אור ברסלב
גרש ירחים פרק ג - כל הגט › דף כד:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ג - כל הגט · דף כד:

פרק ג - כל הגט

בא"ד וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר מיכן עכ"ל. נראה דזה נמשך עפמ"ש בחד צד נמי שייך יתר מיכן אבל מטופסי גיטין לא נשמע הך דלאיזו שארצה אגרש דאי יש ברירה עדיף מסתמא, מ"מ נ"ל ליישב קושיית התוס' דודאי אי סתמא כשר משכחת לה קול סופרים מקרין להתלמד, היינו דהסופר מתלמד מגיטין שכותב סתמא דלמה יפסיד הנייר בחנם כיון דסגי לכתוב סתמא שיוכל להועיל להתלמד ולגרש, מיהו אי סתמא כשר ע"כ מתני' לאורויי בסופרים העשויין להתלמד ולא מגיטין שכותבין סתמא, אבל לפי האמת דסתמא פסול ממילא נכלל ברישא סופרים העשויים להתלמד בכל אופן אפי' מגיטין שכותבין בסתמא דלא משכחת שיוכשר מעשויין להתלמד, א"כ כבר נכלל סתמא ברישא ג"כ שאילו יוכשר סתמא לא הוה פסיקא לפסול מסופרים עשויין להתלמד דיוכל להתלמד מגט שכתב סתמא שיוכשר לגרש אם נזדמן, כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אי כתב רחמנא ונתן כו' כתב רחמנא וכתב. ויש לדקדק דהא צריך לדרשא דלעיל דף כ"א ע"ב דלא ליהוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, וצ"ל דאמסקנא דכתיב לה סמיך דמשמע גם הכתיבה בעינן לשמה, מיהו קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ג ע"ב והרא"ש דוכתב לא קאי אבעל אלא אסופר א"כ קשה מנ"ל דבעינן ציווי הבעל כלל דילמא סגי שהסופר יכתוב לשם האשה המתגרשת אע"פ שלא ציוהו הבעל, וי"ל דכתיבת הסופר לא מיקרי לשמה כיון שלא נכתב בציווי הבעל ובבעל תליא מילתא ולא מיקרי לשמה אלא כשהבעל מצוהו לכותבו, וכמ"ש התוס' לעיל שצריך לשמוע מפי הבעל:

שם קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה אמר רבא ז"א. הקשה בני מהר"א הנ"ל דילמא גדולה מצי מגרש אף שלא יועיל לה לראיה מ"מ נ"מ במה שהיא מגורשת א"כ תוכל לומר לבעל גרשתני דודאי כיון שנתגרשה באמת לא שייך אינה מעיזה, אבל לעולם אם מביאתו לראיה אינו מועיל לה דכשהגט בידה מעיזה ואין מאמינין לה, ונראה דקשה עוד דילמא נ"מ כשאומר הבעל גרשתי הגדולה דבהא מהימן כיון דבידו לגרשה והקטנה לא יוכל לגרש לפי האמת בגט זה, לכן נראה ליישב דקשיא ליה לישנא דמתני' דנקט היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות וקשיא ל"ל למינקט ושמותיהן שוות דאפי' אין שמותיהן שוות נמי משכחת שכתב לגרש הגדולה וקודם שכתב שמה נמלך לגרש הקטנה דבכה"ג נמי פסול שהרי כשכתב שמו היה בשביל לגרש הגדולה א"כ שם הבעל לא נכתב לשם האשה המתגרשת, אלא משמע דרבותא דדיוקא קמ"ל דאף שיוכשר לגרש הגדולה דגדולה עכ"פ מצי לגרש בגט זה לכתחלה, או משום דאתיא ליה בפשיטות שיגרש הגדולה בגט נקט שמותיהן שוות, אבל אי לא מצי לגרש לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למינקט בנמלך אחר שכתב שמו דבכה"ג נמי פסול לגרש בו, אלא ודאי אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב לשם הגדולה ולחזור ולימלך לגרש הקטנה, ואם איתא דבכה"ג אין יכול לכתוב לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ונמלך אחר שכתב שם עצמו, כן נ"ל להפיל כמה קושיות אשר נפלו בזה:

וארווח לן בזה שיטת רש"י דלר"מ נמי לא בעינן מתוכו א"כ קשה מאי קאמר בעדי מסירה ור"א היא כר"מ נמי אתי' בע"מ, ולפ"ז ניחא דודאי משמע ליה דמתני' כפשוטה וא"כ אי מיירי ע"י מציאות שאינו פשוט טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ומשום שהבעל נמלך אחר שכתב שמו, אלא ודאי גם בשמותיהן שוות אתיא כפשוטו שמגרש הגדולה, וא"כ בשלמא אי אתיא כר"א א"ש שכל גט צריך ע"מ ואפי' לשיטת הרמב"ם וסייעתו דסגי נמי בע"ח לחוד, מ"מ לכתחילה צריך ליתנו לה בעדי מסירה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ז ועבר ונתנו לה בינו לבינה א"כ אי אתיא כר"א לא סגי בלא ע"מ ולא קשיא דנקט שמותיהן שוות, אבל אי אתיא כר"מ ובמציאות שאינו פשוט ה"ל למינקט טפי באין שמותיהן שוות והכל ניחא, ודוק היטב:

מיהו לשיטת התוס' דבעינן מוכח מתוכו לר"מ א"כ א"ש הסוגיא בפשיטות דדייק דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים א"כ לא מהני הגט דהא אין מוכח מתוכו למי גירש, אבל השתא דאמרת מוציאין שט"ח על אחרים שפיר מיקרי מוכח מתוכו כיון שבתפיסתו מוכיח שהוא שלה, וכן הרישא דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים לא מיקרי מוכח מתוכו דשמא האחר נתנו לה ולא מוכח שבעלה גירשה כלל ולא קשה מידי:

בפירש"י ד"ה הא גדולה כו' וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר וכו' ונפל כו' עכ"ל. וקשה אם ניחוש לנפילה גם הבעל יטעון שממנו נפל ולא משכחת גט כלל, מיהו לזה איפשר לומר דהבעל מיזהר ביה טפי, אבל האשה שכבר נתגרשה בו אינה חוששת לשומרו מאחר שכבר הוחזקה מגורשת, אלא דקשה מה שפירש"י בשני יוסף בן שמעון שיטעון ממנו נפל, וקשה אם יוכל לטעון נפילה לא משכחת שום שטר שהלוה יטעון שממנו נפל ומצאו המלוה ומ"ל טענת נפילה מן הלוה או מן יב"ש לחבירו, ואיפשר לומר לזה דודאי הלוה שנותן שטר מדעתו הוי כאילו הימניה שלא יוכל לטעון נפילה דמסתמא לא נתרצה להלוות לו בלא שטר, אבל מיוסף בן שמעון לחבירו לא הימניה ויוכל לטעון לאו בע"ד דידי את, אלא דאכתי קשה מה שפירש"י לקמן בד"ה הא אמרינן דניחוש דיוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו ונמלך להשליכו לאיבוד, וקשה לפ"ז לא משכחת גט כלל שיטעון גם נגד אשתו שנמלך והשליכו לאיבוד ומצאתו אשתו וע"כ לומר דמיזהר זהיר ביה א"כ גם יב"ש האחר נזהר פן תמצא אותו אשתו, ואיפשר דהחששא הוא שמא כתבו לאשתו ונמלך מלגרש א"כ אחר זמן שנעשה הגט מוקדם נתן לה גט אחר וכיון שכבר נתגרשה אין לו ליזהר בו עוד בראשון מאחר שאין לו לירא שתמצאנו אשתו שכבר נתגרשה בלאו הכי, כן נ"ל לפירש"י:

אבל לולא פירושו היה נלע"ד בפשוט דמשמע כיון דלא חיישינן שמא מסרתו הקטנה אחר שנתגרשה לגדולה דאחר שנתגרשה אין הגט צריך לה, כמו כן בשני יב"ש אין חוששין שמא יב"ש האחר מסרו לזה בפקדון וכ"ש הוא מכאן דמוציאין שט"ח על אחרים דלפקדון ליכא למיחש כולי האי דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה כדאיתא ביבמות דף קט"ו ופריך ולטעמיך דראשון מצי מגרש ביה והא ודאי אין יכולין להוציא על אחרים שיאמר שהאחר חייב לו וכאן נמי יוכל לומר שיוסף בן שמעון אחר מסרו לאשתו של זה כדאיתא ב"ב הך חששא גופא דממטי לאיתתא דהך, ומשני דלא מיגרשא רק בעדי מסירה וצריכה להביא ע"מ בפנינו, כן נראה פירוש הסוגיא ודברי רש"י צ"ע:

ואיפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש שהקטנה מסרתו לגדולה לפמ"ש לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון דשליש נאמן משום דהימניה, ופירשו התוס' והמפרשים שאפי' מסרו באמת לפקדון כיון דהימניה אמרינן דסמך עליו אם יאמר לגירושין שיהיה לגירושין א"כ לולא הטעם שנכתב שלא לשמה אם נתנו לקטנה היתה הקטנה כמו שליש וכשתמסרנו לגדולה אדעתא דהכי מסרו לה שאם תאמר לגירושין של גדולה שתהא מגורשת רק משום שנכתב שלא לשמה לא מהני והיינו דינא דמתני' ודו"ק, ולזה פירש"י שנפל מידה, מיהו לקמן אכתי לא א"ש די"ל שיב"ש מסרו לאשת יב"ש האחר, וגם רש"י גופיה פירש לקמן בד"ה בעדי מסירה שיש לחוש שנמלך ומסרו לאשת חבירו וצ"ע:

בתוס' ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לר"מ בעינן שיהיה מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו וכו' עכ"ל. לכאורה אינו מדוקדק דלר"מ אפי' מצאו באשפה כשר, וצ"ל שנחתם לשם זה המגרש, מיהו לענ"ד איפשר דודאי אי בעינן לר"מ תרתי כתיבה וחתימה לשמה וכדס"ד לעיל דף כ"ג ע"ש ובתוס' דף כ"ב ע"ב ד"ה והא שפיר י"ל שבעינן שמוכח שנכתב לשם זה המגרש והמתגרשת כלשון התוס', אבל אי כשר לר"מ אפי' מצאו באשפה ולא בעינן כתיבה לשמה כלל לא איכפת לן במוכח מתוכו כלל כיון דלא קפדינן אכתיבה שנכתב לשם מי שיהיה, והשתא תו א"צ לדחוק כדברי התוס' דהא דקאמר בעדי מסירה ור"א היא מילתא דפסיקא נקט אפי' נימא דלר"מ בעינן כתיבה נמי לשמה י"ל דבעינן מוכח מתוכו, אבל למאי דס"ל לרב נחמן דאפי' מצאו באשפה כשר לר"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו, וא"כ א"ש לפי האמת גם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ולא ק"מ קושיית התוס' מהך דשני גיטין, גם הרמב"ן דחק לדחות הראיה מכאן, ולפמ"ש א"ש ודוק, מיהו לר"א אע"ג דבעינן כתיבה לשמה כיון דלא בעינן ע"ח אין שייך מוכח מתוכו כלל דבלא עדים לאו כלום הוא רק ע"פ המסירה וזה העדים יודעין:

ועוד נ"ל ליישב דהש"ס בעי לאסוקי דאפי' לכתחילה ראוי לגרש, והשתא לר"מ אפי' איכא עדי מסירה אין ראוי לגרש בגט כזה דיש לחוש שמא תמסרנו לחבירתה אף שלא תהא נאמנת להנשא מ"מ י"ל שתתפוס שיעור כתובה מבעלה ותאמר שנתגרשה דמידי ספיקא לא נפיק וי"ל דאהני תפיסתה, לכן קאמר בעדי מסירה ור"א א"כ איירי שאין עדים חתומים בגט כלל ולא תוכל לתפוס בלא עדי מסירה בפנינו, גם י"ל דדוקא לר"מ לשיטתיה דמטלטלי משתעבדי לכתובה שייך תפיסה משא"כ לדידן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא שייך תפיסה לכן אין חשש אפי' עדים חתומים עליו דלעולם צריכה להביא ע"מ בפנינו ונקט מילתא דפסיקא דלר"א ליכא שום חששא די"ל דמצי איירי בלא ע"ח כלל ודוק היטב:

אמנם למאי דפרישית לעיל דף כ"ב בד"ה וחכמים דלר"מ אין להתיר לכתוב על דבר שיכול להזדייף שלא תצטרך ע"מ א"כ בלא"ה לק"מ קושיית התוס' דלר"מ הוי כמו בדבר שיכול לזייף שאין לעשות לכתחילה שתצטרך ע"מ, משא"כ לר"א והכל ניחא ודוק היטב, הארכתי לפי שהרמב"ן דחק מאד לדחות ראיית התוס' מכאן ע"כ כתבתי הנלע"ד בכמה אנפי, והמעיין יבחר הישר בעיניו, וביתר דברי התוס' עיין בספרי גט מקושר אות י"ח בארוכה

בא"ד וא"ת ומנין דחייש כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דקושיא ראשונה בירך חבירתה מיתרצא דודאי למאן דחייש לשני שוירי אפי' בלא הוחזק מוכח מהא גופיה דלא קפדינן אמוכח מתוכו דאל"כ לא משכחת שום גט, מיהו למאי דקיי"ל דבעינן תרתי הוחזקו ושכיחי שיירתא כמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו בד"ה יצחק, א"כ לרבא לשיטתיה הכא דס"ל דבעינן תרווייהו שפיר י"ל דלר"מ בעינן מוכח מתוכו לכן מוקי לה כר"א, וכן אי גרס הכא רבה נמי ס"ל לקמן דף כ"ז דבעינן הוחזקו ושכיחי שיירתא, וא"כ י"ל ר' ירמיה לשיטתיה משמע לקמן דמוקי באומרים עדים מעולם לא חתמנו משמע דלעולם חיישינן לשני שוירי א"כ מהא גופיה מוכח דלא בעינן מוכח מתוכו וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה