אור ברסלב
גנת ביתן גנת ביתן

גנת ביתן· רבי תנחום גרשון בילצקי

גנת ביתן

פתח הגן

סימן א

יבואר הא דכתבו תוס' וכמה ראשונים דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן:

גרסינן בסוכה (דף מו) אמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה ור"ל אמר אתרוג אפי' בשביעי נמי מותר, א"ל רב פפא לר' יוחנן מ"ש סוכה מ"ש אתרוג א"ל סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי לי' סעודתא בעי מיתב בגוה ומיכל בגוה איתקצאי לבהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא אתרוג דלא חזיא לבהשמ"ש לא איתקצאי לכולי יומא דשמיני, ובתוס' שם ד"ה דאי כתבו אע"ג דאתרוג נמי מוקצה בין השמשות מטעם ספק יום, לא קשיא מידי כדפרישית פ"ק (דף ו) גבי עטרה בקרמים, ובתוס' שם (דף ו) כתבו וז"ל, ואע"ג דאתרוג ממ"נ מוקצה בבין השמשות דשמא יום הוא והוי שביעי של חג לא שייך כי האי גוונא לאוסרו בשמיני במיגו דאיתקצאי לבין השמשות מאחר שלא נאסרה אלא מחמת יום שעבר וכן משמע שם גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאמרינן התם דכל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר ולא אסרינן למחר אע"ג דאיתקצאי בין השמשות משום ספיקא יום שעבר, ומהאי טעמא גבי שבת ויו"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפרש טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאיתקצאי ואסור משום מוקצה ובעירובין (דף לו) גבי לגין של טבול יום שמלאוהו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קימים ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום משום דבעינן סעודה הראוי' מבעוד יום, ולא אמרינן לאו ראוי' היא בשבת מיגו דאיתקצאי בין השמשות משום יום שעבר, וכל הני לא דמי לסוכה דאמרינן משום דאי מתרמי לי' סעודתא ביהשמ"ש אע"ג דלא מחויב למיכל בה אלא משום ספיקת יום שעבר דשאני סוכה דממה נפשך חייב למיכל בה מחמת מה שיהי' יעו"ש:

והקשו האחרונים הא דה"ת סתרי לדבריהם בביצה (דף ו) דקאמר רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין אפרוח שנולד ביו"ט לעגל שנולד מן הטרפה דאינו מוכן אגב אמו שתיק רב והקשו בתוס' שם ד"ה וכי מה, הא עגל שנולד מן הטרפה ביו"ט מוכן העגל בשחיטה דקיי"ל בן פקועה ניתר בארבעה סימנים בשחיטת אמו או בדידי' וא"כ יכול להושיט ידו במעי הבהמה וישחטנו ויהי' מוכן כה"ג ותירצו ועוד י"ל דהכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן הואיל ובין השמשות לא הוי חזי יעו"ש, והא לפמש"כ תוס' בסוכה שם דמוקצה שאינו מחמת ספק יום שעבר לא אמרינן א"כ בעגל שלא כלו לו חדשיו עד תחלת יו"ט ואף שבביהשמ"ש לא הוי חזי העגל למישחט ע"י שיושיט ידו במעי הבהמה וישחטנה משום דהוי ספק נפל, אבל זה אינו אלא משום דילמא עדיין הוא יום ולא כלו לו חדשיו עדיין ואיתקצאותו אינו רק משום מחמת דבבהשמ"ש הוי ספק יום שעבר, וכה"ג לא אמרינן כלל מיגו דאיתקצאי לבהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא, וא"כ הוי העגל שפיר מוכן כי האי גוונא שיכול להושיט ידו במעי הבהמה וישחטנה, ואמאי קאמרי בתוס' ביצה שם דלא הוי מוכן העגל משום דכיון שלא כלו לו חדשיו יעד היום לא הוי חזי לביהשמ"ש יעו"ש, דהא זה סותר לדבריהם בסוכה שם:

ונראה ליישב עפ"י מה, שנ"ל לבאר טעם סברת תוס' שחידשו האי כללא דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ולכאורה כיון שסוף סוף הוקצה לביהשמ"ש יהי' מחמת איזה טעם שיהי' י"ל מיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא, גם מה שכתבו תוס' סוכה שם וכל הני לא דמי לסוכה דאסרינן משום דאי איתרמי לי' סעודתא ביהשמ"ש דאע"ג דלא מחויב למיכל בה, אלא משום ספיקת יום העבר דשאני סוכה דמ"מ מחויב למיכל בה מחמת מה שיהי' יעו"ש, אינו מובן דגם בביצה ובלגין של טבל י"ל דמ"מ אסור היא, אלא דמשום שאינו רק מחמת ספיקת יום העבר לא הוי מוקצה, וא"כ סוכה נמי הכי דלא מחויב למיכל בה בביהשמ"ש אלא משום ספיקת יום העבר, וכבר הקשה הכי בס' נחלת יעקב מהג' דליסא זצ"ל בסוכה שם יעו"ש, ע"כ נ"ל דעיקר טעם סברתם דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר משום דמה שאמרינן בעלמא מיגו דאיתקצאי לביהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא, אינו אלא משום דסעודת שבת ויו"ט בעינן שיהי' מוכן בתחלת היום, והיכי שלא הוי מוכן בתחלת יום שבת ויו"ט, לא הוי מוכן לכל היום, וזה דווקא היכי שבאמת בתחלת היום אסור ולא הי' מותר ומוכן בבהשמ"ש, אמרינן שלא הוי מוכן לכל כגון נר שהדליקו בשבת ונכבה וכדומה דבאמת בתחלת היום הי' מוקצה מחמת איסור אמרינן מיגו דאיתקצאי בבהשמ"ש איתקצאי לכל היום, אבל בביצה ולגין שתחלת היום באמת הוא היתר גמור, אלא שאנן אי אפשר לכוון תחלת היום מש"ה אסרינן גם תחלת היום מספק הוא יום העבר, ואינו אלא משום דאנן טועין בתחלת היום ולא ידעינן אימתי מתחיל היום, מש"ה אסרינן כ"ז של ביהשמ"ש, אבל באמת למי שיודע לכוון התחלת היום אין איסור כל עיקר א"כ לא שייך לומר מיגו דאיתקצאי לביהש"מ שהוא תחלת היום והא באמת קמי שמיא גלייא שבתחלת היום הוא היתר גמור וכן מצאתי שכתב שו"ת בשמים ראש סי' רכ"ט דהטעם דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דמיגו דאיתקצאי לביהשמ"ש הענין שנאסר בתחלת היום והכא האיסור רק משום ספק יום העבר וכשאתה לוקח את ביה"ש לתחלת יום הבא הא איגלאי דלא נאסר מעולם יעו"ש, ולפ"ז י"ל דיש לחלק טובא הא דביצה ולגין לסוכה, דמוקצה מחמת מצוה לא דמי למוקצה מחמת איסור, דמוקצה מחמת איסור האיסור משום הכנה דסעודת שבת ויו"ט בעינן שיהי' מוכן מתחלת היום וכמ"ש רש"י בביצה (דף כו) ד"ה ואי, דמוהכינו אשר יביאו ילפינן לסעודת שבת ויו"ט דבעי הכנה יעו"ש, מש"ה בביצה ולגין דבאמת תחלת היום הוא היתר, א"כ איכא שפיר הכנה דאורייתא, ואף דלדידן אסור משום ספיקא בבהשמ"ש אינו אלא משום טעות שאין לנו לכוון תחלת היום וכמש"כ הבשמים ראש סי' רכ"ט, אבל מוקצה מחמת מצוה דהאיסור הוא משום קדושת המצוה וכדאמרינן בביצה (דף ל) דכשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, ומש"ה סוכה בשמיני אסורה משום שכל שבעה איכא מצות סוכה, וא"כ שזמן המצוה נמשך אחר זמן ביהשמ"ש של שמיני, שמדאורייתא מחויב למיכל בסוכה בביהשמ"ש של שמיני, פשטה קדושת המצוה על סוכה גם בביה"ש של שמיני, וליכא למימר דהוי ביה"ש רק מוקצה מחמת ספק יום שעבר, דשפיר י"ל כמ"ש תוס' דיהי' מחמת איזה טעם שיהי' מ"מ כאן שעכ"פ מחויב למיתב בה ומצות סוכה לא עבר עד אחר זמן של ביהשמ"ש שפיר חל שם שמים על הסוכה גם בביהשמ"ש של שמיני דאף שאינו מחויב למיתב בה רק מחמת ספק יום העבר אבל עכ"פ מצות סוכה איכא ואיכא קדושת המצוה שאסור להסתפק בו מטעם גזרת הכתוב דחג לה' שחל שם שמים על הסוכה ואמרינן שפיר מיגו דאיתקצאי לתחלת היום דפשטה קדושת מצות סוכה משום ספק יום העבר על תחלת היום נאסר לכל היום. וראיתי בבשמים ראש שם שהקשה נמי על דה"ת שכתבו לחלק דסוכה לא דמי לביצה ולגין דכיון דמ"מ בעי למיתב בה דהא סוף סוף הוא מוקצה מחמת יום שעבר דמאי דבעי למיתב בגוה אינו אלא משום דחשבינן דשביעי הוא איך יאסור את השמיני יעו"ש. ולפמש"כ ניחא דבמוקצה מחמת מצוה דמשום קדושת המצוה אסור להסתפק בה כל שבעה שפיר י"ל דנמשך הקדושה גם בתחלת יום שמיני דכיון שאיכא עכ"פ מצוה למיתב בגוה א"כ איתקצאי בתחלת היום למצותי' איתקצאי שפיר לכולי יומא ומש"ה סוכה בשמיני אסורה ומיושב דה"ת סוכה שם:

והנה בר"ן ביצה (דף ד) גבי נולדה בזה מותרת בזה הקשה אמאי תאכל בשני הא כיון שאסורה בראשון איתקצאי לבין השמשות של סוף אותו היום ומיגו דאיתקצאי לביהשמ"ש איתקצאי לכל היום, ותירץ דל"א מיגו היכי אלא שהאיסור מחמת אותו היום אבל היכי שהאיסור מחמת יום שעבר כי הכא לא וראיה לדבר מעירובין (דף לו) גבי לגין טבול יום כו' וא"ת והא אמרינן דסוכה אסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג משום טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי נמי לשמיני והא התם מחמת יום שעבר הוא איכא למימר דמוקצה למצוותו חמיר טפי יעו"ש ולא כתב הר"ן כדברי התוס' סוכה (דף ו) שם דסוכה שאני שמ"מ בעי למיתב בה בבהשמ"ש יהי' מחמת איזה טעם שיהיה ומ"מ י"ל שפיר דכוונת הר"ן הוא כמש"כ בטעם דה"ת דמוקצה מחמת מצוה כיון שמ"מ בעי למיתב בה ביה"ש א"כ פשטה קדושת המצוה של הסוכה גם בביה"ש של שמיני ואיתקצאי לכל היום ומש"ה סוכה בשמיני אסורה וביצה ולגין שאני דהוי מוקצה מחמת איסור אלא משום הכנה דבעינן שיהיה מוכן ומותר בתחלת היום ומוקצה מחמת יום שעבר תחלת היום הוא היתר כמו שכתב הבשמים ראש סי' רכ"ט משא"כ בסוכה דהוי מוקצה מחמת מצות סוכה דאינו אלא גזה"כ דחג לה' שחל ש"ש על עצי סוכה כל שבעה וכמש"כ:

ועפ"ז ניחא לי ליישב קושית ס' מחנה לוי בסוכה (דף מו) שהקשה על הר"ן שכתב בהא דקאמר התם אביי סוכה דחזיא לביה"ש דאי מיתרמי לי' סעודתא בעי למיתב בגוה כו' אתרוג דלא חזיא לביהשמ"ש כו' וכתב הר"ן הטעם דאתרוג לא חזי לבהשמ"ש משום דלולב ניטל במדינה רק יום ראשון בלבד מן התורה ושאר הימים הוא מדרבנן א"כ הוי בבהשמ"ש של שמיני ספיקא מדרבנן ואם לא נטל לולב כל היום לא בעי ליטול עוד בבהשמ"ש דספק דרבנן להקל אבל בסוכה כל שבעה הוא מה"ת ומש"ה אי מתרמי לי' סעודתא בהשמ"ש בעי למיתב בה משום דספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש והקשה במחנה לוי דא"כ הא דפליגי התם רב ורב אסי בהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דרב אמר למצוה איתקצאי וכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר לכולי יומא איתקצאי וכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר והא ביו"ט ראשון של חג מחויב בנטילת לולב מה"ת וא"כ בבהשמ"ש של שני מחויב ליטול הלולב משום דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ כשם שאסורה בשמיני משום דאי מתרמי לי' סעודתא בעי למיתב בה ומיגו דאיתקצאי לבהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא דשמיני ה"ה י"ל דביו"ט שני אסור האתרוג של יו"ט ראשון משום דאי לא נטל כל היום ראשון מחויב בבין השמשות ליטול משום ספיקא דאורייתא ומיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא דשני ואמאי קאמר כל אחד יוצא בה ואוכלה למחר והניח בצע"ג. ול"נ ליישב חדא דיש לפקפק על גופא דדינא דכתב המחנה לוי דביה"ש של שני מחויב ליטול אם, לא נטל כל היום די"ל דכיוון שאנן מספקינן בספיקא דיומא א"כ הוי ספק ספיקא ספק הוא לילה דאינו ראוי לנטילת לולב ספק הוא יום של חול וכדאיתא בשו"ע או"ח סי' תצז ס"ד) ובספק ספיקא אזלינן להקל אף בדבר של דאורייתא וצ"ל דאין בזה תורת ספק ספיקא דהר"ן דקדק דבסוכה בעי למיתב בסוכה בביה"ש של שמיני משום דמצות סוכה כל שבעת ימים הוא מה"ת ולא אמרינן שמדין ספק ספיקא דמחמירינן אף במילתא דרבנן בעי למיתב בסוכה בביה"ש דהוי ספק יום וספק שמא הוא ליל שבעה של חג משום ספיקא דיומא אלא דיום ראשון לא חשוב לספיקא שמא הוא חול ולא דמי ליו"ט שני דבשו"ע או"ח סי' תצז:

ולפמ"ש דעיקר סברת תוס' והר"ן שחילקו בהא דסוכה דאסורה בשמיני משום מיגו דאיתקצאי לביהשמ"ש, אף דלא בעי למיתב בה בביהשמ"ש, אלא משום ספק יום העבר, וביצה ולגין לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבהשמ"ש, משום דאינו אלא מחמת יום שעבר, כמש"כ הבשמים ראש סי' רכ"ט, דמיגו דאיתקצאי לבה"ש הענין כיון שתחלת היום נאסר אסור לכל היום, וסוכה שאני דהוי מוקצה מחמת קדושת המצוה דחל שם שמים על עצי סוכה, וכיון דאי מתרמי לי' סעודתא בבה"ש של שמיני בעי למיתב בה, א"כ נמשך קדושת מצות סוכה אף בתחלת יום שמיני, דאף הא דבעי למיתב בה בבהשמ"ש אינו אלא משום ספק יום העבר, מ"מ כיון שעכ"פ מחויב למיתב בה יהי' מחמת מה שיהי', מ"מ חל שם שמים ואיתקצאתו למצות סוכה על כ"ז של ביה"ש של שמיני, ושפיר י"ל מיגו דאיתקצאי בבה"ש בתחלת יום נאסר לכל היום, ולפ"ז י"ל דדוקא בסוכה דלא הקצה בפירוש לשבעת הימים אלא שהקצה הסוכה למצוותו, אמרינן דנמשך הקצאתו של הסוכה גם בכל זמן של ביה"ש ותחלת יום שמיני בכלל, אבל בהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, ואתרוג של יום הראשון לא איתקצאי בתחלתו של יום שני, דהא בפירוש הפריש והקצה האתרוג למצות יום ראשון לחוד, וליום שני הפריש אתרוג אחר, א"כ באמת בתחלת יום שני עבר הקצאתו של האתרוג דשם שמים אינו חל עליו אלא על יום ראשון לחוד, וא"כ שפיר י"ל אף שבאמת אם איתרמי דלא נטל כל היום מחויב ליטול בבה"ש משום ספיקא דאורייתא, מ"מ לא אמרינן משום הכי מיגו דאיתקצאי לביה"ש, דדמי לביצה ולגין שלא אמרינן מיגו דאיתקצאי משום דאינו אלא מחמת ספק יום העבר. וה"נ באתרוג דאינו בעי ליטול בביה"ש אלא משום ספק יום העבר, וליכא למימר מגו דאיתקצאי לביה"ש,. דהא בתחלת היום באמת לאו מוקצה הוא כלל, וניחא שפיר הא דקאמר כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר דגם ביו"ט ראשין לא דמי לסוכה וכמ"ש ומיושב קו' המחנה לוי

אולם בטעם סברת הר"ן ריש ביצה דכתב דסוכה אסורה בשמיני אף שהוא אלא מחמת יום שעבר דמוקצה מחמת מצוה חמיר טפי ולא כתב לפרש דברי' כמש"כ התוס' דמ"מ מחויב למיתב בה יהיה מחמת איזה טעם שיהי' נ"ל טעם אחר עפ"י דמוקי הגמרא ביצה (דף ל ע"ב) הא דתניא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו, דסיפא אתאן לסוכה דעלמא ומשום מוקצה מחמת איסור סתירת אהל ומש"ה שאם התנה עלי' מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה הכל לפי תנאו אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה אלא כדמסיק התם באומר אינו בודל מהם כ"ז של ביה"ש דלא חלה קדושה עלי' כלל אבל על עצי סוכה דחלה קדושה עלי' איתקצאי לשבעה וכדאמר התם דסוכה שלא מפסיק לילות מימים כולי יומא כחדא אריכתא דמי ומשום דקדוש בביה"ש של יום ראשון קדוש ואיתקצאי לשבעה ואף דאתני' עלי' להנות מהן בחול המועד לא מהני יעו"ש ברש"י ובדה"ת ד"ה אמר ובמהרש"א דלפי גירסת כמה ספרים עולה הסוגיא דמוקצה מחמת איסור מהני תנאה ואם התנה על נר שהדליקו בשבת לכשתכבה ישתמש בו מהני תנאה וכן כתבו הפוסקים בשו"ע או"ח סי' רע"ט יעו"ש וא"כ לפ"ז י"ל דמש"ה לא אמרינן בביצה ולגין מיגו דאיתקצאי לביה"ש משום כיון שאם התנה על מוקצה מחמת איסור שאם יסתלק האיסור יסתלק הקצאתו לא הוי מוקצה לכל היום משום דאיתקצאי בביהשמ"ש וא"כ ה"ה לא הוי מוקצה בביצה ולגין לכל היום משום דאיתקצאי בביה"ש דכיון שבוודאי אחרי כלות זמן של בין השמשות יסתלק האיסור דאינו אסור בבהשמ"ש אלא משום ספק יום העבר ואחר שיעבור הספק יעבור האיסור בוודאי א"כ לא גרע מהיכי שהתנה בפירוש דהכא סתמא כפירושו דלא הקצה לכל היום שההיתר עתיד לבוא בוודאי אחר רגע של בין השמשות ומש"ה לא הוי מוקצה לכל היום בביצה ולגין וכמש"כ התוס' והר"ן דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן דכיון שאינו אלא משום ספק יום העבר וא"כ אחר רגע של ביה"ש יהי' בוודאי היתר גמור מש"ה לא הוי מוקצה לכל היום. וכ"ז דווקא בביצה ולגין שאינו אלא מוקצה מחמת איסור דעיקר האיסור משום היסח הדעת הוא דכיון שאקצה מדעתי' ביה"ש של שבת ויו"ט אקציה לכל היום ושפיר י"ל דכשם שהתנה בפירוש מהני ה"ה בדבר שתלוי האיסור בזמן גרידא נמי ליכא היסח הדעת והקצאה לכל היום משום דאיתקצאי לביה"ש דכיון שבוודאי יהי' היתר בוודאי לא אקצי' מדעתי' כלל דזמן ממילא קאתי בוודאי אבל במוקצה מחמת מצוה דהאיסור הוא משום קדושת המצוה מגזרת הכתוב דחג לה' דכשם שחל ש"ש על החגיגה כו' ומש"ה קיי"ל דלא מהני תנאה וכמש"כ הר"ן שם דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילא ובעצי סוכה דחיילא עלי' קדושה בבה"ש איתקצאי לכל שבעה למצוותי' בעל כרחו וכיון דחייל הקדושה לא מהני לאשתרויי למחר אפי' נפלה יעו"ש, וא"כ י"ל דה"ה לא מהני מה שבוודאי יסתלק ההקצאה אחר זמן לאישתרויי דהא כיון שבבה"ש חייל הקדושה לא מפסיק תנאה שהתנה בפירוש ולא עדיף מה שההיתר יבוא בוודאי בסתמא מהיכי שהתנה בפירוש וכשם שתנאה לא מהני כך לא מהני מה שהמוקצה תלוי בזמן גרידא ולאחר זמן יסתלק המוקצה והקדושה יהי' היתר בודאי דמוקצה מחמת מצוה חמור דאינו משום היסח הדעת אלא משום גזה"כ דחל שם שמים משום קדושת המצוה וקדושה לא פקע בכדי וא"כ לעולם אמרינן כיון דקא קדוש ביה"ש קדוש לכולי יומא. וזה שכתב הר"ן ריש ביצה דסוכה אסורה בשמיני משום דאי מיתרמי לי' סעודתא בעי למיתב בה אף שאינו אלא מחמת ספק יום שעבר דאיכא למימר דמוקצה מחמת מצוה חמיר טפי וכמש"כ דמוקצה מחמת איסור לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר כיון שאחר שיעבור הספק חשכה של ביה"ש יהי' בוודאי היתר גמור ודמי להתנה בפירוש דמהני תנאה דליכא היסח הדעת כה"ג אבל במוקצה מחמת מצוה חמור טפי דאסור מגזה"כ משום קדושה ותנאה לא מהני ה"ה מה שבוודאי יסתלק ההקצאה לאחר זמן לא מהני וכמש"כ:

ועפ"ז ניחא לי ליישב מה שהקשה הגרעק"א בדו"ח ביצה (דף כד) דאמר רב פפא עכו"ם שהביא דורון לישראל ביו"ט ויש במינו במחובר לערב אסורין בכדי שיעשו ואמאי אחר שיעור כדי שיעשו מותר ולפרש"י אפי' בערב ראשון מותר נימא מיגו דאיתקצאי לערב עד כדי שיעשו איתקצאי נמי לכולי יומא ואף דממנ"פ יום אחד מהם הוא חול מ"מ שייך מוקצה כדהקשו בתוס' סוכה (דף ו) בשני ימים טובים של גליות דביצה שנולדה בזה מותרת בזה נימא מיגו דאיתקצאי לביה"ש ותירוצם דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן עולה שפיר בביצה דאיסורו רק בבה"ש ומטעם דשמא עדיין יום הוא אבל הכא דאף לאחר שחשכה אסור עד כדי שיעשה שפיר יקשה דנימא מיגו דאיתקצאי וצריך לומר דרב פפא ס"ל כר"ש דלית לי' מוקצה וביומו אסור משום מוקצה דמחובר דר"ש מודה בה יעו"ש. ולפמש"כ אין צורך לזה, דאף אם נימא שרב פפא ס"ל כר"י דאית לי' מוקצה מ"מ ניחא דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי לערב בכדי שיעשו דכשם שלא אמרינן מוקצה בבה"ש מחמת יום שעבר וכמש"כ דהטעם שכיון שזמן ממילא קאתי וההיתר עתיד לבוא בוודאי כה"ג ליכא היסח הדעת והקצאה לכל היום דסתמא כפירושו וכשם שתנאה מהני כך מהני היכי שתלוי האיסור בזמן גרידא א"כ ה"ה אם נמשך האיסור עוד איזה זמן בתחלת היום כגון עד שיעור כדי שיעשו אבל כיון שאינו מחוסר רק זמן גרידא דממילא קאתי ואחר אותו הזמן יהי' היתר בוודאי מש"ה לא הוי מוקצה כה"ג לכל היום דדמי להיתנה בפירוש וכמש"כ וא"כ שפיר ניחא הא דר"פ דלערב מותרין אחר בכדי שיעשו ולא הוי מוקצה כלל לכל היום וכמש"כ וז"ב:

(*)

וראיתי בזה להעיר מה שנוהגים בעלי הוראה להורות לפעמים בשאלת כלי איסור להשהותן מעת לעת ויהיו מותרין ולפעמים שאירע השאלה בערבי שבתות ויו"ט מורין ג"כ הכי ויש לחוש לפמש"כ הגרעק"א בדו"ח ביצה שם דרב פפא דקאמר דלערב אסורין בכדי שיעשו ואח"כ מותר דאינו אלא לר"ש. אבל לפמדקיי"ל דאמרי' מיגו דאיתקצאי כו' לכל היום א"כ כיון שבתחלת היום של שבת ויו"ט עדין אסור הכלי להשתמש בו וא"כ גם כשנשלם המעל"ע באמצע שבת ויו"ט איתסר לכל היום משום מיגו דאיתקצאי בתחלת היום אסור לכל היום ולפמש"כ בטעם סברת תוספות והראשונים דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן הוא משום שדבר שתלוי האיסור בזמן גרידא שבוודאי ממילא קאתי לא אמרינן מיגו דאיתקצאי כלל ורב פפא דקאמר דלערב מותר כדי שיעשו אתו לכולי עלמא גם למאן דאית לי' מוקצה ואף שתחלת היום נאסר כיון שסוף סוף אחר הזמן יהי' היתר לא הוי מוקצה לכל היום אפשר דיש להורות בשאלת כלי איסור להשהות מעל"ע אף בערבי שבתות ויו"ט ואחר שנשתלם המעל"ע יהי' מותר ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי כה"ג וצ"ע ואח"כ מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' ר"ל בשם רבינו הר"מ הכהן דכתב בטעם סברת תוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן כמו שכתבתי משום דההיתר עתיד לבוא בוודאי יעו"ש ונהנית:

ועפי"ז מיושב שפיר קו' האחרונים דהקשו בהא דכתבו התוס' ביצה (דף ו) ד"ה וכי דהכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן העגל הואיל ובין השמשות הוי חזי ואף שבתחלת היום כבר כלו לו חדשיו רק דבבה"ש הוא ספק שמא עדיין הוא יום העבר ולא כלו לו חדשיו והוי מוקצה אלא מחמת ספק יום העבר ומ"מ ס"ל לתוס' דהוי מוקצה כה"ג והא סתרי דבריהם בסוכה (דף יוד) ובכמה דוכתי דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ולפמש"כ ניחא שפיר דהטעם דלא אמרינן מוקצה מחמת ספק יום העבר משום שכהאי גוונא ליכא היסח הדעת והקצאה לכל היום דההיתר עתיד לבוא בוודאי שמחוסר רק זמן גרידא דממילא קאתי וזה ניחא דווקא היכי שיעבור הזמן יהי' היתר בוודאי כגון ביצה ולגין וכדומה שחסר רק שיעבור הזמן ויבוא ההיתר בוודאי אבל בעגל שלא כלו לו חדשיו עד יו"ט לא שייך הכי דהזמן של חדשים אינו אלא למברר שהולד אינו נפל ובר קיימא הוא וא"כ קודם שיעבור הזמן ולא כלו לו חדשיו לא שייך לדון דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבהשמ"ש איתקצאי לכל היום משום דבתחלת היום הבא יהי' ההיתר בוודאי דהא מי יימר לן שמא באמת הולד נפל ואינו בר קיימא ולא יכלו לו חדשיו וא"כ שאין ההיתר לבוא בוודאי אמרינן שפיר מיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא דכיון שבבה"ש שהי' עדיין ספק יום ולא כלו לו חדשיו הי' אסור ומוקצה משום ספק נפל אסור לכל היום ושפיר כתבו התוס' שם דמש"ה לא הוי מוכן ע"י שישחוט העגל במעי האם דהואיל ובין השמשות לא הוי חזי לא הוי מוכן לכל היום והא דכתבו תוס' בסוכה שם דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן הוא דווקא גבי ביצה ולגין שאחר ביה"ש ויהי' וודאי חשכה יהי' מותר בוודאי דתחלת היום לא נאסר ואינו אסור אלא משום ספק חשכה דהוי ספק שמא הוא עדיין יום העבר וההיתר יבוא בוודאי כהאי גוונא לא הוי מוקצה לכל היום משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש במוקצה מחמת איסור דבדבר שתלוי האיסור בזמן גרידא שבוודאי וממילא קאתי סתמא כפירושו ודמי להתנה דמהני תנאו וז"ב ודברי התוס' לא סתרי הדדי מידי ומיושב שפיר קו' האחרונים:

והנה מכבר הרהרתי להקשות על המהרש"א בדה"ת ביצה (דף ו) ד"ה וכי גבי עגל שנולד מן הטרפה דכתבו תוס' שלא הוי מוכן על ידי שישחוט העגל במעי האם משום שלא כלו לו חדשיו עד היום ובין השמשות לא הוי חזי דהוא הדין בעגל שנולד קודם יום טוב ויום שמיני שלו הוא ביום טוב לא הוי מוכן משום דבין השמשות לא הוה חזי דעדיין לא נשלם השמונה ימים והוי ספק נפל, מדברי התוס' ערכין (דף יט עמוד ב) ד"ה שנתו שהקשו למה לי קרא שנתו ולא שנת עולם תיפוק ליה מסברא דאם לא תימא הכי האיך נמצא לראש השנה תמידים אם נולדו קודם ראש השנה הרי בראש השנה כבר הוא ב' שנים ואנן בעינן דווקא כבש בן שנה ואם הוא נולד ביום ראש השנה מחוסר זמן הוא ויש מפרשים דאין אנו מתחילין מנין שנתו משעת הלידה אלא מיום ההרצאה וכו' וכוונת דבריהם פשוט דכיון דמתחילין מנין שנתו מיום ההרצאה ולענין ימי ההרצאה חשבינן יום הלידה מקצת יום ככולו וכמו שכתבו האחרונים ביורה דעה (סימן טו) ולעולם נשלם הז' ימי הרצאה בסוף היום ומשכחת שפיר תמידין בראש השנה בכבשים שנשלם השבעת ימי הרצאה בערב ר"ה וראוים שפיר לתמידים בר"ה ולפמש"כ המהרש"א דהיכי שיום ח' הוא ביו"ט לא הוי מוכן משום דבביה"ש לא הוי חזי א"כ קשה לפי המבואר בפסחים (דף מח) גבי הביא שה מן האפר ושחטו לתמיד ביו"ט דלמ"ד דאיסור מוקצה דאורייתא פסול לקרבן וא"כ לדידי' לא בעי קרא שנתו ולא שנת עולם וגם להיש מפרשים תיקשי דתיפוק לי' מסברא דאלת"ה האיך נמצא לראש השנה תמידים ולא משכחת שנשלם ז' ימי הרצאה בערב ראש השנה דהא הוא מוקצה ביו"ט של ר"ה משום דבבין השמשות לא הוה חזי ופסול לתמיד למ"ד מוקצה דאורייתא ואם נשלם הז' ימי הרצאה בבה"ש של ערב ר"ה הרי הוא בר"ה ב' שנים ואם נשלם בבה"ש של ר"ה א"כ הוי מוקצה ביו"ט של ר"ה. ואח"כ מצאתי בשו"ת "ארץ צבי" מהג"ר צבי תאומים סי' ט' שמביא הקושיא בשם כמה מחברים יעו"ש ולפמש"כ לפרש בישוב קו' האחרונים בסתירת דה"ת הדדי דהא שכתבו התוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן הוא אינו אלא היכי שמחוסר רק זמן גרידא דבוודאי ממילא קאתי מה שאין כן בעגל שלא כלו לו חדשיו עד יום טוב דבבין השמשות אכתי יש ספק שמא הוא נפל או בעגל שנשלם השמונה ימים ביום טוב דהוי בבין השמשות של יום טוב ספק נפל ולא שייך דממילא ובוודאי קאתי ומשום הכי אמרינן שפיר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכל היום ולפי זה יש לומר שפיר דמשכחת תמידין בראש השנה אף אם נימא דאזלינן בתר שנת עולם להיש מפרשים בכבש שכלו לו חדשיו ולא הוי ספק נפל כלל ואף שלקרבן להרצאה בעי לעולם אף שכלו לו חדשיו שמונה ימים כדאיתא בהדיא בש"ס ראש השנה (דף ז) מכל מקום כיון שאינו ספק נפל אלא שבעינן שבעת ימים להרצאה גרידא ואם כן אף שנשלם השבעת ימים בבין השמשות של ראש השנה לא הוי מוקצה כלל דאף שבבין השמשות אכתי הוי ספק שמא הוא עדיין יום ולא נשלם השבעת ימי הרצאה ופסול לקרבן מכל מקום לא הוי מוקצה בראש השנה משום מיגו דאיתקצאי בבין השמשות דכיון שאינו מחוסר רק זמן גרידא מגזרת הכתוב ששבעת ימים יהיה עם אמו ומה שיבוא ההיתר בוודאי וממילא לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר וכמו שכתבתי. והמהרש"א שם מיירי בעגל שלא כלו לו חדשיו דהוי בבין השמשות אכתי בספק נפל וכהאי גוונא לא שייך שיבוא ההיתר בוודאי דהזמן של ח' יום ושל חדשים אינו אלא שמברר אם הוא נפל אם לא וכמו שכתבתי ומשום הכי שפיר כתב המהרש"א דכהאי גוונא לא הוי מוכן לכל היום ומיושב שפיר. שוב התבוננתי דגוף הקושיא לק"מ דהא דקאמר בפסחים (דף מח) גבי הביא שה מן האפר ושחטו ביום טוב דפסול לתמיד למאן דאמר מוקצה דאורייתא אינו אלא משום דכתיב משקה ישראל מן המותר לישראל וכיון שאסור באכילה משום מוקצה מש"ה פסול לקרבן ואם כן בכבש

שכלו לו חדשיו ואינו בספק נפל כלל אלא שבעינן לקרבן שבעת ימי הרצאה וכדאמר בר"ה (דף ז) י"ל שפיר אף שהוא בבהשמ"ש בספק יום ולא נשלם הז' ימים לא שייך מוקצה כלל כיון שמותר באכילה בערב ראש השנה והוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואף שלקרבן פסול בבין השמשות של ראש השנה משום שעדיין ספק שמא הוא יום ולא כלו לו ימי הרצאה כהאי גוונא לא הוי מוקצה כלל שיהיה פסול לקרבן ואם כן ניחא שפיר דהא שכתב המהרש"א שהיכי שלא נשלם הח' ימים עד יו"ט לא הוי מוכן הואיל ובין השמשות לא חזי אינו אלא בלא כלו לו חדשיו אבל בכלו לו חדשיו אף שלענין קרבן בעינן ח' ימים לא הוי מוקצה כלל אף שנשלם יום השמיני ביום טוב ומשכחת שפיר תמידין בראש השנה להיש מפרשים ולפלא על הגדולים שמביא בעל ארץ צבי שטרחו לחנם:

והנה מה שכתבתי בביאור דברי הר"ן ריש ביצה שכתב דמשום הכי סוכה אסורה בשמיני אף שבעי למיתב בה אלא משום ספק יום העבר דמוקצה מחמת מצוה חמיר טפי היינו משום דבמוקצה מחמת מצוה לא מהני תנאה ומשום דחל עליה קדושה בין השמשות איתקצאי לכל שבעה ובין השמשות שאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב חל עליה קדושה בעל כרחה ואמרינן שפיר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אף שהמוקצה תלוי בזמן ואחר בין השמשות יסתלק בוודאי המוקצה מכל מקום כיון שחל הקדושה בבין השמשות לא פקע בכדי ואיתקצאי לכל היום יש לדון דלכאורה לא דמי להא דלא מהני תנאה בעצי סוכה דבשלמא היכי שהתנה שישתמש בחול המועד בעצי סוכה בזמן מצוותיה יש לומר דמגזרת הכתוב חייל עליה קדושה על כל זמן מצותו מה שאין כן בסוכה בשמיני דאם התנה בפירוש שאחר בין השמשות ישתמש בהסוכה דכבר עבר זמן מצוותו יש לומר להפוסקים בשולחן עריך אורח חיים (סימן רעט) דבמוקצה מחמת איסור מהני תנאה דהוא הדין מהני תנאה כהאי גוונא דלא שייך שחל הקדושה בעל כרחו כמו שכתב הר"ן בעצי סוכה כל שבעה דבשמיני לאו זמן מצוותו כלל ואינו אלא משום דבין השמשות היה אסור משום מוקצה מחמת מצוה דאי מתרמי ליה סעודתא מחויב למיתב בה אסור לכל היום ואינו אלא משום היסח הדעת ומוקצה מחמת איסור ואם כן שפיר יש לומר דכיון שתלוי האיסור בזמן ואחר בין השמשות יהיה היתר לא הוי מוקצה לכל היום כמו בביצה ובלגין שלא אמרינן מוקצה והא דבין השמשות אסור משום ספק יום העבר וצריך לומר דסבירא ליה להר"ן דמכל מקום מוקצה מחמת מצוה חמיר טפי ואף שאחר בין השמשות אינו זמן מצוותו כלל מכל מקום כיון דבתחלת היום חל בין השמשות קדושת המצוה משום דאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב בה קדושה לא פקע בכדי ואמרינן מיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכל היום:

אולם קשה לי טובא דברי הר"ן שילהי סוכה בהא דקאמר התם (דף מו) אתרוג בשמיני מותר משום דלא חזיא לבין השמשות ולא איתקצאי לבין השמשות ופירש הר"ן דאתרוג לכולהו יומא דשביעי איתקצאי משום שאם לא נטל שחרית יטול בין הערבים דכל היום חזי למצוה ובשמיני מותרת דליכא למימר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות דבין השמשות לא איתקצאי כלל שהרי בבין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בבין השמשות כיון דלולב בזמן הזה דרבנן בר מיום ראשון וספקא דרבנן להקל וליכא למימר מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכל היום ונמצא שהוקצה אף בבין השמשות דלא אמרינן הכי אלא בשבת ויום טוב לפי שכל דבר שאינו מוכן בבין השמשות אי אפשר שתבוא לו הכנה כל היום אבל ביום של חול אינו אסור אלא בשעת ההקצאה בלבד ובבין השמשות שאין ראוי עוד לנטילת לולב אין האתרוג מוקצה בו יעוין שם. וקשה טובא למאי הוצרך הר"ן לסברתו דבשביעי שהוא יום של חול אינו אסור לכל היום משום שאיתקצאי מבין השמשות הא בלאו הכי גם אם היה אסור לכל יום השביעי מכל מקום ליכא למימר דמשום שאיתקצאי בבין השמשות של שמיני משום ספק הוא יום שביעי משום הכי אסור האתרוג בשמיני דהא מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וכדכתב הר"ן גופא ריש ביצה שם דביצה ולגין לא נאסר לכל היום אף שבין השמשות אסור משום דאינו אלא משום ספק יום העבר ורק בסוכה אסורה בשמיני משום דמוקצה מחמת מצוה, חמיר טפי אבל בנטילת לולב שבין השמשות אין צריך ליטול אף מי שלא נטל כל היום משום ספיקא דרבנן להקל וכמו שכתב הר"ן אם כן בבין השמשות לא הוי מוקצה מחמת מצוה כלל אלא משום דאסור בין השמשות משום שאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכולי יומא ונמצא שהוקשה אף בבין השמשות משום ספק יום וזה הוא מוקצה מחמת איסור גרידא ודמי שפיר לביצה ולגין דכתב הר"ן גופא דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ועוד קשה דמדקאמר הר"ן וליכא למימר מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכולי יומא ונמצא שהוקצה, אף בבין השמשות הרי דסבירא ליה דאף שבין השמשות אינו ראוי לנטילת לולב דהוי ספק דרבנן להקל מכל מקום כיון שאסור משום ספק יום שביעי י"ל מיגו דאיתקצאי לבה"ש ואף ששביעי אסור אינו אלא משום מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכולי יומא אמרינן תרי מיגו ואף שהוא מוקצה מחמת יום שעבר אמרינן נמי מוקצה כה"ג וא"כ קשה הא דסוכה (דף מו) הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דס"ל לרב אסי דלכולי יומא איתקצאי וכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר והא ביום ראשון דהוא יום קודש י"ל שפיר מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא איתקצאי לכולי יומא והכא לא שייך תירוץ הר"ן דביום שביעי כתב הר"ן דמשום הוא יום חול לא אמרינן מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא איתקצאי לכולי יומא משא"כ ביום ראשון דהוא יום קודש וא"כ שפיר י"ל דגם ביו"ט שני יש לאסור האתרוג של ראשון משום מיגו דאיתקצאי לבה"ש של שני משום ספק יום אסור לכל יום שני וצע"ג דברי הר"ן. אך אפשר לומר כמש"כ תוס' בביצה (דף ל ע"ב) ד"ה כל דרב דס"ל למצוה איתקצאי וכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר דלבר מיום ראשון קאמר דביום ראשון אסור לכל היום משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכל היום וא"כ ה"ה לרב אסי שס"ל דכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר היינו לבר מיום ראשון אבל באתרוג של יום ראשון לתרווייהו אסור גם ביום שני לסברת הר"ן משים דאמרינן תרי מיגו מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא דראשון איתקצאי לכל היום אף בביה"ש ומיגו דאיתקצאי לביה"ש של שני איתקצאי לכל היום ופליגי רב ורב אסי אלא בשאר הימים וז"ב. ובאמת לפי"ז ניחא נמי קו' המחנה לוי (סוכה שם) שהבאתי לעיל אך כבר כתבתי דקושית המחנ"ל בל"ה מיושב שפיר. אבל עדיין תיקשי על סברת הר"ן דכתב להקשות דנימא משום דאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכולי יומא והוקצה אף בבה"ש דמש"ה לא הוי מוקצה לכל היום משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר דזה אינו מוקצה מחמת מצוה וכמש"כ:

ואפשר דהר"ן הקשה רק על לישנא דתלמודא דקאמר אתרוג דלא חזיא לביה"ש ולא איתקצאי לביה"ש וע"ז הקשה הא איתקצאי לביה"ש משום מיגו דאיתקצאי אפלגא יומא והוקצה אף לבה"ש אבל לא הקשה דמשום הכי הוי מוקצה לכל יום השמיני דשפיר יש לומר כמש"כ דהוי מוקצה מחמת יום שעבר דהא משום דאיתקצאי אפלגא יומא דשביעי איתקצאי לכולי יומא לא חשוב כמוקצה מחמת מצוה דהא בביה"ש אינו ראוי עוד למצות נטילת לולב דהא הוי ספק דרבנן להקל ואינו אלא מוקצה מחמת איסור גרידא שנאסר לכל היום ודמי לביצה ולגין דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וכן מוכח מלשון התוס' ביצה שם ד"ה כל שכתבו וז"ל כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר לאו דווקא לאלתר דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום עד למחר הרי דס"ל להתוס' דלמחר מותר האתרוג של יום ראשון אף שביה"ש של יום שני אסור האתרוג משום דביום ראשון אסור האתרוג לכל היום ובבה"ש הוי ספק יום ומ"מ לא אמרינן מיגו דאיתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא דשני כמש"כ דהא דנאסר לבהשמ"ש משום ספק יום ולא חזי עוד למצוה אף שלכל היום נאסר משום מיגו דאיתקצאי למצוותי' לפלגא דיומא איתקצאי לכל היום לא חשוב זה כמוקצה מחמת מצוה כלל אלא מוקצה מחמת איסור שנאסר לכל היום ובהשמ"ש הוי ספק יום ודמי שפיר לביצה ולגין של"א מוקצה מחמת יום שעבר. וצ"ל דהר"ן סוכה שם שהוצרך לסברתו דיום שביעי כיון שהיא יום חול אינו אסור אלא בעת ההקצאה בלבד וביה"ש שאין ראוי עוד לנטילת לולב אין האתרוג מוקצה בו צ"ל דאינו בא אלא ליישב בהכי לישנא דגמרא דקאמר אתרוג דלא חזי ביה"ש לא איתקצאי לביה"ש דמשמע שאין האתרוג מוקצה כלל בביה"ש אף שביה"ש היא ספק יום ומש"ה הוצרך לסברתו משום דהוא יום חול ולא איתקצאי לכל היום אבל לאסור מש"ה ביום שני משום מיגו דאיתקצאי ביה"ש שפיר י"ל כמש"כ דזה חשוב מוקצה מחמת איסור דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, וז"ב:

סימן ב

תשובה לחכם אחד ויבואר איזה ענינים בדיני תחומין. משה"ק כת"ר בתוס' עירובין (דף מה) ד"ה איבע"א בהא דקאמר גשמים שירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ופריך אמאי ליקני שביתה באוקינוס דהא אמר ר"א כל העולם כולו ממי אוקינוס הוא שותה ומשני דמיירי בעבים שנתקשרו מערב יו"ט ודילמא הנך אזלי והני אחריני נינהו ומשני איבע"א הוי ספק דבריהם וספק דדבריהם להקל וכתבו שם בתוס' ד"ה איבע"א וז"ל ואע"ג דהוי דשיל"מ ואמר רב אשי (ביצה דף ד) דבר שיש לו מתירין בספק דדבריהם אסיר בעירוב הקילו. והקשה כת"ר מהא דאיתא בביצה (דף לז ע"ב) שנים שלקחו חבית בשותפות דס"ל לשמואל דחבית אסורה משום דאמרינן אין ברירה ופרש"י כיון שאין ברירה י"ל דחלק שבא לזה הי' ראוי לחבירו וספק שמא לא נתחלפו החלקים וחלק שבא לזה הי' ראוי לו משעה ראשונה. ולכאורה קשה כיון שתחומין מדרבנן והוי ספק דרבנן ויש למיזל לקולא ואמאי ס"ל דחבית אסורה ובעכ"ר צ"ל דס"ל לשמואל כרב אשי (ביצה דף ד) גבי ביצה שנולדה ספק יו"ט ספק חול דאזלינן לחומרא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וה"נ גבי עירוב כיון דאין ברירה דהוי ספק מחמירינן מספיקא וחבית אסורה משום דהוי דשיל"מ וא"כ הרי מוכח שפיר דגם בעירוב החמירו בספק בדשיל"מ ואמאי כתבו תוס' (עירובין שם) דבעירוב הקילו דאף בדשיל"מ אזלינן להקל בספק דרבנן ויפה הקשה:

ונראה ליישב די"ל דהא דס"ל לשמואל חבית אסורה משום שאין ברירה אף שאינו אלא ספק דרבנן אינו הטעם משום דהוי דשיל"מ ומש"ה מחמירינן בספיקא כמו שס"ל לרב אשי בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בספק יו"ט ספק חול דלעולם י"ל כמ"ש תוס' (עירובין דף מה) דבעירוב הקילו דאף בדשיל"מ מקילינן בספק דרבנן אלא הטעם דחבית אסורה הוא משום ששנים שלקחו חבית בשותפות יש כאן שני חלקים חלק דידיה שמותר להוציא בתוך תחומו וחלק חבירו הוא חלק האסור לו להוציא בתוך תחומו משום שנקנה שביתת חבירו וא"י איזה חלקו המותר וחלק חבירו האסור דלמ"ד אין ברירה לעולם איכא למימר שחלקו שבא לזה הי' ראוי לחבירו וא"כ דמי ממש לחד בחד שנתערב וקיי"ל דחתיכה אחת של איסור וחתיכה אחת של היתר דאיקבע ואיתחזק איסורא דאפי' בדרבנן אסור וכמ"ש הש"כ (יו"ד סי' קי) ומש"ה ס"ל שפיר לשמואל דחבית אסורה משום שס"ל דאין ברירה א"כ הוי תערובות החלקים חלק דידיה המותר וחלק חבירו האסור להוציא ביו"ט והוי כחד בחד דאפי' מדרבנן אסור אבל בספק בעירוב היכי שלא שייך איתחזק ואיקבע איסורא י"ל שפיר כמו שכתבו תוס' עירובין שם דבעירוב הקילו דאף בדשיל"מ ספק דרבנן להקל ומיושב קו' כת"ר:

ונראה להביא ראי' למש"כ מהא דאיתא בביצה (דף לז) דרבי הושעיא דקאמר התם חבית מותרת משום דיש ברירה אף דס"ל לר' הושעיא גבי המת בבית ולו פתחים הרבה וחשב להוציאו באחד מהן דמצלת על הפתחים דמכאן ולהבא ולמפרע לא משום דאין ברירה. ומשני דבדאוריתא לית לי' ברירה ובדרבנן אית לי' יעו"ש. ויש להקשות הא כיון שמחלק ר' אושעיא בין דאוריתא לדרבנן בע"כ צ"ל דמספקא לי' בספיקא דדינא אם אמרינן ברירה ומש"ה מחמיר בדאוריתא ומיקל בדרבנן. וא"כ תיקשי ממ"נ אם מקילינן בספק דרבנן אף דהוי דשיל"מ. א"כ למאי צ"ל שמספקא לי' לר' הושעיא אם יש ברירה הא גם אם נימא דס"ל דאין ברירה אינו אלא ספק דהא י"ל שלא נתחלפו החלקים כלל וחלק שבא לידו הי' ראוי לו ומגיעו משעה ראשונה. וא"כ יש להקל משום ספק דרבנן. ואם יש להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ א"כ גם כשמספקא לי' בדינא אם אמרינן ברירה יש להחמיר דאין ברירה אף בדרבנן משום דהוי דשיל"מ. וליכא למימר משום דהוי ספק ספיקא ספק אם אמרינן ברירה. וגם אם אין ברירה הוי ספק שמא לא נתחלפו החלקים דז"א דהא אם מחמירינן משום דשיל"מ יש להחמיר גם בספק ספיקא וכמ"ש הפוסקים אלא וודאי כמש"כ דהטעם הוא דלמ"ד אין ברירה חבית אסורה משום דהוי כחד בחד דחשיב איקבע ואיתחזק איסורא. וא"כ לפי"ז זה אינו אלא אם אמרינן דאין ברירה. אבל כיון שמספקא ליה אם אמרינן ברירה א"כ הוי ספק אם יש כאן כלל תערובות חלק האסור להוציא בתחומו. דאם נימא דיש ברירה א"כ הוברר ואיגלאי מילתא למפרע שחלקו שבא לידו הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה ואין כאן תערובות כלל. דכל אחד חלקו שבא לידו אמרינין שזהו המגיעו משעה הראשונה וא"כ לא איתחזק איסורא כלל דהא יש ספק שמא אין כאן תערובות של איסור כלל ודמי לשאר ספיקות דאזלינן בדרבנן להקל ומש"ה מיקל ר' הושעיא בחבית דמותרת דאמרינן שפיר משום ספק דרבנן להקל דיש ברירה כיון דאין כאן איתחזק ואיקבע איסורא. אבל אם נימא דהטעם דמחמירינן למ"ד אין ברירה אף שאינו אלא ספיקא הוא משום דהוי דשיל"מ א"כ גם לר' הושעיא דמספקא לי' בדינא אם אמרינן ברירה יש להחמיר משום דהוי דשיל"מ דנימא דאין ברירה ואמאי מיקל ר' הושעיא וס"ל דחבית מותרת. ודוחק לחלק בין ספיקא דדינא לשאר ספיקות וספיקא דדינא קיל יותר דאף בדשיל"מ אזלינן להקל בדרבנן דהא הטעם של דשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ גם בספיקא דדינא י"ל ג"כ עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בוודאי היתר. ומוכת שפיר מזה כמש"כ דעיקר הטעם דמחמירינן למ"ד אין ברירה הוא משום דדמי לחד בחד ולר' הושעיא דמספקא לי' די"ל דיש ברירה לא דמי לחד בחד וכמ"ש ומש"ה אזיל לקולא וס"ל דחבית מותרת ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בעירוב הקילו דאף בדשיל"מ אזלינן להקל בספק דרבנן וכמ"ש תוס' שם וא"ש:

אח"כ מצאתי בשו"ת שאגת ארי' (סי' צ') דכתב בהא דס"ל לשמואל בשנים שלקחו חבית בשותפות דחבית אסורה משום שאמרינן אין ברירה אף שהוי ספק שמא נתחלפו החלקים הוא משום שהוי דשיל"מ. והא דמיקל ר' הושעיא דחבית מותרת משום בדרבנן אמרינן דיש ברירה. הוא משום דספיקא דדינא קיל יותר מספק במעשה. ומש"ה אף בדשיל"מ אזיל לקולא ומה"ט כתב שם לדון בעכו"ם וישראל שחלקו בחמץ שעבר עליו הפסח דחלק ישראל מותר משום דכיון שזה איסור שאין לו מתירין אזלינן להקל דנתחלפו החלקים וחלק שבא ליד ישראל הוא חלק העכו"ם משעה ראשונה והוי חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח דמותר יעו"ש. והמקו"ח (סי' תמח) השיג עליו דהא י"ל דדמי לחד בחד דהא איכא חלק ישראל האסור וחלק העכו"ם המותר וחד בחד אסור אף בדרבנן אף בדבר שאין לו מתירין יעו"ש. ונהניתי שכוונתי בזה לדעת הגאון בעל מקו"ח. ולפי"ז יש לפרש שפיר הסוגיא דביצה (דף לז שם) גבי שנים שלקחו חבית בשותפות כמש"כ דמש"ה ס"ל לשמואל דחבית אסורה דכיון שאין ברירה הוי כחד בחד דאיקבע ואיתחזק איסורא. ולר' הושעיא דמספקא לי' אם יש ברירה הוי כספק בעיקר התערובות ולא איתחזק איסורא ומש"ה אזיל לקולא ואף דהוי דשיל"מ מ"מ אזלינן לקולא דבעירוב הקילו כמ"ש תוס' עירובין שם ומיושב שפיר קו' כת"ר:

וראיתי בזה בשו"ת הגרעק"א (סי' קפט) שהקשה על דברי התוס' עירובין שם הא רב אשי מדמה ספק לביטול ברוב דקאמר התם גבי ביצה שנולדה ספק יו"ט ספק חול דמשום דהוי דשיל"מ ואפי' מדרבנן לא בטיל. והוא בדרך דמיון כפרש"י שם דכמו שלא בטל ה"ה ספיקא אסורה וא"כ גם בעירוב יש לדמות ביטול ברוב לספק והא מצינו בביצה (דף לט) דמים ומלח אינו בטל לגבי העיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא אמרינן דבעירוב הקילו וא"כ ה"ה לענין ספיקא ואמאי כתבו תוס' דבספק הקילו בעירוב אף בדשיל"מ יעו"ש שהניח בצ"ע:

ונראה ליישב עפ"י שכתב בס' ב"ט בשה"ת פ"ב ליישב מה שהקשו העולם אהא דמדמה רב אשי בביצה ספק יו"ט ספק חול לביטול ברוב דכשם שמחמירינן בביטולה כך מחמירינן בספיקה וכפרש"י שם דזה ניחא אם נימא דהטעם דדשיל"מ לא בטל משום עד שתאכלנו באיסור היינו ע"י ביטול תאכלנו בהיתר די"ל דה"ה לענין ספיקא י"ל עד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר. אבל לשי' הר"ן נדרים (דף נב) דהטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום דחשוב כמין במינו כמו דיליף ר"י מן ולקח מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטל אלא שרבנן פליגי על ר"י בדבר שאין לו מתירין משום הא דחלוקים זמ"ז באיסור והיתר הוי כמין בשאינו מינו אבל דשיל"מ שאין חלוק האיסור מההיתר לגמרי שהרי הוא סופו להיות ניתר כמוהו מודי רבנן לר"י שמין במינו לא בטל וא"כ אין שייכות ביטול איסור בהיתר לספיקא כלל ומאי מדמה רב אשי ספק לביטול ברוב לשי' הר"ן ותירץ הב"ט דהר"ן ס"ל ג"כ סברת רש"י משום עד שתאכלנו באיסור דביבש ביבש לא שייך סברת הר"ן דחשוב כמו מין במינו דתוס' יבמות (דף פב) ד"ה ר"י כתבו דביבש ביבש גם ר"י מודה דמין במינו בטל דמן ולקח מדם הפר ומדם השעיר ליכא למילף רק דלח בלח וצ"ל דס"ל שפיר דדשיל"מ אינו בטל אף דיבש ביבש הוא אלא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והא דהוסיף הר"ן סברתו דחשוב דשיל"מ כמו מין במינו היא משום דס"ל להר"ן כדאיתא בשו"ע או"ח (סי' תמז) בתערובות חמץ בפסח דיש חילוק דבלח בלח שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניער בפסח משום שנהפך האיסור להיות היתר גמור וביבש ביבש אמרינן שחוזר וניער בפסח משום דאמרינן שהאיסור עומד באיסורו רק כיון שאינו מכירו נתבטל ברוב היתר מגזה"כ ומש"ה אמרינן דחוזר וניער בפסח יעו"ש. וא"כ בלח בלח לא שייך סברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דבלח בלח אחרי הביטול הוא היתר גמור ומש"ה הוסיף הר"ן טעמא דידי' משום דבלח בלח הוי כמין במינו לר"י דילפי מדם הפר ומדם השעיר ומש"ה ניחא דמדמה רב אשי ספק בדרבנן לביטול ברוב היינו שמדמה לביטול יבש ביבש דלא שייך הטעם דמין במינו אלא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ ה"ה דיש להחמיר מהאי טעמא שפיר בספק יעו"ש. ולפי"ז ניחא שפיר קושית הגרעק"א על דה"ת עירובין שם. דלעולם י"ל דבעירוב הקילו אף בדשיל"מ ספיקא להקל היינו משום שקיל איסור של עירוב תחומין דלא אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. והא דמצינו בביצה (דף לט) גבי עירוב דלא בטל משום דהוי דשיל"מ הוא גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דהוי לח בלח וי"ל דאינו בטל משום סברת הר"ן דהוי

מין במינו דלא בטל וא"כ לא שייך לדמות כלל ספיקא לביטול ומיושב שפיר קושית הגרעק"א:

ובענין דשיל"מ אמרתי מכבר להעיר לשי' הר"ן דהטעם דלא בטל הוא משום דכיון שיש דמיון האיסור להיתר דסופו של האיסור להיות היתר מש"ה חשוב מין במינו א"כ י"ל דה"ה אם נתערב איסור בהיתר שסופו של ההיתר להיות איסור דחשוב ג"כ מין במינו דמ"ש אם האיסור סופו להיות כההיתר או ההיתר סופו להיות כהאיסור. ודוחק לחלק משום דסתמא דמילתא יאכל ההיתר בעודו מותר ולא יבוא לידי איסור:

ולכאורה רציתי לומר דתליא בהא דפליגי במ' מנחות (דף כג) אליבא דר"י דמין במינו לא בטיל דבעינן שיהיה באפשר להיות זה כזה כמ"ש תוס' מנחות שם ד"ה שחוטה דדם הפר ודם השעיר כיון שהיה מעורב בו כאחד ונתן מהם מתנה חשוב דאפשר להיות זה כזה ופליגי אם בעינן שיהי' באפשר להמבטל להיות כהבטל או שבעינן שבאפשר להבטל להיות כהמבטל א"כ ה"ה י"ל דלרבנן דס"ל היכי שבוודאי יהיה האיסור כההיתר דלא בטל אינו אלא דווקא כה"ג דהבטל יהיה בודאי כהמבטל משא"כ איפכא אם ההיתר סופו להיות כהאיסור דיהי' המבטל כהבטל כה"ג לא פליגי רבנן דחשוב מין במינו. אבל ז"א דמשמע מהר"ן שם דלכו"ע אמרינן דבדשיל"מ וסופו של האיסור להיות היתר דלא בטל ולא תליא מידי בהא דפליגי במנחות שם אליבא דר"י בהא דבעינן לדידיה שיהי' באפשר להיות זה כמו זה וא"כ י"ל דה"ה לכו"ע אם סופו של ההיתר להיות כהאיסור דחשוב ג"כ מין במינו וגם רבנן מודי בהא דלא בטל דדמי שפיר לדשיל"מ שסופו של האיסור להיות כההיתר דאמרינן שלא בטל משום דהוי מין במינו וה"ה איפכא וכמ"ש:

אח"כ מצאתי בלקוטים שבסוף ספר הפלאה בחולין (ד' קיא) תד"ה הלכתא בהא שכתבו שם דהטעם דאמרו זבחים (דף צז) בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו דהוא משום דמב"מ מה"ת בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמה אדאוריתא דלשי' הר"ן נדרים (דנ"ב) דדשיל"מ דלא בטל הוא משום דכה"ג דסופו של האיסור להיות היתר גם רבנן מודי לר"י דמב"מ לא בטל. א"כ אין לבשל שלמים האידנא בקדרה שבישל בה שלמים אתמול. דלא שייך דמב"מ בטל ברוב מה"ת דהא סופו של ההיתר להיות כהאיסור וא"כ דמי שפיר לדשיל"מ דלא בטל דהא השלמים שבישל בה עכשיו לאחר שני ימים יהי' נותר כמו שלמים שבישל בה אתמול יעו"ש הרי שהעיר ג"כ בסברא זו לדמות הדדי ונהניתי מאד:

ועפי"ז נ"ל בישוב פי' הגמרא נדרים (דף נח) דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בהן חכמים שיעור ועל דבר שאין לו מתירין נתנו בהן חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהן חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט וטרחו הראשונים בפי' דברי ר"ש בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור. ובר"ש (בפ"ו דשביעית מ"ג) פי' אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו היכי שכבר הגיע זמן הביעור ונתערב כ"ש במינו חייב לבער אבל קודם הביעור לענין קדושת שביעית אפי' במינו אינו אוסר בכ"ש והנוב"י (מה"ת חיו"ד סנ"ג) האריך להביא כל הפירושים מהראשונים בהדא מילתא ומסכים לפי' הר"ש והטעם דאחר הביעור חמיר ואוסר בכ"ש הוא משום שחשו חכמים שאם יהי' היתר בתערובות יעבור ולא יבער לפיכך גזרו שלא יהי' לו ביטול לאחר ביעור ואוסר בכ"ש יעו"ש. אבל באמת אכתי אינו מיושב מה שאמר ר"ש בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור דמ"מ קשה דאכתי לאו כללא הוא שכייל ר"ש כל דבר שיל"מ לא נתנו בהן חכמים שיעור וכ"ד שאיל"מ נתנו בהן חכמים שיעור דהא שביעית אח"ז הביעור איל"מ ואוסרת עכ"פ בכ"ש ועוד עיקר הטעם שכתב הנוב"י שם דשביעית אח"ז הביעור אוסר בכ"ש משום גזרה שמא לא יבער השביעית אם יהי', לו ביטול אחר זמן הביעור הוא דוחק שלא מצינו שגזרו חז"ל בזה:

ולפי מה שכתבתי יש לומר דהכי קאמר רבי שמעון בתשובתו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו דמיירי בשביעית אחר זמן הביעור שנתערב בפירות שביעית קודם זמן הביעור *. ומשום הכי תנן שפיר השביעית אוסרת בכל שהוא משום דזה חשוב כמו דבר שיש לו מתירין דכשם שלא בטל דבר שיש לו מתירין משום דכיון שסוף האיסור להיות היתר חשוב מין במינו גמור דמודי רבנן לר"י דלא בטל וכמ"ש הר"ן אם כן הוא הדין בפירות שביעית של אחר זמן הביעור שנתערב בפירות שביעית של קודם זמן הביעור דסוף ההיתר להיות אסור חשוב גם כן מין במינו גמור ולא בטל ואוסר בכל שהוא וזה שהשיב רבי שמעון דכללא שכייל אתי שפיר דאף שתנן השביעית אוסרת בכל שהוא הוא נכלל גם כן בהאי כללא דאף ששביעית אין לו מתירין מכל מקום כהאי גוונא דמי שפיר לדבר שיש לו מתירין דחד דינא וחד טעמא הוא לדבר שיש לו מתירין ואף דסתמא תנן במתניתין שם דאוסר בכל שהוא מכל מקום יש לומר שפיר דמיירי בפירות שהגיע זמן הביעור שנתערב בפירות שלא הגיע זמן הביעור ומשום הכי אוסר שפיר בכל שהוא מדינא דדמי לדבר שיש לו מתירין ונכלל שפיר בכללא דכייל רבי שמעון ומיושב שפיר.

ונחזור לנ"ד שבאופן לפמש"כ מיושב שפיר קו' כ"ת שהקשה בדה"ת עירובין (דמ"ה שם) מהא דאיתא בביצה (דל"ז) שנים שלקחו חבית בשותפות דחבית אסורה למ"ד אין ברירה אף דהוי רק ספק שמא נתחלפו החלקים והרי דהחמירו בעירוב בספק דרבנן בדשיל"מ ולפמש"כ ניחא די"ל הטעם דחבית אסורה הוא משום שדמי לחד בחד שנתערב דאסור אף בדרבנן וכמ"ש המקו"ח בסי' תמח שם אבל בספק דדבריהם דעלמא י"ל שפיר כמ"ש תוס' עירובין שם דבעירוב הקילו אף בדשיל"מ. אולם אכתי תיקשי קו' כ"ת לפי מה שפי' בשו"ת (ש"א סי' צ) דהטעם דחבית אסורה למ"ד אין ברירה אף שאינו אלא ספק דרבנן משום דהוי דשיל"מ וכמש"ל וא"כ קשה טובא מדה"ת עירובין שם שכתבו בהדי' דבעירוב הקילו בספק דדבריהם אף בדשיל"מ:

ונראה ליישב עפ"י מה שנ"ל בביאור דה"ת שכתבו דבעירוב הקילו. ולכאורה קשה טעם דבריהם דאמאי הקילו באמת בעירוב יותר משאר ספק דרבנן דהחמירו בדשיל"מ כדאיתא בביצה (ד"ד) דביצה שנולדה ביו"ט דספיקה אסורה היינו ספק יו"ט ספק חול משום דהוי דשיל"מ. ונראה עפ"י מש"כ הנוב"י (מה"ק חיו"ד סי' סה) לפרש דברי הגמרא בעירובין (דל"ו) דמשני התם הרומיא דר' יוסי דס"ל בספק עירוב כשר אהא דר' יוסי דס"ל ספק טבל ספק לא טבל דמטמא אף בטומאה קלה דשאני טומאה דיש לה עיקר מה"ת ותחומין דרבנן ואיבע"א הא דידי' הא דרבי' דלכולי שינויא קיי"ל דספיקא דרבנן באיסור שאין לו שום עיקר מה"ת קיל יותר ואזלינן להקל אף היכי דאיתחזק איסורא והיכי שאית לי' עיקר מה"ת אף שהוא ספיקא בדרבנן אזלינן להחמיר באיתחזק איסורא ושינויא קמא ס"ל דתחומין י"ב מיל הוא ג"כ לאו דאורייתא מש"ה מחלק בטומאה לתחומין דטומאה יש לה עיקר מה"ת ותחומין דרבנן ולית לי' עיקר מה"ת מש"ה אף דאיכא חזקת תחום ביתו שלא עירב אזלינן להקל והאיבעית אימא ס"ל דתחומין די"ב מיל הוא מה"ת א"כ גם תחומין יש לו עיקר מה"ת. ורבא משני שם דבעירוב לא מיקרי איתחזק איסורא דכנגד חזקת תחום ביתו יש להעמיד התרומה על חזקתה. ולכולי שינויא ס"ל דספק דרבנן דאיתחזק אזלינן להחמיר לבד היכי שאין לו עיקר מה"ת אזלינן להקל אף היכי דאיכא חזקה יעו"ש (ובנוב"י אהע"ז סי' ב'):

ובצל"ח ברכות (דכ"א) כתב עוד להביא ראי' לזה מהא דאיתא שם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא למ"ד ק"ש דרבנן. והקשה הצל"ח הא קיי"ל דספק דרבנן דאיתחזק איסורא אזלינן להחמיר כמבואר בפוסקים ובש"כ יו"ד בכללי ס"ם כלל כ'. וא"כ ה"נ בספק קרא ק"ש הלא יש עליו חזקת חיובא. וספק קרא ק"ש ונפטר מחיובו. א"כ אף שק"ש דרבנן מ"מ יש להעמיד על חזקת חיובא. ואמאי אינו חוזר וקורא והכריח מזה כמש"כ בנוב"י דספק דרבנן שלית לי' עיקר מה"ת אף דאיתחזק איסורא אזלינין להקל. וק"ש דרבנן לית לי' שום עיקר מה"ת יעו"ש:

ודכירנא שמכבר הערותי דיש לפקפק קצת על ראיתו. די"ל לפמ"ש הפוסקים בש"ע או"ח (סימן נח) דעיקר זמן ק"ש של שחרית משיראה חבירו רחוק ד"א. ומצוה מן המובחר לקרותה סמוך לנץ החמה ובדיעבד אם קראה משעלה עמוד השחר יצא. וא"כ ספק קרא ק"ש. י"ל דספק שמא קרא משעלה עמוד השחר דיצא בדיעבד. ואכתי לא התחיל החיוב. דלכתחלה מחויב לקרות ק"ש משיכיר חבירו רחוק מד' אמות. או סמוך לנץ החמה כוותיקין. והוי ספק דרבנן שלא איתחזק חיובא כלל. די"ל שנפטר מחיובו קודם שהתחיל זמן החיוב. ואפשר דכה"ג לא קאמר הש"כ יו"ד בכללי ס"ם שם דאזלינין להחמיר בספק דרבנן. דאף דאכתי יש לדון שאין ספק מוציא מידי וודאי. מ"מ חזקת חיוב ליכא דספק שקרא ק"ש קודם שהתחיל זמן חיובו כלל. ומש"ה ניחא שפיר דספק קרא ק"ש דאינו חוזר וקורא. ואזלינין להקל. וא"כ אין להוכיח מזה. דמשום דק"ש דרבנן ולית לי' עיקר מה"ת אזלינין להקל אף היכי שאיתחזק חיובא וכמ"ש הצל"ח והנוב"י שם:

אבל באמת י"ל דס"ל להצל"ח דההתחייבות בקומו לקרות ק"ש. ולהמתין על זמן חיובו מדינא. חל עליו חזקת חיוב תיכף משעלה עמוד השחר. ועוד ספק קרא ק"ש דקאמר סתמא משמע גם היכי שנסתפק באחר זמן חיובו אם קרא ק"ש דג"כ אינו חוזר וקורא. משום ק"ש דרבנן. ובזה איכא שפיר חזקת חיוב. אבל עכ"פ מהש"ס עירובין (דף לו) מבואר בהדי' כמ"ש הנוב"י בזה:

ולפ"ז יש ליישב דה"ת עירובין (דף מה) שכתבו דבעירוב הקילו דאף שהוי דשיל"מ אזלינין להקל בספיקא דרבנן. ולא כתבו טעם לדבריהם. ולפמש"כ י"ל דס"ל להתוספות דכשם שמבואר בעירובין (דף לו) היכי שאיתחזק איסורא. דיש חילוק לטומאה קלה דיש לה עיקר מה"ת. לשבת דתחומין דרבנן דלית לי' עיקר מה"ת ומש"ה קאמר דספק עירוב כשר. א"כ ה"ה י"ל דספק דרבנן בדשיל"מ דמבואר בביצה (דף ד) דאזלינין להחמיר בדשיל"מ. דאפשר דס"ל להתוס' דמוקצה חמיר טפי. וכמש"כ התוס' בביצה (דף ך ע"ב). וגם למ"ד דביצה אסורה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו י"ל דחשוב דיש לו עיקר מה"ת דהא יש מה"ת איסור שחיטה ותלישה. משא"כ בתחומין דרבנן דלית עיקר מה"ת כלל. ואף שכתבו תוס' ביצה (דף ה) ופסחים (דף ל) דמוקצה מיקרי דלית לי' שרש מה"ת. אינו רק לגבי תרומת פירות שחמיר יותר וכמ"ש תוס' שם. אבל לענין איסור תחומין י"ל דביצה חמיר טפי. ומש"ה חמיר בדשיל"מ דמחמרינין בספיקא. משא"כ תחומין דרבנן דלית לי' עיקר מה"ת כדאיתא בעירובין (דף לו) בשינויא קמא בהדי'. דפריך והא שבת נמי דאוריתא. קסבר תחומין דרבנן ואין לו שום עיקר מה"ת. ומש"ה הקילו בעירוב דלית לי' שום עיקר מה"ת דאף בדשיל"מ אזלינין להקל. וכמו שהקילו בזה בספיקא אף היכי דאיתחזק איסורא. ה"ה י"ל דהקילו בדשיל"מ בספק דדבריהם שאין עיקר מה"ת. זה מה שנ"ל בטעם דה"ת עירובין שכתבו דבעירוב הקילו:

אבל אכתי קשה הא בעירובין שם קאמר בגמרא. על הא דרמי ר' יוסי אדר' יוסי איבעית אימא הא דידיה. הא דרבי'. ובנוב"י (מה"ק יו"ד סי' ס"ה) כתב לפרש דשינויא בתרא ס"ל דליכא למימר שתחומין אין לו עיקר מה"ת דכיון די"ב מיל הוא מן התורה. א"כ גם יותר מאלפים יש לו עיקר מן התורה. ומש"ה משני שינויא אחרינא שם. א"כ למסקנת הגמ' עירובין שם. עולה דתחומין מיקרי שיש לו עיקר מה"ת. ותחומין י"ב מיל הוא מה"ת. וא"כ אכתי תיקשי מה ראו בתוס' עירובין שם. גבי גשמים שירדו ביו"ט לחלק בין ביצה שנולדה ביו"ט ספק יו"ט ספק חול. דמחמירינין בספק משום דהוי דבר שיל"מ. ובעירוב תחומין הקילו בספק דדבריהם אף דהוי דשיל"מ. דליכא למימר כמש"כ משום דמוקצה הוא מגדר הוצאה. ואית לי' עיקר מה"ת חמיר טפי. ובעירוב אין לו עיקר מה"ת. דזה אינו עולה לפי מסקנת הגמרא עירובין שם. דאסקו דתחומין מיקרי יש לו עיקר מה"ת דתחומין י"ב מיל הוא מה"ת:

ונראה דמ"מ ניחא שפיר דה"ת שכתבו דבעירוב הקילו בדבר שיל"מ עפ"י דברי התוס' ישנים (יומא דף סו) שכתבו גבי הא דאיתא שם בא וישב לו בסוכה אחרינא עד שתחשך וז"ל התו"י ואומר רבי דאפילו למ"ד תחומין דאוריתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה עוד מתחילת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מה"ת ורבנן נמי לא גזור בכה"ג עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל להתו"י דמן התורה אינו אסור לצאת חוץ לתחומו אחר שכבר יצא ממקום שביתתו. דאזהרת אל יצא איש ממקומו רק על היציאה ממקום שביתתו. וכיון שכבר יצא ממקום שקנה שביתה. אין ההליכה מה שהולך ומרחיק ביותר שום איסור תורה כלל. ורק מדרבנן בעלמא אסור. וגבי משלח את השעיר לא גזרו. ואף דהתו"י כתבו רק מה שחוזר לו למקום שביתתו אין כאן איסור תורה אבל משמע דה"ה אם מתרחק והולך ביותר לצד חוץ מקום שביתתו. אין איסור ההליכה מה"ת דכיון שכבר יצא חוץ ממקום קניית שביתתו. מותר לו להתרחק יותר. וכן כתב הגאון בעמודי אור סי' י"ד. בפי' התו"י יומא שם כמש"כ:

ולפ"ז י"ל דמיושב יפה דגשמים שירדו ביו"ט דהן כרגלי כל אדם. אף שהוי ספק. שמא יצאו הגשמים מעבים שנתקשרו ביו"ט. ונקנה שביתה באוקינוס. כדפריך שם. ודילמא הנך העבים אזלי. והני אחריני נינהו. שפיר כתבו התוספות. דמש"ה אמרינין שם. דבספק דדבריהם אזלינין להקל. אף דהוי דבר שיש לו מתירין. דבעירוב הקילו. והטעם כמש"כ דכיון שלית לי' עיקר מה"ת. אזלינין להקל, אף בדשיל"מ. והא דמסיק הגמרא (עירובין דף לו). דתחומין אית לי' עיקר מה"ת. משום דתחומין י"ב מיל הוא מן התורה. י"ל דדווקא לענין אם רוצה לילך ולהתרחק ממקום שביתתו. כדתנן במתני' (עירובין שם) נתגלגל חוץ לתחום נפל עלי' גל כו'. דמיירי שהניח עירוב כדי שיצא חוץ ממקום שביתתו יותר מאלפים. ומש"ה מסיק שפיר בגמרא שם דאף שתחומין דרבנן. מ"מ אית לי' עיקר מן התורה די"ב מיל כה"ג הוא מה"ת. וספק עירוב ה"ז חמר גמל. דכיון שצריך לצאת בשבת ממקום שביתתו. דזה בי"ב מיל הוא אסור מה"ת ממש. ומש"ה באלפים אמה. חשוב אית לי' עיקר מה"ת ומחמירינין בספיקא. משא"כ בגשמים שאף שהוא מעבים שנתקשרו ביו"ט וקנו שביתה באוקינוס. וירדו ביו"ט. וכבר יצאו חוץ ממקום שביתתן יותר מי"ב מיל. א"כ אין איסור מה"ת להרחיקם ולהוליכם יותר. דכבר יצאו ממקומן וכמ"ש התו"י יומא שם. וכל איסור שאסרו להרחיק ולהוליך גם אחרי שיצאו ממקומן. אינו אסור מה"ת כלל. ורק מדרבנן בעלמא אסרו בהכי. וא"כ כה"ג לית לי' עיקר מה"ת כלל. ומש"ה כתבו שפיר בתוס' (עירובין שם). דבעירוב הקילו גבי גשמים שירדו ביו"ט. דהוא כרגלי כל אדם. משום דהוי ספק דדבריהם אף דהוי דשיל"מ. דהיינו משום דכה"ג דכבר יצאו ממקום שביתתן ליכא סרך איסור תורה כלל ומש"ה הקילו בעירוב כה"ג. וניחא שפיר סברת תוס'. שהקילו בעירוב בדשיל"מ יותר מביצה שנולדה בספק יו"ט. משום דמוקצה חשוב עיקר מה"ת. ועירוב כה"ג היכי שכבר יצאו ממקום שביתתו לית ליה עיקר מן התורה ומשום הכי הקילו בדשיל"מ:

ועפ"ז ניחא מה שהקשו על דה"ת שכתבו דבעירוב הקילו בדשיל"מ והא חבית שלקחו בשותפות אסורה למ"ד דאין ברירה מספק שמא נתחלפו החלקים. ולא הקילו בעירוב בדשיל"מ. ולפמש"כ ניחא דעיקר טעם וסברת תוס'. שראו לחלק בין הפרקים בעירוב לביצה ביו"ט הוא כמש"כ דבעירוב לית לי' עיקר מה"ת ומש"ה קיל יותר. ואף דמסיק הש"ס עירובין (דף לו) שתחומין מיקרי אי"ל עיקר מה"ת. אבל גבי גשמים שיצאו כבר ממקום שביתתן באוקינוס וירדו ביו"ט כה"ג לית סרך מה"ת כמ"ש התוס' (יומא דף סז). וא"כ גבי חבית שלקחו שנים בשותפות והוי ספק בשבת שמא חלקו של זה בא ליד זה ומוציא בשבת חוץ ממקום שקנה שביתה. וכה"ג איכא איסור מן התורה כדכתיב אל יצא איש ממקומו. ואף שתחומין דרבנן אבל י"ב מיל הוא מן התורה. וא"כ לעולם חשוב תחומין אית לי' עיקר מן התורה. ומש"ה שפיר מחמירינין בספיקא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכמו שמחמירינין בביצה שנולדה בספק יו"ט במס' ביצה (דף ד) דכיון דאית לי' עיקר מה"ת. יש להחמיר בספיקא דרבנן משום דהוי דבר שיל"מ. וגבי גשמים שירדו ביו"ט שאני. דאחרי שכבר יצאו ממקום שביתתן לית סרך איסור תורה. ומש"ה הקילו בספיקא אף דהוי דשיל"מ. ומיושב יפה לפ"ז טעם דה"ת. וניחא שפיר הקושיות בדברי התוס' בזה:

אבל באמת ראיתי בס' מנחת החינוך (מצוה כד) שכ' בפי' דברי התוספת ישנים יומא שם שכתבו כיון שלא היתה שביתתו קבועה עוד מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מה"ת. דהיינו דווקא אם חוזר מחוץ לתחום שיצא לצד מקום שביתתו. אבל להתרחק עוד ולצאת יותר לצד חוץ מקום שביתתו אף שכבר יצא חוץ לתחום מקום שביתתו. מ"מ ההליכה איסור מה"ת יעו"ש. וכן הדעת נוטה שאין לפרש כפי' העמודי אור סי"ד. בדעת התו"י. שגם להתרחק יותר. ולילך לצד מקום שביתתו אין איסור מה"ת. כיון שכבר יצא חוץ לתחומו. דזה חידושא רבא שאין לזה ראיה מגמרא. דבשלמא לענין חזרה שמותר מה"ת לחזור למקום שביתתו. הוכיח שפיר התו"י יומא (דף סז). מהא דאיתא שם בא לו המשלח את השעיר לישב תחת סוכה האחרונה. ומהצוק עד סוכה אחרונה הי' שני מילין. והא המשנה אתא כר"מ דס"ל תחומין דאוריתא. והאיך מתירין לו משום חולשה איסור תורה. אלא וודאי שלחזור לצד תחומו ליכא איסור תורה. אבל להתיר מה"ת להתרחק עוד ביותר ממקום שביתתו. י"ל שפיר שאסור והמהלך אפי' כמה פרסאות מתחלת ליל שבת. לוקה על כל ד' אמות:

ונראה לי להביא ראי' לזה מגמרא בעירובין (דף מז ע"ב) דאף היכי שכבר יצא חוץ לתחום אסור מה"ת להוציא ולצאת עוד. למ"ד דתחומין דאוריתא. דאיתא שם תני ר' חייא חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו וקאמר דמחייך עלי' ר' יוסי בר"ח. ומסיק שם דמשום הכי מחייך עלי'. דקל שהקילו חכמים במים כדר' טבלא כו'. דמחיצה תלוי' מתרת במים יעו"ש:

וכתבו המפרשים בטעם פלוגתתן דר"ח מחמיר בחרם שבין תחומי שבת שצריך מחיצה של ברזל להפסיק שלא יעברו מים של תחום זה לתוך תחום זה, ולא ס"ל דמחיצה תלוי' מתרת במים. אף שבמשנה עירובין (דף פו) איתא בהדיא בור שבין שני חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים. הרי שהקילו חכמים במים דמהני מחיצה תלוי'. וכתבו דר' חייא אזיל לשיטתו. דאיתא בעירובין (דף יז ע"ב). תני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה. שס"ל כר' עקיבא דתחומין מה"ת. ומש"ה ס"ל דבעי גם במים מחיצה גמורה. שלא יעברו מים של תחום זה. לתוך תחום זה

. דהוי איסור תורה. ולא דמי לבור שבין שני חצירות שממלאין בשבת דמחיצה תלוי' גרידא. אף שעובר המים מחצר זה לתוך חצר זה משום דבעירובי חצירות הוי רק איסור דרבנן מש"ה הקילו דסגי במחיצה תלוי'. משא"כ באיסור תורה של תחומין צריך מחיצה של ברזל ואין לו תקנה כדמפרש בגמרא שם. וריב"ח מחייך וס"ל דסגי מחיצה תלוי' משום דס"ל תחומין דרבנן. ודמי שפיר לבור שבין שני חצירות. וכן כתב בס' קהלת יעקב שם:

והנה בחרם שבין תחומי שבת פרש"י שם דהמים שבתוך תחום העיר. בתר העיר גריר והחרם שהוא בסוף התחום אין יכול להזיז ולהוציא המים משם ולחוץ. ומש"ה בני תחום זה אין יכולים למלאות מים מהחרם מתוך תחום עצמן. מפני שנתערב המים של תחום האחר. ואף שהמים כבר יצאו חוץ לתחום מקום שביתתן. דהמים בתר העיר גריר. ועירוב המים של תחום האחר שנתערב ונכנס לתוך המים של תחום זה. כבר יצאו חוץ לתחום מקום שביתתן. ומ"מ ס"ל לר"ח דיש איסור תורה להוליכם יותר לחוץ מקום שביתה. דמש"ה מחמיר בחרם שבין תחומי שבת דצריך מחיצה של ברזל. ולא סגי במחיצה תלוי' כדהקילו חכמים במים בעירובי חצירות בבור שבין שני חצירות. והוא משום דבזה יש איסור תורה וחמיר טפי. הרי מוכח מזה שפיר דגם היכי שיצא חוץ ממקום שביתה יש איסור תורה מה שמתרחק עוד ביותר. ולמ"ד לוקין על תחומין דבר תורה. לוקה על כל ד' אמות שמהלך בשבת חוץ לתחום אף שכבר הוא חוץ לתחומו:,

וצ"ל דהתו"י (יומא דף סז) שכתבו דאף למ"ד דתחומין מה"ת היכי שכבר יצא חוץ ממקום שביתה מתחלת היום. אם חוזר לו ליכא איסור תורה. הוא דווקא אם חוזר לצד תחומו. אבל אם מתרחק עוד יותר לצד חוץ לתחומו. בוודאי אסור מה"ת למ"ד דתחומין דאורייתא. ועל כל ד' אמות לוקה. אפילו מהלך כמה פרסאות מתחלת היום. כמש"כ בס' מנחת החנוך (מצוה כד). ולא כבעל העמודי אור שהפריז על המדה והבין בדעת התו"י יומא שם שגם להתרחק יותר לצד חוץ לתחום. היכי שכבר חוץ לתחום מקום שביתתו ליכא איסור תורה לכו"ע. דלפמש"כ מוכח שפיר דכהאי גוונא איכא שפיר איסור תורה למ"ד דתחומין דאוריתא. וא"כ אכתי תיקשי דברי התוס' עירובין גבי גשמים שירדו ביו"ט דהקילו בספק דדבריהם אף שהוי דשיל"מ. דמה ראו לחלק בזה באיסור דרבנן של עירוב תחומין לאיסור ביצה שנולדה ביו"ט. דאמר רב אשי בריש ביצה דספק יו"ט ספק חול אסור משום דהוי דשיל"מ:

וגם יקשה שפיר הא מצינו בביצה (דף לז) שחבית שלקחו בשותפות דחבית אסורה משום שאין ברירה. ואף דהוי רק ספק שמא חלקו של זה בא ליד זה. והוי ספק דדבריהם ומ"מ החמירו בעירוב תחומין. משום דהוי דשיל"מ וכמ"ש השאגת ארי' בסי' צ' בפי' הגמרא שם וכמש"כ הרי דגם בעירוב מצינו שהחמירו בספק דרבנן. והדר הקושיות לדוכתן. דלפמש"כ אין לחלק בין הפרקים דהגשמים שקנו שביתה באוקינוס. דכבר יצאו בשבת חוץ לתחומן. וגם למ"ד י"ב מיל הוא מה"ת. ליכא כה"ג איסור מה"ת להוליכם ולהזיז אותם עוד רחוק מצד מקום שביתתן. ומש"ה שליכא סרך איסור תורה והוי איסור דרבנן שאין שום עיקר מה"ת. ומש"ה קיל יותר והקילו בספק דדבריהם אף בדבר שיל"מ. דלפמש"כ ז"א דלמ"ד דתחומין מה"ת, וה"ה לדידן בי"ב מיל שהוא מה"ת. לכמה פוסקים. בוודאי איכא איסור תורה על כל ד' אמות אף אחר שיצאו ממקום שביתתן בתחלת היום וכמ"ש וא"כ יש להקשות שפיר על דה"ת עירובין (דף מה) כמש"כ:

והנראה דאכתי י"ל דגשמים שירדו ביו"ט אף שקנו שביתה באוקינוס. מ"מ ליכא סרך איסור תורה. והוי איסור דרבנן דאין שום עיקר מה"ת. ומשום הכי הקילו בספק דדבריהם אף דהוי דשיל"מ. ולא דמי לביצה שנולדה בספק יו"ט ספק חול דמוקצה משום גדר הוצאה הוא. ויש לו עיקר מה"ת. ולא תיקשי מחבית שלקחו בשותפות דאסורה משום ספק דרבנן בדשיל"מ. ולא הקילו בזה. דגשמים שירדו ביו"ט שאני. והוא עפ"י דפליגי הראשונים בפירושא דהגמרא (עירובין דף עט ע"ב) בהא דקאמר וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין תחומי שבת שאלו נוטלין ואוכלין בתוך תחומן וכן אלו. ופריך הגמרא מאי קמ"ל פשיטא ומשני לא צריכא לר"ע דאית לי' תחומין דאוריתא מהו דתימא ליגזר דילמא אתי לאיחלופי קמ"ל. ופרש"י ניגזר דילמא אתי לאיחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקעברי אדאוריתא יעו"ש. ומוכח מזה דס"ל לרש"י דלמ"ד תחומין דאוריתא תחומי כלים וחפצים ג"כ דאוריתא כמו תחומי אדם:

והריטב"א שם תמה על פרש"י מהאי טעמא וכתב שתחומי כלים אינו רק מדרבנן. רק הא דקאמר ניגזר דילמא אתי לאיחלופי. אינו רק שגזרינין שמא יצא בעצמו חוץ לתחום כדי ליקח התבן וקעבר אדאוריתא על תחומי אדם למ"ד דתחומין מה"ת יעו"ש:

ובמג"א או"ח סי' ת"ד מביא בשם הרלב"ח דאפילו לדעת האומרים שתחומין דאוריתא תחומי בהמה וכלים אינו רק מדרבנן. והמהר"ם אלשקר חולק עליו יעו"ש. ובאמת הוא מחלוקת הראשונים רש"י וריטב"א ז"ל בפי' הגמרא עירובין דף עט וכמש"כ וכבר העיר בזה בס' מה"ח (מצוה כ"ד):

וע"כ נ"ל ברור דלר' יוחנן בן נורי דס"ל בעירובין (דף מה) דחפצי הפקר קונה שביתה. לכו"ע הוי רק איסור דרבנן. גם אם נימא שס"ל דתחומין דאוריתא. או תחומין י"ב מיל דלכמה פוסקים הוא מדאוריתא לכו"ע. מ"מ זה רק דווקא בתחומי אדם. ובתחומי בהמה וכלים לשי' רש"י ז"ל. אבל חפצי הפקר לריב"נ דס"ל דקנה שביתה. אינו רק מדרבנן בעלמא. דרק בתחומי אדם כדכתיב בקרא אל יצא איש ממקומו. י"ל דתחומין דאוריתא ולוקין על התחומין דבר תורה. אבל תחומי בהמה וכלים י"ל דלא הוי דאוריתא כלל. שלא מצינו דגלי רחמנא בתחומי בהמה וכלים. שיהי' אסורים מה"ת. דהא אל יצא איש ממקומו כתיב. וזה דעת הריטב"א שם שחולק על רש"י וס"ל דתחומי בהמה וכלים אינו איסור דבר תורה כלל. ורש"י ז"ל דסובר שגם תחומי בהמה וכלים אסיר מה"ת. י"ל דס"ל דנכלל בהאי קרא דאל יצא איש ממקומי. שה"ה חפצי איש שקנו שביתת הבעלים. אין להוציא ממקום שביתתן. וא"כ דיוקא בחפצי איש. דאית להבהמה וכלים בעלים. י"ל דנכלל בהאי קרא. שדמי לתחומי אדם. שהוי איסורן מה"ת. משא"כ בחפצי הפקר דאינם של איש כלל. ולית להו בעלים. בוודאי ליכא רמז מן התורה. שיהי' איסור תחומין דאוריתא. ורק מדרבנן בעלמא אסירי. גזרה אטו חפצים שאית להו בעלים כדקאמר התם בגמרא שם דבאמת החכמים פליגי על ריב"נ. וס"ל דחפצי הפקר אינו קונים שביתה כלל. ואינו במשמע שפליגי בדבר תורה. רק שפליגי אם גזרו רבנן אטו חפצים שיש להם בעלים. או אטו תחומי אדם. אבל מה"ת ליכא איסור על חפצי הפקר כלל. אף אם נימא שתחומי י"ב מיל הוא מה"ת. או שתחום אלפים דאוריתא. דחפצים שאין להם בעלים ליכא שום רמז מן התורה וזה ברור:

ונראה לי להביא עוד ראי' לזה מהא דקאמר הגמרא עירובין שם גבי גשמים שירדו ביו"ט דהספק שמא קנו המים שביתה באוקינוס אינו רק ספק דדבריהם. דקאמר התם וניחוש שמא הנך עבים אזלי והני אחריני נינהו ומשני דהוי ספק דדבריהם להקל ולכאורא קשה הא מאוקינוס שקנו המים שביתה הוא יותר מי"ב מיל. וא"כ להפוסקים די"ב מיל הוא מה"ת. א"כ הוי איסור תורה על מי גשמים שירדו ביו"ט. ואמאי קרי להו ספק דדבריהם. ולפי מה שכתבתי ניחא דמי גשמים הוי רק חפצי הפקר שלית להו בעלים. דלכולי עלמא ליכא עלייהו איסור תורה כלל. דלית שום רמז מן הכתוב אל יצא איש ממקומו ומשום הכי שפיר קאמר דאסירי רק מדבריהם. ובספק דבריהם להקל וזה ברור:

והנה ראיתי בביאור הגר"א או"ח (סי' ת"ד ס"ק ד) שכתב וז"ל אבל ראי' גדולה יש שתחומין לאו דאוריתא אפילו י"ב מיל מהגמרא עירובין שם ואמאי ליקני שביתה באוקינוס כו'. ואי בעית אימא הוי ספק דדבריהם להקל. ושם כמה מילין עכ"ל. ולא הבינותי מה ראי' גדולה יש הא לשי' הריטב"א שהבאתי דס"ל דתחומי בהמה וכלים הוא לאו דאוריתא. א"כ ה"ה לדידן בי"ב מיל. וא"כ י"ל דמש"ה במי גשמים הוי רק איסור מדבריהם. משום דרק תחומי אדם הוא מה"ת. אבל לא תחומי חפצים בהמה וכלים אבל בתחומי אדם י"ל שפיר כהפוסקים די"ב מיל הוא מה"ת אף לדידן דתחום אלפים לאו דאוריתא. ומי גשמים שאני דהוי רק תחומי בהמה וכלים. וגם לפרש"י שס"ל דלמ"ד שתחומין מה"ת אין לחלק בין תחומי אדם לתחומי בהמה וכלים. אבל י"ל כמש"כ דזה דווקא תחומי בהמה וכלים דאית להו בעלים שיש רמז בהכתוב אל יצא איש ממקומו. דה"ה חפצי איש. אבל חפצי הפקר לריב"נ דס"ל דקנו שביתה. י"ל לכו"ע דאינו אסירי רק מדרבנן וכמש"כ. וא"כ אין ראי' כלל מהא דמי גשמים שהוי רק איסור מדבריהם לענין תחומי אדם. ולעולם י"ל כהפוסקים דתחומי י"ב מיל באדם הוא מה"ת. וצע"ג בדעת רבינו הגר"א בזה. אח"כ מצאתי שהעיר בזה בעל ד"א על הגר"א. וכעת אינו תחת ידי:

ועפ"ז ניחא שפיר דה"ת עירובין שם שכתבו דמש"ה מקלינין בספק דדבריהם גבי גשמים שירדו ביו"ט. אף דהוי דשיל"מ. והא מחמירינין בספק יו"ט ספק חול בביצה שנולדה. משום דהוי דשיל"מ. ותירצו דבעירוב הקילו. די"ל שפיר כמש"כ לעיל דכיון שהוי איסור דרבנן שאין סרך ורמז מה"ת. דבחפצי הפקר הוי רק גזרה בעלמא ולית לי' עיקר מה"ת. קילא יותר לענין ספק בדשיל"מ. מאיסור דרבנן שיש עיקר מה"ת כגון ביצה שגדר הוצאה שהוא מה"ת כדקאמר בשבת (דף קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה. וכמש"כ לעיל די"ל דביצה ביו"ט מיקרי איסור שיש לו עיקר מה"ת. וכדמצינו האי חילוקא בגמרא עירובין (דף לו) לענין ספק דרבנן דאיתחזק איסורא דחלקו בין איסור דרבנן שאית לי' עיקר מה"ת שחמיר. ומחמירינין יותר. אבל באיסור דרבנן דאין עיקר מה"ת מקילינין אף באיתחזק איסורא א"כ י"ל שפיר דה"ה לענין ספק דרבנן בדשיל"מ. יש לחלק בהכי. ובעירוב תחומין הקילו משום דלית שום עיקר מה"ת. דאף להפוסקים י"ב מיל הוא מה"ת. מ"מ זה רק בתחומי אדם. אבל בחפצי הפקר ליכא שום עיקר מה"ת. ובמי גשמים שירדו ביו"ט דהוי חפני הפקר. מש"ה כתבו תוס' שם. דבעירוב הקילו אף בדבר שיל"מ דספיקו מותר. ואף למסקנת הגמרא עירובין (דף לו) שמשני אהא דרמי ר' יוסי ארבי יוסי מספק עירוב דכשר. אהא דתנן ספק טבל ספק לא טבל בטומאה קלה שר' יוסי מטמא. שינויי אחרינא וניידי משינויא קמא שם שמחלק שספק טומאה הוי ספק דרבנן דאיתחזק איסורא ויש לי' עיקר מה"ת. אבל שבת לית לי' עיקר מה"ת דתחומין דרבנן וכתב הנוב"י (יו"ד סי' ס"ה ובאהע"ז סי' ב') להוכיח שהאי כללא לחלק בין איסור דרבנן שלית ליה עיקר מה"ת דקיל. ס"ל הגמרא גם למסקנא. רק שס"ל דעירוב תחומין מיקרי דיש עיקר מה"ת אף למ"ד דתחומין לאו דאוריתא. דתחומין י"ב מיל הוא מה"ת. אבל י"ל כמ"ש דזה דווקא בתחומי אדם דמיקרי שפיר תחום אלפים איסור דרבנן שיש עיקר מה"ת דתחומי י"ב מיל. משא"כ בחפצי הפקר דליכא כה"ג שום איסור מן התורה. י"ל שפיר דקיל יותר לענין איתחזק איסורא בספק דדבריהם. וה"ה לענין דבר שיל"מ. ושפיר כתבו התוס' דבמי גשמים הקילו. בספק דדבריהם בדשיל"מ וכמש"כ:

ובזה ניחא שפיר שלא יקשה על דה"ת. מהא דשנים שלקחו חבית בשותפות דאסרינן למ"ד א"ב אף דהוי ספק דרבנן משום דשיל"מ ול"א דבעירוב הקילו. ולפמש"כ י"ל דתוס' ס"ל כהסוברים (דף עט) דתחומי בהמה וכלים דמי לתחומי אדם וא"כ לפי מה שמסיק בעירובין (דף לו) דע"ת חשוב יש לו עיקר מה"ת משום תחום י"ב מיל וכמ"ש הנוב"י א"כ בחבית שלקחו בשותפות דהוי ספק שמא בא לידו חלקו של חבירו דהוי חפצים של איש משו"ה מחמירינן בספיקא דהוי ספק דרבנן בדשיל"מ דאית לי' עיקר מה"ת משא"כ מי גשמים שירדו ביו"ט דהוי רק חפצי הפקר דליכא שום עיקר מה"ת שפיר כתבו תוס' עירובין (דף מה שם) דבעירוב הקילו ולא דמי למוקצה או לעירוב באדם וכלים דכיון שבחפצי הפקר דליכא שום עיקר מה"ת משו"ה הקילו אף בדשיל"מ

ובנוב"י (מ"ת או"ח סמ"ו) כתב ליישב הא דקאמר גבי מי גשמים ספק דדבריהם להקל וז"ל דאפי' למ"ד י"ב מיל הוא מה"ת היינו ביבשה אבל בימים ונהרות הוא רק דרבנן כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ת"ד וא"כ עיקר שביתה באוקינוס אינו דבר תורה יעו"ש ולא הבינותי מה ענין קנית שביתה בימים ונהרות להא דאיתא בשו"ע או"ח סי' ת"ד דדווקא באדם וכלים הבאים בספינה י"ל דלא דמי לדגלי מדבר. אבל המים עצמם שבימים ונהרות הא מונחים על הארץ ואף המים שלמעלה כיון שמחוברין יחד חשיבי כולהו אף אותו שלמעלה כמו שמונחים בארץ וכמש"כ תוס' עירובין דף מה ע"ב ד"ה ליקני לענין למעלה מעשרה יעו"ש וא"כ הרי דמי שפיר לדגלי מדבר וראי' לזה מעירובין (דף מ') דתני ר"ח חרם שבין שני תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ובעכ"ר צ"ל דמחמיר ר"ח דהא משום דאזיל לטעמי' (בדף יז ובדף פ שם) דתחומין דבר תורה וכמש"כ המפרשים ודוחק לאמר דחרם דמי לרקק מים דחשוב ר"ה כדאיתא בשבת דף ק' דמלשון רש"י והריטב"א דכתבו חרם הוא מצודת דגים משמע דהיא נהר והרי מוכח דהמים קנו שביתה בימים ונהרות מה"ת דהא משו"ה מחמיר ר"ח ומצריך מחיצה של ברזל שלא יעביר המים מתחום זה לשל זה א"ו כמש"כ דדווקא באדם וכלים הבאים בספינה קאמר הרמב"ם והשו"ע שם דאינו דבר תורה אבל לא לענין קניית שביתת המים בימים ונהרות:

תוכן העניינים

גנת ביתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה