גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק א - המביא גט · דף י. מהדו"ק
במשנה כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו'. למאי דמסיק דבגט אשה כשר משום דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים ליה מקמיה כו', א"כ קשיא בשטרות למה פסול אם מייתי סהדי דכותי חבר הוי הוה להו להכשיר, וצ"ל כיון דלא מוכח מגוף השטר פסלו:
בתוס' ד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא בה י"ח עכ"ל. והא דלא מקשו התוס' מעיקרא י"ל דמחליף עמו עם מצה שלו שאינה משומרת ונותן לו כפל, וא"כ אם לא שמרו הכותי הוא גוזל הישראל, משא"כ השתא דמיירי בעיסת ישראל שפיר י"ל שמא לא שמרו משעת לישה עד האפייה דאכתי בעינן שימור דלא עבר רק אלפני עור, מיהו י"ל שנותן לו שכר לשמור, א"כ אם לא שמרו השכר גזל בידו, ואיפשר דמ"מ לא שמרו לשם מצות מצה ומורה היתרא לקבל שכר שימור שלא תחמיץ אך לא נתכוון לשם מצה, ואיפשר לומר עוד ליישב קושיית התוס' דמיירי בזמן פסח והכותי נמנה על פסח ולא אכל רק מצה זו עם הפסח שאין לו יותר מכזית פסח וצריך לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו ואם לא שמרה הרי לא יצא י"ח מצה ולהכי נקט בפסח, ומהרש"ל הקשה למה לא הקשו למה תהיה מותרת שמא החמיצה דהא אלפני עור לא מזדהר, עיין מה שכתבתי בחידושי חולין, ואיפשר לומר עוד דמיירי שהכותי מוציאה דרך רשות הרבים או מרשות לרשות וביו"ט לא שרי רק מלאכת אוכל נפש, ואם איתא שנאסרה הרי אין כאן אוכל נפש, לכך מקשו שמא לא שמרה וראוי לאוכלה, ובהכי ניחא מאי דקשה ניחוש שמא עירב בתוכו שאור דלישראל אסור והוא אין נזהר, דא"כ הוי הוצאה שלא לצורך מאחר שאסור לישראל, א"כ מה שנותנה לישראל ע"י הוצאה מרשות לרשות הוי הוצאה שלא לצורך, מיהו איפשר כיון שדעתו שיאכלהו ישראל לא מיקרי הוצאה שלא לצורך כמו שכתבו התוס' גבי מבשל גיד בחלב שרוצה לאוכלו שייך מתוך. אמנם נראה לי ליישב לנכון דודאי אין קושיית המהרש"ל חלה רק אם נימא דבלא קיבל אחריות גניבה ואבידה אינו עובר בבל יראה, דאילו להפוסקים שסוברין אף שומר חנם חייב לבער א"כ הכותי שקיבל העיסה לא גרע משומר חנם דחייב בפשיעה עכ"פ, ועפ"ז יש לומר ע"פ מה שכתב המג"א בסימן תמ"ג דכל היכא דחייב לבער בפקדון ויכול למוכרה מפני השבת אבידה אם לא מכרה הוי פשיעה וחייב השומר רק אם הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך, ואף שדברי המג"א אינם מוכרחים כמ"ש שם החק יעקב כיון דלא הוי אלא משום השבת אבידה לא חשיב פושע אם לא מכרה, ולי נראה דודאי מה שהשיג על המג"א מכח פירש"י שפירש בב"ק דף צ"ח אדמיפלגי בשור ליפלגו בחמץ ופירש"י בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ולא פירש בשומר גופא דהוה פשיעה, די"ל ודאי בגזלן בכל גווני חייב כיון שגזלו בשעת היתרא, אבל בשומר אם לא מצא מי שיקנה אין לחייבו כלל, ובלא"ה אינו מוכרח כמו שכתוב בחק יעקב, ובח"י מסיק דפקדון שאין הבעלים במדינה חלוק אם יכול המפקיד להודיע לו לא חשיב פשיעה שהוא סבר שכבר מכרו המפקיד במקום שהוא, אבל אם לא יכול להודיעו הוי פשיעה, ולי נראה דגם זה אינו מוכרח כיון שיכול למוכרה בביתו בודאי על המפקיד רמיא טפי למוכרה, והרמב"ן כתב דהא דשואל פטור במתה מחמת מלאכה אע"ג דהיה לו להתחייב טפי ממתה כדרכה, ותירץ הרמב"ן במתה מחמת מלאכה הוי פשיעה דמשאיל דלא היה לו להשאילה לו למלאכה, א"כ גם זה המפקיד שיכול למוכרה שפיר ה"ל פשיעה דמפקיד, ואף אם המפקיד היה אנוס שלא יכול למוכרה לא אמרינן אונס רחמנא חייביה כמ"ש בח"מ סי' ק"א, ונהי דלכתחלה יש לו למוכרה מפני השבת אבידה להציל ממונא של ישראל, מ"מ אין סברא לחייבו בתשלומין ע"ז, וגם הך עובדא דיוחנן חקוקאה דא"ל צא ומוכרם בב"ד יש לומר דשם איירי שנתחמץ בבית הנפקד, דלא אסיק אדעתי' דהמפקיד שיחמיץ דאז ודאי חיוב על הנפקד לבערו, וגם אם נתחמץ בבית הנפקד נמי צ"ע אם נחשב לפשיעה כיון דעל המפקיד רמיא לבטל כל החמץ שברשותו ובטל מטעם הפקר, הרי כבר הפקיר החמץ משום בל יראה ופקע ממונא דמפקיד לגמרי, ואף דאם היה הנפקד מוכרה לא היה בכלל הביטול, מ"מ מאחר שלא מכרה והפקירה המפקיד מכח חשש בל יראה א"כ לא שייך לחייב הנפקד ע"ז דסוף סוף יצא מרשות המפקיד ואין כאן רק גרמא בעלמא:
ובזה יש ליישב הכרעת הפר"ח שהכריע כהפוסקים דש"ח אינו מחוייב לבער, מהא דפסחים דף י"ג בעובדא דיוחנן חקוקאה דא"ל צא ומוכרם בב"ד ופריך כמאן כרשב"ג, וקשה מי לא סגי שצריך למוכרן כדי שלא יעבור בבל יראה, לכן הכריע דש"ח אינו חייב לבער, ולפמ"ש לא מוכח מידי דתיקשי ולטעמיך הרי המפקיד ודאי עובר בבל יראה ואטו אינו מחוייב לבערו לפרושי להמפקיד מאיסורא דבל יראה, הא אמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבא, ולכן נראה דמשום בל יראה דהמפקיד לא חייש דמסתמא ביטל חמצו, וא"כ ממילא אזלא לה הכרעת הפר"ח שהקשה למה לא יתחייב הנפקד לבער כיון שהוא שומר חנם, ולפמ"ש י"ל אפי' יהיה ש"ש אינו חייב לבערו כיון דהמפקיד עובר ע"כ ביטלו והפקירו, א"כ כשמגיע זמן האיסור איננו שוב באחריות הנפקד, שאם נאבדו אין לו טענה עליו שהרי הפקירו ובטל אחריותו לגמרי והוא ג"כ אינו רוצה לזכות בו דמסתמא לא ניחא ליה דליקניה כיון שיעבור בבל יראה, א"כ ממילא אינו עובר עליו שום אדם אם בטלו, דזה הפקירו וזה אינו רוצה לקנותו, רק משום השבת אבידה שלא יצטרך להפקירו ועושה טובה וגמילות חסד לחבירו הוא שמוכרו עכ"פ, אבל אם מבטלו המפקיד אין שום אדם עובר עליו, ובהכי ניחא דבשומר לא שייך לחייבו כלל כיון דעליה דמפקיד רמיא להפקירו נסתלק ממנו דין שומרין, רק בגזל חמץ שאין ביד הנגזל להפקירו שאינו ברשותו ובזו יש לחייבו לגזלן לאחר הפסח, ואין להאריך כאן יותר בזה:
ומ"מ בזה נראה לי דודאי אם כבר פשע בו ש"ח ודאי מחוייב לבערו אח"כ, דכיון דכבר פשע בו נהי שאם הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך מ"מ כיון דקיי"ל דלהכי צריך לבער מדכתיב לא ימצא, וכיון דאי נגנב או נאבד חייב לשלם צריך לבערו, א"כ אם כבר פשע הש"ח אילו נגנב ונאבד ברשותו קאי ובודאי חייב לבערו, וא"כ הכא במסרו לכותי והניחה להחמיץ פשיטא דהוי פושע, דאם היה לו למוכרו חשיב ליה המג"א לפשיעה כ"ש בזה שהניחה להחמיץ ולא נזהר בו, א"כ אילו מיגנב ברשותו קאי דדוקא כשהוא בעין יכול לומר הש"ל ואפי' נאנס נמי חייב עליו כמו בגזלן ועבר בבל יראה, וא"כ הכותי נזהר לשומרו שלא יחמיץ דאם לא יהא הכותי נזהר ה"ל פושע, לכן לא הקשו רק לשמא לא שמרה לשם מצה, ולק"מ ונכון, ויצא לנו ממה שכתבתי שאם ביטלו המפקיד שוב אינו עובר עליו הנפקד כיון שאינו באחריותו והרי זה חדש הוא, ואיפשר שדעת הפוסקים כשחייב בפשיעה חייב לבער איפשר באמת מהאי טעמא, לפי דברי המג"א דס"ל כשחייב בפשיעה צריך למוכרו ואם לא מכרו פשע לכן חייב לבערו, שהרי כיון שצריך למוכרו א"כ פשע כשלא מכרו וכיון שפשע הוא ברשותו לענין גניבה ואבידה, ומיושב לשון הש"ס דקאמר אי מיגניב או מיתביד, והיינו אם נימא שנאסר יהיה מחוייב לבערו:
ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשה בספר פ"י לדעת הרמב"ם דהקדישות חייב בפשיעה תיקשי איך אמר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הא הוי ברשותו לענין פשיעה, אף דהרמב"ם גופא לא ס"ל הכי מ"מ י"ל דלכך חייב לבער באחריות היינו משום שכיון שיכול למוכרו ולא מכרו כבר פשע, וכיון שפשע חייב אפילו באחריות אונסין דדוקא כשהוא בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך, משא"כ כשאינו בעין כמו בגזלן וא"כ הוי ברשותו לגמרי, משא"כ בהקדש שאין יכול למוכרו ודאי פטור אפי' אם נימא שחייב בפשיעה, ואף דהרא"ש כתב הפקידו אצלו חייב לבער בנכרי, לשיטתו לא ס"ל כשיטת הרמב"ם לחייב בהקדישות על הפשיעה:
ועוד איפשר לומר מטעם אחר שיתחייב לבער שומר שקיבל עליו אחריות פשיעה, והוא דבריש פסחים אמרינן יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא, ופריך בשלמא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו דצריך לבער, אלא למ"ד לאו כממון דמי למה צריך לבער, ומשני שאני הכא דאמר קרא לא ימצא, א"כ משמע דמשום גורם לממון כממון דמי צריך לבער, וא"כ י"ל ע"פ מה דאיתא בשבועות דפליגי במשביע עד אחד אם חייב, ומסיק דפליגי בדבר הגורם לממון כממון דמי, וכן אמרינן בעד שכנגדו חשוד על השבועה משום מי יימר דמשתבע מיקרי גורם לממון, וא"כ י"ל בשומר חנם כיון דצריך לישבע שלא פשע א"כ אכתי איכא גורם לממון דמי יימר דמשתבע לכן צריך לבער, וא"כ אתי שפיר אתה רואה של גבוה אפי' אם חייב בפשיעה מ"מ הרי פטור משבועה, וא"כ י"ל משום פשיעה לחוד לא מיחייב לבער רק בשביל השבועה דמיקרי גורם לממון, ולענין חמץ רבי רחמנא מלא ימצא גם דבר הגורם לממון, ולדינא צ"ע, ועיין מ"ש בפירש"י ודוק כי נכון הוא:
בד"ה ואדם כו' זו אף זו קתני כו' עכ"ל. איפשר דקמ"ל דמצת כותי מותרת אפילו בערב פסח דלא מפורש בקרא רק שבעת ימים קמ"ל אפילו בערב פסח נמי סמכינן עלייהו שלא החמיצה דגם תשביתו ס"ל להכותים:
בפירש"י ד"ה ר' אלעזר אוסר כו' דחשדינן להו שמא מחמצין עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם, דבחולין מפרש קסבר לא בקיאי בשימור משמע שאין לחושדן רק שאין בקיאין, ונראה ליישב, ותחלה ניישב דברי מהרש"א שתירץ כאן על קושיות מהרש"ל דלמה לא מקשי התוס' איך מותרת באכילה שמא החמיצה הכותי, ותירץ מהרש"א דכיון דמיירי בעיסת ישראל י"ל שראה שלא הכסיפו פניו וכמו שכתב הר"ן גבי בציקות של נכרים ותפסו עליו א"כ אמאי אוסר ר"א באכילה, וכבר כתבתי בחידושי מס' חולין ליישב, אך י"ל כוונת מהרש"א בפשיטות דודאי כשהישראל מסר לו העיסה רואה שלא הכסיפו פניו אלא דאכתי יש לחוש עירב בו שאור או שיאור, אלא דבאמת בריש חולין מסיק דבישראל יוצא ונכנס מותר לאכול משחיטתו משום דמירתת לקלקל השחיטה א"כ גם בזה י"ל דמיירי בעיסה שלא הכסיפו פניה ואכתי יש לחוש שמא יערב בו שאור וכדומה להכשיל את ישראל אלא דכיון דיוצא ונכנס מירתת לעשות איזה קלקול, וא"כ אתי שפיר דר"א ס"ל דלא בקיאי בשימור לכן לא מהני אף שישראל יוצא ונכנס דכיון דאינו בקי לא שייך מירתת ומיושבים דברי מהרש"א:
ומעתה נראה דרש"י קשיא ליה איך שייך ר"א אוסר לפי שאין בקיאין הא בריש חולין מוקי למתניתין דהכל שוחטין היינו מומחין ושאינו מומחה לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה שחיטתו כשרה, וא"כ קשה אמאי קאסר ר"א הא יכול לשאול להכותי אי בקי בדין חמץ ולא שייך לאסור, לכן ס"ל לרש"י דודאי לא מהני אפילו הוא בקי דחשדינן ליה שמא עשה הכותי חימוץ בכוונה, ומירתת לא שייך כיון שמחזיקין אותו לשאינו בקי יתנצל ויאמר כי בשגגה עשה לכן פירש"י שפיר דחשדינן להו שמא מחמצין, וא"ת ואכתי איכא תקנה שיאכל הכותי ממנו וגם ישאל לו אם יודע י"ל דכיון שאין הכותים נמנעין מלאכול זה אצל זה א"כ חשודין הם במזיד לעבור על דקדוקי מצות וא"ש פירש"י דחשדינן להו דלהכי לא מהני שום תיקון ושיבדוק אותו אם בקי בהלכות חמץ
בגמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. והקשה הפני יהושע לשיטת הרמב"ם שסובר דשאר שטרות לא מהני מן התורה דה"ל מפי כתבם א"כ מאי פריך שאר שטרות נמי הא דבדרבנן לא זהירי, ואיפשר לומר בדרך פילפול דבלא"ה הקשו התוס' גבי מצה דילמא לא שמרה הכותי לשם מצה, ואיפשר לומר עפ"י מה שכתב הרשב"א בתשובה ומובא בי"ד סימן ב' ס"ג דחשוד לאכול נבילות אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן דכבר חשוד על השבועה שמושבע ועומד מהר סיני, ולכאורה הוצרך להרשב"א ליישב מה שמשביעין הכ"ג שלא ישנה לעשות כמנהג הצדוקים הא אם הוא חשוד לא מהני ליה השבועה, וצ"ל דדוקא בחשוד לאכול נבילות במזיד הוא דאין לו נאמנות עוד משא"כ זה הצדוקי אינו חשוד רק מחמת טעות אמרינן שאינו חשוד על השבועה וא"כ אתי שפיר דיוי"ח ע"י שיש ספק שעשה לשם מצוה ושבועה כתיבא באורייתא ויש לסמוך עליו ששמר לשם מצוה.
אלא דיש להבין לפ"ז למה שטרות פסולין אכתי כשיתקיים ישבע על השט"ח שאמת הוא ואשבועה לא חשידי לפמ"ש, ואף דלענין עדות לא קשיא שיעיד עתה על השטר שחתום באמת, די"ל כיון דשטר לדידיה לאו כלום הוא לא מיקרי עדות שקר אצלו דשטר לאו עדות הוא כלל לסברת הפני יהושע, אלא דאכתי קשה ישבע שחתימתו היתה כדת ועל שבועה מאמינים לו, וצ"ל כמו שכתבו התוס' בקידושין דף מ"ב דעד הצריך שבועה לאו עדות הוא כלל דכתיב ע"פ שנים עדים בעינן שיתקיים עפ"י דיבורם ולא ע"פ שבועה, אלא דאכתי קשה לשיטת הרמב"O דשטר מן התורה מיקרי מפי כתבם רק מדרבנן כשר, א"כ ראוי לומר בשטר תועיל עדות ע"פ שבועה ג"כ דהא שטר בלא"ה לא חשיב על פי ומדרבנן הוא דכשר, וצ"ל דלא פלוג רבנן כיון דבגיטין לא שייך להימניה על פי שבועה דבגיטין מדאורייתא עדות החתימה ובשאר שטרות ג"כ מהימני בלא שבועה מדרבנן, א"כ כי מיתרמי לפעמים שצריכים שבועה על שטר א"כ אתי לאיחלופי בגיטין, וזה דוקא לדידן דכשרים כל השטרות, משא"כ כותים אם נימא דלא זהירי רק בגיטין אם כן בגיטין לעולם נאמנים בלי שבועה, א"כ בשאר שטרות יש להכשירם ע"י שבועה, ולא שייך לומר ע"פ משמע בדיבור דהא שטר לא חשיב מן התורה ע"פ ושפיר יש להאמינו בשבועה ולא שייך איחלופי אטו גיטין דבגיטין לעולם נאמן בלא שבועה ופריך שפיר אפי' שאר שטרות נמי יש להם תיקון ע"י שבועה כמו מצת כותי שיוצא בהם, כן נראה לי דרך פילפולא:
מיהו נראה לי ליישב עיקר הקושיא בלא"ה דשפיר מוכח ממתניתין דגם שאר שטרות אין חשודים לחתום בשקר, דהא ודאי משמע מתניתין דגיטי נשים כשרים בכל ענין כגון לענין מידי דממונא דנפקא מינה כאן למ"ד גט גובה עיקר, או לענין לאפוקי פירות מזמן כתיבה ואם איתא דחשידי אשטרות אכתי לענין פירות לא יועילו שמא יודעין שנתגרשה באמת ואין הגט רק לראי' על הפירות ובכה"ג ה"ל מפי כתבם, אלא ע"כ דלא חשידי נמי אשאר שטרות, ולהכי לרשב"ג פריך שפיר כיון דאחזוק בגיטין מדקדקין הרבה אפילו בגט שאין להתיר לעלמא, אבל לת"ק אי שאר שטרות פסולין גם גט אין להכשיר דפעמים שאינו אלא לראיה על עניני ממון, וכן בשיחרור לאפוקי נכסים שמכר לרב כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא דחיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ודוק היטב:
בתוס' בד"ה אי ת"ק כו' וא"כ פשיטא ליה להש"ס כו' וקשה עכ"ל דברי התוס' דחוקים, ונראה ליישב דמשמע ליה מדפליג בתרתי מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח משמע ודאי דקמ"ל דמצה היינו איסורא דחמץ ודאי כתיבא ואחזוק דמסתמא ידוע שמקיימין לאכול מצות בפסח, אלא דשימור הוי כתיבא ולא אחזוק, לכן נקט מצת כותי מותרת היינו כתיבא ואחזוק, ואדם יוצא בה י"ח היינו כתיבא ולא אחזוק, ור"א אוסר אפילו באכילה דאין בקיאין בדקדוקי מצוות ורשב"ג ס"ל כל מצוות שהחזיקו בה כותים כו' הוא דעת שלישית דאחזוק מהני, אבל כתיבא לא מהני, נמצא שמותרת ואינו יוצא בה ידי חובתו, א"כ ממילא ליכא למימר דאחזוק מהני לת"ק אפילו לא כתיבא דא"כ רשב"ג לא פליג רק אכתיבא ולא אחזוק וא"כ אם החזיקו מיבעיא ליה כדפריך בריש חולין, אלא ודאי לת"ק לא מהני אחזוק רק כתיבא ולרשב"ג אחזוק בעינן ולא איכפת לן בכתיבא וא"ש, גם י"ל לפמ"ש לעיל דמגט מוכח נמי שאר שטרות מדלא חיישינן שמא כבר נתגרשה וחתמה שקר שתגבה כתובתה מחדש או שהקדימו הזמן ובזו גט שוה לשאר שטרות לכן ע"כ בשאר שטרות מהני נמי לת"ק, משא"כ לרשב"ג שאמר מדקדקין יותר אין לחוש שחתמו גט אפילו אין נ"מ לענין איסור והיתר כיון שמדקדקין הרבה שם גט חמיר להו טובא ואין לחוש כלל ודו"ק:
בגמרא אי הכי מאי אירי' חד אפי' תרי נמי. מקשין העולם אלשון א"ה דזה קשה בכל גווני מאי חילוק בין חד לתרי, ואיפשר ליישב דבלא"ה היה איפשר לומר דלא חשדינן להו שיכתבו גט שקר להתיר אשת איש לעלמא על זה לא חשידי רק חיישינן שמא כבר נתגרשה רק משום שגט גובה עיקר כתובה כדס"ל לרב בסוף פרק הכותב כבר נפרעה הכתובה וחותמין גט אחר שתחזור ותגבה ולא יוכל הבעל לטעון פרעתי כיון שהגט בידה, א"כ י"ל למש"כ בח"מ סי' נ"א דעת. הרמב"ם בשטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וא"כ י"ל בשלמא בעד אחד כשר ממ"נ אם לא הותרה אפי' תרי לא חשידי ואם כבר הותרה בשביל שיטעון פרעתי על הכתובה הרי ע"א נאמן לגבי ענין זה, משא"כ בתרי כותיים יש לחוש שמא כבר נפרעה הכתובה, אבל השתא דלא מצינו פלוגתא רק באחזוק מדקדקין יותר פריך שפיר מאי איריא חד אפי' תרי נמי כיון דבאחזוק מדקדקין יותר מישראל ודו"ק:
ועוד יש ליישב דמעיקרא היה איפשר לומר דודאי חשידי אדרבנן ושמא משחק בקוביא הוא, אלא דמשמע לן שאין הישראל יכול לחתום לבדו שמא יחתום אחריו כותי משחק בקוביא וע"כ הישראל צריך לראות שחותם אחריו כותי כשר, מה. שא"כ בתרי י"ל משחקי בקוביא נינהו, מה שא"כ לרשב"ג דלא תליא רק באחזוק א"כ אי אחזוק לפסול משחק בקוביא אפי' תרי לא חשידי ואי לא אפי' חד נמי אינו כשר, עוד יש לומר דס"ד לומר דודאי כיון דחשידי אלפני עור א"כ י"ל הראשון שחותם על הגט כיון דעד אחד לאו כלום הוא אינו חושש לחתום בשקר דאף שנותן מכשול שגם השני איפשר לחתום הא אלפני עור חשידי, וא"כ י"ל בחתם ישראל מעיקרא וכותי לבסוף הוא דכשר דבסוף לא חתם בשקר שהרי ע"פ הכותי מתקיים הענין על ידי חתימתו, משא"כ בתרי יש לחוש שהראשון חתם בשקר והב' אינו אלא עד אחד, אבל השתא דס"ל דמדקדקין יותר מישראל פריך שפיר מאי איריא חד אפילו תרי נמי ודו"ק:
ועוד י"ל דלהכי בתרי פסול משום דלא מזדהרי בהרחקת שני שיטין, וא"כ שמא הרחיקו וזייפו בתוך שני שיטין, משא"כ בחד י"ל דחתים הישראל מעיקרא והישראל נזהר בהרחקת שני שיטין, משא"כ השתא דמדקדקין יותר מישראל פריך שפיר תרי נמי ודו"ק: