גנת ביתן· רבי תנחום גרשון בילצקי
גנת ביתן · סימן יח
בו יבואר בטעם דעד אחד נאמן בסוטה. בדו"ח של הגרעק"א כתובות (דף נא) הקשה בהא דאיתא שם והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפשה מותרת ואיזהו זה כל שתחילתו באונס וסופו ברצון ולמאן דלא ס"ל דרשא זו וסובר שתחילתו באונס וסופו ברצון אסורה מנ"ל דאונס שריא לבעלה הא בהך קרא כתיב ועד אין בה והיא לא נתפשה ודרשינן בסוטה (דף ב) דעד אין בה היינו דליכא שני עדים רק עד אחד אסורה משום דע"י רגלים לדבר דקינוי נסתרה עד אחד מהימן אף שבעלמא אינו נאמן ע"א בדבר שבערוה מ"מ ע"י הרגלים לדבר מהימן וא"כ י"ל דילמא מש"ה אמר קרא והיא לא נתפשה היינו דעד אומר שלא נתפשה דהוי רגלים לדבר משום הקינוי והסתירה דברצון זינתה ומש"ה מהימן העד אחד אבל אם אמר העד שנתפשה לא מהימן בעד אחד דלענין אונס אין רגלים לדבר מה שקינא לה ונסתרה דזה רק אם עצת זימה ביניהם וזינתה ברצון אבל לא כשזינתה ע"י אונס ומש"ה לא מהימן ע"א רק כשלא נתפשה אבל בעלמא היכי דאיכא שני עדים שנתפשה אסורה לבעלה ומנ"ל דבאונס שריא לבעלה. והנראה בישוב קושי' החמורה זו עפ"י מה שפליגי הראשונים בהא דאמרינן בכמה דוכתי דאין דבר שבערוה פחות משנים דיליף דבר דבר מממון כדאיתא בקדושין (דף סו שם) אבל עד אחד אינו מהימן בדבר שבערוה דיש מהראשונים שאומרים הוא תשובת מיימוני (הל' אישות סי' ג) ומהרי"ק (סי' עב) דזה דווקא כשהעד מעיד נגד החזקה דמעיקרא ובא להוציא מחזקתו וכמו דאיתא שם בקידושין אשתך זינתה בעד אחד דקאמר שם רבא דאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה ובעי דווקא שנים ושם איתא חזקה נגד עדותו של העד דיש להאשה חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות של האשה וכיון שבא העד להוציא הדבר מחזקתו מש"ה ס"ל לרבא דאינו מהימן עד אחד אבל היכא דליכא חזקה נגד עדותו של העד מהימן פ"א אף בדבר שבערוה וטעמם משום דס"ל דהא דבעינן בדבר שבערוה דווקא שנים הוא משום דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא הדבר מחזקתו אבל אם אינו מוציא הדבר מחזקתו נאמן גם בדבר שבערוה להתיר ולאסור דע"א נאמן באיסורין כדגלי קרא מוספרה לה לעצמה וכן משמעות הש"ס ריש גיטין דקאמר ה"מ בספק חלב ספק שומן ע"א נאמן באיסורין אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דווקא דאיתחזק איסורא דא"א וגם דבר שבערוה הוא דבעי דווקא שנים וכמה ראשונים ס"ל דבדבר שבערוה אין פחות משנים אפי' דליכא חזקה כנגד עדות של העד ג"כ אינו מהימן ע"א בדבר שבערוה והא דקאמר ריש גיטין שם אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א והוי דבר שבערוה שאין פחות משנים לרווחא דמילתא אמר דאיתחזק איסורא דא"א אבל באמת דבדבר שבערוה לחוד אף דלא איתחזק איסורא אינו מהימן ע"א וכבר הובא הפלוגתא בזה בספר שב שמעתתא (ש"ו פ"ג) יעו"ש וא"כ י"ל הא דקאמר הגמרא ריש סוטה (דף ב) דבע"א שמעיד בסוטה שנטמאה שאסורה לבעלה אף דלאסור אשה על בעלה הצריכה התורה שני עדים ומפני מה בסוטה שנסתרה האמינה התורה עד אחד קאמר שם מפני שרגלים לדבר תליא פירושא דמילתא בשני שיטות הראשונים אם נימא דקאמר דבעינן שני עדים בדבר שבערוה וע"א אינו מהימן הוא בשום דבא להוציא מחזקת איסור או היתר אבל במקום דליכא חזקה נגד עדותו של העד גם ע"א מהימן ולכאורה מנא להו הא דמשמעות דילפינן דבר דבר מממון בעי לעולם שני עדים וצריך לאמר דנפקא להו מעד סוטה דהאמינה התורה ע"א מעיד שנטמאת מפני שרגלים לדבר כדכתיב ועד אין בה כל שיש בה וס"ל דפי' רגלים לדבר אינו משום דהוי הוכחה שעצת זימה ביניהם מהא דקינה לה בעלה עפ"י עדים ונסתרה אלא כמ"ש תוס' ריש נדה ד"ה והלל דכתבו התוס' דילפינן מסוטה לטהר בר"ה ספק טומאה אפילו ליכא חזקת טהרה אף דבסוטה איכא חזקת טהרה דבסוטה כיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה יעו"ש והכי קאמר שם דמפני שרגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה ומש"ה מהימן ע"א המעיד בסוטה שנטמאה דכיון דליכא חזקה הסותר לדברי העד מהימן אף בדבר שבערוה דכיון דליכא חזקה כנגד העד לא ילפינן דבר דבר מממון וגלי קרא דע"א מהימן כה"ג אף בדבר שבערוה ורבים מהראשונים שס"ל דילפינן דבר דבר מממון דבעי דווקא בשני עדים ובע"א אין מוציאין ממון וה"ה בדבר שבערוה אינו מהימן ע"א אפי' היכא דליכא חזקה כנגדו צריך לאמר דהא דהאמינה תורה ע"א בסוטה שנטמאת משום דרגלים לדבר היינו משום דקינה לה בעלה ונסתרה הרי יש הוכחה דעצת זימה ביניהם וכן מצאתי בספר עמודי אור (סי' צח) שם די"ל הפי' בסוטה שם מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה משום רגלים לדבר היינו שאיתרע חזקת היתר וחזקת כשרות של האשה דלא דמי לאשתך זינתה בע"א דקאמר רבא בקידושין (דף סו) שם שאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים משום דאיכא חזקות הסותר לדברי העד חזקת היתר וחזקת כשרות של האשה אבל בסוטה שקינה לה בעלה ונסתרה איתרע חזקתה וכמ"ש תוס' ריש נדה שם יעו"ש ועפי"ז מתורץ שפיר קו' הגרעק"א זצ"ל דידעינן שפיר מהא דכתיב והיא לא נתפשה אסורה דבנתפשה שריא לבעלה אפי' בשני עדים דלפמש"כ די"ל לשיטת האומרים דע"א מהימן בדבר שבערוה היכי דליכא חזקה כנגדו עיקר הנאמנות בסוטה ע"א המעיד שנטמאת משום דכיון דליכא חזקה כנגדו משום דע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה וכמ"ש בשם התוס' נדה שם מש"ה מהימן הע"א המעיד שנטמאת וא"כ י"ל דאם מעיד שנטמאה באונס אף דאין הוכחה שעצת זימה ביניהם ע"י הקינוי והסתירה דהא אנסה הבועל ולא ברצון זינתה מ"מ כיון שחזקת כשרות וחזקת היתר ליכא דספק סוטה אסורה לבעלה קודם ששתתה וחזקת כשרות איתרע ע"י הקינוי והסתירה מש"ה יש להעד אחד נאמנות אף בדבר שבערוה לאסור אשה לבעלה ואם נימא דבנתפשה ובאונס ג"כ נאסרה לבעלה ישראל ע"י שני עדים המעידים שנטמאת ה"ה יש להאמין שפיר ע"א בסוטה שנטמאת דאף דבאונס ליכא הוכחה דעצת זימה ביניהם ע"י הקינוי והסתירה אבל מ"מ החזקה איתרע וכמ"ש ומדקאמר רחמנא והיא לא נתפשה מבואר שפיר דבנתפשה ובאונס שריא לבעלה אף בשני עדים המעידים שנאנסה ומיושב קושית הגאון רעק"א:
ועפמש"כ י"ל בטעמא דהרמב"ם (פ"ג מהל' סוטה הלכה ג) שכתב אבל אם בא עד אחד והעיד אחר ששתתה שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה ובמל"מ כתב בסברת הרמב"ם דהוא הלכתא בלי טעמא יעו"ש והתוס' בסוטה (דף ו) ד"ה ושבא כתבו מספיקא לרבי אי נקט דווקא עדים שנים אבל ע"א לא מהימן דדווקא קודם ששתתה האמינה התורה לעד אחד או דילמא כיון דהאמינה תורה לע"א אחר קינוי וסתירה ליכא חילוק בין אחד לשנים וגם אחר ששתתה מהימן ע"א ומיהו מסתברא דה"ה עד אחד כו' יעו"ש בתוס' הרי דס"ל להתוס' דע"א מהימן בסוטה גם אחר ששתתה שמעיד שנטמאת ובמאי פליגי הרמב"ם עם התוס' ולפמש"כ י"ל דפליגי בהאי סברא אם הא דנאמן עד אחד בסוטה שנטמאת אחר קינוי וסתירה אי משום דרגלים לדבר של הקינוי והסתירה מאלים הנאמנות דע"א דאף דהוי דבר שבערוה דבעי דווקא שנים דיליף דבר דבר מממון מ"מ ע"י הרגלים לדבר מוכח דעצת זימה ביניהם ואמת בפי העד שמעיד שנטמאת ולפ"ז יש להסתפק אם אחר ששתתה הוי רגלים לדבר דיש מקום לאמר כיון שהמים לא בדקו אותה א"כ אין הוכחה מהקינוי והסתירה דנטמאה דהא כיון שכבר שתתה והמים לא בדקו אותה מוכח דטהורה היא דאף שי"ל שאיזה זכות תלה לה כדאיתא שם (דף ו) אבל מ"מ רוב פעמים הזכות אינו תולה לה א"כ יותר קרוב הדבר דמהמים שלא בדקו אותה מוכח דטהורה היא וא"כ אף דמהקינוי וסתירה מוכח שנטמאת אבל אחר שתיה והמים לא בדקו אותה יש הוכחה להיפך והדבר שקול וליכא רגלים לדבר שאמת בפי העד שמעיד שנטמאת מש"ה י"ל דאחר ששתתה ע"א אינו מהימן בסוטה שנטמאת או אפשר די"ל כיון שהא שהמים לא בדקו אותה י"ל דזכות תולה לה א"כ יש לעולם רגלים לדבר מהקינוי וסתירה שעצת זימה ביניהם ונטמאה האשה ואמת בפי העד המעיד בסוטה ומש"ה נאמן הע"א אף אחר ששתתה ושי' תוס' (דף ו) שם דהפי' רגלים לדבר דהיינו מש"ה נאמן הע"א בסוטה אף דהוי דבר שבערוה ומספקא לרבי אם גם אחר ששתתה מהימן ע"א או דווקא קודם ששתתה וכמ"ש ובתוס' הכריעו דגם אחר ששתתה הוי ג"כ רגלים לדבר מהקינוי וסתירה שנטמאה והא שהמים לא בדקו אותה י"ל יותר דזכות תלה לה וכמ"ש. ושיטת הרמב"ם הוא דעיקר מה שהאמינה תורה ע"א בסוטה אינו משום דע"י קינוי וסתירה הוא רגלים לדבר שנטמאת רק דע"י קינוי וסתירה נסתלק חזקת כשרות של האשה והוי הע"א המעיד בסוטה שנטמאת כמעיד בדבר שבערוה בלי חזקה כנגד העד דגלי קרא שע"א מהימן כה"ג ואשתך זינתה בע"א דקאמר רבא בקדושין (דף סו) שאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה היינו משום שמעיד העד כנגד החזקה שיש להאשה חזקת היתר וחזקת כשרות אבל בסוטה שקינה לה בעלה ונסתרה דנאסרה לבעלה עד שתשתה וחזקת כשרות אין להאשה וכמ"ש תוס' ריש נדה דע"י קינוי וסתירה איתרע חזקתה ומש"ה נאמן הע"א בעדות וכשיטת מהרי"ק מובא בש"ש ש"ו שם ולפ"ז י"ל דדווקא שמעיד העד קודם ששתתה דעדיין אסורה לבעלה משום ספק סוטה אף שבלי העד אכתי יש לה תקנה שתשתה ותבדוק עצמה אבל מ"מ כיון שקודם ששתתה עדיין אסורה לבעלה משום ספק סוטה והעד המעיד שנטמאת אינו בא להפקיע חזקתה מחזקת היתר לבעלה דאיתרע החזקה בספקי סוטה שבא ע"י הקינוי וסתירה דבעינן שתית המים לברר איסורה וספיקה וכיון דאיתרע חזקת היתרה וחזקת כשרותה ומש"ה נאמן העד אחד המעיד שנטמאת דאינו מעיד כנגד החזקה וכמ"ש אבל אחר ששתתה שכבר הותרה לבעלה אחר שהמים לא בדקו אותה והעד אחד המעיד שנטמאת בא להפקיע אותה מחזקתה היינו חזקת היתר לבעלה שאחר ששתתה והמים לא בדקו אותה א"כ עומדת בחזקת היתר לבעלה כמקדם וע"א המעיד בדבר שבערוה כנגד חזקה בזה לא גלי קרא דע"א מהימן ודווקא קודם ששתתה דמעיד בלי חזקה כנגדו מהימן ע"א אף בדבר שבערוה אבל אחר שתיה דמעיד כנגד החזקה ילפינן מדבר דבר שבממון דבעי דווקא שנים וע"א לא מהימן ושפיר פסק הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה הלכה כג) דבא ע"א והעיד אחר ששתתה שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה דכיון שכבר הותרה לבעלה, א"כ מעיד העד כנגד חזקת היתר של האשה ואינו מהימן בדבר שבערוה ולפמש"כ מדוקדק לשון הרמב"ם שכתב אינה אסורה ותשב תחת בעלה ולשון יתר וכפול הוא ולפמש"כ י"ל דבא לדקדק ולבאר בזה טעמו ונימוקו משום דכבר שתתה ומותרת לבעלה והעד בא לאסור אותה מלישב תחת בעלה וזה נגד החזקה דמעיקרא וכה"ג ע"א אינו נאמן בדבר שבערוה דדוקא קודם ששתתה דאיתרע חזקת היתר לבעלה משום הספק סוטה שאסורה קודם שתשתה לברר היתרה וגם חזקת כשרות איתרע ע"י הקינוי וסתירה וכמ"ש בשם התוס' נדה שם מש"ה נאמן ע"א המעיד שנטמאת משא"כ אחר השתיה שכבר הותרה לבעלה והעד בא לסתור חזקת היתר של האשה ומש"ה פסק הרמב"ם דאינו נאמן ע"א דבדבר שבערוה אינו נאמן ע"א המעיד כנגד החזקה:
ועפ"ז נ"ל בטעם דברי הרמב"ם (פ"א מה' סוטה הלכה יד) שכתב האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ה"ז אסורה על בעלה לעולם וכתב המל"מ שם והנראה מדברי רבינו ז"ל דלא בעינן שיעיד העד שבאותה סתירה נטמאת אלא אפי' אחר אותה הסתירה ה"ז אסורה אך רש"י כתב בריש פ"ק ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן וכן בריש פ"ו אני ראיתי שנטמאת באותה סתירה שהיא עפ"י שני עדים, ע"כ, ונראה מדבריו דדווקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה אבל אם העיד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן הרי דפליגי רש"י והרמב"ם אם בעינן שיעיד העד שנטמאת באותו סתירה וקשה במאי פליגי ומה טעם יש לפלוגתתם בזה. ולפמש"כ ניחא ומיושב יפה דרש"י ותוס' ס"ל דעיקר הנאמנות העד אחד הוא בהצטרפות הסתירה וחשוב רגלים לדבר הוכחה שאמת בפי העד המעיד בטומאתה וא"כ זה דווקא אם מעיד העד שנטמאת באותה סתירה שיש עלי' עדים אבל כל שהעד מעיד שפעם אחרת נטמאת ואין לנו עדי סתירה באותו פעם מהיכא תיתי שנאמין להעד שנטמאת וכמש"כ המל"מ בעצמו שם והרמב"ם לשיטתו דס"ל דעיקר מה שהאמינה תורה בע"א בסוטה שנטמאת משום דע"י הקינוי וסתירה איתרע חזקתה והעד מעיד בדבר שאין חזקה כנגד עדותו ומש"ה מהימן אף שמעיד שנטמאת שפעם אחרת נסתרה ונטמאת ואף שאין עדים על סתירה זו מ"מ יש להעד בעצמו נאמנות דכיון שיש עדים על הקינוי והסתירה ואיתרע חזקת האשה והעד יש לו נאמנות בעצמו בכה"ג ומש"ה נאמן אף כשהעיד שנטמאת בסתירה אחרת ודווקא רש"י ותוס' לשיטתם דנאמנות העד בהצטרפות הרגלים לדבר ע"י הקינוי וסתירה שמעידות העדים וזה דווקא אם מעיד שנטמאת בסתירה שהי' עפ"י עדים אבל לא בסתירה אחרת שאין עדים עליה וז"ב. ואין להקשות לפמש"כ הא דכתב הרמב"ם שהעיד שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ומוכח דגם הרמב"ם ס"ל בזה דבעי דווקא שיעיד העד שזינתה עם זה שקינא לה אבל כשהעיד שנטמאת עם אחר אינו כלום וכמ"ש המל"מ שם דלדברי הכל וגם הרמב"ם ס"ל דבעי דווקא שיעיד שזינתה עם זה שקינא לה ולפמש"כ דשיטת הרמב"ם הוא דע"א נאמן בעצמו בשביל שע"י הקינוי והסתירה איתרע חזקת האשה א"כ לכאורה גם שהעיד שנטמאת עם אחר יש להאמין להעד דכבר איתרע חזקת האשה ע"י הקינוי והסתירה אבל ג"ז ניחא דבאמת אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ובאיסורין במקום שיש חזקה כנגדו והעד בא להפקיע החזקה דמעיקרא וא"כ כשהעד מעיד שזינתה עם אותו שקינא לה בעלה עמו שפיר מהימן העד דליכא חזקה דמעיקרא לא לגבי האשה ולא לגבי הבועל דאף שמעיקרא הוא בחזקת כשרות ולפי דברי העד יצאו האשה והבועל מחזקת כשרותם אבל כיון שהיה קינוי מהבעל וסתירה עפ"י עדים א"כ איתרע חזקת כשרותם וכמ"ש תוס' ריש נדה שם דעבר הבועל על איסור יחוד א"א והעד אינו בא להפקיע מחזקה דמעיקרא וזה דווקא אם מעיד שזינתה עם אותו שקינא לה עמו דאיתרע גם חזקת כשרות של הבועל בסתירתו אבל אם מעיד אחר קינוי וסתירה שזינתה עם אחר שלא קינא לה בעלה ונסתרה וא"כ בא העד להפקיע חזקת כשרות של הבועל דלא איתרע מעולם חזקתו אינו נאמן עד אחד כנגד החזקה ומש"ה יפה כתב הרמב"ם דכשעד אחד מעיד שזינתה עם אותו שקינא לה עמו אף דהיכי שזינתה עמו בסתירה אחרת ס"ל להרמב"ם דמהימן דש"ה דכיון עכ"פ הוא האיש שקינה לה ונסתרה עמו דאף שליכא רגלים לדבר דכיון דליכא עדים על סתירה זו מ"מ להרמב"ם לשיטתו דלא בעי רק הקינוי וסתירה משום דעי"ז איתרע חזקת האשה וגם בסתירה אחרת נאמן להעיד שזינתה האשה עם הבועל שקינא לה בעלה ונסתרה עמו דליכא חזקה הסותר לעדותו של העד אבל בהעיד שנטמאת עם אחר שיש להבועל חזקת כשרות לא מהימן ע"א להפקיע הבועל מחזקה דמעיקרא ומשום הכי בהא מודה הרמב"ם דבעי דווקא שיעיד שזינתה עם האיש שהי' הקינוי והסתירה ורש"י ותוס' לשיטתם דהקינוי וסתירה ורגלים לדבר שזינתה מצטרף לנאמנות העד מש"ה ס"ל דבעי שיעיד העד שזינתה דווקא באותו סתירה שהי' עדים וכמ"ש. והמל"מ שם מביא בשם הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"ב) שנשאל אם הנחשד על הסוטה הודה שקלקל עמה אם הוא נאמן עליו כשאר עד והשיב דמסתברא דאמרינן ביה פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא עצמו בא עלי' אלא כאילו העיד שזינתה ותמה עליו המל"מ דאין שייך בזה פלגינן דיבורא שהרי אם העיד בפירוש עד אחד שזינתה עם אחר שלא הי' הקינוי והסתירה עמו כו"ע מודי דאינו כלום וגם הרמב"ם דלא מצריך שיעיד העד שזינתה עם אותו סתירה אבל הא מצריך דווקא שיעיד שזינתה עם מי שקינא לה עמו וא"כ האיך נאמן הנחשד על הסוטה אם נאמין שהוא בא עלי' א"כ הוא רשע ואם נאמר שפלגינן דיבורא ולא הוא בא עליה רק זינתה עם אחר א"כ אינו אותו שקינא לה בעלה עמו וכה"ג אינו נאמן ע"א בסוטה וכן תמהו עוד מחברים ולפמש"כ ניחא דהרשב"ם ס"ל כהרמב"ם דעיקר נאמנות העד אחד בסוטה משום דע"י קינוי וסתירה איתרע חזקת האשה ומעיד בדבר שליכא חזקה כנגד עדותו רק הא דמצריך הרמב"ם שיעיד שזינתה עם מי שקינא לה בעלה ונסתרה עמו דאם מעיד שנטמאת עם אחר הרי בא העד להפקיע חזקת כשרות של הבועל כיון דלהבועל לא איתרע חזקתו מעולם מש"ה אינו נאמן עד אחד משא"כ אם מעיד עד אחד אחרי קינוי וסתירה שנטמאת עם אחר שאינו בפנינו דלא מפקיע העד מחזקתו של הבועל חזקת כשרות דהרבה רשעים יש בעולם כה"ג שפיר נאמן העד אחד דאינו מעיד כנגד החזקה דחזקת היתר וחזקת כשרות של האשה איתרע ע"י קינוי וסתירה של העדים והבועל לא מפקיע מחזקת כשרותו שאינו מעיד מי הוא הבועל * ומש"ה נראה פשוט דלשיטת הרמב"ם נאמן הע"א בסוטה וא"כ ניחא דברי הרשב"א שהנחשד עם הסוטה שהודה שקלקל עמה דאמרינן פלגינן דיבורא היינו שנאמין לו שזינתה אבל לא עמו רק עם אחר אבל אינו מעיד מי הוא האחר דהא איהו אומר שהוא בא עליה רק דפלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שבעצמו בא עליה רק כאלו העיד שזינתה עם אחר וא"כ דאם העיד בפירוש כה"ג שזינתה עם אחר ואינו יודע מי הוא הי' נאמן העד בסוטה א"כ גם שפלגינן דיבוריה שפיר כתב שו"ת הרשב"א שם דנאמן החשוד כשאר עד והרשב"א ס"ל בזה כשי' הרמב"ם דעיקר הנאמנות ע"א בסוטה משום דליכא חזקה כנגדו וכמ"ש:
ובענין זה ראיתי מה שהקשה בספר בית הלוי ח"ב (סימן מב) על הירושלמי סוטה פ"א דקאמר מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת כו' ר' יוסי בעי (פי' אם רצה) מקנא לה ממאה בני אדם והקשה בס' ב"ה הא בבבלי סוטה (דף ו ע"א) קאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה וא"כ אם נסתרה עם שלשה בני אדם או יותר משלשה לאיזה ענין ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי לא יהיו המים בודקין אותה דנמצא השנים הנותרים הם עדים על זנותה דאע"ג דנסתרה עמהם מ"מ הם כשרים לכל עדות שבתורה דהרי בשלשה ליכא איסור יחוד אם הם כשרים דרק על האשה שייך דנאסרת בסתירתה דתלוי בקפידא דבעל אבל הם לא עשו איסור בסתירתם ואם הם לפנינו ומעידים שזינתה נאמנים וח"כ למאי ישקנה דקאמר הירושלמי אם רצו מקנא לה ממאה בני אדם דהמים לא יבדקו אותה דאף שזינתה אבל יש לה עדים ומי שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה והעלה בשביל קושי' זו דהירושלמי פליג על הא דקאמר רב ששת וס"ל דגם אם יש לה עדים במדינת הים המים בודקין אותה יעו"ש. ול"נ דלק"ס דאם קינא לה ממאה בני אדם א"כ נאסרת על כולם משום ספק סוטה דקיי"ל ונטמאה ונטמאה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ומשום ספק סוטה אסרה רחמנא על כל מי שקינא לה ונסתרה עמהם וא"כ אם שנים מן המאה שקינא לה עמהם לפנינו ומעידים שזינתה עם אחד מהם י"ל דאינם נאמנים דאף דנימא שהם כשרים שלא עברו על איסור יחוד וכשרים לעדות שבחורה דבשלשה וכשרים ליכא איסור יחוד ורק האשה נאסרת בסתירתה משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא והא קפיד כמ"ש בס' ב"ה מ"מ י"ל דהם פסולים לעדות זו דזינתה עם אחד מהם משום דנוגעין בעדותן שזינתה עם אחד מהם כדי שיהיו מותרין בה ויצאו מאיסור ספק סוטה שהי' מהקינוי והסתירה על כלם וכיון שהם נוגעין בעדותן א"כ י"ל דפסולים לעדות סוטה דאף דקיי"ל דקרובים ופסולים נאמנים להעיד שנטמאת וכדתנן סוטה (דף לא) אמר ע"א אני ראיתי שנטמאה אינה שותה ולא עוד אפי' עבד או שפחה הרי אלו נאמנין מ"מ נוגע בעדות גרע ביותר דהא בעדות אשה להעיד שמת בעלה שתנשא דג"כ קרובים ופסולים כשר כתב הש"ש (ש"ז פ"ז) להסתפק אם נוגע כשר ואף לפי מה שמסיק דגם נוגע כשר לעדות אשה י"ל דווקא בעדות אשה משום עיגונא הקילו בה ומשום חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עליה בתחלתה אבל בעד סוטה י"ל דרק קרוב ופסול כשר אבל נוגע בעדות אינו נאמן לאסור אשה על בעלה להעיד שנטמאת ובפרט לפמש"כ הסמ"ע והש"כ חו"מ (סימן לז) להשיב על הלבוש שכתב בטעמא דנוגע פסול משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול מטעם קרוב אלא הטעם משום דחשוב למשקר יעו"ש א"כ י"ל דדווקא קרוב או פסול דהפסולים מגזרת הכתוב כשרים לעדי סוטה כמו עבד או שפחה וקרוב אבל נוגע דפסול משום דחשוד למשקר גם בעדות סוטה פסול וא"כ מש"ה קאמר בירושלמי אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם ולא פליג הירושלמי על רב ששת דקאמר בתלמודא דידן כל שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה אלא די"ל דהאנשים הנותרים באמת פסולים לעדות זו משום דהם נוגעים בעדותם שרוצים להוציא עצמם מאיסור ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דכלם אסורים משום ספק סוטה וכיון שנוגעים בעדותן פסולין לעדות ולא מיקרי שיש לה עדים במדינת הים ומש"ה המים בודקין אותה ושפיר קאמר הירושלמי דאם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת. ועוד נ"ל דהא דקאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה דווקא שני עדים אבל עד אחד לא דרב ששת יליף לה מהא דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידע בה ובריש סוטה שם איתא ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר או אינו אלא אפילו בע"א ת"ל לא יקום ע"א באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד וא"כ לפ"ז דדריש רב ששת ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידע בה היינו בשנים דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ודווקא דידעו בה שנים אין המים בודקין אותה אבל ע"א המים בודקין אותה והא דכתבו תוס' (שם דף ו) מספקא לרבי אם הא דתנן ושבאו עדים שהיא טמאה אם דווקא נקיט עדים שתים אבל ע"א לא מהימן ורב ששת דקאמר בגמרא סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה דווקא שני עדים ולא עד אחד יעו"ש נראה פשוט דלא מספקא להו בדינא דרב ששת אם דווקא עדים דלפמש"כ דיליף רב ששת מעד אין בה דליכא דידע בה וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים א"כ בוודאי דווקא שני עדים קאמר רב ששת ולא שיש עד אחד במדינת הים ועיקר ספיקת תוס' אם בא עד אחד שנטמאת אחר ששתתה אם נאמן וכמ"ש לעיל בטעם ספיקת תוס' והא דתנן ושבאו עדים שהיא טמאה אם עדים דווקא שנים כתבו להוכיח מהא דרב ששת דנקיט במילתי' סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה דדווקא עדים שנים א"כ ה"ה לשון המשנה דתנן שבאו עדים שהיא טמאה דווקא עדים שנים אבל ע"א אחר ששתתה לא מהימן אבל ברב ששת לא נסתפקו התוס' מידי ובוודאי דווקא באיכא שני עדים אין המים בודקים אותה ולא בע"א וב"ה שמצאתי פי' התוס' כמ"ש במל"מ בפ"ג מהל' סוטה שם ולפ"ז י"ל דמאה קרובים ופסולים לא עדיף מחד עד כשר כדאיתא בסוטה (דף לא) דכיון דיליף מעד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי דאיכא דידע בה וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים ובעי דווקא שיהי' עדים כשרים ועוד נראה דקרוב ופסול לא מיקרי עד וכמ"ש הגרעק"א בשו"ת סי' קע"ט דמשום הכי תנן שבועת עדות אינו נוהג בפסולים אף דלכמה דברים נאמנים קרובים ופסולים אבל מכל מקום קרבן שבועה ליכא דהא עד קאמר רחמנא וקרוב או פסול לא מיקרי עד יעו"ש וא"כ ה"ה הכא לענין אם יש עדים במדינת הים בעי דווקא שני עדים וכשרים ואם כן אם קינא לה ממאה בני אדם לא קשה דנימא דהנשארים חשוב כיש לה עדים במדינת הים דאין המים בודקין אותה דהא כיון שהעדים נוגעים בעדות וכמ"ש ואם כן גם אם נימא דנוגע חשוב כמו קרוב ופסול ונאמן בעד סוטה אבל לא חשוב רק כעד אחד דמאה פסולים כחד חשיבי ועוד כיון שהם פסולים לא מיקרי עד ואינם בכלל ועד אין בה דליכא דידע בה דלא חשיבי עד וגם הא ליכא שנים וכה"ג המים בודקין אותה וניחא הירושלמי דקאמר אם רצה מקנא ממאה ומיושב קושית הבה"ל וז"ב: