גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק א - המביא גט · דף ו.
בתוס' ד"ה אפי' קן קולמוסא לא דמי לסומא כו' עכ"ל. לכאורה תמוה דמנ"ל להתוס' דסגי בקן קולמוסא בחתימה כיון דהוא משום קיום י"ל שצריך שיראה הקיום שיכיר החתימות, וכ"כ הטור בהדיא בסי' קמ"ב והב"ש תמה עליו בסי' ק"ל שהוא נגד התוס' והרא"ש, ולכאורה דברי הטור ברורים, וליישב קושיית הב"ש נראה דהא בלא"ה קשה הא דפריך לעיל דף הקדום דפריך לרבה מאשה עצמה שהביאה את גיטה אמאי צ"ל בפ"נ אחר שלמדו, וקשה הא רבה אית ליה דרבא וצ"ל משום קיום, וצ"ל דלרבה משמע כולה מתני' כדינה אפי' באותה מדינה נמי צ"ל בפ"נ ובאותה מדינה ליכא משום קיום וכמ"ש המפרשים, וא"כ קשיא להו שפיר לרבה כיון דמתני' ס"ל דסומא פסול להביא גט ולרבה כולה מתני' אפי' באותה מדינה איירי דליכא משום קיום וע"כ משום לשמה, וא"כ קשיא להו שפיר אמאי יפסל סומא הא יכול להעיד על קן קולמוסא דמשום קיום לא צריך, אבל לדידן דקי"ל כרבא דמשום קיום בלא"ה לא קשיא מסומא די"ל שצריך להעיד על החתימה משום קיום, וא"ש דברי הטור שלא יהיו נגד דברי התוס' והרא"ש, והב"ש לא נתן טעם למה לא יצטרך להעיד על החתימה:
אמנם באמת האמת יורה דרכו דהתוס' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דס"ל דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ משום דאינו חשוד למסור לה גט מזוייף, וא"כ נראה דכל תיקון אמירת בפ"נ היינו כדי שיהיה נאמן על השליחות דאם לא אמר בפ"נ יכול הבעל להכחישו שלא עשאו שליח כלל כיון שהגט אינו מקויים ויכול לטעון שלא שלחו מעולם, אבל לזיוף לא חיישינן אם ידוע שמסר לו גט, והיינו טעמא דשנים שהביאו גט שא"צ לומר בפ"נ משום שאין יכול להכחישן על השליחות, וא"כ צ"ל דבאומר בפ"נ מידק דייק ואין יכול הבעל להכחישו עוד על השליחות וא"כ שפיר דברי התוס' והרא"ש אפי' לרבא דבעי בפנ"ח משום קיום דלא צריך השליח להכיר החתימה כלל רק כיון שאמר בפ"נ ובפנ"ח ודאי שלחו וממילא לא חיישינן שמסר לה גט מזוייף, וא"כ א"ש כיון דחזינן דסגי בקן קולמוסא על הכתיבה א"כ ה"ה על החתימה דמ"מ כיון שמעיד בפני נחתם מידק דייק ונאמן על השליחות, וכיון שנאמן על השליחות תו ליכא חששא דודאי לא מסר לו גט מזוייף, כן נ"ל ברור בדעת התוס' ורא"ש, לכן גם על החתימה סגי בקן קולמוסא שנקרא בפני נחתם כמו שנקרא בפני נכתב ע"י קן קולמוסא, והא דלא סגי באמת בפ"נ לחוד אע"ג דכיון דנכתב בפניו לא חיישינן תו שמסר לה גט מזוייף צ"ל כיון דטעמא משום מידק דייק והחתימה עיקר בעינן שיאמר בפנ"ח על החתימה שהיא עיקר משום קיום
בגמרא הוא בבית וסופר בעלייה הא לא קא חזי ליה. משמע דהוא בעלייה וסופר בבית לא קשיא ליה דאיפשר דקא חזי ליה, וקשה דא"כ זו וא"צ לומר זו קתני דהשתא הוא בבית וסופר בעלייה דלא מצי חזי כ"ש הוא בעלייה וסופר בבית דמצי חזי ליה לא כ"ש, וצ"ל לענין חזי ליה משכחת לה טפי בהוא בעלייה וסופר בבית, אבל לענין קן קולמוסא הוי הא רבותא טפי ודו"ק.
שם לא צריכא דנפק לשוקא ואתא מ"ד כו'. הא דאשמועינן הא במביא גט טפי מבעלמא י"ל במביא גט דטעמא בפני נכתב משום דדייק שבפניו נעשה הכל כמ"ש התוס' לעיל דף ג', א"כ טפי אית ליה לאישתמוטי וצריך דיוקא טפי, ועיין פ"י ודו"ק:
בתוס' ד"ה בבל כו' דבאותה מדינה כו' דאע"ג דאמר בגירסייהו טרידי כו' עכ"ל. לכאורה א"צ לידחק אלא דלא קאמר רק היכא דלא ימצא קיום רק מבני מתיבתא שייך בגירסייהו טרידי, אבל באותה מדינה כבר איפשר שימצאו לקיים שאר אינשי דלאו ממתיבתא נינהו כי לא רבים יחכמו:
בא"ד ומבבל לא"י נמי לא איירי כו' עכ"ל. לכאורה קשה כיון דלרב ממדינה למדינה לא צריך לומר משום דאיכא מתיבתא וגם ממדינה למדינה בא"י לא צריך משום דבתי דינים קבועים, וא"כ אמאי יצטרך מבבל לא"י כיון דבבבל איכא מתיבתא ובא"י איכא בתי דינים קבועים, ופירש"י לעיל שמצוי לילך לבית הועד א"כ ודאי מבבל לא"י נמי מצויים, וא"כ מ"ט להצריך מבבל לא"י, ואיפשר לקמן ס"ל כשמואל דלא אהני הך דאיכא מתיבתא, לכן כמו שממדינה למדינה בבבל צריך לומר כמו כן מבבל לא"י, אבל לרב ודאי לא צריך מבבל לא"י, ובזה מיושב מה שהקשה בפני יהושע מאי פריך בגמרא ממתני' מעכו לצפון אבל בבל דמרחקא לא, הא מתני' איירי ממדינת הים לא"י ובכה"ג מבבל לא"י נמי י"ל דצריך כרב יוסף לקמן, ולפ"ז לק"מ דרב יוסף ע"כ כשמואל, אבל לרב ודאי לא צריך, והא דקאמר רב יוסף עד היכן בבל י"ל דנ"מ לאותה מדינה ודו"ק, מיהו נראה בלא"ה דלא קשיא קושיית הפני יהושע דודאי בלא"ה יש להבין אמאי לא פריך מרישא המביא גט ממדינת הים ואפי' בבל בכלל מדינת הים דלס"ד לא אסיק אדעתיה בר מבבל, אלא נראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דפירשו במתני' דמדינת הים היינו רחוק, וא"כ לא פסיקא ליה לאקשויי מרישא דשמא מדה"י הוא מרחקים מה שהוא מרוחק יותר מבבל, לכן מייתי דאמר מעכו לצפון ועכו כצפון משמע דאפי' עכו בכלל מדינת הים א"כ כ"ש בבל שהוא בכלל מדינת הים, וממילא מהיכא תיתי לומר שא"ב כיון דמרחקא והויא בכלל מדינת הים, א"כ מאין הרגלים להוציא בבל מכלל מדינת הים כיון דאפי' עכו בכלל מדינת הים לת"ק, והיינו כמ"ש התוס' במשנה דמרחקא מעיקר ישוב א"י, א"כ כ"ש בבל שהוא בכלל מדינת הים, וכיון דהמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים צ"ל בפ"נ ובבל ע"כ לא נפיק מכלל מדינת הים כיון דאפי' עכו בכלל מדינת הים, וא"כ ממילא נמי בממדינה למדינה במדינת הים נכלל נמי בבל ושפיר קשיא לרב, ודוק היטב:
בד"ה מכי אתא כו' וקשה דא"כ מאי פריך כו' עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי רב אמתני' קאי וס"ל דלעולם בבל כא"י לגיטין דמעיקרא נמי הוה מתיבתא אלא דלא הוו שכיחי כ"כ כמו שנתרבו הישיבות מכי אתא רב לבבל, ולזה אמר רב הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל אע"ג דמעיקרא חששו לדברי שמואל, אבל רב ודאי אמתני' קאי, והא דלא פריך אדרב מעיקרא ממתני' היינו משום דאי לאו דברי רב הונא הוה מצינן לומר דרב לא קאמר רק לבתר דאתא לבבל, אבל השתא דקאמר רב הונא עשינו עצמינו משמע לרב גופיה אפי' מעיקרא הוה בבל כא"י לכן פריך ממתני', ובהכי ניחא הלשון אתמר נמי שאינו מובן דמ"מ י"ל משום לשמה, ולפמ"ש א"ש טובא דודאי פשיטא לן דבבבל מעולם היו בקיאין כמו שפירש"י ששם גלו החרש והמסגר, והשתא דרב הונא אמר מכי אתא רב לבבל ומעיקרא לא ש"מ דטעמא משום דבעינן לקיימו, והכי דייק לשון רש"י ודוק היטב:
עוד נראה ליישב פירש"י דר' ירמיה דקא מותיב ס"ל משום לשמה, ואי משום לשמה פשיטא דלעולם היו בקיאין בבבל כפירש"י ואפ"ה משמע ליה לר' ירמיה דגם בבל היה לה דין מדינת הים אע"פ שהיו בקיאין משום שלא תחלוק במדה"י ומקשה שפיר, והא דאמר רב הונא עשינו עצמינו היינו משום קיום כדפרישית ודו"ק:
בגמרא ותסברא כו' מ"ט בשוקייהו טרידי. ויש לדקדק מאי ותסברא דקאמר הא י"ל דלקיימו יש כיון דאזלי לשוקא ולא אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי רק בא"י משום לשמה והני גמירי, ויש ליישב דהתוס' כתבו במשנה דמכפר לודים ללוד קמ"ל אע"ג דבני לוד מצויים שם תמיד אפ"ה לא הוי כלוד עצמה, וא"כ אי לא אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי תיקשי לרבא אמאי מצריך מכפר לודים ללוד, הא כיון שמצויים שם מסתמא בקיאין בחתימות שלהם, אע"כ אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי דע"ז לא אמרינן שלא תחלוק במדינת הים, דהא כאן לא צריך לומר דכיון דבקיאין מטעם שמצויים שם תמיד, ובהכי ניחא דלא פירשו התוס' איפכא דכפר לודים מצויים בלוד על השוק, ולפ"ז ניחא דא"כ ה"ל שלא להצריך לומר כמו בארדשיר הכא ודו"ק.
בתוס' ד"ה ומבי ארדשיר כו' לגזור מוליך אטו כו' וי"ל כו' והקשה מהרש"א בס"ד דס"ל משום לשמה תיקשי נגזור מוליך אטו מביא, ואיפשר דבהך ס"ד דלאחר שלמדו לא גזרינן מוליך אטו מביא כיון דבקיאין רק משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וה"ל גזירה לגזירה כיון דהיו בקיאין מעולם תו לא גזרינן מוליך אטו מביא, מיהו זה דחוק לאוקמא מתני' קודם שלמדו, ויותר נראה דבלא"ה יש להבין מאי קשיא להו להתוס' דילמא ס"ל כת"ק דלא גזר מוליך אטו מביא, וצ"ל דמשמע להו להתוס' מדלא פריש הש"ס דאתיא דוקא כת"ק משמע דככ"ע אתי, וא"כ בס"ד דעדיפא מיניה מקשה ותסברא א"כ לא שייך לפרושי דכת"ק אתי רק הקושיא למסקנא דרבה אית ליה דרבא ולא פריש הש"ס דאתי כת"ק דוקא ולק"מ ודו"ק:
מיהו נראה ליישב עיקר קושיית התוס' דודאי י"ל דאף דכתבו התוס' דאקטיספון לאו מבבל מ"מ י"ל דעכ"פ היה מן המובלעות בבבל וכיון דבבל כא"י לגיטין א"כ ל"צ לומר גם במובלעות רק משום שלא תחלוק במדינת הים, וא"כ י"ל דרבנן בתראי דגזרי מוליך אטו מביא במובלעות ס"ל דא"צ לומר כלל בפ"נ רק רב חסדא דמצריך היינו לחוש להני תנאי דס"ל גם במובלעות צריך לומר בפ"נ והני לא מצינו דגזרו מוליך אטו מביא ופשיטא שאין לתפוס חומרי שניהם, וא"כ י"ל דלא שייך לגזור מוליך אטו מביא רק אי אמרינן משום לשמה, וא"כ במוליך מא"י למדינת הים כשיראו אותן שבמדינת הים שאין אומרים בפני נכתב ישלחו גם הם לא"י מבלי שיכתוב בפני השליח ואיכא תקלה כיון דאין בקיאין באמת, אבל אי משום קיום ידוע דהני ידעי בח"י דהני והני לא ידעי ולא שייך למיגזר כלל מוליך אטו מביא:
בד"ה הני כו' וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי כו' עכ"ל. איפשר לומר דטעמא דרב באמת משום דבני המקום מכירין חתימתן, וא"כ הכא לדידן דקי"ל כרב שפיר אהני הא דבני המקום מכירין חתימתן:
בד"ה והא כו' קשה וכו' עכ"ל. איפשר ליישב לפמ"ש לעיל די"ל בבבל משום שלא תחלוק במדינת הים צריכין לומר בפ"נ, א"כ לא פסיקא ליה לאקשויי דשמא ס"ל משום שלא תחלוק גם בבבל צ"ל בפ"נ משום לשמה.
בא"ד וה"ה דהוה מצי למפרך כו' אפי' באותה שכונה נמי עכ"ל איפשר לומר לפמ"ש התוס' דאינו רק לעז הבעל בעלמא א"כ באותה שכונה יש לברר ע"י הסופר ועדים, לכן ליכא למיחש לערעור:
בגמרא אי מסורא לנהרדעא. צ"ע כיון דנהרדעא אתרא דשמואל הוה ושמואל ס"ל לעיל בבל כח"ל, א"כ איך אמר ליה לא צריכת הא באתרא דשמואל לא יוכל ליתן הגט בלא בפ"נ, ואיפשר דנהרדעא וסורא מדינה אחת וספיקא דר"כ שמא צריכין לומר משום לשמה, מיהו לעיל משמע בפשיטות דבבל בקיאין לשמה וא"כ מאי ספיקא דרב כהנא דודאי א"צ לומר משום לשמה בבבל, ואיפשר דס"ל כר' ירמיה דכ"ש בבל דמרחקא וצריך לומר בפ"נ משום שלא תחלוק במדה"י וכמ"ש לעיל ודו"ק:
שם לא צריכת. יש לדקדק דלקמן אמר צריך אתה לומר בפ"נ שלא תיזקק לעדים ואמאי א"ל לא צריכת, ואיפשר לומר דשם חשש שמא יבא הבעל ויכחישו, אבל לרב כהנא דרב גוברי' מסתמא לא יעיז בפניו להכחישו, מיהו הא גופא קשיא אמאי לא תקנו גם בא"י בפני נכתב שלא תיזקק לעדים שלא יועיל ערעור הבעל כדאמר ר' ישמעאל לקמן שלא תיזקק לעדים, וצ"ל דהא עדיף שלא יצטרך להיות אצל הכתיבה דפעמים שאין השליח מזומן בשעת כתיבה, אבל הכא שבא לשאול צריך אני לומר מסתמא כבר היה אצל כתיבת הגט, דאל"כ בתר דעבדין מתמלכין, רק ששאל אם צריך לומר אחר שכבר היה אצל כתיבת הגט, ובהכי ניחא מה שהקשתי מאי מספקא ליה הא ודאי בבל כא"י לגיטין, ולפמ"ש איפשר דכוונתו ג"כ שלא תיזקק לעדים, ולזה השיב לו לא צריכת את דמסתמא לא יעיז הבעל להכחישך ומ"מ הודיע לו הדין אי עבדת אהנית כו' ודוק היטב ועמ"ש לקמן: