אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט › דף י.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט · דף י.

דף ט:

בגמרא מילתא דליתה בקידושין. וקשה לי דהא איתא בקידושין דף ט' ע"ב בשטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי מקודשת ר"פ ור"ש אמרי אינה מקודשת, א"כ איכא נמי דבגט ושיחרור כתבו שלא מדעתן כשר ובקידושין פסול, וצ"ל דאיתא נמי בשטרות והיינו דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ולהפוסקים דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו עכ"פ בשטרי הקנאה כותבין א"כ איתא נמי בשטרות, מיהו למ"ש התוס' לעיל דלשינויא דשטר מתנה פסול בערכאות צ"ל שינויא דליתא בקידושין אע"ג דאיתא בשטרות א"כ קשה ליתני הא דבשיחרור וגט כשר שלא מדעתן מה שאין כן בקידושין, וצ"ל דאיתא לשינויא דאיתא בשטרות לא קחשיב דהא איתא נמי בשטרות דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואפי' למ"ד אין עדיו בחתימיו זכין לו בשטרי הקנאה כותבין לכ"ע בלא מלוה וא"כ איתא בשטרות, מיהו למ"ש מהרש"א דהך שינויא דחוץ מכגיטי נשים א"כ איתא נמי בשטר מתנה, וכתב מהרש"א דלמסקנא לא ס"ל הך דאית' בשטרות, א"כ קשה ליתני הך דשלא מדעתה, וצ"ל דלהך שינויא דחוץ מכגיטי נשים ס"ל כתבו שלא מדעתה כשר א"כ איתא בקידושין, א"כ צ"ל דעת הפוסקים דפוסקים כלישנא דדינא דמלכותא דינא למאי דפסקו כתבו שלא מדעתה פסול מוכרח לומר בשטר מתנה כשר, ודוק היטב, ועיין מ"ש בסוף סוגיין נדחה זה:

בפירש"י ד"ה ה"ג כו' ועד כותי נמי אינו כשר בקידושין כו' מה שאין כן בשאר שטרות עד סוף הדיבור. וקשה הא לפי דברי רש"י דבע"מ בערכאות ל"ל אינה מקודשת דשרית אשת איש לעלמא א"כ לפמ"ש לקמן ע"ב דעדים כותים כשרים מן התורה, א"כ אי איפשר לומר אינה מקודשת דא"כ שרית אשת איש לעלמא ואיפכא איכא למימר דבקידושין אפי' שני עדיו כותים אי איפשר לומר אינה מקודשת דשרית אשת איש לעלמא כיון דמדאורייתא כשרים, ונראה דרש"י ס"ל דמ"מ לא שייך דכשר בקידושין דלכתחילה לא מוקמינן ליה דהא יש לחוש דמשקר כפירש"י, וכמו כן ערכאות ועדי מסירה לא שייך לומר פסול בקידושין דמ"מ מחזקינן לה לאשת איש ודו"ק:

ואכתי יש לדקדק דא"כ ליתני מגרש ומשחרר בפסולין דרבנן דבגט פסול מדרבנן ובקידושין ליכא למימר פסול דרבנן מטעם שכתב רש"י, ואיפשר דרש"י ס"ל דנשאר תירוצא דאיתא בשטרות ודו"ק, ועיין בסמוך:.

בתוס' ד"ה כי כו' כשר בקידושין כו' דלא אתי לידי תקלה עכ"ל נראה דהתוס' לא ס"ל כפירש"י דלא שייך פסול דרבנן בקידושין, דגם בדרבנן שייך פסול בקידושין אלא דבשמות מובהקין ליכא למיגזר כולי האי בקידושין: ועפ"ז נראה ליישב מה שהקשה בספר פני יהושע דלנקוט שלא לשמה בחתימה וכתיבה לשמה דהוי פסול דרבנן, ולפ"ז לא קשה מידי דגם בקידושין שייך פסול דרבנן:.. ל

וארווח לן בזה דקשה למה מוקי בשמות מובהקין ות"ק נמי כר"א, לוקמה כולה כר"ש ות"ק דלקמן ס"ל כר"מ דע"ח כרתי ולא מהני עדי מסירה, אבל בשמות מובהקין למ"ד עדי מסירה כרתי לכ"ע לא גזרינן אטו אין מובהקין והכא באין מובהקין איירי, ולפ"ז ניחא דבאין מובהקין גם בקידושין פסול דרבנן, אבל בשמות מובהקין כיון דכולהו משום גזירה אטו אין מובהקין א"כ בקידושין ליכא למיגזר כולי האי לכן כשר כיון דלא אתי לידי תקלה כיון דבלא"ה משום גזירה דמובהקין אטו אין מובהקין, אבל באין מובהקין דאיכא למיגזר דסמכו עלייהו חיישינן דילמא תקבל קידושין ממקום אחר ושייך פסול דרבנן, ודוק היטב:

בא"ד דכיון שרגילין כו' בכל השטרות עכ"ל בפנ"י תמה כי רגילין מאי הוה, הא מ"מ בגט ושיחרור פסול ובקידושין כשר, ודחק דשינויא דאיתא בשטרות איתא, ודוחק דהא כתב מהרש"א דללישנא דשטר מתנה פסול בערכאות ע"כ חשיב נמי הא דאיתא בשטרות, ונראה כוונת התוס' כפשוטה דבלא"ה קשה להך תירוצא דחוץ מכגיטי נשים והתוס' מקשי לעיל דאיתא נמי בשטרות, ותירצו דקאי להך שינויא דשטר מתנה כשר ג"כ, וכתב מהרש"א דאידך שינויא ס"ל כהך תירוצא דליתא בקידושין א"כ אכתי קשה כי היכי דדייקינן לקמן אהא דנקט כל השטרות אפי' שטר מתנה א"כ תיקשי על הברייתא קושיא זו היכי נקט כל השטרות הא שטר מתנה פסול, ואי גם בברייתא יש לפרש חוץ מכגיטי נשים לא מקשי התוס' מידי דהכא נמי יש לאוקמא חוץ מכגיטי נשים, לכן צ"ל דהתוס' לא משמע להו לתרוצי הכא חוץ מכגיטי נשים כיון דהכא לא עסיק רק בדברים ששוו גיטי נשים ושחרורי עבדים לא משמע להו לפרושי חוץ מכגיטי נשים דומיא דאינך, וצ"ל דהך דיוקא לא קשיא כאן דנקט כל השטרות אפי' שטר מתנה, כיון דלא נחית רק לאורויי דברים ששוין גיטי נשים לשחרורי עבדים שלשה דברים, לכן אפי' שיש אחד שנמצא גם בשטר אחר זולת גיטי נשים ושחרורי עבדים אינו דיוק דלא נחית לעיקר דינא, משא"כ במתני' דלקמן דנקט עיקר עכ"פ צריך לפרש כל שטרות העולים בערכאות כשרים היינו שטרי מכירות אף דשטרי מתנות פסולין בערכאות עכו"ם, והשתא שפיר כתבו התוס' כיון שרגילין לכתוב זמן בכל השטרות לא שייך למיתני כל השטרות דלא מתפרש כלל, וזה ברור בכוונת התוס', ודוק היטב. ואין לדייק דלא ה"ל למימר רק שוין בזמן דאין זה דיוק דלא קתני רק מה דמצי למתני דכל השטרות אינם כן וזה פשוט:

בד"ה בשליחות בע"כ כו' פי' בקונ' כו' ואין נראה דאי מיירי בשליחות בע"כ כו' עכ"ל. נראה ליישב פירש"י דודאי הא דבאין לדון לומר שהוא חוב היינו באשתו שמפסיד לה מזונות וכן בעבד לר"מ, צריך להבין דמאי חוב הוא זה, הא אם ירצה יתן השליח הגט בעצמו או השיחרור דהא בע"כ יכול לשחררן וא"כ אינה מפסדת כלום, וצ"ל דמשום הא גופא נקרא חוב כיון שבאמת יכול לחזור, א"כ כשתימצי לומר שהוא זכות מפסדת בבירור שלא תועיל עוד חזרה, משא"כ אם דנין אותו לחוב כשיחזור לא יפסידו שלהם האשה והעבד שאסור בשפחה אפי' אם משחררו בעל כרחו, א"כ י"ל כוונת הש"ס בשליחות בע"כ שהרי השליח יכול ליתן הגט והשיחרור בעל כרחו, א"כ לא הוי בכלל חוב כלל רק כיון שאנו דנין שאם יחזור זכות להם יותר אמרינן שיכול לחזור, נמצא בשליחות בעל כרחייהו. לא הוה מיקרי חוב כלל, שהרי יכול ליתן בעל כרחן, אלא דאמרינן דמ"מ לא ניחא להו להאשה והעבד מהאי טעמא גופיה שמא יחזור ולא יאבדו זכותן, ואין הכוונה שהם אמרו שאין רוצים רק הוא עשאו לשליח לגרשן בעל כרחייהו אפי' לא ירצו, דה"ל למימר שלא נקרא חוב מאחר שיכול השליח ליתן בעל כרחן, אלא דמ"מ הוי חוב דמה שלא יכול לחזור הוא להם לחוב, אבל בקידושין שהוא חוב בעצם לא שייך החוב מצד החזרה שיכול לחזור, דכיון שאין יכול לקדש בע"כ ממילא אינו בכלל זכות כלל ואין החוב מצד שיכול לחזור, והכא לא חשיב רק מה שמסתעף החוב ממה שיכול לחזור, ולק"מ על פירש"י ונכון ודו"ק:

בא"ד וקשה ליתני דשוו לבע"כ כו' עכ"ל. לענ"ד י"ל דבקידושין דף ט' ע"ב בכתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ר"פ ורב שרביא אמרו אינה מקודשת אמר ר"פ אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה שלא מדעתה, ואימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה ע"כ. וא"כ י"ל דממילא נשמע דבעבד ואשה בע"כ מתגרשין, דהא תני שוו למוליך ומביא והיינו במביא גט ממדינת הים, א"כ הגט נכתב שלא מדעתן, דהא כבר כתבתי דבשליח קבלה להרמב"ם א"צ לומר בפני נכתב דכבר נתגרשה, וכן לראב"ד לא מהני בפני נכתב דבעינן בשעת נתינה כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ב, וא"כ כל יסוד מוליך ומביא על זה שנכתב במדינת הים שלא מדעתן, וא"כ אם איתא דאינן מתגרשין ומשתחררין בעל כרחן א"כ לכ"ע הוה אמרינן דבעינן דעתן דאי לא לא חשיב לשמן כלל כיון שנכתב שלא מדעתן כמו לר"פ בקידושין, ואפי' למאן דפליג היינו דמקיש הויה ליציאה, משא"כ אי בעינן גם ביציאה דעתן פשיטא דהיה צריך לכתוב הגט והשיחרור מדעתן, וא"כ ה"ל כשליח לקבלה ולא שייך ביה מוליך ומביא, וכיון דסתמא מוליך ומביא היינו נכתב שלא מדעתן ממילא מוכח דאיתנייהו בעל כרחן, ולא צריך לימחשביה כלל דהיינו מוליך ומביא ממש, וזה ברור ונכון ודו"ק:

ובהכי ניחא מה שהקשיתי לעיל דליתני דשוו להא דנכתבין שלא מדעת האשה ועבד דליתא בקידושין דבעינן דעתה, ולמ"ש לק"מ די"ל דהיינו מוליך ומביא ודו"ק:

במשנה כל גט כו'. בפירש"י פסול דחשידי אעדות שקר, בפני יהושע הקשה דא"כ איך מהני בגיטין לרשב"ג דבאחזוק תליא מילתא, א"כ אי חשידי אעדות שקר ה"ל רשעים ואפי' לגיטין פסילי דה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ולר"א ניחא דחשידי רק במתני' טעמא משום דכותי חבר הוא, רק לרשב"ג קשה ע"ש, ובאמת נראה דאפי' כר"א לא אתיא, דהא לקמן הקשו התוס' איך מתקיים שטרא אפומא דחד סהדא ותירצו דמן התורה כשרים, וא"כ ע"כ לומר דלא חשידי כלל דא"כ תיקשי איך מתקיים אפומא דחד סהדא, לכן נראה דהך חשדא אינו אלא חשש דרבנן כמו דאמרינן סתם רועה פסול משום שחשודין לרעות בשדות אחרות ומ"מ לא הוי רק פסול דרבנן כיון דליכא אלא חשד בעלמא, וכן סתם גבאי וכולהו פסולין דרבנן לענין עדות, א"כ נראה הגם דלרשב"ג הא דבעינן אחזוק היינו דאמאי דלא אחזוק לא סמכינן עלייהו ופסולין מדרבנן ואין להם נאמנות, אבל מן התורה לא נפקו מחזקת כשרות ואמרינן מסתמא זהירי במידי דכתיבא רק דלא סמכינן עלייהו רק באחזוק, אבל מן התורה ע"כ לא חשידי כמ"ש התוס' לקמן דמן התורה כשרים:

ובאמת קשה טובא כיון שאין מאמינין בדברי חכמים וכמה דקדוקי סופרים למה לא יחשבו רשעים גמורים, הא איתא בסנהדרין דף צ"ט אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מק"ו זה הוא בכלל כי דבר ה' בזה והוי אפיקורס, וא"כ תמה על עצמך איך איפשר שלא יקראו הכותים רשעים אחר שאין מאמינין בדברי חז"ל, וצ"ל דדנין אותן לשוגגין מאחר שמעשה אבותיהם בידיהם והוו כתינוק שנשבה, וא"כ ממילא ממאי דלא זהירי אפי' בכתיבא הוא מחמת טעות ולא מיקרי רשעים משום הכי כיון דמעשה אבותיהם בידיהם, וכמו שאמרו בלא תחמוד דבלא דמי משמע להו וצ"ע:

בגמרא מני מתני' לא ת"ק כו' לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל לאקשויי מ"ש גיטין משטרות ול"ל לאתויי הך דמצת כותי, ואיפשר לומר דבמתני' הוה מצי לתרוצי דרובן כשרים, לכן גיטין ושיחרורי עבדים שיש להם דין איסור אזלינן בהו בתר רובא, משא"כ בשטרות דהוו ממון אין הולכין בממון אחר הרוב, להכי מייתי הך דמצת כותי מותרת משמע אפי' בביתו, ואי איכא מיעוט חשודים ה"ל קבוע כמ"ש רמ"א בי"ד סימן קי"ד ס"י, אלא על כרחך מחזקינן להו לכשרים לגמרי, לכן פריך שפיר וא"ש ודו"ק:

עוד י"ל בפשיטות דהוה מצי למימר דמדרבנן פסולין רק משום עיגונא הקילו, להכי מייתי הפלוגתא דגם בשאר איסורין איתא להך פלוגתא:

בתוס' ד"ה מצת כו' וא"ת הלא גזרו על פתן כדאמרינן בפירקי דר"א עכ"ל. צ"ע ל"ל לאתויי מפירקי דר"א הא משנה היא בשביעית פ"ח אמרו לפני ר"ע כו' כל האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר א"ל שתוקו לא אומר לכם מה שר"א אומר בו, פירוש שמיקל ביותר:

בא"ד וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובה כו' עכ"ל. כבר הארכתי בסוגיא זו בחידושי חולין ומה שנוסף אכתוב, כי מהרש"ל הקשה אמאי לא מקשי התוס' אמאי מותרת, ואיפשר לומר עוד די"ל אם איתא דהחמיצה אסורה בהנאה א"כ י"ל שעשה המצה בשכר, א"כ משתכר באיסורי הנאה, להכי מקשי למה יוצא ידי חובתו:

מיהו י"ל לעיקר קושיית התוס' דלהכי נקט בפסח הוא להורות כשראה שאכלה עם הפסח, א"כ אי לא שמרה כראוי אם אכלה עם הפסח אפי' נימא כרבנן שא"צ לאכלן כאחת מ"מ כיון דמצה שאינה משומרת אינה מן המצוה, א"כ אתי מצה דרשות ומבטל לפסח דחובה כדאיתא בפסחים דף קט"ו, וע"כ שמרה כראוי, וא"כ המצה ג"כ מצוה ומצוות אינן מבטלות זו את זו וא"ש:

ומהרש"א תירץ לקושיית מהרש"ל די"ל דמיירי שראה שלא הכסיפו פניו דליכא למיחש לחמץ דלא גרע מבציקות של נכרים, והקשו עליו א"כ אמאי אוסר ר"א לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות כיון דראה לא גרע מבציקות של נכרים, ועמ"ש כבר ובחולין, ונראה עוד די"ל שראה שלא הכסיפו פניו והלך לו ויש לחוש לחלופי שמא החליף בשלו, ובכותי אין לחוש שהחליף בשלו הגרוע דשלו אינו מחמיץ דאיהו זהיר בנפשיה, והא דשרי בנכרי בציקות היינו שראה שלא הכסיפו פניו ולא הלך למקום אחר דליכא למיחש לאיחלופי, אבל בכותי אפי' הלך בנתיים רק שלא שהה שיעור חימוץ, א"כ אין לחוש רק שמא החליף בשלו ובכותי אין חשש:

עוד נראה ליישב דברי מהרש"א דבלא"ה מדייקין התוס' דנקט מותרת ויוצא ידי חובתו כיון דיוצא ידי חובתו כ"ש דמותרת, והתוס' כתבו לא זו אף זו ודחוק הוא, דהיינו בכלל יוצא ידי חובתו דמותרת, לכן י"ל דבלא"ה הגירסא בחולין ר"א אוסר קסבר לא בקיאי בשימור, ורש"י מחק הגירסא דלא שייך לשון איסור, ויש ליישב, די"ל דקמ"ל מותרת והיינו משום דבלא"ה יש עוד חשש בליל פסח שמא באה מחדש היינו תבואה חדשה שלא נשרשה קודם לעומר ואית בה איסור חדש, וא"כ אי הוה תני יוצא ידי חובתו לחוד ה"א דמיירי בליכא חשש חדש כיון דמיירי בעיסת ישראל י"ל שיודע שאינו חדש, להכי נקיט תרוייהו מותרת ויוי"ח לאשמועינן דאפי' חדש לית בה, ואפי' למ"ש התוס' דמיירי בעיסת ישראל היינו משום פת כותי, א"כ כשישראל רוצה לאכלו קונהו מכותי, ומ"מ איפשר שהוא חדש וקמ"ל דבחדש נמי זהירי:

ועפ"ז יש ליישב שפיר הגירסא ר"א אוסר קסבר לא בקיאי בשימור, והוא ע"פ מ"ש התוס' לקמן דמוכח דת"ק ס"ל דאחזוק לא מהני בלא כתיבא מדלא נקט שחיטה, וקשה א"כ למאי דכתבו התוס' דכתיבא לחוד מהני תיקשי ג"כ אמאי נקט מצה דכתיבא ואחזקא, הא כתיבא לחודא נמי מהני, לכן י"ל דודאי יש במצות כמה חששות דרבנן שאור ותערובת דזה לא מיקרי כתיבא כיון שהוא דרבנן, אלא די"ל דנהי דרבנן ס"ל דאחזוק לא מהני היינו בדאורייתא אבל אדרבנן מודה ת"ק דמהני אחזוק, א"כ שפיר סמכינן כיון דאחזוק ולא חיישינן נמי לשאור ותערובות דרבנן, וא"כ א"ש דנקט מצה דכתיבא ואחזוק דמשום חששא דרבנן צריך אחזוק, ועפ"ז י"ל שפיר הגירסא ר"א אוסר משום דלא בקיאי בשימור, והיינו משום דלא בקיאי ואינו יוצא לכך אסור ג"כ, והוא די"ל דר"א מודה דאחזוק מהני בדרבנן, וא"כ י"ל לפמ"ש התוס' בקידושין דף ל"ח שהקשו אהא דאקרוב עומר והדר אכול ניתי עשה דבערב תאכלו וידחה ל"ת דחדש, ותירצו דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני, וא"כ י"ל שפיר דאי תני יוצא ידי חובתו לא הוה שמעינן דזהירי בחדש, דהוה מצינן למימר דיוצא ידי חובתו היינו כשאין לו מצה אחרת דאתי עשה ודחי ל"ת, ואין לומר נגזור כזית ראשון אטו כזית שני די"ל אדרבנן סמכינן שפיר משום דאחזוק בחדש ובדרבנן סמכינן, להכי נקט דמותרת אפי' שלא במקום מצוה והיינו משום דסמכינן עלייהו באיסור חדש ג"כ, והשתא א"ש ר"א אוסר היינו משום דחיישינן לחדש ואפי' לית ליה מצה אחרת, ואע"ג דאיכא למימר נדחי ל"ת דחדש ומשום גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני ה"ל לסמוך על אחזוק מ"מ כיון דלא בקיאי בשימור וליכא מצוה ממילא אסור משום חדש אפי' כזית ראשון דאין כאן מצוה ויש חשש איסור חדש, וא"כ מיושב שפיר דברי מהרש"א דראה שלא הכסיפו פניו, ואי קשיא אמאי אוסר ר"א די"ל דנקט איסורא משום חדש ולק"מ ודו"ק:

ועפ"ז מיושב קושיא על הש"ס בי"ד סי' ב' שהקשו אמאי אמר בריש חולין דלא מוקי בכותי משום דסבר כותים גרי אריות הם, נימא דס"ל אחזוק לא מהני, וביקש להביא ראיה דקיי"ל כרשב"ג בפשיטות דאחזוק מהני, ואין זה מספיק דהא גם בהא דס"ל כותים גרי אריות הוא דלא כהלכתא, ולמ"ש א"ש דהא התוס' הקשו לעיל אמאי בעינן בבא ומצאו ששחט דחותך כזית בשר, הא גם בבא ומצא שרי ביין נסך, ותירצו כיון דאיכא לברורי מבררינן, וא"כ י"ל כיון דבדיעבד שרי ע"כ ליכא חשש דאורייתא ובדרבנן לכ"ע סומכין אאחזוק כדפרישית, וא"כ שפיר מצי לאוקמה בכותי כיון דמן התורה לא צריך כזית בשר, ואדרבנן כיון דאיכא לברורי שפיר מהני אחזוק לברורי, להכי קאמר דגרי אריות הם ולא מהני שחיטתן כלל:

והא דמוקי בש"ס כרשב"ג דאחזוק היינו הך ברייתא דמצא בידו דקורי' של צפורים דלא שייך מירתת כלל להכי צריך לאוקמה כרשב"ג, אבל מתני' דמיירי ששוחט בהמת ישראל דשייך מירתת ולא צריך רק לברורי שפיר לכ"ע סמכינן אאחזוק אי גרי אמת הם, ולהכי צריך לאוקמה דס"ל גרי אריות הם ולאו בני זביחה נינהו כלל, וברור ונכון:

ועפ"ז איפשר ליישב עיקר קושיית התוס' דניחוש שמא לא שמרה לשם מצה, ולפ"ז איפשר לומר לפי מאי דמשמע בר"ה דהכותים ס"ל כצדוקים דעצרת אחר שבת, א"כ כשחל פסח באמצע השבוע א"כ לפי סברתם הנפסדת דלא נקרב העומר כמצוותו, א"כ אסורין בחדש עד שיארע עצרת אחר שבת שאז יקרב העומר כמצוותו, ואיפשר דלכך היו מהדרין שיבא עצרת אחר שבת דאסורין בחדש לפי דבריהם, וע"כ הוכרחו לעשות מכירה לנכרים בשביל היתר חדש, וא"כ דוקא משום מצה דמצוה הותר להם החדש ובלא"ה אסורין בחדש, א"כ ע"כ משום מצת מצוה הותר להם, א"כ ע"כ שמרה לשם מצוה וא"ש ודו"ק, וצ"ע בזה ואנן טעמא דפרושי נפרש:

בא"ד דילמא לא שמרה לשום מצה. איפשר דהכותים שהולכין בתר פשטא דקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ולא ס"ל לדרוש הא דדרשינן דכתיב ששת ימים דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לומר מה שביעי רשות אף כל ששה רשות כפירש"י בפסחים דף ק"כ וכיון דס"ל דבעי שימור עבדי שימור לכל מצה של שבעת ימים וא"ש:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לקמן מנ"ל דרבנן ס"ל דכתיבא לחודא בלא אחזוק מהני, ולפ"ז ניחא די"ל דנהי דלדידהו מיקרי כתיבא מאי דלפום פשטא דקרא ושמרתם את המצות קאי אכל מצות מ"מ לא מוכח דאחזוק בשימור כל שבעה, דשמא מ"מ ס"ל דששה רשות דכיון דכתיבא לחוד לא מהני רק מכח אחזוק, וי"ל דהא דאחזוק בשימור היינו משום לילה הראשונה, אע"כ כתיבא לחודא מהני, וא"כ שפיר י"ל לדידהו מיקרי כתיבא כל שבעה וסמכינן שנזהרין במצות של כל שבעה לשמרם ודו"ק:

בגמרא לעולם ר"א כו' דאי לאו דכותי חבר כו'. ויש לדקדק לוקמה כרשב"ג ובלא אחזוק ומ"מ בחתים ישראל בסוף אמרינן אי לאו דכותי חבר הוא לא מיחתם מקמיה, כן הקשה מהריב"ל, ואי אמרינן דכותי חבר לא מהני רק באחזוק אבל בלא אחזוק לא מהני כותי חבר ומתני' באחזוק איירי, א"כ קשה מאי פריך אי הכי שטרות נמי נוקמה דאחזוק בהא ולא אחזוק בשטרות, ולא קשיא תו קושיית הש"ס אפי' תרי נמי כיון דבעינן חתים ישראל בסוף:

ונראה דבלא"ה קשה אמאי לא יכשר בתרי הא אמרינן לעיל דלא חיישינן שמא החתימו בעל בעדים פסולין דאינו חשוד לקלקלה, א"כ נימא מסתמא כותים חברים הם, וצ"ל דמ"מ איפשר לחוש ללעז הבעל שיטעון שלא ידע שחבר הוא דבב"ד עשוי לקלקלה, ובזה ניחא קושיית התוס' איך מתקיים השטר אפומא דחד סהדא, ולפ"ז ניחא דבלא"ה אמרינן מסתמא הבעל חקר שחבר הוא דאינו עשוי לקלקלה בידי שמים כמ"ש התוס' והרא"ש בריש מכילתין, רק בשביל לעז הבעל י"ל שפיר דסגי בחד כמו בשליח שנאמן לומר בפני נכתב, מיהו לפ"ז קשה מאי פריך בשאר שטרות נמי, נימא בשאר שטרות חיישינן דהם פסולין ואין ההלוואה אמת ולא שייך שאינו עשוי לקלקלה בידי שמים, לכן איפשר לפרש דהקושיא דכיון דלא חיישינן בגיטין שיחתים עדים פסולין גם בקידושין לא ניחוש שיחתים עדים פסולין, וא"כ קשיא שפיר הא לעיל מסיק דלא חשיב בשלשה דברים רק מידי דליתה בקידושין, ואי אמרינן דבגט דלא חיישינן שמקלקלה בעדים פסולין, גם בקידושין לא חיישינן, וא"כ איתה נמי בקידושין ואיך חשיב לה לעיל בשלשה דברים דשוו דליתה בקידושין, (מיהו בזה יש לפקפק דאיפשר בקידושין חיישינן טפי לעדים פסולין לפי שרוצה לכונסה בעל כרחה על ידי שיעגנה), וא"כ לא קשיא דנוקמא באחזוק בגיטין ולא בשטרות, דהא ודאי בקידושין אי אחזוק בגיטין אחזוק נמי בקידושין דעיקר קדושי תורה הם שטר כמ"ש הרמב"ם, וא"כ מסתמא אחזוק נמי בקידושין דלא מפלגינן בין יציאה להויה א"כ ראוי שיכשר עד כותי גם בקידושין ולעיל אמרינן דליתה בקידושין, להכי מסיק משום דאין חותמין זה שלא בפני זה והא ליתה בקידושין ודוק היטב, ועיין חידושי רשב"א ועיין בסמוך:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה