרש"א דכוונת התוס' דיהבה החפץ לשליח ראשון אבל אם לא נתנה החפץ לראשון לא הוי גט א"כ קשה אמאי לא כתבו דמשום הא גופא נתנה החפץ לראשון לפי שכבר מסר הגט לשני ולא סגי בלא"ה, וכן מפורש ברא"ש בהדיא, וצ"ל גם כוונת התוס' כן משום דחלה השליח והיא צריכה בהכרח ליתן החפץ לשליח ראשון לפי שהגט תלוי בזה, אלא דקשה לשון הגמרא ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ דיהיב לה גיטא קאי אשליח שני והדר שקל מינה חפץ קאי אראשון, וי"ל דקאי אשליח ראשון וכדאמר ר"י פוסל בו וכפירוש ריב"א לקמן וכששינה שליח הראשון נמי פסול ובשליח השני אפי' לא שינה, ומבואר בטור וש"ע סימן קמ"א דדוקא באמר טול ממנה החפץ ואח"כ תן לה הגט ומשמע דבאמר הב גיטא ושקול חפצא אינו תולה הגט בחפץ ואפי' נתנה החפץ לשליח שני הוי גט, וקשה לשון הש"ס לפמ"ש התוס' דנפקא לאפי' היינו בנתנה לשליח ראשון א"כ ע"כ איירי שאמר שקול חפצא והדר הב גיטא, וא"כ קשה איך אמר כי פליגי היכא דאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ומשמע דהך היכא דנפקא לאפיה לא איירי בכה"ג והא הך נמי בכה"ג איירי והל"ל אי אמר שקול חפצא והדר הב לה גיטא ונפקא לאפי' ויהבה לראשון הוי גיטא כי פליגי ביהיב לה גיטא וכו', מיהו מ"מ מוכח מילתא דש"ס דבלא אמר שקול חפצא והדר הב לה גיטא אפי' נתנה לשליח שני מגורשת, דאל"כ לא שייך זימנין דגיטא לא הוי הא בשליח שני לעולם לא הוי גיטא, ולריש לקיש הוי גיטא אע"כ קאי אשקול חפצא והדר הב לה גיטא, אלא שלשון הש"ס דחוק לפ"ז, גם לפי דעת הרמב"ן שבהזכיר החפץ אפי' אמר הב גיטא ושקול חפצא הוי שינוי מוכרח דס"ל כפירש"י דאל"כ לא שייך זימנין דגיטא לא הוי דבנתנה לשליח שני לעולם לא הוי גט ודו"ק. ונראה לפירש"י ליישב לשון דנפקא לאפי' היינו משום שיראה שמא יקדים השני ליתן לה הגט קודם כי לא יבחין בכך לכן הקדימה ליתן לו החפץ, ודוק היטב:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה