אור ברסלב
גנת ביתן פתח הגן

גנת ביתן· רבי תנחום גרשון בילצקי

פתח הגן

ראשית כל דיבור אתן שבח והודאה להשי"ת על מעט חלקי בתוה"ק ובפרט שעלתה ב"ה בידי להוציא לאור כמה קונטרסים מחד"ת. ואם שידעתי מך ערכי ומיעוט חילי לאורייתא אבל שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו'. וידוע שבעתים הללו החשש שלא לשמה בהדפסת ספרים היא חששא רחוקה באשר נתמעטו המעיינים ונתרבו החיבורים, ורחוק מאד שיזכה מחבר ספר בעמקי הלכות, למעיינים נבונים שיקראו עליו נועם ומכש"כ להרויח ממנו רוחים. אולם באשר בכמה ספרים ק' מבואר שמצוה יש בדבר לפרסם חידושי תורה אף שאינם כ"כ להלכה למעשה שקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזכר לדבר נראה מה שמצינו בנדרים (דף לח) שמרע"ה נתן לישראל פלפולה של תורה אף שמפי הגבורה לא נצטוה בזה כדכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך כדחז"ל. וגם תשוקה יש בזה מגזרת חכמתו ית"ש בדי להגדיל תורה ולהאדיר. וע"כ אמנם זה זמן כביר נכספה נפשי מאד להדפיס מה שחנני ה' לפלפל ולהעמיק בכמה סוגיות, ואשר כתבתי לאיזה רבנים מובהקים. אכן באשר כמה ענינים הם מימי חורפי וטל ילדותי ולפעמים אגב חורפא שבשתא, ע"כ אמרתי לכשאפנה אשנה הפרקים עם חברים שנונים. אבל בראותי שכבר באתי ב"ה בימים ועדיין לא זכיתי לישב בדבוק חברים מקשיבים ובדעתא צלותא, וזה יותר מעשרה שנים שיצאתי מסמארגאן מקום שעסקתי הרבה בהוראות או"ה וד"מ לפהק"ק יאשינאווקא, והשנים יחלפו ולא ישיגו טובה, אמרתי כמאמר חז"ל אל תאמר לכשאפנה כו', וקרבתי אל המלאכה בעזה"י לסדר איזה ענינים וקונטרסים מחד"ת, ובשביל במה נסבות היה ההעתק והסידור בלא סדרים פעם בא בארוכה ופעם בא בקצרה. עכ"ז אקוה לה' שמי שיקרא הדברים בעיון ובשום לב מעט ימצא במה דברים ישרים ועמוקים חריפים ונבונים. וקראתי שם ספרי "גנת ביתן" שהוא ר"ת שמי ושם אבא מארי זללה"ה, ואני תפלה שיהיה ספרי לחן בעיני הלומדים הנבונים "יבואו ידידים אל הגן ויאכלו מפרי מגדיו" לפ"ק, ומי יתן שיכבדוני בראותם דין והשגה ללמדני ולהודיעני, הנני מוכן בעזה"י להשיבם דבר בת"ח, וממילא רווחא שמעתתא ויתקלס עילאה ית"ש. והנה קודם שאפתח בשמעתתא ראיתי לכתוב איזה גרגרים במילי דאגדתא ע"ד שמצינו בשבת (דף ל) וע"ד ראשית חכמה יראת ה':

א) בקהלת (ק' יא פ' ב) "תן חלק לשבעה וגם לשמנה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", ופירש"י שם ורבותינו אמרו "תן חלק לשבעה" הן אחד מששת ימי בראשית חלק ליוצרך לנוח בשבת "וגם לשמנה" אלו שמנת ימי מילה למול בשמיני. דבר אחר "לשבעה וגם לשמנה" אלו קרבנות צבור של שבעת ימי הפסח ושמנת ימי החג. "כי לא תדע מה יהיה רעה" אם יחרב הבית ולא תקריבו עוד יועילו קרבנות הראשונים לבטל הגזרה יעוי"ש. ויש להבין שייכות סיפא דקרא לפירוש רבותינו שמביא בפירש"י דתן חלק לשבעה קאי על מצות יום השביעי לנוח בשבת וגם לשמנה קאי על מצות מילה למול ביום השמיני וא"כ מה מסיים כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ. ונראה עפ"י מש"כ בשו"ת שאגת אריה (סי' נב) בהא דכתב הש"כ יור"ד (סי' רסב ס"ק ב) דתינוק שנימול תוך שמנה צריך להטיף ממנו דם ברית והביא ראי' מהא דאיתא במנחות (דף עב ע"א) דקאמר ואי ס"ד נקצר העמר שלא במצוותי' כשר אמאי דוחה קצירת העומר את השבת נקצרי' מערב שבת וא"כ ה"נ גבי מילה אם נימא שמל תוך ח' ימים יצא ואי"צ להטיף ממנו דם ברית אמאי מילה דוחה שבת לימהלי' מערב שבת אלא ודאי מוכח דמל תוך ח' צריך להטיף ממנו דם ברית ולא כפסק הרמ"א יור"ד שם, ובשו"ת ש"א כתב די"ל שפיר כפסק הרמ"א דמל תוך ח' יצא ואי"צ להטיף ממנו דם ברית ומ"מ ניחא דמילה דוחה שבת ולא אמרינן שנמהליה בערב שבת כדאמרינן במנחות (דף עב) גבי קצירת העמר, דשאני התם דאם נקצר העמר שלא במצוותיה כשר היינו שקיים מצות קצירת העמר, אבל במל תוך שמנה דהתורה אמרה וביום השמיני ימול ובוודאי לא קיים מצוותיה כלל אלא כיון שנימול תוך שמנה אי"צ להטיף ממנו דם ברית משום דדמי לנכרת הגיד ואין לו מה למול דכיון שנחתכה ערלתו קודם זמנו אף אם יטיף ממנו דם ברית לא עשה ולא בלום דכבר אין עליו חיוב מצות של יום השמיני ימול בשר ערלתו דכבר נימול קודם שהגיע זמנו של המצוה יעו"ש. והנה במנחות (דף מא ע"א) איתא דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמכסי סדינא היינו בגד שפטור מציצית ואמר לי' סדינא בקייטא סרבלא בסתוא ציצית מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן ופי' בתוס' דרב קטינא אמר למלאכא ענשיתו אעשה היינו כיון שהוא פטור מן המצוה א"כ לא מבטל שום מצות עשה בלל שאין אדם מחויב לקנות טלית המחויב בציצית אם אין לו, ומלאכא אמר לרב קטינא דאף שאין מבטל מצות עשה דלא רמי חיובא עליו כלל וב"ד של מטה אין מכין אותו דלא דמי לסוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל דאיכא חיובא ומבטל המצות עשה, משא"כ הכא שפוטר עצמו ממצות עשה ומפקיע עצמו מחיובו מ"מ בעידן ריתחא ענשינן עלה יעו"ש. ולפ"ז י"ל בפי' הפסוק לדברי רבותינו דה"פ, תן חלק לשבעה הוא מצות יום השביעי לנוח בשבת, וגם לשמנה אלו שמנת ימי המילה למול ביום השמיני, ולכאורה מאי שייכות הם הדרי ולפמש"כ י"ל דה"ק דאף שיש לנוח בשבת מ"מ צריך למול ביום השמיני היינו אף בשבת דמילה דוחה שבת ולא אמרינן כיון שבאמת אם נימול תוך שמנה יצא ואי"צ להטיף ממנו דם ברית א"כ אמאי דוחה מילה את השבת למהליה מע"ש ויהיה פטור ממצות מילה בהגעת זמנו של המילה ביום השבת ולא יהיה עוד חיוב מצות מילה ולא יצטרך לחלל השבת דאף לפמש"כ הש"א שלא קיים מצות מילה במל תוך שמנה רק דדמי לנכרת הגיד אבל עכ"פ כיון שלא רמי עוד עליו מצות מילה ביום השבת אם ימהליה מע"ש יוכל לתת חלק לשביעי לנוח בשבת, ע"ז מסיים סיפיה דקרא "כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ" היינו אם יהיה עידן ריתחא בעולם ח"ו ענשינן מי שפוטר עצמו מחיוב מצות עשה וכדאמר מלאכא לרב קטינא שפטר עצמו מחיוב מצות ציצית דאף שאינו מבטל המצות עשה מ"מ כיון שמפקיע עצמו מהמצוה נענש בעידן ריתחא, א"כ ה"נ אם ימול תוך שמנה אף שלא יבטל מצות מילה מ"מ כיון שמפקיע עצמו מחיובו וכמ"ש הש"א וא"כ בעת שיהיה רעה על הארץ יהיה עליו עונש העשה וע"כ תן חלק לשבעה וגם לשמנה דימול ביום השמיני אף בשבת לקיים מצות עשה של מילה וכדקיי"ל דמילה דוחה את השבת:

ובזה ניחא מה שדחז"ל במ"ר שם ובעירובין (דף מ) תן חלק לשבעה הוא שבעת ימי החג יעוי"ש ויש להבין לפי זה שייכות סיפיה דקרא כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ. ונראה ליישב עפ"י מש"כ הפוסקים בשו"ע או"ח סימן תרלט (סעיף ג) אכילה בסוכה בליל יו"ט ראשון חובה אפי' אכל כזית פת יוצא בו ידי חובת סוכה מכאן ואילך רשות רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות וקליות חוץ לסוכה ויעו"ש שכתבו דאף ביום ראשון ושני של חג דמחויב לאכול פת משום יו"ט מ"מ אינו חובה לאכול בסוכה דיכול לאכול רק כזית פת דסגי ליו"ט וסוכה בעי כביצה יעוי"ש. ולפי"ז יש לפטור עצמו ממצות סוכה בכל ימי החג שיאכל פירות וקליות וביו"ט יאכל כזית פת דלא בעי סוכה, ע"ז בא הכתוב לפי דרשת חז"ל לזרז אותנו שיהיו מצוות חביבות עלינו ולבל לעשות טצדקאות לפטור עצמנו מחיובן של המצות וע"ד שאמרו חז"ל חסידים הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך פתחיהן כדי לחייב עצמן במעשר ולא דרך קרטסמין לפטור עצמן מהמעשר ואמר תן חלק לשבעה היינו שבעת ימי החג ור"ל דיקיים מצות סוכה בכל שבעת הימים ולאו דוקא בליל ראשון של חג שהוא חובה לאכול בסוכה ואין לו טצדקי לפטור עצמו מחיובו אלא אף בכל שבעת הימים שיש לו לפטור עצמו מחיוב מצות אכילה בסוכה כגון באכילת פירות וקליות או כזית פת וכמ"ש מ"מ יש לו לתת חלק לכל שבעת הימים לקיים מצות אכילה בסוכה וע"ז מסיים כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ משום דאפשר יהיה ח"ו בעידן ריתחא דענשינן מי שמפקיע עצמו ממצות כדאשכחן גבי מצות ציצית ברב קטינא ואם יחייב עצמו ויקיים המצוות יהיו המצוות מגינות עליו וכדאמרו חז"ל למה נמשלה כנ"י ליונה מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצוות מגינות עליהם:

ב) בשילהי מ' סוטה תנן בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי כו' נערים פני זקנים ילבינו וזקנים יעמדו מפני נערים כו'. ויש לדקדק בהא דקאמר זקנים יעמדו בפני נערים דלמאי יכבדו הזקנים את הנערים לעמוד מפניהם בשלמא נערים פני וקנים ילבינו ניחא דקאי על הא דקאמר חוצפא יסגי ויעיזו הנערים פני הזקנים שבדור אבל למאי יהדרו הזקנים את הנערים ויעמדו בפניהם. ושמעתי בשם גדול אחד דקאי אהא דאמר התם והאמת נעדרת דיתרבה אגרופה של חנופה בעולם וזקנים יחנפו פני הנערים לכבד אותם אף שאינם ראוים, ומזה יתגלגל שנערים פני זקנים ילבינו שיעיזו פניהם בהזקנים והיא ע"ד שאמרו חז"ל כל החונף לרשע לסוף נופל בידו. ול"נ בפי' המשנה עפ"י מש"כ הנח"י בפי' הגמ' ב"מ (דף פז) עד אברהם לא הוי זקנה מאן דבעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק ואתא אברהם ובעי רחמי והוי זקנה. והקשו המפרשים וכי היו מעשה נסים קודם לאברהם הא עפ"י דרך הטבע ברוב הימים יחלש הגוף ויוכר הזקנה. ונראה דבהא דקיי"ל דזקנה הוא חשיבות כמ"ש שלמה המלך ע"ה "בישישים חכמה וארך ימים תבונה" ואמחז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם, תלוי עיקרי האמונה הטהורה ויסודי תוה"ק, שלפי הדעה הכוזבת של הכופרים בהשארת הנפש, הנפש שבאדם הוא כח והכנה בגוף כמו שאר כחות האדם ובמות הגויה תמות הנפש וא"כ כמו יתר הכחות והחושים שבאדם כגון חוש הראיה וחוש השמיעה אשר ברבות הימים שיחלש הגוף יחלשו אלה החושים כן, יאמרו, יחלש השכל שבא מכחות הנפש וכשיזקין האדם ויחלש החמר ויתמעט כח גופו יחלש שכלו, נמצא לפי שטותם אשר הנערים והצעירים המה חכמים ובעלי שכל יותר מהזקנים והישישים שכל מי שגופו יותר חזק גם שכלו יותר חזק. וזהו דקאמר "עד אברהם" שהיו דעות כוזבות בעולם ודעת האמונות הכוזבות התפשטה בארץ "לא הוי זקנה" היינו שלא היה שום מעלה וחשיבות למי שזקן יותר, "מאן דבעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק" היינו מי שהיה לו ליהנות איזה עצה וחכמה לא משתעי בהדי אברהם שהיה ישיש וזקן אלא משתעי ושואל עצה מיצחק שהיה צעיר לימים, כי לפי שטותם, הצעיר יותר חכם מהזקן, אתא אברהם והשריש האמונה הטהורה כי שכל האדם שבא מכח נפשו אינו תלוי כלל בחלק גופו אלא שהנפש הוא חלק אלוה ממעל ובמות הגוף תעלה הנפש המשכלת למעלה והיא תתן דין וחשבון והיא תקבל השכר והענש על מעשי האדם אשר בספר נכתבים. ואחרי שהנפש הוא שכל נבדל ואינו כח והכנה בגוף האדם, תושרש לנו האמונה הטהורה שהזקנים אשר חומרם נחלש וכחות גופם נתמעט, שכלם יותר חזק ונקי, שכל מי שכח חומרו חזק ביותר הוא חוצץ בעד השכל לעלות מעלה וע"כ אמרו חז"ל "זקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם" והתורה צותה לנו לכבד את הזקנים שנתמעט חוזק חומר גופם וזה שאמר אתא אברהם והכיר את בוראו והשריש לכל באי עולם האמונה הטהורה כמ"ש הראשונים בביאור מאחז"ל "מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו ע"ה שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא" דהיינו בכח פיו כיבד את ה' מגרונו לפרסם לכל באי עולם אמונתו הטהורה בהשי"ת שכל חולה בדעות כוזבות נתרפא והכיר את בוראו וזהו דאמר "והוי זקנה" דהזקנה נעשה חשיבות בעולם והאמינו ששכלו של אדם בא מכח נפשו שנאצל הוא ממעל ואין תלוי כלל כחומר, ולכן לעת יזקן האדם יתגדל ויתחזק השכל יותר ויותר ולפי שכלו יהולל איש והוי זקנה חשיבות וכבוד. ולפי"ז ניחא שפיר דברי המשנה שם דזקנים יעמדו מפני נערים דקאי אהא דקאמר והשררות תהפך למינות וא"ב לפי שטותם יחזיקו בדעות כוזבות כמו שהיה קודם לאברהם דזקנה הוי גריעותא שנחלש שכלו וכמ"ש, ויהיה להם לחוק שזקנים יעמדו מפני הנערים דמי שצעיר מחבירו יותר חכם ממנו ובצעירים יותר חכמה ועולם הפוך יהיה אצלם עד שיקוים בנו ומלאה הארץ דעה ותושרש האמונה הטהורה בלבות כל באי עולם ויכירו כלם שהשכל שבנפש אינו תלוי בהחומר ורק שהוא שכל נבדל קדוש ונצחי ובישישים חכמה וארך ימים תבונה בב"א:

ג) בב"ב (דף פח) אמר ר' לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא. ויעוי"ש בפרשב"ם קשה גזל הדיוט שהקדים בו חטא למעילה דכתיב נפש כי תחטא ומעלה בו מעל כו' וגבי הקדש כתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה כו'. ונ"ל להסביר הדברים על פי מה שכתב הרמב"ם בפ"ו משמנה פרקים שלכאורה דברי הנביאים סתרי לדברי חכמים שמדברי הנביאים נאמר שהמושל ברוחו ובלבו מתאוה לפעולות רעות הוא קטן במעלה מחסיד גמור שלא יתאוה כלל לפעול רע שמפני תשוקתו לחטאים מורה שהוא בנפש רעה כמ"ש שלמה המלך ע"ה נפש רעה אותה רע ואמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און דפי' הקדמונים דמי שאינו צדיק וחסיד יעשה המשפט בצער כבישת היצר, וצדיק וחסיד ישמח בעשות משפט שאינו מתאוה כלל לפעולות הרעות, ובדברי חכמים מצינו סתירה לזה שאמר דבן שמעון בן גמליאל לא יאמר אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אלא יאמר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי. הרי נאמר שהמתאוה לעבירות וכובש את יצרו יותר טוב ממי שלא יתאוה כלל. וחילק הרמב"ם בין מצות שמעיות למצות שכליות, דבמצות שמעיות וחוקיות יותר טוב שמתאוה וכובש את יצרו כגון בשר בחלב או שעטנז, אבל במצות שכליות יותר טוב שאינו מתאוה כלל דאם מתאוה לפעולות רעות במצות שכליות אף שמושל ברוחו וכובש את יצרו הוא בכלל נפש רשע אותה רע יעוי"ש. ולפי זה יש לומר דבזה חלוק גזל הדיוט מגזל גבוה דגזל הדיוט הוא ממצות שכליות, אבל גזל גבוה הוא ממצות שמעיות וחקיריות דאיכא מעילה על ידי הוצאה מרשות לרשות בלא שום הנאה **(והנה בענן מעילה ראיתי בספר נחלת דוד מהגרד"ט ממינסק זצ"ל שכתב לתרץ תמיהת תוס' בהא דתנן נטל אבן או קורה של הקדש ובנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיו שוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה עפ"י ארובה ופירש"י דכשחיברו בבנין שעשה שינוי מעל. והקשו בתוס' הא הוי שינוי החוזר לברייתו. ותירץ בספר הנ"ל דמעילה שאני אף שלא הוי שינוי גמור לענין קנין מ"מ כיון שנהנה בזה שקבעה בבנין הוי כנהנה ופגם כ"ש דמעל יעו"ש באורך. ובמחכת"ה אין מקום לדברים הללו למי שמעיין קצת בדינים אלו דמבואר בגמרא מעילה (דף יח) ובתוס' שם ובמל"מ פ"א מהלכות מעילה דתרי גווני מעילה יש חדא כשנהנה הנאת הגוף כגון הא דתנן שתה בכוס של זהב דכיון שדרך תשמישו בלא פגם נהנה אף שלא פגם מעל ובדבר שדרך תשמישו ע"י פגם כגון בקע בקורדום של הקדש לא מעל עד שיפגום ובהנך מעל אף שלא נתכוין להוציא מרשות הקדש. ועוד גוונא מעילה ילפינן מקרא כשמתכוין להוציא מרשות לרשות ועשה מעשה שמהדיוט להדיוט חשוב זכיה וקנין מעל כדאיתא בהדיא בתוס' שם. ולפי"ז מעילה דהנאת הגוף לא שייך באבן או קורה של הקדש עד שידור תחתיו שוה פרוטה אבל כשחיברו בבנין ולא דר בה וליכא הנאת הגוף לא מעל עד שיעשה שינוי החשוב קנין מהדיוט להדיוט ויהיה מעילה מגוונא דהוצאה מרשות לרשות אבל כשעשה שינוי החוזר לברייתו דלא חשוב קנין מהדיוט להדיוט ולא דר בה בשוה פרוטה מה מעילה יש ושפיר הקשו בתוס' ב"ק שם. ובספר חדש אחד ראיתי שכ' לתרץ תמיהת תוס' ב"ק הנ"ל וז"ל דהא מיירי שהגזבר נטל האבן או קורה של הקדש דבנטילה גרידה לא הוי גזלן דסוף סוף הוא תחת ידו וכשבנאה לתוך ביתו וחיברה בבנין נעשה עליה גזלן ומעל אף כשלא עשה שינוי הקונה או למ"ד דשינוי אינו קונה. וזה אינו דגזבר לא מעל בלי הנאת הגוף אלא כשמוציא מרשות הקדש וזה אינו אלא כשנתנו לחבירו דנתכוין להוציא מרשות אחרת או כשעשה שינוי הקונה מהדיוט להדיוט למ"ד שינוי קונה אבל לא תליא מידי מה ששלח יד באבן או בהקורה ובנאו לתוך ביתי בשינוי החוזר לברייתו ולא דר תחתיו שוה פרוטה ולא מעל כה"ג ושפיר הקשו בתוס' שם וז"ב:

ומה"ט ליתא מה שכתב באותו ספר בישוב קו' האחרונים בפסחים (דף כט) דאמרינן דלרנבה"ק דעושה יוה"כ כשבת דפטור מתשלומין האוכל חמץ של הקדש לא מעל והא י"ל בשעה שהגביה והוציא מרשות הקדש להדיוט מעל וכרת ליכא אלא בשעת אכילה. ותי' דלרבנן דחב"פ אסור בהנאה א"כ אף שהוציא מרשות הקדש שוה פרוטה אבל לא הכניס שוה פרוטה דלהדיוט אסור החמץ בהנאה וחמש פרוטות תנן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה משו"ה איכא מעילה באוכל חמץ דהקדש דוקא בשעת אכילה דנהנה גרונו אף מאיסור הנאה. וזה אינו נכון כלל דהא דתנן חמש פרוטות הן אינו אלא במעילה דהנאה ע"י פגם או שלא ע"י פגם בעינן שיהנה ויפגום בשוה פרוטה אבל במעילה דהוצאה מרשות לרשות לא בעינן כלל שיכניס לרשותו דבר שראוי ליהנות בשוה פרוטה דילפינין מקראי דבזה שהוציא מרשות הקדש ועשה קנין וזכיה החשוב בהדיוט להדיוט מעל והא כתבו הראשונים להוכיח מע"ז (דף מב) דיש זכי' וקנין אף באיסורי הנאה וא"כ הא הוציא שוה פרוטה מרשות הקדש והכניס לרשות הדיוט דיש זכיה באיסורי הנאה וכה"ג שפיר מעל וז"ב. ובגוף קו' האחרונים ראיתי בצל"ח פסחים שם שכתב ליישב בדרך רחוק דמיירי שתחב לו חבירו החמץ לתוך פיו ולא לעסו יעו"ש. ול"נ דהא י"ל דמיירי שקסבר שהחמץ שלו ובתוס' קדושין (דף נה) ובמל"מ הל' מעילה פ"א כתבו דמעילה דהוצאה מרשות לרשות ליכא אלא היכא שקסבר שזה הוא החפץ של אחרים ויתכוין לגזול אבל היכא שקסבר שהוא שלו ליכא מעילה דהוצאה מרשות לרשות אלא מעילה דהנאה גרידא יעוי"ש וא"כ ניחא דלא מעל בשעה שהגביה את החמץ אלא בשעה שנהנה ואכלו ואם כן לרנבה"ק דכרת פוטר מתשלומין לא מעל וניחא בפשוט קו' הצל"ח והאחרונים:)** וגם הנהנה בדבר שאין פגם מעל אף בשלא פגם ואין זה אלא מן החקים ולפי"ז בגזל הדיוט גם קודם שבא לידי המעשה כבר הוא חטא בהרצון ובמחשבה שחושב לגזול את חברו ומורה על התכונה הרעה שבנפשו, אבל בגזל גבוה דהוי ממצות חוקיות הרצון והמחשבה הוא יותר טוב רק המעשה של המעילה הוא עבירה וחטא, וזה שאמר ר' לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה היינו קודם שמעל וגזל במעשה כבר הוא חוטא על רצונו לגזול ולעשוק את רעהו וזה היינו גזל גבוה הקדים מעילה לחטא ר"ל דדוקא אחר המעילה במעשה הוא החטא אבל הרצון והמחשבה הוא יותר טוב וחשוב וכמ"ש רשב"ג אל יאמר אדם אי אפשי בבב"ח ובשעטנז אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי וא"ש:

ד) בסוכה (דף מה ע"ב) אמר ר' ירמיה משום רשב"י כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן כו'. ונ"ל לבאר מאמרם עפ"י מש"כ המפרשים בביאור הפסוק צדיקים יעלזו לפני ה' ישישו בשמחה דשמחה גופנית חלוקה משמחה רוחנית דשמחה גופנית השמחה רק בשעת החדוה אבל אחר החדוה הוא מלא עצב וחרטה אבל השמח בשמחה רוחנית שמחה של מצוה גם אחר החדוה יש לו עונג מה שהיה שמח בשמחה של מצוה וזה שאמר הכתוב צדיקים יעלזו לפני ה' ר"ל לשם שמים בשמחה של מצוה ישישו בשמחה היינו שגם אחר החדוה ישיש מה שהיה שמח לפני ה'. ובזה בארתי הפסוקים (שמואל ב ק' ו) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים ויאמר דוד אל מיכל בת שאול לפני ה' אשר בחר בי וגו' ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. וטרחו המפרשים להבין הויכוח של דוד ומיכל בת שאול וטעם תשובת דוד למיכל גם הא דקאמרה מיכל לדוד מה נכבד היום מלך ישראל והא יש לה לאמר מה נקלה היום וכתבו המפרשים דדברה בזה לשון נקיה. ול"נ דאפשר לאמר עפ"י דברי תוס' זבחים (דף טז) ד"ה מיושב שכתבו הא דמבואר שם דת"ח מעיר מיושב והא קשה דמבואר בסנהדרין (דף יט) שאמרו לינאי המלך עמוד על רגליך והא קיי"ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ות"ח מוחל על כבודו וא"כ כבודו של מלך עדיף מת"ח ואמאי לענין להעיד מעומד כבוד ת"ח יותר עדיף מכבוד מלך ותרצו די"ל דטעמא שת"ח מוחל על כבודו משום דתורה דיליה היא וכבוד מלך הוא של כל ישראל משו"ה אינו יכול למחול ולגבי המצוה להעיד מעומד אין לחלוק לו כבוד משום דהא שמוחל על כבודו בשביל המצוה לא ירד אימתו על הצבור יעו"ש. ול"נ להסביר הדבר ביתר טעם עפ"י מש"כ תוס' גיטין (דף לו) ד"ה אבל בהא דאיתא שם דנדר ע"ד רבים אין לו הפרה ה"מ לדבר רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה וכתבו בשם ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה יעו"ש ואם כן י"ל בפשוט דכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך והא דת"ח יכול למחול על כבודו משום דכבוד תורה דידיה הוא וכבוד מלך הוא של כל ישראל וא"כ ה"מ לדבר רשות י"ל שפיר דחלק כבוד של ישראל אין בידו למחול אבל לדבר מצוה דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה משו"ה יכול למחול וצריך להעיד מעומד וא"ש. ונראה דהא דמלך אינו מוחל על כבודו משום דכבודו לאו דידיה אלא של הציבור אינו אלא אם המלך אינו נכבד בעצמו רק נכבד מכבוד מלכות שהכבוד של הציבור הוא אבל אם המלך נכבד בעצמו שהוא הנכבד מכל ישראל ומשום כבודו נתנו עליו כתר המלוכה א"כ הכבוד דידיה הוא ויכול שפיר למחול על כבודו כמו שיכול ת"ח למחול על כבודו. וזה היה הויכוח של מיכל בת שאול עם דוד דמיכל נשקפה בעד החלון וראתה שדוד מפזז ומכרכר בכל עוז ושמח בשמחה יתרה שלא מן הנימוס וכבוד מלכים, אמרה, מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כאחד הריקים ר"ל שחושב עצמו כנכבד מכל ישראל וכבוד מלכותו הוא כבוד דידיה דלולא זאת איך יכול למחול כבוד העם והא מלך אינו יכול למחול על כבודו משום דהכבוד לאו דידיה הוא אלא של הציבור וכמש"כ, ודוד השיבה דחלילה לו לחשוב עצמו הנכבד מכל ישראל וכבוד מלכותו הוא כבוד דידיה אלא כבודו הוא של הציבור וה' בחר כו להיות נגיד על ישראל ור"ל דאינו ראוי למלוכה מצד כבוד עצמו אלא שבחר בי ה' להיות נגיד על ישראל וכבוד מלכותו הוא כבודו של ישראל ומה שמפזז ומכרכר אינו חלילה בשביל גאותו יען שחושב עצמו לגדול שבישראל רק ושחקתי לפני ה' ר"ל בשמחה של מצוה וצדיקים יעלזו לפני ה' ישישו בשמחה ובשמחה של מצוה יכול מלך למחול על כבודו דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה וכמש"כ תוס' גיטין שם, ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ולא יחשב לי לגאון ולרוח יתרה, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה דמתכבד הוא בכבוד הציבור ואינו חושב עצמו לנכבד מכל ישראל רק משום שהוא שמחה של מצוה ובדבר מצוה יכול למחול על כבודו וכמש"כ. אח"כ מצאתי בקצרה בס' כת"ס פ"ח. והנה בחג שצריך אדם לשמוח במש"כ ושמחת בחגך איתא בשו"ע או"ח (סי' תקכט ס"ב) דחייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד ואוכל ושותה ושמח בשמחה שיש בה עבודת הבורא ולא ימשוך בשחוק וקלות ראש כו' יעו"ש, וכן איתא בספרים דעיקר השמחה צריך להיות בשמחה של מצוה לזכור חסדי ה' ולא בשמחה גופנית בלבד, והבחינה לזה אם עברו עליו ימי החג בשמחה של מצוה או ח"ו בשמחה וקלות ראש היא כן, אם אחר החג יש לו שמחה ממה ששמח כימי החג אז נוכח לדעת כי השמחה היתה רוחנית ושמחה של מצוה כמ"ש צדיקים יעלזו לפני ה' ישישו בשמחה, משא"כ אם אחרי החג לא ימצא שמחה בלבבו ואדרבא עוד יתעצב ויתחרט ח"ו על השמחה ששמח ביו"ט אות הוא כי השמחה היתה רק גופנית וכמש"כ. וזה שאמר רשב"י כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה ושמח אחר החג מימי השמחה שעברו עליו והוא משום שהיו ימי שמחה של מצוה הרי דימה מה שאכל ושתה בימי החג כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן דמה שאכל ושתה ושמח בשביל כבוד שמים נחשב לו הכל למצוה וכמו בקרבנות שהיו הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והשמחה והאכילה נחשבו למצוה ולכפרה, כן נחשב לו האכילה והשמחה של יום טוב למצוה ולכפרה כיון שהיה לשם שמים. וז"נ:

ה) במדרש רבה קהלת שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עומלי תורה כי ברוב הימים תמצאנו. והקשו המפרשים הא גם באדם אחר הגון נמי הוי מצוה לעשות צדקה. ועוד הקשה בס' מאמר אסתר דרוש יב דנהי דרישא דקרא שלח לחמך על פני המים נאות להענין שהתורה נמשלה כמים אבל סיפא דקרא כי ברוב הימים תמצאנו אין לו ענין כלל. ול"נ לנכון ליישב עפ"י דאיתא במס' סוטה (דף כא) דיש חילוק בין מצוה לתורה דבמצוה דווקא בעידנא דעסיק בה אגוני מגני אצולי מצלי אבל תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני אצולי מצלי יעו"ש, ולפי"ז י"ל דיש חילוק גדול בין העושה צדקה עם עומלי תורה ובין העושה צדקה עם אדם אחר הגון, דהעושה צדקה עם אדם אחר הגון אינו מקיים אלא מצות צדקה לחוד אכל אם עושה צדקה עם לומדי תורה הרי הוא כמו שלומד בעצמו וכמש"כ כמה ספרים ק' וכיון שיש לו זכות תורה אגוני מגני עליה אף בעידנא דלא עסיק בה. ולפי"ז א"ש המ"ר דקהלת שם דדרשו שפיר מקרא שלח לחמך על פני המים אם בקשת לעשות צדקה שיהיה הזכות ברוב הימים אף בעידנא דלא עסיק בה עשה עם עומלי תורה דאין מים אלא תורה ואף ברבות הימים תמצאנו היינו שזכות התורה תגין ותציל עליו אף בעידנא דלא יהא עסיק בה וכמש"כ, משא"כ אם יעשה צדקה עם אדם אחר הגון יהיה לו רק זכות מצוה דאינו מגין אלא בעידנא דעסיק בי' ולא ברוב הימים. וא"ש:

וע"כ הנני לקבוע בזה זכרון בספר לנפש אבא מארי הרב המופלג בתו"י ומע"ט מ' נתן נטע ליב בהר"מ זללה"ה מיקירי עיר הוראדנא שכל ימיו שקד והתמיד בלמודו ביגיעה ובעיון עם חברים ותלמידים ועשה צדקה הרבה עם עומלי תורה רחים ומוקיר רבנן בגופו ובמאודו והרבה היה יגע להדרכת בניו בדרך התורה ובאחרית ימיו נסע לירושלים עיר הק' תובב"א ושם מנוחתו כבוד, תנצב"ה וזכותו יגן עלי ועל כיו"ח אחי ואחיותי וכא"ל ויהיה למליץ טוב בעדינו ובעכ"י א"ס:

כן אקבע ברכה ותהלה לאמי מורתי תבדל לחיים ארוכים הצנועה יראת ה' מ' פרומא לאה תחי' בח הרב שלשלת היוחסין מ' יונה שקלאווער זללה"ה היושבת כעת בירושלים עיה"ק, שהשתתפה כל ימיה הרבה בעול הפרנסה כדי שיהיה אבא מארי ז"ל יותר מצוי בי מדרשא לעסוק בתורה ובמצות והרבה עשתה לטובת הדרכת בניה בדרך ה'. יאריך ה' ימיה ותזכה לשמוע בשורות טובות מצאצאיה ומן כ"י א"ס:

גם אקבע זכרון בספר לחותני הגאון המובהק המפורסם מו"ה חיים אברהם שפירא האב"ד דסמארגאן בנו של הגאון הגדול מו"ה אריה ליב שפירא האב"ד דקאוונא ולחמותי הרבנית מגזע ישישים יראת ה' מ' איטא רחל זכרם לברכה, שהחזיקו אותי וב"ב כמה שנים בכל טוב, תנצב"ה וזכותם יגן עלי ועל נ"ב היקרה הרבנית מ' רבקה תחי' על זרעינו היקרים שליט"א שיתרומם קרננו וקרן ישראל א"ס:

והנה מחזיקנא טיבותא לאנשי קהלתי ק"ק יאשינאווקא בכלל, על אשר מחזיקים בידי, ובפרט להני נדיבי לב שתמכו בידי בד"ק על הוצאת ספרי לאור איש איש כפי ברכתו ונדבת לבבו הטוב. יהי משכורתם שלמה מבעל הגמולות ויתברכו בכל טוב אמן סלה:

ואבקש מהמעיין לשום עין בתקונים והשמטות ובפרט במקום שנרשם רושם כזה (*) כי למורת רוחי נמצא בכמה מקומות טעותים וקיצורים והשמטות אשר נעשו על ידי סבות שונות, ואפשר ימצא שם הדבר מתוקן וירגיע לבבו בזה:

המחבר.

תוכן העניינים

גנת ביתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה