אור ברסלב
גרש ירחים פרק ב - המביא גט › דף כ:

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ב - המביא גט · דף כ:

דף כ.

בגמרא בעא מיניה רבא מר"נ כתב לה גט על טס של זהב כו'. לכאורה קשה אמאי לא פשיט רבא לנפשיה כיון דאותביה מהך דהשאר לכתובתיך דבליכא שאר לא, ואיפשר לומר לרבא גופיה לא קשיא ליה די"ל דשם דבעינן שאר י"ל דאיירי בעל כרחה לא מהני רק באיכא שאר אבל מדעתה י"ל שקיבלה גיטה והכתובה מחלה ומדין מחילה נגעו בה כמ"ש בחידושי הרשב"א, והך דהשאר דבעינן שאר י"ל דאיירי בע"כ א"כ באיכא שאר נתקבלה כתובתה אבל בליכא שאר כיון שנתן לה הטס לכתובתה הרי הגט פורח באויר וכקושיית הרשב"א, אלא דתליא אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה א"כ ליכא למימר דהך דהשאר איירי בע"כ דא"כ הכתובה נמי לא נתקבלה על ידי נתינה בעל כרחה דנתינה בע"כ לא שמה נתינה, אלא די"ל דכיון דאהני לענין גט מהני נמי לענין כתובה, וכהך דיעה שהביא רמ"א בח"מ סי' ר"ג בשקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה די"א דקנה הכל, ולפ"ז יש לומר דתליא בפלוגתא דקני את וחמור דלרב נחמן דס"ל קנה מחצה שפיר קשיא ליה דל"ל דשם איירי בעל כרחו די"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה, וכלישנא קמא דרבא לקמן דף ע"ה, כן נ"ל ודו"ק, וכבר כתבתי בהלכות קידושין סימן כ"ח ס"ק ט"ו דאין דברי הרשב"א מוכרחים בזה דמ"מ אף שנתקבלה כתובתה מ"מ מתגרשת שהרי לא נשאר בידו כלום אף שלוקחת לגוביינא דכתובה, וכן משמע מסתימת הפוסקים דאפילו יהיב לה בע"כ נמי מגורשת ולא מיקרי גט פורח באויר שהרי הכל שלה ואין חיוב על הבעל ליתן דאפילו על איסורי הנאה כשר ע"ש: ועוד נראה ליישב הא דמותיב רבא דאיפשר דרבא ס"ל דמיבעיא ליה כיון דנתן לה הגט לכתובה מספקא ליה אי לא חשיב גט פורח באויר, מיהו משמע ליה דליכא למימר דלא הוי גט כלל די"ל כיון דכתובה דרבנן ואי אזלינן בתר דאורייתא אם כן אין מגיע לה כתובה והוי גט גמור, א"כ אין לומר שאין הגט כלום כיון דכתובה דרבנן, וא"כ י"ל דרבא ס"ד בליכא שאר עכ"פ ספק גירושין הוי ורב נחמן דפשיט ליה דהוי גט גמור פריך שפיר משאר ודו"ק:

ואיפשר דהרמב"ם דייק מכאן דהלכה דנתינה בע"כ הוי נתינה לכן פסק לענין קידושין דמקודשת כמ"ש הר"ן לקמן פרק מי שאחזו ובגיטין רק פסול, והוא דס"ל דבעיא דרבא היינו ע"כ אם גירשה בעל כרחה דאינו מדעתה פשיטא דמהני די"ל דהכתובה מחלה והגט שלה, וכמו שתירץ הרשב"א באמת, אלא ודאי עיקר הבעיא בעל כרחה, והשתא תיקשי איך השיב רב נחמן נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה הא פרעון בע"כ לא שמיה פרעון א"ו ס"ל לרב נחמן נתינה בע"כ שמה נתינה וא"כ לענין הכתובה אפילו ע"כ הוי פרעון ואי לא הוי פרעון לענין כתובה ממילא גם הגט אינו שהרי לא נתן לה הטס בחנם, אע"כ ס"ל לרב נחמן פרעון בע"כ הוי פרעון, וצדקו דברי הרמב"ם דמסקנא דסתמא דגמרא כרב נחמן ודוק היטב:

שם בעי ר"פ בין שיטה לשיטה כו'. הרמב"ם השמיט בעיא זו ועיין מ"ש בספרי גט מקושר בק"א, וכעת ראיתי בתשובת שער אפרים סימן ק"ט שנתעורר ליישב דברי הרמב"ם, ומ"ש ליישב דברי הרמב"ם דר"פ ס"ל דטעמא בע"מ שתחזירי לי הנייר משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד לכן מיבעיא ליה אי אמר ע"מ שתחזירי לי בין שיטה לשיטה אי מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד כיון דהגט בפני עצמו קאי, אבל באמר הנייר שלי לא הוי כריתות אפילו אמר בין שיטה לשיטה שלי, וא"כ הרמב"ם שפסק דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא שייכא הבעיא כלל, כן הוא תורף דבריו אף שהאריך ואני קצרתי ומבואר יותר, ואין דבריו מספיקים דודאי כל הטעם בע"מ היינו מעכשיו ונקרא תנאי וא"צ כל פרטי תנאים לשיטת הרמב"ם ובתנאי אם בעינן כל פרטי תנאים א"כ אכתי משכחת לה הבעיא בהתנה אם תחזירי לי הנייר תתגרש דבהא שייכא ג"כ הבעיא כמו למ"ד דע"מ לאו כמעכשיו אם התנה על הנייר שבין שיטה לשיטה אי מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד הרי היא מגורשת אפי' לא החזירה, ואף דהרמב"ם לא הזכיר פרט דתנאי ומעשה במשפטי התנאים עיין מ"ש בספרי טיב קידושין סימן ל"ח בארוכה בעניני תנאים מ"מ לא ימנע אם יהיה תנאי עכ"פ אם החזירה הנייר שבין שיטה לשיטה מגורשת ואם נימא דבכה"ג לא הוי כריתות אינה מגורשת כלל כמו שנקרא תנאי ומעשה בדבר אחד, ועוד לפמ"ש שם להרמב"ם תנאי ומעשה הוי מעשה קודם לתנאי והויא מגורשת כיון דהתנאי אינו כלום א"כ יש מציאות להבעיא בכה"ג אי מגורשת או שיכולה לקיים התנאי, ולכן איפשר לומר להליץ בעד הרמב"ם והטור, דבלא"ה יש להבין איך משכחת לה ספק גירושין כיון דבעינן כריתות ואם שייר לו הנייר אינה מגורשת א"כ בכל ספק גירושין איך תתגרש הא מספיקא לא תזכה בגוף הגט דמסתמא לא נתן לה הגט שיצטרך לכתוב עוד גט אחר, א"כ בשלמא בספק קידושין שפיר י"ל דתוכל להחזיק הקידושין מספק ואין למקדש טענה שלא נתן לה ע"ד הספק שיצטרך שוב שנית לקדשה דיכולה לומר קדשני באותן קידושין עצמן שקדשתני והי' בהם ספק אבל בגט לא תוכל לומר שיגרשנה בגט זה שנולד בו ספק דא"כ תצטרך להחזיר לו הגט וכשהגט בידו הוא מוחזק בגט וא"כ לא זכתה בגט כלל שעכ"פ צריכה להחזיר לו הגט וכשמחזרת לו הוא מוחזק בגט ואם לא ירצה ליתנו לה אינה יכולה להוציאו ממנו וא"כ לא זכתה בגט כלום כיון שצריכה להחזיר לו הגט א"כ מטעם זה לא תהא מגורשת אפי' בספק שאין זה כריתות שהרי הגט עדיין לא זכתה בו בספק ולא משכחת לה ספק גירושין וצ"ל דבעלמא אמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על גוף הגט אם ישאר לה לכן חשיב ספק א"כ י"ל הכא דחזינן דקפיד אבין שיטה לשיטה א"כ אינו רוצה ליתן לה רק מה שהוא מן ההכרח א"כ כשהוא ספק לא תזכה בגט והוי כאילו אמר הנייר שלי ואינה מגורשת כלל דמספיקא נשאר הנייר שלו שלא נתן לה רק מה שהוא הכרח לגרש וכשיש בו ספק אינה רוצה שתחזיר לו מה שבין תיבה לתיבה ושתתגרש במותר מספק והוי כל הגט שלו ודו"ק, וצ"ע:

שם בעי רמב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו. לכאורה נראה דהוא הדין בעבד שלה שייכא הך בעיא כיון דע"כ אקניתא ניהליה א"כ יש לחוש דמנפשיה עייל, והא דנקיט רמב"ח הבעיא במוחזקין בעבד שלו י"ל משום דרמב"ח מספקא לו בסמוך אי ידעה לאקנויי א"כ במוחזק בשלה אפילו לא אמרינן מנפשיה עייל אי לא ידעה לאקנויי לא הוי גט. לכן נקט במוחזקין שהוא שלו, ולפי האמת דקיימא לן דידעה לאקנויי א"כ ע"כ הקנתה לו העבד, וא"כ יש לחוש שמא מנפשיה עייל ולא מסרה לו כלל, אלא דהב"י בסימן קכ"ד כתב במוחזק שהוא שלה הויא מגורשת ודאי, והב"ש הקשה עליו ג"כ כיון דמוחזקת שהוא שלה למה תתגרש כיון למ"ש, ואיפשר דהב"י ס"ל דכיון דאיכא למימר מנפשיה עייל א"כ אין הגט מסייע לה וי"ל דמהימנא מטעם דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מטעם דאין אשה מעיזה בפני בעלה אלא דהתוס' ס"פ הכותב כתבו במקום חימוד ממון מעיזה וא"כ י"ל בעבד שלו י"ל משום שחפיצה בעבד שיהיה שלה מעיזה בשביל ממון משא"כ בעבד שלה אפי' אקניתיה ניהלי' מ"מ לא הקנתה לו רק לענין שיגרשנה בו א"כ ליכא חימוד ממון ונאמנת משום דאינה מעיזה כיון דליכא חימוד ממון, כן י"ל לכאורה, אבל לדינא ודאי צ"ע כיון דאין הכרח מלשון הש"ס כדפרישית:

גם מ"ש הב"י דה"ה דהך בעיא שייכא בפרה, גם זה צ"ע דנהי דפרה הויא בכלל גודרות מ"מ נראה דהך דעבד שכתוב עליו גט י"ל דלענין זה גרע מגודרות דהיכא דלא ראה בידו של מחזיק נאמן אף על גודרות במיגו דלהד"מ או החזרתי, וא"כ אף דנאמן במיגו לענין כשבא לטעון על הבהמה, אבל הכא דהיא חפיצה להתגרש בגט שעל יד העבד אפילו לא ראוהו בידה אין לה מיגו דלהד"מ שהרי צריכה להראות הגט כדי שתוחזק מגורשת א"כ אפי' בלא ראה לא הויא מגורשת, וא"כ י"ל זהו דוקא בעבד אבל בפרה שחקק גט על קרן הפרה א"כ בלא ראוהו בידה מהימנא במיגו דאי בעי הוה קייצא לקרן הפרה ואמרה שגירשה בקרן לחוד דהוי מיטלטל והוה מתגרשה שפיר, א"כ י"ל דמהימנא נמי במיגו אי טענה שנתן לה הפרה בשלימות, להכי מיבעיא ליה טפי בעבד אף דפרה קדים במתני', ולדברי הב"י קשה אמאי לא מיבעיא ליה אפרה דנשנית תחילה, לכן צ"ע ודו"ק:

בפירש"י בד"ה לזייף הוא דילמא תנאה הוה בגיטא כו' עכ"ל. צ"ע אמאי לא פירש"י שלא היה גט כלל רק שטר אחר ומחקתו וכתבה עליו גט, ואיפשר דס"ל לרש"י דשייך לומר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואי משום דהגט מסייעה י"ל כיון דיכול להזדייף לאו סיוע הוא, או די"ל מנפשיה עייל לכך אין לחוש רק על תנאי לחוד:

ועוד נראה דבלא"ה קשה למסקנת הש"ס דמוקי בכתובת קעקע, וקשה דילמא מעיקרא היה שטר אחר ומחקתו ועשאתו לכתובת קעקע גט כתוב עליו, וצ"ל דאיירי שראו תחילה כשכתב הבעל הגט היה כתוב כתובת קעקע, וזהו שנאמר בלשון הבעיא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה, ולכאורה איפכא ה"ל למימר היה מוחזקין בעבד ויוצא מתחת ידה וגט כתוב על ידו, אלא נראה דלהורות נתן שראו שהכתיב הבעל הגט עליו, והשתא קשה מאי פריך יכול להזדייף הא כבר ראו שכתב הבעל גט עליו, וצ"ל כיון דיכול להזדייף שמא מחק הגט, וקשה היה לו למחוק גם העדים, אלא נראה דלא חיישינן רק שהיה תחילה תנאי ומחק הבעל קצתו וכתב בו תנאי ושוב מחקה האשה התנאי ונשאר הגט בלא תנאי ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה ור"א היא דאמר אי איפשר לגט בלא ע"מ עכ"ל. לכאורה כשפת יתר הוא דאפילו איפשר בלא עדי מסירה הא משכחת שהיו עדי מסירה ולא נזדייף, ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל לקמן בר"פ כל הגט דגם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו, וא"כ קשיא ליה הא אפילו לר"מ מצי לאוקמא בעדי מסירה וראו שלא נזדייף דכשר גם לר"מ, ולזה ס"ל לרש"י דמתני' סתם נקיט דכותבין על יד של עבד כמו כל גיטין, וא"כ ע"כ כר"א דאילו לר"מ איך נקיט סתמא הא בליכא עדי מסירה אין כותבין על יד של עבד ומתני' פסיקא דכותבין לכן אמר דר"א הוא דלא סגי בלא ע"מ, מיהו לשיטת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו, א"כ לר"מ אפילו יש עדי מסירה לא מהני כיון דיכול להזדייף ואינו מוכח מתוכו ודו"ק:

בגמרא בכתובת קעקע. כבר כתבתי דקשה דילמא מעיקרא לא הוה כתובת קעקע ומחקה מה שהיה כתוב בו וכתבה עליו כתובת קעקע או שזייפה איזה תנאי, ואיפשר שאילו לא היה הגט מתחילה כתובת קעקע לא היו העדים רשאים לחתום שמא תזייף עליו כתובת קעקע, גם איפשר לומר דהיינו לר"מ דבעינן מוכח מתוכו וכשיכול להזדייף אינו מוכח מתוכו ואין העדים רשאים לחתום כלל, מיהו נראה עיקר כמ"ש הרמב"ם דגם העדים חתומים כתובת קעקע כמ"ש הרמב"ם, והחמ"ח וב"ש כתבו טעמו של הרמב"ם דאל"כ הוי ככתוב על המחק ועדיו על הנייר דפסול, והב"ש תמה מה חשש יש כאן דהא לא יוכל למחוק העדים דא"כ לא ימצא קיום, והדבר ברור דקשיא ליה להרמב"ם שמא מעיקרא לא הי' כתוב עליו רק שטר אחר והעדים חתמו עליו והיא מחקה וכתבה גט בכתובת קעקע לכן אסברה לה הרמב"ם שגם העדים חתומים בכתובת קעקע, והשתא אי כתב עליו מילתא אחריתא אין רשאים העדים לחתום בכתובת קעקע כמו בהוא על המחק ועדיו על הנייר שיש לחוש שימחוק ויזייף הה"ד הכא אילו לא היה כתובת קעקע מעיקרא אין העדים רשאים לחתום וכיון דלא מחזקינן לעדים שעשו שלא כדין ודאי מעיקרא היה כתובת קעקע, כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם בלי ספק, שוב ראיתי שגם הב"ח, נתכוין לזה והב"ש קיצר, ולפ"ז אם ראו הגט תחילה שהיה כתוב כתובת קעקע ואח"כ יוצא מת"י האשה, גם הרמב"ם מודה אפילו אם העדים חתומים כפשוטן בלא כתובת קעקע נמי אין חשש זיוף כיון שידוע שהיה כתובת קעקע וחתימת העדים ניכרת:

בתוס' ד"ה בכתובת קעקע מדאורייתא ליכא איסורא כו' ואפי' הויא הכא איסורא דאוריית' כו' עכ"ל. איפשר ליישב בזה הא דרבא לא ניחא ליה לאוקמא בכתובת קעקע די"ל רבא לשיטתיה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ י"ל דהגט פסול כיון שנכתב באיסור להכי קשיא ליה שפיר ארמב"ח ורמב"ח ס"ל אי עביד מהני, מיהו בספרי גט מקושר העליתי דבכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני, מיהו קשה הא העדים פסולים וכן הקשה הב"ש, ואיפשר מכאן סמך לפירש"י והרמב"ם בעדים שאין יודעין לחתום מקרעין בקלף והתוס' הקשו הא הוי כתב ע"ג כתב, ולפ"ז י"ל דקשיא הא העדים פסולים, לכן י"ל שאחר קעקע ושרט בבשר ועדים חתמו עליו וא"כ מוכח דבכה"ג לא הוי כתב ע"ג כתב, מיהו אכתי מדרבנן איכא איסורא כמ"ש התוס' והוו פסולין דרבנן, מיהו י"ל דלא הכריזו עליהם, אלא למ"ש בנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה קשה הא אכתי לאותו עדות פסולים, ובזה מיושב קושיית הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ג דהנ"י לא כ"כ רק לס"ד באמר לדידי אוזיף ברביתא ולמסקנא דפלגינן דיבורא לא משכחת לה דאין אדם משים עצמו רשע, ולפ"ז י"ל נ"מ בחתמו כתובת קעקע על הגט או שטר שכתוב על יד העבד ואחר חקק והעדים רשמו בדיו דהוו פסולין דרבנן וא"כ אי בעו הכרזה הגט כשר ואי לאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה הרי הגט פסול, וצ"ל דאיירי שהם שוגגין כמ"ש הב"ש:

אלא דקשיא לי כיון דלעיל מסיק דחקיקה נמי מיקרי כתיבה א"כ אמאי תנן במס' מכות דף כ"א בקעקע ולא כתב אינו חייב הא קעקע לחוד נמי כתיבה מיקרי, וצ"ל מדכתיב וכתובת קעקע ולא כתיב וקעקע לא תתנו דהוי נמי כתב משמע דבעינן כתיבה חוץ מן הקעקוע אבל הקעקוע לחוד נמי מיקרי כתיבה, ואיפשר לומר עוד דבבשר לא מיקרי הקעקוע כתב דכשיתרפא יעבור הרושם ויתדבק כמקדם, אבל בכתיבה נשאר הרושם לעולם וכמו שפירש"י שם במכות, ולפ"ז לענין גט איפשר בסרט על יד עבד ולא כתב עליו איפשר דמיקרי דבר שאינו מתקיים

בד"ה ת"ש הגודרות פי' לאלתר כו' עכ"ל. הקדימו התוס' לקושייתם דלא תימא דבעי למיפשט טפי מגודרות דאפי' עמד העבד בידה ג' שנים לא מהני ומדמי לה לגודרות אף דעבדים יש להם חזקה לענין העבד עצמו לענין גט מדמינן לשאר ב"ח, ולזה הקדימו דודאי בג' שנים יש לגודרות חזקה וא"כ קשיא להו דנפשוט ממתני', וכן כתב ב"י דאם העבד היה בידה ג' שנים מגורשת, והב"י הקשה שמא כתב ליתן ולא נתן ולא מיחה בה בשביל שהיא אשתו, ותירץ דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ומסתמא נתנו מיד, וקשה לי לפ"ז אפי' לא היה ג' שנים בידה מ"מ כיון שדעתו היה ליתנו מסתמא נתנו מיד וע"כ לומר דמ"מ חיישינן דמנפשיה עייל וא"כ מאי מהני ג' שנים דילמא לכך לא מיחה משום שמכר לה או נתן לה העבד אבל לא נתנו לה בתורת גט כלל ואיך תתגרש בעבד, וצ"ל שאילו לא גירשה לא היה מוכר לה העבד שהגט כתוב עליו שלא תטעון שגירשה, מיהו בלא שהה ג' שנים י"ל מנפשיה עייל אבל כששתק ג' שנים דהוי חזקה בעלמא שמכרו אמרינן מסתמא בתורת גירושין בא לידה שאילו לא גירשה לא היה מוכר לה עבד זה שגט חרות עליו, א"כ ממילא לא קשיא קושיית הב"י שמא לא מיחה בה בשביל שהיא אשתו, ולפ"ז ניחא דבכה"ג ודאי קפיד ומוחה שלא תטעון נגדו שהיא מגורשת כיון דבעלמא בכה"ג מוחה א"כ בגט כתוב עליו לא שתיק אפי' שהיתה אשתו ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת מתני' ה"ל לאתויי כו'. התוס' נדחקו, ונראה ליישב דודאי י"ל דהכא לא דמי לעלמא דבעלמא י"ל שפיר דלא הוי חזקה משום דלא מזדהר ביה ואינו חושש מה שהוא ברשות אחר דיכול לומר דמנפשיה עייל, מיהו איתא התם בעיזי דמסירי לרועה הוי חזקה, אלמא דכשהרועה נותן עין עליהם הוי חזקה וא"כ י"ל גם כאן כיון שגט כתוב עליו ע"כ הבעל נזהר שלא יבא לידה שלא תטעון שגירשה וא"כ י"ל שפיר דהוי בחזקתה, וא"כ י"ל מעבדים דמתני' לא מצי למיפשט די"ל בעבד אין צריך ליזהר כיון דהעבד בר דעת אינו חושש שיתפסנו אחר ויתקוף בו לכן אינו חושש בו דמיגלי מילתא ע"י העבד עצמו ואין לו לחוש שיתקוף אחר בעבדו וא"כ איכא למימר דלכך אין לעבדים חזקה אבל כאן שגט כתוב עליו י"ל דנזהר ביה טפי שלא תשחק בו ותאמר שגירשה, ולהכי מייתי דגודרות ובגודרות אין הטעם שאינו חושש ליזהר בהם שסמיך שיטעון דמנפשייהו עיילו דמ"מ יש לחוש שמא לא יהיו עדי ראיה ויהיה נאמן לקוח במיגו דלהד"ם או החזרתי דבהמות איפשר לשוחטן ולמוכרן חיים במקומות אחרים, משא"כ בעבד י"ל דמיגלי מילתא, ואף דבב"ב דף מ"ה נקט ראה גם בעבד מ"מ אי איפשר לגנוב העבדים כמו בעלי חיים שאינן בני דעה וא"כ שפיר מייתי מגודרות אף שצריך הוא ליזהר בהם שמא יטעון אחר להד"מ ואפ"ה אמרינן דאי איכא עדי ראיה לית להו חזקה וע"כ דבבעל חי אי איפשר ליזהר וא"כ כ"ש כאן בעבד די"ל מנפשיה עייל אף שרצונו ליזהר אחר שכבר כתוב הגט עליו מ"מ אי איפשר ליזהר שלא יבא פעם א' אל ידה כיון דמנפשיה עייל:

ועפ"ז נרא' טעמו של הרמב"ם שפסק דספיק' הוי אף דבגמ' פשיט מגודרות שאין להם חזקה כמו שתמה בהג"א, ולפי זה ניחא דודאי לא דמי לגודרות לגמרי דבגודרות מוקמינן להו בחזקת מרא ואמרי' שלא מכרן כלל, אבל כאן כיון שכבר כתב עליו גט ודאי דעתו היה לגרש וא"כ ממילא איכא ספיקא שמא כבר גירש, אלא דבעלמא לא צריכה לעדי מסירה דאמרינן דתפיסה שבידה מוכחת שניתן לה מן הבעל וכאן אין הכרח שאיפשר דמנפשיה עייל ולא מדמינן ליה לגודרות רק כיון די"ל מנפשיה עייל, אבל ודאי לא נפיק מידי ספיקא שכיון דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ודעתו היה לגרש אלא שאין תפיסתה ראיה כיון דאי איפשר שיזהר בו אם כן אי איפשר שיתבטל הגט לגמרי מאחר שכבר עמד לגרש בו אלא שיוכל לומר שנמלך מלגרש וא"כ מידי ספיקא לא נפיק:

ולפ"ז איפשר דאפילו העבד יוצא מת"י הבעל והיא טוענת גרשתני ומנפשיה עייל ממני לבעלי נמי ספיקא הוא כיון דכתוב גט עליו והיה דעתו לגרשה מידי ספיקא לא נפיק שמא כבר נתנו ושוב הלך העבד לבעל, ועפ"ז יש לפרש בעי' דרמב"ח אי אמרינן אקנויי אקניתא ניהליה והיינו שהעבד בחזקתה ואין לחוש שהלך מנפשיה א"כ ודאי מגורשת או דמנפשיה עייל והשתא מידי ספיקא לא נפיק כיון דעכ"פ כבר כתוב גט עליו שיש לחוש שנתנו כבר והה"ד אם הוא ביד הבעל י"ל שחזר ובא אצל הבעל, ופשיט דאין להם חזקה א"כ נשאר הספק מחמת שכבר כתוב הגט עליו והוחלט בדעתו לגרשה ובהא לא דמי לגודרות, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב דמשמע הפשיטות שאינה מגורשת כלל, וכמו שתמה בהגה"א על זה, ונראה דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם שכתב ואם היו מוחזקין בעבד שהוא שלו והוא יוצא מת"י והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת, ולכאורה תמוה הא הרמב"ם ס"ל דע"ק נמי כרתי כמ"ש בפ"א מגירושין א"כ אפי' מסרו בינו לבין עצמו נמי היא מגורשת אם האמת כדבריו ול"ל לטעון שנמסר לה בעדים, לכן נראה דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן בפ' המגרש בטעמן של הגאונים דס"ל ע"ח נמי כרתי ליישב הסוגיות כתב הר"ן דס"ל להגאונים דע"ח כרתי היינו נמי מטעם עדי מסירה דכיון שיוצא מת"י אנן סהדי שנמסר לה, ע"ש בארוכה והבאתיו כמה פעמים, והשתא נראה דדוקא בסתמא אמרינן מסתמא בא לידה מן הבעל והיינו בגט דעלמא, אבל בהך עבד די"ל מנפשיה עייל א"כ אין תפיסתה מוכחת על שנמסר לה מיד הבעל דשמא מנפשיה עייל א"כ בגט כזה לא סגי בלא עדי מסירה דאין בע"ח הללו לומר אנן סהדי שנמסר לה כיון דאיכא למימר מנפשיה עייל, והשתא איכא לפרושי בעיא דרמב"ח אי אמרינן אקני ניהלה הוי כגט דעלמא וסגי בע"ח בלא עדי מסירה שתפיסתה מוכחת שנמסר לה מן הבעל או דילמא מנפשיה עייל וא"כ אפי' הבעל והאשה מודים שנמסר לה להתגרש לא מהני בלא עדי מסירה דע"ח אלו אין מועילין מדין עדי מסירה, והשתא פשיט שפיר מגודרות אין להם חזקה דאיכא למימר מנפשיה עייל וא"כ אם מודים שבא לידה בלא עדי מסירה אינה מגורשת כלל דבגט כזה לא סגי בלא ע"מ והפשיטות שפיר כמו שאין חזקה לגודרות אלמא אין התפיסה מוכיח וא"כ אינה מתגרשת בלא עדי מסירה, מיהו אם אמרה שניתן לה בעדי מסירה שפיר מידי ספיקא לא נפיק ודברי הרמב"ם נכונים וברורים:

ובני הרבני החריף מוה' אהרן אמר דלא דמי לגודרות דחשיב נפילה דרבים אבל ליחוש דמנפשיה עייל לאשה הוי כמו נפילה דיחיד, ופשיט דעכ"פ בנפילה דיחיד ספיקא הוא לומר דמנפשיה עייל לאשה דוקא כיון דברבים ודאי אין לו חזקה ודו"ק: עוד אמרנו ליישב דברי הרמב"ם דודאי אי איכא למימר מנפשיה עייל א"כ יש להאמינה מטעם דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וליכא סיוע מן הגט כיון די"ל מנפשיה עייל, אלא דמ"מ לא פסיקא להאמינה כיון דאנן נמי מספקא לן אי אמרינן אקנויי אקני ניהלה א"כ י"ל דהגט מסייע לה וחושבת שיאמרו מסתמא אקני לה והשתא כי פשיט גודרות אין להם חזקה דאמרינן מנפשיה עייל א"כ יש להאמינה מטעם אינה מעיזה, אלא דמ"מ כיון דלאשה איפשר לא פסיקא דמנפשיה עייל וחושבת לסיוע שיאמרו אקני ניהלה, אבל אילו ידעינן דלאשה ברור לומר דמנפשיה עייל הויא מהימנא מטעם אינה מעיזה וא"כ לעולם מידי ספיקא לא נפקא, ודוק היטב:

ונראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם דספיקא דרמב"ח או דילמא מנפשיה עייל לא הוי פסיקא לומר שבודאי אינה מגורשת ודלא כהג"א דאם נימא דאי אמרינן מנפשיה עייל לא הויא מגורשת כלל מאי פריך ותיפוק ליה שיכול להזדייף הא ודאי ביכול להזדייף אין לומר שלא תהא מגורשת כלל דכיון דלא הוי אלא משום חשש זיוף מידי ספיקא לא נפקא וכ"כ בס' פר"ח ותמה על לשון הר"ן וב"י דמשמע שאינה מגורשת כלל וא"כ מחשש דיכול להזדייף הויא ספק מגורשת וא"כ מאי קשיא ליה ותיפוק ליה שיכול להזדייף נימא דהא קמיבעיא ליה אי אמרינן אקני לה וליכא רק חשש שיכול להזדייף הויא ספק מגורשת או דאמרינן מנפשיה עייל ואפי' ספק גירושין ליכא, אלא ודאי כדברי הרמב"ם דמנפשיה עייל נמי ספיקא הוא והשתא פריך שפיר אפי' לא אמרינן מנפשיה עייל הוי ספיקא ודו"ק:

אלא דלא ברירא לי מ"ש הפר"ח דביכול להזדייף ספיקא הוא וקשה דא"כ מה יש לחוש לחפות על בת אחותו הא תוכל לכתוב גט על איזה שטר שחתומים עליו עדים ותמחוק ותכתוב גט עליו, ונהי דהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול משום שאיפשר להזדייף מ"מ לא נקטלינה מספיקא, א"כ משמע כדברי הר"ן דביכול להזדייף אינו גט כלל וצ"ע, ועיין מ"ש בש"ך סימן מ"ו דיש לחוש שתזייף גט עם עדים ומן התורה מהני ודייק מזה דמזוייף טענינן, מ"מ מ"ש קשה לכן צ"ע: בגמרא בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא כו' והרי היא יוצאה מת"י פירש"י שהוא בא לגרשה, והיינו לפי גירסא שיוצאה מת"י, אבל גירסת הרא"ש והפוסקים היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, ובאמת לכאורה היינו הך כיון דטבלא שלה היא א"כ אפי' יוצאה מתחת ידה מ"מ אי לא ידעה לאקנויי לא מהני לה מידי, ולפירש"י יש לדקדק כיון שבא לגרשה לכתחילה א"כ מאי ספיקא הא נוכל ללמדה שתקנה לו בלב שלם, ונראה דרש"י ס"ל דביוצאה מתחת ידה לא שייך למיבעי הך בעיא דאם הדין דאיתתא לא ידעה לאקנויי מסתמא מחזקינן שקנאה הבעל ממנה בקנין גמור אף אם לא יגרשנה דבכה"ג ודאי מהני דספרי דדייני מיגמר גמירי ועבדי כדינא לכן לא מיבעי' לן אלא לכתחילה כשנותנת לו הטבלא לגרש בו אי ידעה לאקנויי כיון שנותנת לו רק שיגרשנה בו לא גמרה ומקניא:

ועפ"ז נראה ליישב קושיית התוס' אטו רמב"ח לא ידע מתני' דאשה כותבת גיטה, ולפ"ז ניחא דודאי איכא למידחי דאשה כותבת גיטה ומקנית לבעל בפירוש אף אם לא יגרשנה דכיון דלא ידעה לאקנויי לא סגי בלא"ה, אבל לבתר דמייתי ראיה מערב ודחי גברא שאני דידע לאקנויי משמע ליה שפיר לרב אשי דאשה כותבת גיטה דומיא דאיש כותב שוברו וגברא ידע לאקנויי א"כ משמע דלא צריך הקנאה בפירוש א"כ גם אשה כותבת גיטה אע"ג דלא הקנתה בפירוש, ולק"מ קושיית התוס' ודוק היטב:

ועוד נ"ל דבלא"ה קשה קושיית התוס' דאטו לא ידע מתני' דאשה כותבת גיטה, לכן נראה דרמב"ח פשיטא ליה בנותנת הגט לבעל שיגרשנה ברצונה שפיר קני ליה הבעל אף דלא ידעה לאקנויי כיון דניחא לה להתגרש ואילו ידעה לאקנויי היתה מקנית לו מהני שפיר בסתם אע"ג דלא ידעה, אלא דתליא ביאוש שלא מדעת כמבואר, דלרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש דאמרינן אילו ידע מייאש מהני נמי בלא ידעה, ע"ש ב"מ דף כ"א דמדמה הש"ס כמה דמיונות בזה, א"כ י"ל כשהיא נתנה לו הגט וקיבלתו ברצון שפיר מהני דדעתה שיהיה הגט כשר ואילו ידעה הויא מקנית בלב שלם, מיהו אם נתחרטה אח"כ על הגט וכבר הקנתה הקלף לבעל ע"מ שיגרשנה בזו י"ל כיון דלא ידעה לאקנויי ולא ניחא לה דתתגרש אינו יכול לגרשה בע"כ כיון דלא גמרה ומקניא רק כשקיבלה הגט מרצונה דעתה שיהיה קנין המועיל וכשלא קיבלתו מרצונה לא מהני מה שרוצה לגרשה בעל כרחה אח"כ ע"י שכבר הקנית לו הקלף שיגרשנה בה, והשתא שפיר גירסת רש"י דמיבעיא ביוצא מת"י הבעל וטוען שאשתו נתנה לו לגרשה בו וכבר קנאו אע"פ שעכשיו אינה מרוצה להתגרש, ולהכי לא פשיט לנפשיה ממתני' די"ל כשמרוצה הוי יאוש שלא מדעת וס"ל דהוי יאוש, ורב אשי פשיט לפי המסקנא דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ לא הוה מהני אי לא ידעה לאקנויי והכל ניחא, ולפי האמת אין חילוק בין יוצא מתחת ידו או מתחת ידה ודוק היטב, ועיין בסמוך, ואביי גופיה אף דס"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש לא ניחא ליה לפשוט ע"פ סברא דנפשיה:

בתוס' ד"ה אשה כו' פירוש בדבר שהוא מחזיר לה. לכאורה קשה הא איתא בקידושין דף נ"ב דמקודשת בגזל דידה בשדיך, וא"כ צ"ל דמקניא הגזל למקדש כדי שיקדשנה בה א"כ מוכח דידעה לאקנויי, ורבא גופיה דאיירי בשמעתין נמי ס"ל דמיקדשא בגזל דידה א"כ מוכח דידעה לאקנויי דאל"כ במאי מיקדשא, ולתירוץ השני שכתבתי לפירש"י ניחא, מיהו למאי דכתב רמ"א בסימן כ"ח דצריך לשלם לה גזילותיה א"ש די"ל דמקני' ליה בדמים, וא"כ לפי מה שנראה מפירש"י דף נ"ב דא"צ לשלם הגזילה א"כ קשיא ליה דתפשוט משם דידעה לאקנויי, לכן נ"ל כמ"ש לעיל דיש חילוק בין שקיבלה ברצון או שעדיין ביד הבעל ואינה רוצה לקבל הגט ברצון ודו"ק, עמ"ש בטיב קידושין סימן כ"ח סעיף קטן י"ב:

בא"ד וא"ת וכי לא ידע כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב, וי"ל עוד דלקמן איכא למימר דה"ק האשה כותבת גיטה והבעל כותב השובר והיינו כיון שהשובר מוטל עליה כיון שאינה מחזרת הכתובה מוטל השובר עלי' א"כ איידי דבעי' למיקני השובר מקנית הגט ולא קאמר לא ידעה לאקנויי רק בחנם, אלא דהך מילתא תליא אי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ אפי' מחזרת לו הכתובה צריך לשובר שאפי' בלא כתובה אין יכול לטעון פרעתי א"כ כתיבת השובר מוטל עליו ג"כ א"כ היא שכותבת גיטה מוכח דידעה לאקנויי בחנם ג"כ, והשתא י"ל רמב"ח לא פסיקא ליה לפשוט משם דשמא יכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד, ורב אשי פשיט לפי האמת דקיי"ל כר' שפיר מוכח דידעה לאקנויי דהשובר מוטל על הבעל לפרוע שאפי' תחזיר לו הכתובה צריך לשובר, ולק"מ ודו"ק:

עוד איפשר לומר דרעב"ח נקט טבלא שהוא דבר חשוב, אבל אם הנייר פחות מש"פ ודאי גמרה ומקניא לגמרי דניתן למחול לגמרי, והשתא לכאורה איכא למימר דכותב גיטה היינו על נייר שהוא פחות מש"פ, אלא די"ל ע"פ מה שמבואר לעיל ע"א דבעי רב אשי למיפשט מעלה של זית דכתבו על איסורי הנאה כשר ודחי שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי, אם כן י"ל דבפחות מש"פ אינו כשר רק משום חזי לאיצטרופי והשתא אי איתתא לא ידעה לאקנויי לא שייך להכשיר בפחות מש"פ כיון דלא שייך חזי לאיצטרופי שאם יהיה ש"פ לא יוכשר בשביל דלא ידעה לאקנויי, מיהו אי אתיא כרבי י"ל דגם איסורי הנאה כשר ולא צריך צירוף שפיר י"ל דאיירי בפחות מש"פ וכשר אפי' חזי לאיצטרופי, א"כ י"ל דרמב"ח מצי למידחי דאתיא כרבי דכשר על איסורי הנאה ושפיר איירי בפחות מש"פ וכשר אפי' בלא צירוף, ורב אשי י"ל דמשמע ליה דמתני' דעלה של זית דוקא משום צירוף הוא כדדחי לעיל ומשמע דאתיא אפילו כרבנן דרבי ופשיט שפיר דליכא לאוקמא בפחות מש"פ כרבי דוקא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמצי לדחויי כו' בקלף שלה עכ"ל. וקשה מאי מייתי מן הזקן נימא דאיירי נמי בקלף שלו, ואיפשר דאפי' בקלף שלו אי אומן קונה בשבח כלי הרי יש לו חלק בשטר, משא"כ לקמן באשה כותבת גיטה מה שקנתה בשבח כלי הרי הוא בכלל שכר סופר דאקנו ליה רבנן, מיהו זה דחוק דלא קיי"ל לרוב הפוסקים אומן קונה בשבח כלי ועיין בספרי ג"מ, וי"ל בפשיטות דלא לחנם נקט והיה מלוה לכל בני הכפר אלא לפי שהיה צריך להרבה שטרות הכין לו טופסי שטרות וא"כ מסתמא נייר שלו היה:

בד"ה וכותב וא"ת מה ענין שטרי הלואה כו' עכ"ל. איפשר ליישב לדעת הרמב"ן הובא בש"ך ס"ס ל"ט בלוה שכתב בשטר שצריך המלוה להלוות לו אם נכתב מדעת המלוה כו' וא"כ נראה אע"ג דקיי"ל דאין כותבין שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו משום שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, מ"מ לדעת הרמב"ן אם נכתב השטר מדעת המלוה ע"כ כבר נשתעבד לו הלוה בשיעבוד נכסיו לכן מחוייב המלוה להלוות לו, וא"כ י"ל דהזקן שהיה כותב בכתב ידו לא למגן טרח רק כדי שיוכלו העדים לחתום אפי' לא יראו ההלואה דהא מיד שציוה הלוה לחתום הרי נגמר השיעבוד שהרי מחוייב להלוות לו, וא"כ לא שייך שיעבודא דאורייתא שהרי עדיין לא הלוה לו כלום וע"כ בכח השטר קונה המלוה השיעבוד וא"כ פריך שפיר הא בעינן ספר מקנה וא"ש, ואפי' להפוסקים החולקין על הרמב"ן י"ל שהכין לו השטרות כדי שיוכל הלוה לצוות לחתום השטר אף שלא יראו העדים ההלואה והיינו שיודו לו הלוין שחייבין לו ומשתעבדי מדין אודיתא שהם היו בטוחים שילוה להם וכיון דמטעם קנין אודיתא לא שייך דמשעת הלואה נשתעבדו רק בכח השטר שציוה לכתוב ולא קשה מידי, ודוק היטב:

ובני הרבני החריף מוה' אהרן אמר דאי מטעם מלוה ע"פ א"כ איך רשאין לחתום הא יש לחוש שימכור השט"ח לאחר ומלוה ע"פ אינו נמכר וא"כ השני טריף שלא כדין, משא"כ אי הוי שטר שפיר יכול למכור, ומיושב נמי מה שהקשו התוס' בדף הסמוך לפירש"י בערב נימא דמועיל מטעם הודאה דמשמע ליה דהוי כשטר ואף שאינו גובה רק מבני חורין מ"מ הא קיי"ל בסימן ס"ו דגם כתב יד נמכר וע"כ מדין שטר הוא דמדין הודאה מלוה ע"פ אין יכולין למכור ולק"מ, ונכון:

ואני השבתי לו דאיפשר קושיית התוס' לאביי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא לפמ"ש התוס' לקמן דף נ' וא"כ אי איפשר לומר מכירת שטרות דאורייתא וע"כ מדרבנן בעלמא א"כ אין לדקדק אם נמכר, אמנם לענ"ד בלא"ה לא ידעתי מקום לקושיית התוס' דהא באמת שטר הוי מפי הכתב וכשלא נכתב כתיקון חכמים אינו מועיל כלל, כמ"ש הש"ך בסימן ל"ט סק"ט, וא"כ פריך שפיר דאי בעינן ספר מקנה לאו עדות הוא כלל מאחר שאינו כתיקון חכמים ושטר גזירת הכתוב הוא שיועיל כמ"ש הש"ך בסימן כ"ח וכשאינו כתוב כדין לא הוי עדות כלל, ומיושב ג"כ הקושיא מערב ע"ד הש"ך, וא"כ פריך שפיר דאם אין לו דין שטר אפי' העדאת עדים לא הוי דהוי מפי כתב, ובהכי ניחא פירש"י לקמן גם בשובר, והרשב"א השיג עליו דבשובר לא בעינן ספר מקנה דהודאה בעלמא הוא, ולפמ"ש לק"מ שאם אינו כתיקון חכמים ה"ל מפי כתב ואפי' עדות לא הוי, ולק"מ וברור ודו"ק:

בגמרא אמר רבה כו' דילמא זקן שאני דידע לאקנויי ויש לדקדק כיון דהזקן עצמו כתב הא כתב הר"ן לעיל דאם הקלף של הסופר צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאינו זוכה בשלו לאחרים א"כ הזקן עצמו שכתב והשטר נשאר אצלו במה זכה בו הלוה כיון שלא בא לידו ואיך הוי ספר מקנה, ודוחק לומר שהזקן הקנה לעדים שיזכו בשביל הלוה, ועוד דהעדים לא הוו בכלל זקנים ונימא דגם הם לא ידעו לאקנויי למאי דבעית למימר זקן דוקא דידע לאקנויי א"כ אחר לא ידע לאקנויי, וצ"ל דאקני בפירוש ללוה ונתן השטר ללוה שיזכה בו, וא"כ קשה דילמא אקנייה לגמרי ללוה כמו כל שטר שהוא של לוה כשפורע הלוה פשיטי דספרי כדאיתא בסימן ס"ו שאם מחל השטר צריך להחזיר השטר ללוה ובקנין מוחלט ודאי כ"ע ידעי לאקנויי, גם קשה מעשים בכל יום שאין מקפידין אם הנייר של מלוה:

גם בחידושי הרשב"א הקשה הא הלוה לא נתכוין לקנות כדאיתא ביבמות פ' ר"ג העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם לא קני, ותירץ בדעת אחרת מקנה קני ואי מיירי שמקנה בפירוש ללוה שיזכה בו הא ידע לזכות וע"כ ס"ל להרשב"א שלא הקנה כלום רק כיון שכותב השטר זכה ממילא, וא"כ קשה איך יזכה בשלו לאחרים כיון שהנייר שלו, ואיפשר לומר דדוקא בזכייה אינו זוכה בשלו לאחר, אבל אם עשה שינוי מעשה בדבר שפיר קונה בשביל אחר, וכן משמע קצת מהא דאיתא בב"ק דף ק"ב ובח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה דאין ב"ח נוטל מבגדים שצבען לשמן משמע אפי' צבען בעצמו זוכה, ואע"ג דאמרי' בב"ק שם וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע שאחר צבען, י"ל ודאי בכל גווני משמע, אבל בצובע בעצמו נמי זוכה לאשה, וא"כ מ"ש הר"ן לעיל שהסופר אינו זוכה בשביל הבעל י"ל בכתיבה זכה וצ"ע:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה