גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ג - כל הגט · דף כה:
בתוס' ד"ה דברי ר"מ משמע כו' ואילו בפ' יש בכור כו' ויש לחלק כו' עכ"ל. דברי התוס' בחילוק זה קצת דחוקים דגם באחין נימא שמברר דבריו לומר אני נוטל חלק ירושה שלי ואתה שלך, ולפענ"ד נראה לחלק דבשלמא בשני לוגין אפי' לא תאמר ברירה עכ"פ בידו להפריש לכן אמרינן דגם כשההפרשה מתבררת אח"כ נמי מהני, משא"כ באחין שחלקו אין בידו לברר חלק ירושה כלל דאין בידו לעשות ירושה מה שאינו ירושה לו, וכיון דאין ברירה ולא זכה בשום חלק מבורר כי אם ע"פ החלוקה והחלוקה עצמו דנין עליה שהיא מכירה מחמת שאין ברירה א"כ אין בידו לברר חלק ירושה כלל, לכן לא זכה בחלקו מחמת ירושה רק מחמת חילוף עם אחיו, וזה ענין ברירה אחרת שיהיה כל כמיניה לברור חלק שיהיה לו בתורת ירושה ובהא מספקא ליה, מיהו אכתי אינו מיושב מהך דכל המתלקט דפריך מר' יוחנן אדר' יוחנן לפי חילוק שכתבתי, אלא די"ל כמ"ש התוס' דהוה מצי לחלק בהכי, ובלא"ה לא קשיא דלא מצי לעשות חילוק זה לר' יוחנן דהא אפי' בחבית בביצה דף ל"ז שבידו לברר חלקו לא ס"ל ברירה, גם התוס' לא ידעתי למה הוצרכו לדחוק הא ר' יוחנן משמע דס"ל גבי תחומין דאין ברירה אפי' פירש למקום שארצה אלך:
ועוד נראה לחלק דבשני לוגין כיון דבידו להפריש השני לוגין גם עכשיו אף שאיפשר שלמחר יהיו שני לוגין אחרים שישארו מ"מ עכ"פ לולא איסור שבת גם אז בידו להפריש השני לוגין, לכן אמרינן למחר הוברר הדבר והוי כאילו הפריש השני לוגין אתמול, אבל באחין שחלקו כשתימצי לומר אין ברירה אין בידו לעשות שיהיו כיורשים דלקוחות נינהו איך שיחלקו ביניהם, והשתא ניחא הך דלקט ג"כ שהרי אין בידו להפקיר עכשיו השיבלים של עני אם לא שיפקיר השדה כולה שהרי עכשיו לא יתקן בהפקיר מקצת השיבלים שאינו יודע איזו ישארו בלקט לכן לא אמרינן ברירה בזה:
בא"ד ובהא טעמא מיתרצא נמי דשמואל אדשמואל כו' אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' עכ"ל. איפשר לתרץ דברירה לא שייך רק היכא שצריך לתנאי, משא"כ בגט שכיב מרע דרב הונא ס"ל לקמן דף ע"ג גיטו כמתנתו שיוכל לחזור אף בלא תנאי. א"כ אפי' בסתמא אינו מגרש רק אם ימות ולא שייך ברירה בזו כיון שא"צ להתנות כלל, אלא דמסיק שם דרבה ורבא לא ס"ל דרב הונא דגזירה דיאמרו יש גט לאחר מיתה א"כ אין התנאי רק שלא תהיה שייך הגזירה דיש גט לאח"מ לכן לא שייך בזה ברירה, והא דמדמי הכא לברירה היינו דמתני' משמע דאפי' אינו שכ"מ נמי מהני התנאי, ובהא ודאי צריך לתנאי דבסתמא הוי גט בלא תנאי לכן תליא בברירה וא"ש, ועיין בסמוך:
בד"ה ר' יהודה כו' משמע דר' יוסי כו' וקשה דתנן כו' ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת עכ"ל. נראה ליישב דהא דמדמי גט שכ"מ לברירה אף דלכאורה רק תנאי בעלמא הוא י"ל דודאי אם היה מעיקרא מעותד למות מחולי זה הוי רק תנאי בעלמא, אלא דאיפשר שבתחילה לא היה מעותד למיתה רק ע"י מקריים שונים שלא נזהר כראוי או מצנים ופחים וכדומה, וא"כ בשעת תנאי לא היה ראוי למות רק שנתגלגל ע"י סיבה מקריית שמת לכן תליא בברירה, וא"כ י"ל הא גופא ספיקא אי תליא בברירה דשמא מעיקרא היה מעותד למות, וא"כ י"ל דר' יוסי דס"ל במעשר שני דלא חילל היינו משום דמספקא ליה אי אמרינן ברירה, והשתא בשכיב מרע דבלא"ה הוי ספק א"כ הוי ס"ס שמא מעיקרא היה מעותד למיתה, ואת"ל ע"י סיבה נולדת מ"מ דילמא אמרינן ברירה לכן אי מיית הוי גיטא, וא"ש ודו"ק:
עוד איפשר לומר הא דמדמינן גט שכ"מ לברירה היינו משום דקיי"ל רוב חולים לחיים וכדלקמן דף כ"ח דנותנו לה בחזקת שהוא קיים א"כ מסתמא אין הגט עומד לגרש, לכן כי מיית הוי בכלל ברירה, וא"כ יש לומר לר' יוסי לשיטתיה דס"ל ביבמות דחיישינן למיעוטא א"כ מסתמא נמי חיישינן שימות ולא מיקרי דבר חדש והוי כתנאי דעלמא, ודוקא למאן דלא חייש למיעוטא וס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא חשיב תנאי כיון דאינו בידו ומחזקינן שהוא נגד הרוב, משא"כ ר' יוסי דחייש למיעוטא ע"כ לא ס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא תליא בברירה כלל והוי כתנאי בעלמא:
בא"ד וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר כו'. והקשה מהרש"ל מאי קשיא ליה אדר' יהודה מגט שכיב מרע לימא שאני הכא שפירש, ואיפשר לומר דבלא"ה צריך להבין איך כתבו שיכול שלא לבא לידי הפרשה לעולם הא ודאי סופו שיפריש, וצ"ל אי חיישינן שמא יבקע הנוד א"כ איפשר לא יבא לידי הפרשה, וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה משום הכי שפיר מדמי לגט שכ"מ, והתוס' כתבו לר' יוסי למסקנא דחיישינן שמא יבקע הנוד, א"כ שפיר י"ל סברת התוס' דאיפשר שלא יבא לידי הפרשה מהאי טעמא גופא דשמא יבקע הנוד, ומהרש"א תירץ לפי שיטת התוס' לקמן דמעת שאני בעולם קאמר מיקרי אינו מבורר, ובפני יהושע תפס עליו דגם ר' יוסי מספקא ליה אי מעכשיו אי מעת שאני בעולם קאמר, וכמ"ש התוס' לקמן פרק מי שאחזו, ואין כאן תפיסה על מהרש"א שבודאי לא נעלם ממנו דברי התוס' שם במקומן, אלא נראה שכוונתו דודאי לר' יוסי דס"ל דהוי ספק מגורשת י"ל שפיר דס"ל דמגורשת ואינה מגורשת משום הא גופא שמא לא ימות מחולי זה ואינו גט ושמא ימות והוי גט מעכשיו, וכמ"ש מהרש"א גופא, ואף דלשון התוס' לקמן פרק מי שאחזו משמע דגם לר' יוסי הספק שמא מעת שאני בעולם קאמר, היינו דהתם לא נחתו התוס' לפלוגי אי ר' יוסי ס"ל אין ברירה, ואי ס"ל יש ברירה שפיר י"ל דמעת שאני בעולם קאמר מטעם שכתבו התוס' שם בד"ה אמר רבא שדעתו לאחר הגט כמו שיוכל, ואי ס"ל אין ברירה א"כ לא יהיה גט כלל, א"כ ע"כ דעתו שתתגרש מיד ואין הספק רק פן לא ימות מחולי זה, וכמ"ש מהרש"א:
ועוד נראה דלר' יוסי נוכל לפרש דמגורשת ואינה מגורשת אפי' אי מיית מהך ספיקא גופא דשמא מעת שאני בעולם קאמר ואין ברירה ואין הגט כלום, אלא דקושיית התוס' בס"ד לא תתגרש כלל דהא ר' יוסי ס"ל אין ברירה וליכא ספק גירושין כלל, אבל אחר שתירצו דר' יוסי ס"ל במברר דבריו ברירה וא"כ לפי צד הספק שגירשה מעכשיו שפיר הויא מגורשת שפיר י"ל דספק גירושין הוא אפי' כי מיית הוי ספק גירושין דשמא מעת שאני בעולם קאמר ואין ברירה, ואף דלשון התוס' בד"ה אמר משמע דלר' יוסי הוי גט משעת מיתה ואילך שם לא נחתו לדיני ברירה אליבא דר' יוסי, אבל אי ס"ל לר' יוסי אין ברירה י"ל דאפי' אי מיית הוי ספק גירושין:
ועוד נראה דודאי לא מוכח דר' יוסי ס"ל אין ברירה בהחלט דמשום הא דאמר כאן במעשר לא חילל היינו נמי משום דמספקא ליה אי יש ברירה אי אין ברירה, והשתא י"ל לפמ"ש התוס' שם דמעת שאני בעולם שדעתו לאחר הגט, א"כ כשתימצי לומר אין ברירה ולא מהני מעת שאני בעולם ע"כ לומר שגירש מיד, וא"כ הא גופא תליא בספיקא דברירה ולכי מיית הוי גט ממה נפשך אם יש ברירה הרי נתגרשה סמוך למיתה אפי' אי לא אמר מעכשיו ואי אין ברירה ע"כ דעתו שיחול הגט מיד דאל"כ לא אהני ליה, וא"כ לר' יוסי נמי כי מיית הוי גט, ונתקיימו שפיר דברי מהרש"א, וסרה תלונת פני יהושע, והדברים ברורים ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד תימא למאי דס"ד דר"י לית ליה ברירה כו'. התוס' נדחקו, גם לקמן דף מ"ח הקשו אליבא דידן איך מצינו ידינו ורגלינו דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף וקיי"ל אין ברירה ונדחקו, וכבר כתבתי במקומות אחרים וגם לעיל, ונראה עוד בסברא נכונה דודאי י"ל אע"ג דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היינו משום דלא אלים קנין פירות נגד קנין הגוף ונשאר קנין הגוף למי שיש לו קנין הגוף ובטל קנין הפירות נגד קנין הגוף, וא"כ א"ש בהך דהמוכר שדהו לפירות לקמן דמביא ואינו קורא כיון שהגוף של אחר, וכן בזמן שהיובל נוהג י"ל דקנין הגוף עיקר והקרקע למי שיש לו קנין הגוף ובטל קנין הפירות נגד קנין הגוף, וא"כ ודאי באחין שחלקו דליכא לשום א' קנין הגוף בבירור שהרי שניהם מחזירין ביובל, א"כ שפיר י"ל בהא קנין פירות כקנין הגוף דמי שהרי אין לאחר קנין הגוף יותר מאחיו, וא"כ י"ל בזה כקנין הגוף דמי, וא"כ אין מקום לדברי רב יוסף דבהא י"ל שפיר דבשני אחין שהרי עכ"פ יש לו קנין פירות, וגם השני אף שתחזור לו הקרקע ביובל מ"מ הרי אין גם לו קנין הגוף שהרי צריך להחזיר ג"כ ביובל, ושפיר יש לומר בכה"ג כקנין הגוף דמי, אלא דרב יוסף קשיא ליה את"ל שקנין אחין אינו קנין הגוף בבירור א"כ למה יחזיר כלל ביובל שהרי אין לשני ג"כ קנין הגוף, וע"כ ס"ל לר' יוחנן דקנין הגוף שאינו מבורר נמי נקרא קנין הגוף, דאל"כ למה יחזיר ביובל הרי אין לשני ג"כ קנין הגוף, וע"כ ר' יוחנן חשיב ליה קנין הגוף גם בכה"ג, לכן קאמר שפיר דלא מצא ידיו ורגליו שהרי ע"כ ס"ל דגם קנין הגוף כה"ג נחשב לקנין הגוף דאי לא נחשב לקנין הגוף למה יחזיר ביובל, והשתא נראה דלהך שינויא דמשני לעיל דאף אי הוה ס"ל לר' יוחנן כיורשים דמו מ"מ י"ל כתחילה, א"כ כ"ש דיש לומר דלפי האמת לכך חוזר ביובל אף דלא אלים קנין הגוף מ"מ בעינן שיהיה כתחילה, וא"כ א"ש אע"ג דאין ברירה מ"מ יש לומר שיכול להביא ביכורים דלא אלים קנין הגוף של שום א', א"כ קנין פירות כזה שפיר הוי כקנין הגוף, אלא דרב יוסף לא ס"ל כשינויא דלעיל דמשני כתחילה לכן משמע ליה מדחוזר ביובל ע"כ דחשיב שפיר קנין הגוף, א"כ לא קשיא לסברת הש"ס דר' יהודה לית ליה ברירה י"ל דתופס באמת הך שינויא דכתחילה, וא"כ י"ל באחין שחלקו לכ"ע כקנין הגוף דמי כיון דליכא לשום א' קנין הגוף גמור, וצדקו דברי הרמב"ם ג"כ דפסק אין ברירה ומ"מ משכחת ביכורים, והא דחוזרין כאן ביובל היינו משום דסתמא דש"ס ס"ל דחוזרין ביובל משום דכתחילה, וגם קושיית התוס' לקמן ניחא וא"צ לדחוק כלל, והכל נכון וברור ומוכרח לדידן דקיי"ל אין ברירה וגם קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וא"צ לדחוק כדברי התוס' כלל:
ובהכי ניחא דקשה מאי משני לעיל א"נ כתחילה הא מ"מ מוכח דר' יוחנן ס"ל אין ברירה מהא דס"ל כלקוחות דמו, וכן הקשה בפ"י, ולפ"ז ניחא דהוכרח הש"ס לסברא זו לדידן דקיי"ל נמי אין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף, וקשה איך מייתי ביכורים וע"כ לומר קנין פירות דאחין הוי כקנין הגוף, וא"כ אמאי יחזיר ביובל הא אין להשני ג"כ קנין הגוף לכן מייתי סברא דכתחילה, והכל נכון ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד ולר' יוסי נמי קשיא כו' ובהחובל מספקא ליה כו' עכ"ל נראה ליישב בפשיטות די"ל דר' יוסי מספקא ליה נמי בברירה וא"כ חדא מגו חדא מספקא דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף ע"כ יש ברירה, או כקנין הגוף דמי וי"ל אין ברירה ולק"מ, וכבר כתבתי בסמוך שאינו מוכרח ולא תליא זה בזה רק צריך לסברא זו לרב יוסף דלא תיקשי ליה ר' יוסי, וכמ"ש לעיל ודו"ק:
בא"ד ותירץ רבינו יצחק דמדין יום או יומים כו' דכתיבי קראי כספו ותחתיו עכ"ל. וקשה לפ"ז לריש לקיש כמאן ס"ל דהא י"ל כיון דר"מ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי איך פליג עליה דהא שאר תנאי לא פליגי רק בהני דגזירת הכתוב הוא:
בד"ה ולכי מיית כו' ומ"מ כדברי רש"י כן הוא כו' דהריני בועליך כו' עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב דבשלמא בקידושין דכסף יש בנתינה זו שני ענינים או שהוא לשם קידושין או למתנה ופקדון, א"כ כשהתנה ע"מ שתתן מאתים זוז וכדומה נגמר הענין או שתהיה הנתינה לשם קידושין או לפקדון בעלמא וכן בכל תנאים, אבל בביאה שהיא עצמה ענין האישות ואין חילוק בעצם הביאה בין שהיא ביאת זנות לביאת קידושין רק בכוונתו תליא מילתא וביאת זנות אינה אוסרתה לעלמא היינו שלא נעשית אשתו בביאה זו עד שיקדשנה בביאה זו נעשית מיוחדת ומקודשת לו לאסרה לעלמא, וא"כ כל כח הביאה שתתקדש בה היינו מהך גופא שבועלה ע"ד שתאסר לעלמא לזו נעשה תפיסת קידושין בביאה זו, והשתא בבעל על תנאי שפיר י"ל דתליא בברירה שעכשיו לא שייך עדיין תפיסת קידושין בביאה זו מאחר שאי איפשר לדון שביאה תופסת הקידושין לאוסרה לעלמא דאכתי אי איפשר לגזור עליה איסור מצד הביאה א"כ דמי לביאת זנות עכשיו ואתה רוצה ע"י ברירה שיבורר אח"כ שיעשה מביאת זנות ביאת קידושין זה תליא שפיר בברירה:
והשתא תו א"צ לדחוק כלל דנדמה תנאים לברירה רק הך דגט שכ"מ לר' יהודה דקאמר מעת שאני בעולם בהא שייך ברירה כמ"ש התוס', וניחא מה שהקשו לשמואל איך מועיל גט שכ"מ הא אין ברירה ונדחקו בחילוקים שונים, ולפ"ז לא קשיא כלל דדוקא לר' יהודה דס"ל דהיא כאשת איש לכל דבריה וע"כ מעת שאני בעולם קאמר שפיר מדייק דס"ל ברירה, דאי אין ברירה א"כ בנתכוין לאחר הגט לא מיגרשה כלל דאין ברירה א"כ ע"כ הוי גט מיד, אבל לשמואל דס"ל אין ברירה והוא נתכוין לגרש ואי איפשר שיהיה הגט תלוי בבירור הזמן דאין ברירה א"כ ממילא הוי גט מעכשיו אי מיית והוי כתנאי דעלמא ולא שייך ביה ברירה כלל, וזה נכון וברור וא"צ לדחוק כלל, ועיין בסמוך:
בא"ד תימא דבפ' בכל מערבין אמר רב כו' ליתא לדאיו כו' עכ"ל לעד"נ ליישב דנראה לחלק דר' יהודה לא ס"ל ברירה היינו כי הא דהלוקח יין שהאיסור הוא טבל ובא לתקן האיסור ע"י ברירה, וכן בתחומין בא להתיר התחום ע"י ברירה, וכן הך דקינין שנתערב האיסור אין יכול להתירו ע"י ברירה, משא"כ בהך דמה היא באותן הימים אין התנאי על היתר האיסור, אף דאיכא איסור אשת איש מ"מ הרי מוסר לה הגט פטורין שמפקיע איסור אשת איש רק שאינו מבורר זמן חלות הגט בהא שפיר ס"ל ברירה, אלא דסוגיין דהכא הוא למאי דמדמי לאיזו שארצה אגרש שהתנאי רק על אופן כתיבת הגט ואפי' הכי ס"ל דתליא בברירה מוכח שפיר דר' יהודה ע"כ אית ליה ברירה, אבל אם נימא דר' יהודה דוקא על בירור איסור לא ס"ל ברירה וכן בתחומין שהרי נאסר חוץ לתחום ובא להתיר ע"י ברירה באיזו צד שיערב י"ל דלא ס"ל ברירה, וא"כ לא מוכח כלל הך ברירה לר"י בתנאי הכתיבה או בתנאי הגט, אלא למאי דמשמע ליה כאן דס"ל גם בתנאי כתיבה אין ברירה מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, אבל רב שפיר מפליג לרבי יהודה דמצי סבר ברירה היכא דאינו צריך לברר היתר האיסור, כן נ"ל ודוק היטב. ובאמת יש כמה סברות שונות בעניני ברירה עד שקשה לקבוע בה מסמורות כי שערי סברות לא ננעלו למשכיל על דבר
וגם הלום ראיתי לבאר דברי הרמב"ם במה שתמהו עליו במה שפסק בפ"ד מאיסורי מזבח גבי מחיר כלב בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר, ובגמרא פריך וניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי ומשני כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו, וכתבו התוס' דלמ"ד יש ברירה פריך, והרמב"ם העתיק ג"כ הך אוקימתא, ותמה עליו מהרש"ל דהא לדידיה דאין ברירה בלא"ה כולן אסורין, לכן דחה דבריו:
ובאמת נראה ברור ליישב דברי הרמב"ם על מכונם מלבד מה שכתבתי בספרי מגן אלף סי' תמ"ח, אלא די"ל בסברא אחרת דבלא"ה תמה הר"ן בנדרים דבהך דהשותפין קיי"ל כר"א בן יעקב דכל אחד יכול לומר לתוך שלי אני נכנס ופליגי ג"כ ביש ברירה וראב"י ס"ל יש ברירה ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס, ועיין בר"ן שם שהאריכו הראשונים ליישב וכולם דחוקים, וגם דברי הר"ן דחוקים בחילוק שחילק בין הך ברירה לברירה דעלמא, לזה אומר הנלענ"ד אולי מקום הניחו לי רבותינו הקדמונים להתגדר בו, והוא דודאי הא דקיי"ל אין ברירה היינו בדבר מבורר כגון בלוקח יין מן הכותים שאיסור טבל הוא מבורר והוא בא לתקן האיסור ליתן תרומות ומעשרות שאין מבוררין כמו הך שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש אמרינן מאחר שהאיסור והתרומה אינה מבוררת אין יכול לתקן איסור מבורר בתיקון שאינו מבורר, אבל בשותפין שנדרו הנאה זה מזה כיון דזה יש לו ג"כ חלק בכל החצר כמו זה א"כ מה שאוסר חלקו ג"כ אינו מבורר שהרי אין חלקו מבורר מה שאסר עליו, וכיון שהאיסור ג"כ אינו מבורר ס"ל לר"א בן יעקב בכה"ג אמרינן ברירה שהרי גם חלק חבירו שאוסר עליו אינו מבורר שפיר יכול לברור חלקו ולומר לתוך שלי אני נכנס שהרי חלק חבירו בלתי מבורר מה שאוסר עליו, וכיון שאין גם לחבירו חלק מבורר שפיר יכול לברור חלקו מאחר שגם הנאסר אינו מבורר, לכן פסקינן בהא כר"א בן יעקב:
ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם שם ביש בה דין חלוקה וחלקו אין נאסרין, והר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב הביא דברי הרשב"א שחלק עליו דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ואיך יהיה מותר לאחר חלוקה והר"ן נדחק, ולפמ"ש נראה דגם ביש בה דין חלוקה מ"מ כשתאמר אין ברירה הרי אינו מבורר מה שאסר עליו שפיר יכול לברר חלקו, מיהו קודם חלוקה אסור שהרי אין יכול לברור חלקו שמא יתרצה חבירו בחלק שבורר א"כ אינו יכול לברור שלא מדעת חבירו וליהנות משל חבירו כיון שאסור בהנאתו, אבל בחלקו שפיר אמרינן דמברר חלקו ומסלק את חבירו ולא שייך לומר שמא היה זה שייך לחבירו כיון דהאיסור ג"כ אינו מבורר אמרינן מנ"ל שאוסר חלק זה שנוטל אחר החלוקה שהרי לא היה מבורר שהיה שלו כדי שיוכל לאוסרו עליו רק מפני החלק שעכ"פ יש לו אע"פ שאינו מבורר בהא אמרינן שפיר ברירה ולק"מ:
והשתא א"ש טובא דבתמורה פריך וניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי דאף דקיי"ל אין ברירה מ"מ גם האיסור דמחיר כלב אינו מבורר שהרי אי אתה יכול לומר על שום טלה שהוא מחיר כלב כיון דאין ברירה אין איסור מבורר רק בכללות שעכ"פ יש ביניהם מחיר כלב שאינו מבורר ובהא שפיר אמרינן ברירה, ודברי הרמב"ם מבוררין, ופשטא דש"ס מסייע ליה דפריך מברירה, ומכאן ראית הר"י דקיי"ל יש ברירה והוא דחוק, ולמ"ש א"ש טובא ודברים ברורים הם, ובחנם כתב רש"ל על הרמב"ם שהוא כשגגה לפני השליט כי באמת הוא השליט בכל חכמה ומדע ככלכל ודרדע:
וא"ת לפ"ז איך פסקינן דאחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה הא גם באחין לא היה חלקן מבורר וא"כ נימא שיכולין לברר כ"א חלקו, ובאמת י"ל דאחין שחלקו אפי' אי יש ברירה יש להם דין לקוחות שהרי עכ"פ הוא מרצון שניהם להקנות זה לזה א"כ הוי מ"מ כחליפין שהרי כ"א מסכים שיקח חבירו חלק זה והוא חלק זה לכן דמי למכירה ולא דמי לברירה דעלמא שבידו לברור ולהפריש זה מזה כגון בלוקח יין הרי התרומה בידו, אבל כאן אם אין ברירה אין בידו לברור רק ע"פ חפצו ורצונו לכן הוי מכירה שהרי אין בידו להחליט החלק בתורת ירושה רק ע"פ רצון והיינו מכירה ואין בידו לעשותו ירושה לכן לענין זה אין ברירה שיהיה בתורת ירושה, ונראה שזה עצמו סברת הש"ס לעיל א"נ כתחילה שאינו מובן, אלא נראה דה"ק דאפי' אם נימא ברירה מ"מ זה שזוכה בחלק א' לגמרי הוא ע"פ הסכמת חבירו ואותה הסכמה נידונית כמכירה שהוא מרצון המוכר לכן חוזרת ביובל דלענין זה כמכירה הוא שהרי בתחילה יד שניהם שוין בחלק ועכשיו שהסכים שיהיה לזה לבדו זה ענין מכירה מאחר דבעינן שיהיה יד שניהם שוין נמצא שזכה לבדו במה שהיה יד שניהם שוין וזה עצמו מכירה שהסכים שלחבירו לבדו יהיה אותה הסכמה היא עצמה מכירה היא וא"ש הכל:
וארווח לן בזה עוד מה שתמה מהרש"ל עוד על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מפסולי המוקדשין דין ח' בשתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזו שירצה יקריב חטאת ולאיזו שירצה יקריב עולה, ובגמרא דייק מכאן דר' יוסי ס"ל יש ברירה, ולפמ"ש לק"מ דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כראב"י ולראב"י היכא דאין שום חלק מבורר אמרינן יש ברירה, וא"כ התם נמי אין מבורר שום חלק, ואי קשיא אמאי לא משני בגמרא דר' יוסי ס"ל סברא זו דבאינו מבורר ס"ל ברירה, דלאו קושיא הוא דבלא"ה כתבו התוס' דמצי לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכ"ש למ"ש דלא קשיא כלל דלא שמעינן סברא זו רק לראב"י אבל כולהו תנאי לא מפלגי בהא, אלא אי יש ברירה לגמרי יש ברירה ואי אין ברירה לגמרי אין ברירה, ולק"מ על הרמב"ם:
ולא נשאר לבאר רק מ"ש הרמב"ם בפ"ז מנדרים שאסורים בדברים שהם של אנשי העיר, ותמה עליו הרמב"ן והר"ן כיון דפסק כראב"י א"כ יכול לומר לתוך שלי אני נכנס, לכן דחו דברי הרמב"ם ומהרש"ל נמשך אחריהם, ואני אומר אף בזה דברי הרמב"ם ברורים משה אמת ותורתו אמת, ותחילה נביא ראיה לדבריו דהא לפום מאי דדחי רבא בסוגיין גם ר"י אית ליה ברירה, והשתא תיקשי איך אמר ר' יהודה התם אחד כותב לנשיא אחד כותב להדיוט, והשתא תמה על עצמך אי ס"ל לר' יהודה ברירה כתיבה ל"ל הא אפי' בהך ברירה דלוקח יין דלא קיי"ל הכי ס"ל לר"י ברירה כ"ש בהך דראב"י דלכל הפירושים צריך לחלק ביניהם, וגם המשנה מעידה על עצמה שרחוק מאד שיהיו כל הסתמיות דלא כראב"י מבלי זכרו קדמונים שהנהיגו לכתוב לנשיא נימא כולהו דלא כראב"י, אלא ברור דאפי' ראב"י מודה בהא דנהי דס"ל בחצר שאין בו דין חלוקה שאין חבירו יוכל לאסור עליו ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס י"ל דהיינו מפני שעכ"פ יש לו קנין הגוף בחצר אף שאין בו דין חלוקה מ"מ החצר שלו ואילו הוסיפו לקנות עד שיהיה בו כשיעור הרי עכ"פ גוף החצר שלו לכן אין יכול להפקיע חלקו אף דקונם מפקיע מידי שיעבוד מ"מ חלק שיש לחבירו בגופו אינו יכול להפקיע, אבל דברים של אנשי העיר שלא ניתנו לחלק כלל לא שייך ביה קנין הגוף רק שיעבוד בעלמא וקונם מפקיע מידי שיעבוד לכן יכול לאוסרו על חבירו אף שגם הוא אין לו אלא קנין שיעבוד בעלמא להשתמשות מ"מ כיון שהשיעבודים מעורבים קונם מפקיע השיעבוד ויכול לאסור עליו, והשתא א"צ לדחוק כלל דאתיא כרבנן דוקא, אלא הנכון והברור כדברי הרמב"ם דלא אמרינן שיכול לברר חלקו רק היכא שהגוף שלו יכול לברר חלקו, אבל כאן שאין לו בגוף כלום לא שייך שיברר חלקו, ולכן סתמא דמתני' שאסור בדברים אלו שאין לו בהם שום כח לא למוכרן ולא לחלקן, ופסקי הרמב"ם ברורים וצדיק הוא בכל דרכיו דרכי נועם ודברים של טעם: