גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ב - המביא גט · דף כד.
בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכות שיאמרו בפנינו נכתב כו'. ויש לדקדק לדעת הרשב"א שהביא הר"ן דבחמש נשים בא"י אפי' אמרו בפני נכתב לא מהני א"כ נימא גם באשה עצמה שמביאה גיטה בארץ ישראל לא יועיל אמירת בפני נכתב שלה שהרי גם בצרה אינו מועיל בפני נכתב בא"י, ואיפשר להרשב"א אין ה"נ ואיני כדאי להכריע, אבל לענ"ד נראין דברי הרמב"ן דגם חמש נשים באמרו בא"י בפני נכתב נאמנים ג"כ, ומ"ש הרשב"א כיון דבא"י כי מייתי כולהו משגחינן בערעור הבעל סבורה לקלקל וסבורה שמ"מ יועיל, אינו מובן לי דרחוק הוא שתראה הצרה ערעור בעל הן בא"י הן בח"ל דבא"י הטעם שעדים מצויים לקיימו א"כ מסתמא לאו בשופטני עסקינן שיערער בחנם וגם בח"ל כשאומר בפ"נ מסתמא ליכא ערעור אלא דתיקנו תקנה שלא יועיל ערעור, אבל איפשר דמעולם לא בא לידי כך, אלא בחמש נשים בא"י י"ל דיודעות שיוכל לערער לכן נותנת גט מזוייף כדי שיערער דבאין הגט כשר בודאי יערער, א"כ ממילא צדקו דברי הרמב"ן דכל שאמרה בפ"נ אפי' בא"י דלא מועיל ערעור הבעל שפיר נאמנת דאי ידעה דמהני ערעור הבעל בא"י ידעה נמי כשאומרת בפני נכתב דתו לא מהני ערעור הבעל, וכן משמע מסתימת הטור וש"ע סימן קמ"ב סעיף א' ובסימן קמ"א סעיף נ"ד הביא ב' דעות:
וכן משמע קצת לדעת הרמב"ם דבאשה מביאה גיטה ממדינת הים א"צ קיום ובהא מהני ערעור הבעל וא"כ הא דתנן שצריכה לומר בפ"נ היינו כשמביאתו בתורת שליחות להולכה ואומרת בפ"נ לא מהני ערעור אף דבכל אשה שאין אומרת בפ"נ מהני ערעור הבעל מכל מקום מהני אמירתה, והשתא קשה איך נלמוד מק"ו הא בחמש נשים לא מהני אמירת בפ"נ רק היכא דבעי' וא"כ באשה דלא בעינן י"ל דלא מהני אלא ודאי בכל גווני מהני גם בחמש נשים ודוק היטב, וכן נ"ל עיקר בפרט בזמן הזה דגם בא"י צ"ל בפני נכתב, ואיפשר להכי לא חשש המחבר לבאר הפלוגתא בסימן קמ"ב:
(פיסקא האשה עצמה מביאה את גיטה. הקשה בני הרבני החריף מוה' אהרן הא אמרינן לעיל דף י"ח בגיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן פירש"י ותוס' דיש לחוש שמא יחפה, וא"כ קשה איך מביאה את גיטה הא יש לחוש שמא תזנה ותחפה על עצמה שתאמר שכבר נתגרשה, ונראה דודאי לא קשיא בגיטין הבאים ממדינת הים שלא יוכלו ליתן דלא סגי בלא"ה רק דהקושיא שלא היה להם לחז"ל לתקן זמן בהנך, א"כ לא קשיא באשה שלא היה להם לתקן זמן בהך דלא שכיח כדלעיל דף ה' ומשום שיפסיד הבעל הפירות איהו דאפסיד אנפשיה, מיהו יש לחוש שימכור הפירות ותוציא הגט ויפסידו הלקוחות, מיהו י"ל לזה דמסתמא לא מקלקלא נפשה ועבדה כדאמר הבעל ונודע מתי איגרשה:
שם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה. וקשה ל"ל להיות שם שליח לקבלה הא יוכל לומר לה שתקבל לעצמה הגט שם בלי שום שליחות כמו שאמר לעיל לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני, ומפירש"י נראה שכתב הוי את גופיך שליח דידך לקבלה משמע דשליחות לאו דוקא, מיהו לפירוש התוס' שכתבו דחזרת שליחות היינו שנעשה שליח לאחר קודם שיאמר עשיתי שליחותך, וקשה כאן לא צריך לשליחות כלל דמתגרשא ע"י עצמה, ועיין בסמוך:
שם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה. וקשה כיון שאינה יכולה לקבל בעצמה מטעם חזרת שליחות א"כ איך מצי שויא שליח מי איכא מידי דאיהי לא מצי עבדא ושליח משויא מי עדיף השליח מינה שהרי לעצמה אינה ראויה לקבל מאחר שלא חזר השליחות איך תעשה שליח שיקבל בשבילה כדאיתא בנזיר דף י"ב ובקידושין דף כ"ג ונדרים דף ל"ד ע"ב, עיין מ"ש בספרי גט מקושר, מ"מ כאן קשה להבין שהרי אין לה כח להתגרש ע"י עצמה משום דלא חזרה שליחות ומי עדיף השליח מידה כיון דלא מצי להתגרש על ידי עצמה, ואיפשר לומר דמכאן ראיה למה שנסתפק במשנה למלך בפ"ט מהלכות אישות אי מצי משוי שליח לקדש אשה ספק מקודשת כשתתגרש, וא"כ לפי מ"ש התוס' דהך דינא דבעינן חזרת שליחות הוא ספיקא א"כ גם כשישאר הגט בידה לקבלה תהיה ספק מגורשת שפיר יכולה לשויא שליח קבלה אחר, ואיפשר לומר דהבעל לא עביד הא משום קפידא שאם היתה רוצה להתגרש מיד היה מרוצה ג"כ אלא דטבא לה עביד כדי שתאמר בפני נכתב ולא יוכל עוד לערער נותן לה בתורת שליחות קבלה, אבל אם תהיה מרוצה להתגרש בתורת קבלה מיד בעלה ג"כ אינו מקפיד, ומה שאומר לה שלא תתגרש עד שתעשה שליח לקבלה הוא כדי שתאמר בפני נכתב ולא יועיל ערעור הבעל ואם רוצה היתה מתגרשת מיד לכן שפיר מצי משויא שליח לקבלה, ועפ"ז איפשר ליישב הרי"ף והרא"ש שהביאו ג"כ מסקנא דש"ס דא"ל הוי שליח להולכה, וקשה הא לא הוצרך לאוקמא הכי רק למ"ד אין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה וא"כ הרי"ף והרא"ש שפסקו כר' חנינא שפיר מצי לאוקמא שאומר לה שוי שליח לקבלה, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל אי קפיד דוקא שתתגרש ע"י שליח לקבלה א"כ לא מצי עבדא כיון דאינה יכולה להתגרש בידה, אלא די"ל דלא עביד משום קפידא רק כדי שתאמר בפ"נ ולא יועיל ערעור הבעל, וא"כ י"ל דזה דוקא בס"ד י"ל דלאו קפידא הוא משא"כ למסקנא שיש מציאות פשוט שיאמר לה הוי שליח להולכה וכו', א"כ אי משום הכי עביד ה"ל לומר הוי שליח להולכה וכו' וע"כ משום קפידא עביד שלא תתגרש ע"פ קבלת עצמה, א"כ גם שליח לקבלה לא מצי עבדא דמסתמא קפיד שלא תתגרש ע"י עצמה, א"כ גם שליח לא מצי משויא, וא"ש ודוק היטב:
ובעיקרא דדינא יש לעיין אם קפיד שלא תתגרש על ידי עצמה רק לעשות שליח לקבלה אי מצי מתגרשא כה"ג, ואיפשר דאינו אלא תנאי בעלמא, וכעת צ"ע ותלמוד:
בפירש"י ד"ה משום חצרה כו' הרי הוא עושה את החצר שליח וכו' עכ"ל. קשה להבין דא"כ כשתקבל בידה מיד השליח של בעלה נגזור ג"כ שיתן הגט בחצר של אחר והיא תקבלנו בידה ולא ראיתי דבר המתקבל בזה, והנלענ"ד בזה דודאי כשמקבלת הגט מיד השליח אינו עולה בדעתה שתתגרש ע"י התפעלות שלה שהבעל בידו לגרש אפי' בע"כ וכן שלוחו כמותו, אבל כשתעשה שליח לקבל מיד שליח הבעל תסבור שבידה לפעול שתתגרש אף בלא ידיעת הבעל, לכן בהא גזרינן שתעשה גם בחצר של אחר שתסבור מאחר שפועלת שנעשה חצרה תתגרש ע"י זה, ועפ"ז איפשר ליישב קושיית התוס' שהקשו נגזור שמא תעשה שלוחו של בעלה שליח לקבלה וזה לא מהני משום חזרת שליחות, ולפ"ז י"ל דבהא לא מורי' היתרא דאיפשר דכיון שהוא במקום הבעל אינה יכולה לעשותו שליח שיהיה בשבילה, אבל בהך דחצרה כיון דחצר גמור הוא כמו בעלמא שמתגרשת ע"י חצרה לא משמע לה לחלק בין בא מעיקרא לבא אחר מיכן, כנ"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה חצרה כו' וצ"ע אמאי לא משני הכא דשוייה איהי שליח מעיקרא עכ"ל. לענ"ד ליישב דבלא"ה יש להבין אטו בשופטני עסקינן דכיון דכי מטא לידה איגרשא למה יתנה תנאים כאלה שהם דברים של הבל, וצ"ל דמשום הא גופא מתנה לא מיבעיא לדעת הראב"ד והרשב"א שצריכה לקיים הגט אם אינה אומרת בפני נכתב, א"כ כשרוצה לגרשה ושתהא יכולה להנשא בגט לא סגי בלא"ה שיהיה באופן שתצטרך לומר בפ"נ, ואפי' לדעת הרמב"ם שנאמנת בלא קיום דטבא לה עביד שלא יעלה מורא על ראשה פן יערער אח"כ ולא יהיו עדים מצויין לקיימו לכך עושה באופן שיצא ספק מלבה ולא תיחוש לערעור, וזהו דוקא בס"ד דתליא בדעת הבעל י"ל שבוחר לו באופן שירצה, אבל שתקדים היא לעשות שליח לקבלה לא מסתבר כלל דלמה תעשה כה, ואי משום שלא תצטרך לקיום לאו בידה תליא רק ביד הבעל ואם הבעל יחפוץ להוציא ספק מלבה הרי יש מציאות פשוט כדמשני בש"ס, וכיון דבאמת איכא זה שיאמר לה הבעל הוי שליח להולכה עד דמטית התם לאו בשופטנית עסקינן שתעשה שליח לקבלה מאחר שאינה יודעת רצון הבעל והבעל אם ירצה יוכל לעשות באופן המבואר שהוא פשוט יותר, לכן לא מוקי בכה"ג שאין לו מציאות פשוטיי והרי זה נכון ודו"ק:
ועוד נ"ל ליישב דלקמן דף ס"ג מבואר דהרי"ף מייתי ראיה דקיי"ל כר"ח דאשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה ומייתי ראיה מהא דאמר התם דרב נחמן אמר אם איתא לדר' חנינא עבדינן בה עובדא ופריך רבא אם איתא עבדינן בה עובדא הא לא חזרה שליחות אצל הבעל ומייתי ראיה דקיי"ל כר"ח כו' הוי עובדא ואצרכה ר"ח גט וחליצה, וכתב הרמב"ן לדחות דרב יצחק איירי שקדמה ועשתה שליח לקבלה קודם דמ"מ כיון דעשתה שליח קבלה לאותו שמסר הגט שייך סברת דלא חזרה שליחות ע"ש, והנה לפמ"ש התוס' כאן דאיכא למיגזר בהא גופא אי בעינן חזרת שליחות איכא למיגזר שלא תעשה שליח שמא תעשה שליח אותו השליח של הבעל, ולפ"ז אפי' קדמה ועשתה השליח שייך נמי למיגזר שמא יעשה הבעל אותו השליח של האשה ומיפסל מטעם דלא חזרה שליחות אצל הבעל, וא"כ הא דאמרינן בקדמה ושוייה שליח היינו דבכה"ג לא שייך למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, והיינו משום דהש"ס מפרש טעמא משום דמספקא לן בחזרת שליחות כמ"ש התוס' כאן, וא"כ למאי דאמר אם איתא לדר"ח עבדינן בה עובדא ופריך הא לא חזרה שליחות, ואי בעינן חזרת שליחות א"כ משום הא גופא איכא למיגזר שאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה אפי' קדמה ושוייה שליח, והשתא ממילא סוגיין דהכא דתפס סברא דבעינן חזרת שליחות א"כ ממילא לא מהני אפי' קדמה ושוייה שליח דשייך גזירה משום חזרת שליחות שמא יעשה הבעל שליח שלה לקבלה וימסור לו הגט להולכה, ולק"מ קושיית התוס':
ועפ"ז יש ליישב פירש"י שם שפירש גט מחיים אם באה לינשא צריכה גט שני, והוא תמוה הא סגי שיחזור השליח ויתן לה עצמה הגט, עיין מ"ש בספרי גט מקושר סוף סדר גט שלישי, ולפ"ז ניחא כיון דמיירי שהיא עשתה שליח לקבלה קודם, והשתא שהוא עשה אותו שליח עצמו להולכה א"כ מעולם לא נעשה שליח ליתן הגט להאשה לכן צריכה גט שני שהרי מעולם לא נעשה שליח לגירושין כי אם שתתגרש בקבלתו, א"כ איפשר דלא הוי שליח כלל בכה"ג, ודוק היטב:
בגמרא דאמר לה הוי שליח להולכה, וכתב הר"ן דקמ"ל דלא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי מיד, עיין פני יהושע שצריך טעם למה, ולכאורה היה נראה דקאמר שצריכה לומר בפ"נ כדי שלא יועיל ערעור הבעל אבל באינו מערער שפיר נאמנת במיגו, מיהו לעיל דף ה' משמע שצריכה לומר דוקא ועמ"ש שם, ונראה לענ"ד דעבדו תיקון שלא תהא נאמנת בתורת הולכה בלי בפני נכתב כי היכי דתידוק ולא יועיל ערעור הבעל, ועמ"ש בסמוך:
בתוס' ד"ה אימר כו' קצת תימה כו'. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר לענ"ד לפי שיטת הרמב"ם והר"ן דאם אמרה שנתגרשה מיד נאמנת, וא"כ גם באמרה שמסר לה הבעל הגט אפי' לא נכתב בפניה ה"ל להאמינה במיגו וצ"ל כמ"ש בסמוך דתיקנו שלא יועיל ערעור הבעל, ואי בעית אימא ס"ל דבאמת אפי' לא אמרה בפני נכתב נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי מיד, אלא דכאן התנה הבעל שתאמר בפני נכתב כדרך גיטין הבאים ממדינת הים, א"כ י"ל דהבעל חפץ דוקא שתאמר בפ"נ משום דבהא קלא אית ליה ולא תוכל להפסיד לו הפירות א"כ אינה מתגרשת באופן אחר, ולא שייך מיגו דאיכא קפידא דבעל בהכי, והשתא דאתינא להכי אמינא גם ללישנא קמא אפי' לא התנה שתאמר ס"ל כיון דמצי לגרושי מיד ושויה שליח להולכה קפיד דוקא שתאמר בפני נכתב כדי דליהוי קלא שלא יפסיד הפירות עד שעת נתינה דודאי אינה חשודה בעיניו לקלקל עצמה שלא תאמר בפני נכתב, אבל בשביל הפירות חושש, ואידך לישנא ס"ל דבסתמא לאו קפידא רק כשאמר בפירוש שתאמר בפני ב"ד בפני נכתב, אבל גם בלישנא קמא ע"כ עושה שליח בב"ד ואומרת בפני נכתב דבעינן שתתן בפני שלשה כדלעיל פ"ק דף ה' ע"ב, אלא דלישנא קמא ס"ל דבסתמא כשעושה אותה שליח להולכה חפץ דוקא שיהיה לו קול, ואידך לישנא ס"ל דבעינן שיתנה בפירוש שתאמר בפני נחתם, ובזו דוקא הוי קפידא דבעל, ודוק היטב:
גם י"ל שעושה אותה שליח להולכה לצעורה קא מכוין שדוקא תתגרש ע"י ב"ד כשתאמר בפ"נ וכעין מ"ש ודו"ק, עיין פירש"י לעיל דף י"ח ע"ב שנתכוין לביישה:
אלא דצ"ע לפ"ז אפי' קיום לא יועיל בהביאה גיטה בעצמה ונחמיר עליה יותר משליח דעלמא, מיהו י"ל שאין לנו לומר שהחמיר עליה יותר משליח דעלמא:
סליק פרק שני