אור ברסלב
גנת ביתן גנת ביתן › סימן ה

גנת ביתן· רבי תנחום גרשון בילצקי

גנת ביתן · סימן ה

סימן ד

תשובה לרב אחד. מ"ש כת"ר להקשות במ' תמורה (דף יט) אמר ר' יוסי בר' חנינא ומודה ר' אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם פשיטא הא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא במפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו אבל מפריש נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו אפי' ר' אליעזר מודה כו' יעו"ש. והקשה לפי המבואר בגמרא שם (דף כ' ע"ב) דאמר רבא דולד תמורת אשם אינו קרב אשם אף לפני כפרה משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ובפרש"י שם ותמורה עבר על לא יחליפנו ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה הני לאו לכפרה קאתיין. וא"כ י"ל דהמפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם משים האי טעמא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה לפמש"כ תוס' תמורה (דף ז' ד"ה אפי') דהמפריש נקבה לעולה או לאשם לקי דדמי למקדיש בע"מ למזבח וא"כ י"ל דהמפריש נקבה דעבר עבירה אין בנה קרב לאשם כמו שאין ולד תמורת אשם אינו קרב לאשם אבל במפריש נקבה לעולה דלאו לכפרה קאתי וכמ"ש רש"י שם י"ל דבנה קרב עולה משום דל"ש בעולה אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ולמאי שקיל וטרי הסוגיא בתמורה שם רק בהא לחלק בין אשם לעולה דליכא שם אשם על אמו שם עולה על אמו ולא נחת לזה דבל"ה בהמפריש נקבה לאשם דהוי עבירה בההפרשה ואשם לכפרה קאתי מש"ה אין בנה, קרב אשם משא"כ בהמפריש לעולה דלאו לכפרה קאתי בנה קרב עולה עכ"ד:

ונראה ליישב בכמה טעמים חדא די"ל דהא דקאמר רבא שם דולד תמורת אשם אינו קרב אשם אף לפני כפרה משום שאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה היינו דייקא היכי דהמתכפר עבר העבירה של לא יחליפנו כגון שהוא עשה התמורה ורוצה להתכפר בהולד שבא מן התמורה שעשה בעבירה בהא י"ל שפיר דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה מה שאין כן אם אחד הפריש נקבה לאשם הולד הוא לכפרה עבור אחר בזה אפשר דלא שייך כלל אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דכיון שהמתכפר לא עשה כלל העבירה דקיי"ל במס' תמורה (די"א) דאחד יכול להפריש קרבן להתכפר בו חבירו המחויב בהקרבן וכדאמר שם לענין כפרה פשיטא דמכפר לי' וכה"ג אם אחד הפריש נקבה לאשם עבור חבירו להתכפר בו יש להתכפר חבירו בבנה וקרב אשם ולא שייך לאמר אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהמתכפר לא עשה העבירה כלל שהעבירה הוא ההפרשה ואחר הפריש את הנקבה עבור דידי' וא"כ יכול שפיר להתכפר בולד הנקבה שהפריש האחר לאשם ודווקא בולד תמורת אשם קאמר רבא דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה ואין קרב לאשם משום דבתמורה לא משכחת שיתכפר בו אחד שלא עשה התמורה ולא עבר על לאו דלא יחליפנו דקיי"ל בתמורה (די"א) שהמתכפר עושה תמורה וא"כ אם הבעלים של הקרבן הפריש להתכפר בו א"כ איהו עושה תמורה ואיהו מתכפר בו. ואף דקיי"ל דהיכי שאמר הבעלים כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר דיכול אחר להמיר מ"מ מיקרי הבעלים המתכפר עובר עבירה דע"י נעשה העבירה והלאו של לא יחליפנו דאפשר שהוא מסייע ידי עוברי עבירה ואם הפריש הבעלים להתכפר בו חבירו קיי"ל שהבעלים אינו עושה תמורה כלל אלא המתכפר בלבד עושה התמורה וא"כ לעולם ע"י המתכפר נעשה העבירה של לא יחליפנו ומש"ה פסיקא לי' לרבא וקאמר בולד תמורת אשם שאין קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה משא"כ במפריש נקבה לאשם דמשכחת שפיר שהמתכפר לא עשה כלל העבירה כגון שהפריש אחר הנקבה להתכפר בו חבירו * וכה"ג שפיר י"ל דבנה קרב אשם דכה"ג לא שייך אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ומדקאמר ר' יוסי בר' חנינא סתמא דהמפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם ומשמע דבכל גווני קאמר ואף היכי שלא שייך אין מתכפר בדבר הבא בעבירה נמי קאמר שאין בנה קרב אשם מש"ה קאמר התם אינו אלא משום דליכא שם אשם על אמו מודה ר' אליעזר דאין בנה קרב אשם ומחלק בין אשם לעולה אלא דבמפריש נקבה לעולה איכא שם עולה על אמו ומיושב קושית כת"ה. וכן משמע מלשון המרדכי פ' לולב הגזול שכתב בשם הר' אביגדור כהן כשחל הו"ר ביום ראשון וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מהב"ע הוא וה"ה אם עשה עכו"ם שופר ביו"ט מותר לתקוע בו מדתנן אם עבר וליקטן אפי' במזיד והוי איסורא דאורייתא דמתקן גמור הוא ומ"מ לא מיפסל משום מהב"ע. ועוד ראי' מגזל עצים וסיכך בהם דכשרה ולולב הגזול כשר ביו"ט שני אע"ג שנעשה בו עבירה ואפי' גזלן עצמו יוצא בו יעו"ש. ומהא דדיקדק המרדכי להוכיח מגזל עצים וסיכך בהן ומלולב הגזול דכשר אפילו לגזלן עצמו יש להוכיח דמהב"ע לא שייך רק שמי שרוצה לצאת ידי חובת המצוה הוא שעבר העבירה משא"כ אם אחד עבר העבירה ואחר רוצה לצאת בו לא שייך כלל למיפסל משום מהב"ע וע"כ דיקדק המרדכי דאפי' לגזלן עצמו כשר הלולב והסוכה אף שאיהו עבר אעבירה דגזל. והוכיח מזה דלא שייך בכה"ג למיפסל משום מהב"ע והמרדכי שם מדמה הא דתמורה (ד"כ) דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה למהב"ע דעלמא שכתב להקשות מהא דתמורה שם בולד תמורת אשם יעו"ש וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהמפריש נקבה לאשם להתכפר בו חבירו יכול חבירו להתכפר בולדה ולא שייך כלל בהא אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דאיהו לא קעבר אעבירה כלל וכמ"ש המרדכי שם גבי עכו"ם שקיצץ ערבה בשבת ועשה שופר ביו"ט דעבר הישראל בעצמו אאיסור שבות דאמירה לעכו"ם דאינו אלא כה"ג שמי שרוצה לצאת ידי מצותו עבר העבירה וה"ה באין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דמדמה המרדכי שם למה"ב דאינו אלא שהעובר העבירה הוא המתכפר וכמש"כ:

עוד נ"ל לתרץ הקושיא עפ"י הירושלמי שבת פ' האורג במעביר מצה ד"א בר"ה וכי לא יצא ידי חובתו בו וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו יעו"ש ע"כ נ"ל דלא דמי עבירה של המפריש נקבה לאשם דכתבו תוס' תמורה (דף ז) שלקי דדמי למקדיש בע"מ למזבח להעבירה של לא יחליפנו דתמורה דבלח"מ ה"ת פ"א כתב דהרמב"ם שפסק שם דהציבור והשותפין אינם עושים תמורה ואיתנהו באיסור לאו של לא יחליפנו הוא עפ"י גירסא אחרת שגריס בגמרא ריש תמורה שם ולגירסא דידן גבי הא דאיתא אשה עושה תמורה ופריך למאי בעי קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל גבי תמורה דהוי עונש שאינה שוה בכל דתנן אין הצבור והשותפין עושים תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל הרי מבואר דציבור ושותפין לא לקי. וכן כתב בס' מה"ח (מצוה שנ"ב) דתליא התפסת התמורה באיסור לאו ובדבר שאין נתפס בתמורה ליכא לאו וה"ה צבור ושותפין שאין התמורה קודש אינם לוקין על הלאו דלא יחליפנו ואם המיר לאחר זמן אין לוקין על התמורה עד שיגיע הזמן דנתפס בתמורה ויהי' קודש יעו"ש שמביא כן בשם הלח"מ וא"כ מה שהתמורה קודש זה גופא הוא האיסור של הלאו דאם לא הי' נתפס התמורה בקדושה לא עבר על האיסור לאו כלל א"כ לפ"ז י"ל דמש"ה קאמר התם בתמורה (דף כ') דולד תמורת אשם אינו קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ותמורה עבר על לא יחליפנו. ולא דמי להא דאיתא בירושלמי במעביר מצה ד"א בר"ה דהתם בעת קיום המצוה אכילת מצה ליכא עוד עבירה דכבר חלף עבר שעת העבירה דאינו אלא בשעה שמעביר ד"א בר"ה אבל בתמורה הקדושה שנתקדש בשביל שהמיר והתפיס הקרבן זה הוא גמרו של הלאו שלא יחליפנו שהקפידה תורה שלא יטיל קדושה על בהמה בלשון תמורה דאם באמת לא ירד קדושה על התמורה ליכא לאו כלל וא"כ זה הקדושה שירד על התמורה בא בעבירה מש"ה קאמר רבא אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה משא"כ בהמפריש נקבה לאשם דאף שכתבו תוס' תמורה (דף ז) דלקי אבל האיסור אינו משום שירד קדושה על הבהמה בהפרשה שאינו ראוי למזבח דהא המקדיש בעל מום למזבח שלא ירד שום קדושת הגוף על הבעל מום ג"כ לקי משום דבזייא מילתא וצ"ל דהאיסור והלאו שיש בהמפריש דבר שאינו ראוי למזבח אינו תלוי כלל בהתפסת קדושה על הדבר שהפריש. וא"כ בהמפריש נקבה לאשם אף שחל הקדושה לענין שתרעה. עד שתסתאב מ"מ לא שייך לאמר דמש"ה אין בנה קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהא הקדושה שחל על הנקבה לאו עבירה הוא. דהאיסור והלאו אינו אהא שחל קדושה על הנקבה מש"ה יכול שפיר להתכפר בבנה לאשם וע"ז לא קאמרינן אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דהקדושה גופא לאו איסור הוא ואף שע"י איסור המפריש דבר שאינו ראוי למזבח ממילא בא גם הקדושה על הנקבה אבל כיון שזה גופא שירד הקדושה על הדבר שהפריש אינו מפרטי האיסור שאסרה רחמנא י"ל שפיר כמ"ש הירושלמי וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו גבי המעביר מצה ד"א בר"ה וכיון שאין המצוה בעצמה היא העבירה לא אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה וגבי ולד תמורת אשם שאני דהתם הקדושה של התמורה הוא מפרטי האיסור שאסרה רחמנא שלא מצינו כלל לגירסא דידן שיהי' איסור ועונש היכי שלא נתפס התמורה בקדושת הגוף וגם בע"מ קדוש, בתמורה והיכי שלא קדוש בתמורה ליכא איסור ולאו כלל וא"כ הקדושה היא העבירה שהקפידה תורה מש"ה קאמר דלאשם שכפרה קאתי אין להתכפר בולד תמורת אשם משום שבא בעבירה וכמש"כ:

ובזה ניחא לפרש דברי המרדכי פ' לולב הגזול שהקשה אהא דמביא שם דלא מיפסל המצוה משום שנעשה בעבירה והקשה המרדכי מהא דמ' תמורה (דף כ') דבולד תמורת אשם אין אדם מתכפר משום שא"א מתכפר בדבר הבא בעבירה ותי' המרדכי שם קשה להבין והחת"ס ח"ו פ' לולב הגזול מביא שבספר בגדי ישע מבאר תי' המרדכי דהתם עם המצוה עצמה נגמר העבירה דההקרבה הוא גמר של הלאו דלא יחליפנו שמחליף ומקריב זת"ז אבל בעלמא לא חיישינן למיפסל משום מהב"ע יעו"ש ואכתי אינו מובן דהא אף שלא הקריב כבר עבר על הלאו ובזה שהתפיס התמורה כבר נגמר הלאו. ולפמש"כ נראה דמחלק המרדכי דבעלמא לא מיפסל המצוה משום שנעשה בו עבירה דדמי להא דירושלמי שם המעביר מצה ד"א בר"ה שאין המצוה בעצמה הוא העבירה אבל גבי תמורה לפמש"כ בשם הלח"מ והמח' שם דמה שנתקדש התמורה בקדושה זה הוא האיסור והלאו שאסרה רחמנא דצבור ושותפין שאין עושין תמורה ולא קדוש התמורה בקדושה מש"ה לא לקי על הא שעשו התמורה וא"כ הקדושה היא עצמה העבירה מש"ה אמרינן א"א מתכפר בדבר הבא בעבירה משא"כ בעלמא במצוה הבא בעבירה וה"ה בהמפריש נקבה לאשם ל"ש זה עי"ש:

הגהה

והנה בענין מהב"ע אמרתי מכבר ליישב תמיהת תוס' יבמות (דף כ') בהא דתנן אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתיבמת ופריך דבשלמא אלמנה מן הנשואין איכא עשה ול"ת אבל אלמנה מן האירוסין יבוא עשה וידחה ל"ת ואמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה וזו חייבי לאוין ופריך רבא מהא דתניא פ"ד וכ"ש כו' ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבוא פצוע דכא בקהל ד' ואס"ד חייבי לאוין מדאורייתא ליבום לא רמיא אמאי אם בעלו קנו ומשני דמדרבנן לא מתיבמת משום גזרה של ביאה שנייה. הדר אמר רבא כדריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ויכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת והכא אפשר בחליצה. ופריך מהא דתניא גבי פ"ד וכ"ש שם אם בעלו קנו ואסיקו בתיובתא ובתוס' שם ד"ה מיתיבי הניחו בתימה הא רבא גופי' מותיב לרב גידל מהך ברייתא והשתא איתותב מינה. ול"נ די"ל דלרבא שמשני כדריש לקיש דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת היינו דמש"ה תנן אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתיבמת דלכתחילה לא מתיבמת דאין עשה דוחה ל"ת כיון שאפשר בחליצה אבל בדיעבד אם עבר ועשה המצות עשה אם חשוב שקיים המצוה תליא בהא דפליגי אם מצוה הבאה בעבירה הוא מה"ת או דהוא מדרבנן דאם נימא שמצוה הבאה בעבירה מה"ת לא חשוב מצוה א"כ היכי שיכול לקיים שניהם דאפשר בחייבי לאוין בחליצה ואם בעלו לא קיים המצוה משום דעבר על הלאו בעת קיום המצות יבום ולא חשוב מצוה כלל ולא קנה את יבמתו אבל אם נימא שמה"ת מצוה הבאה בעבירה חשוב מצוה א"כ י"ל דאף שאין העשה של יבום דוחה הל"ת של חייבי לאוין לכתחילה אבל בדיעבד אם עבר הל"ת וקיים מצות יבום קיים שפיר המצוה ואם בעלו קנו וא"כ י"ל דהגמרא שפריך על שינויא דרבא מהא דתניא ואם בעלו קנו דס"ל דמצוה הבאה בעבירה מה"ת לא הוי מצוה כלל וא"כ שכיון שאסור לקיימן משום שנאמר לא יבוא פצוע דכא כו' א"כ אמאי אם בעלו קנו דהא לא חשוב מצות יבום למצוה כלל דהא בעת קיום המצוה הא עבר על עבירה של הל"ת של חייבי לאוין אבל רבא אפשר דס"ל דמצוה הבאה בעבירה מה"ת חשוב מצוה ורק מדרבנן לא הוי מצוה וא"כ לדידי' ניחא הא דתניא ואם בעלו קנו דאף שלכתחילה אין לייבם החייבי לאוין משום שאפשר לקיים שניהם בחליצה אבל בדיעבד קיים שפיר המצות יבום ואם בעלו קנו ורק על הא דרב גידל אמר רב דמפיק לי' מקרא דיבמתו שיש לך יבמה אחרת שאינה עולה ליבום וא"כ כיון דגלי קרא שאינה עולה ליבום בחייבי לאוין א"כ אף בדיעבד אם בעלו לא קנו דכיון שגלי קרא דח"ל אסור ביבום א"כ ליכא מצות יבום כלל ושפיר פריך רבא מהא דתניא פ"ד וכ"ש כו' דאם בעלו קנו אבל לדידי' גופי' שמשני דמשום שיכול לקיים שניהם ואינו דוחה לכתחילה הל"ת י"ל שפיר דבדיעבד אם בעל קנה דמצות יבום איכא רק שבא בעבירה של הלאו וכיון שס"ל דמצוה הבא בעבירה אינו מה"ת א"כ ניחא לדידי' הא דתניא ואם בעלו קנו ומיושב שפיר. וכעת מצאתי בשו"ת חת"ס חלק ששי בפ' לולב הגזול שכתב כן והוסיף עוד להוכיח מרבא דאמר בסוכה (ד"ל) דלעולם ביו"ט ראשון שס"ל דמהב"ע הוא מדרבנן ודברי' ברמיזא ובקצרה נראה שנתכווין לכ"ז והוכחתי מסוכה שם דס"ל לרבא דמהב"ע הוא מדרבנן נראה דמדלא חייש ביו"ט שני למהב"ע משום דיו"ט שני הוא רק דרבנן וכמ"ש תוס' סוכה שם ד"ה מתוך וזה רק אם מהב"ע הוא מדרבנן אבל אם מהב"ע הוא מה"ת אין להקל ביו"ט שני משום שהוא מדרבנן ומוכח שס"ל דמהב"ע מדרבנן ומיושב שפיר תמיהת תוס' יבמות שם. ועפי"ז ניחא לי ליישב ג"כ הא דאיתא יבמות שם דאמר רבא דח"ל חולצת ולא מתיבמת גזרה משום ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' ולכאורה קשה דלמאי בעי לרבא קרא דיבמתו הא חייבי לאוין עולה ליבום ולחייבי עשה לא בעי קרא דהא אין עשה דוחה עשה ובתוס' כתבו די"ל שיבמתו אתי שעולה לחליצה ובאמת בתוס' שם ד"ה מסתברא כתבו דאינו משמע לדרוש מקרא דיבמתו אלא לאסור יבום ולחייבי עשה הא לא בעי לאסור יבום ולפמש"כ י"ל דרבא לשיטתו דמהב"ע הוא לאו דאורייתא א"כ י"ל שפיר דיבמתו אתי לחייבי עשה לאסור יבום כדדרשינן יש לך אחרת שאינה עולה ליבום והא דבל"ה לא מתיבמת משום דאין עשה דוחה עשה י"ל דבעי קרא אם עבר ובעל דבלאו קרא דיבמתו הי' קנה בדיעבד דאף שהמב"ע הוא מ"מ הא מה"ת חשיב מצוה וקנה יבמתו. מש"ה גלי קרא דיבמתו שאינו עולה ליבום חייבי עשה ואף בדיעבד אם בעלו לא קנו וא"ש:

עד כאן הגהה

עוד נ"ל בישוב הקושיא בהא דתמורה (דף יט שם) שלא קאמר בגמרא הטעם דהמפריש נקבה לאשם שאין בנה קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה די"ל שמ"ש התוס' (תמורה דף ז') דהמקדיש נקבה לעולה דלקי דזה דווקא אליבא דרבא דקאמר שם השתא דאמור טעמא דהמקדיש בע"מ למזבח דלקי משום דבזייא למילתו אפי' למקדיש לי' לדמי נסכים נמי לקי וע"ז כתבו התוס' דה"ה למקדיש לדמי עולה וי"ל דתליא בהא דאיתא בתמורה (דף יט) דרבא מעיקרא ס"ל דהמקדיש זכר לדמי' אינו קדוש קדושת הגוף ולא אמרינן מיגו דנחית עלי' קדושת דמים נחית עלי' קדושת הגוף וא"כ י"ל דכשם שהמקדיש בע"מ למזבח דלא חל עלי' קדוה"ג לקי ה"ה בהמפריש נקבה לעולה דלקי אבל לפי מה דמסיק רבא דהמפריש נקבה לאשם ולעולה דמש"ה תרעה עד שתסתאב ולא תמכר בלי מום משום דמיגו דנחית עלה קדושת דמים נחית עלה קדושת הגוף י"ל דלא לקי כלל במפריש נקבה לאשם ולעולה דלא בזייא מילתא כ"כ ולא דמי למקדיש בע"מ למזבח דליכא עלה שום קדושת הגוף בזייא למילתא יותר ותוס' שם (דף ז) לא נחתי רק ליישב אליבא דרבא דס"ל דהמפריש נקבה לעולה ולאשם דליכא שום קדושה וצ"ל דלקי כמו במקדיש בע"מ למזבח ואמאי קתני התם המפריש נקבה לעולה ימכר ולא קתני דלקי וע"ז כתבו תוס' דאף שלא קתני צ"ל דלוקה וכמו דאיתא (בדף כו) אמר על בע"מ ה"ז לעולה דימכור ולא קתני ג"כ דלקי ואף שהמקדיש בע"מ בוודאי לקי ותני ושייר אבל אליבא דאמת דמסיק (בדף יט) שקיי"ל כרבנן דפליגי על ר' שמעון ורבא הדר בי' לרב כהנא ובהמפריש נקבה לעולה ולאשם חל קדושת הגוף י"ל שפיר דלא דמי כלל המפריש נקבה להמקדיש בע"מ דכיון שחל קדושת הגוף לא בזייא למילתא כ"כ. ולפ"ז ניחא שפיר הסוגיא דתמורה (דף יח) דלא קאמר הטעם דהמפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה דלפי האמת ליכא עבירה כלל דלא דמיא לבע"מ משום דאמרינן מיגו דנחית עלה קדושת דמים נחית עלה קדושת הגוף ולא בזייא למילתא ולא לקי כלל:

ועפ"ז נ"ל ליישב מה שראיתי במה"ח (מצוה רפ"ה) שכתב להקשות דמגמרא (תמורה דף ז') דקאמר שמא לא שנינו אלא בתמורה א"ל ר"י נמנו וגמרו דהמקדיש בע"מ עובר משום חמשה שמות ואי בתמורה ששה הוויין הרי דהמיר בהמת הקדש בבהמת חולין בעלת מום אף דלוקין על התמורה אין לוקין ג"כ מחמת הלאו שמקדיש בע"מ למזבח וכן משמע ברמב"ם ה' תמורה והקשה דטעמא בעי למה יגרע ממקדיש יעו"ש ולפמש"כ ניחא דהלאו של מקדיש בע"מ למזבח אינו רק משום שלא חל קדושת הגוף וה"ה אם נימא דהמפריש נקבה לאשם ועולה דלא חל עלה קדוה"ג לקי שפיר משום המקדיש בע"מ למזבח אבל אליבא דאמת דהמפריש נקבה חל קדוה"ג באמת לא לקי כלל משום די"ל דלא בזייא למילתא כ"כ וא"כ בתמורה דקיי"ל שחל על בע"מ ונתפס התמורה בקדוה"ג אף בבע"מ א"כ כהאי גוונא ליכא כלל הלאו של המקדיש בע"מ למזבח וזה טעם הרמב"ם ה' תמורה שכתב דתמורה חל על בע"מ ולא כתב דלוקה שנים משום מקדיש בע"מ ג"כ משום דכיון שחל קדוה"ג לא בזייא למילתא ולא דמי למקדיש בע"מ ולקי רק משום הלאו דתמורה וא"ש:

ובענין זה ראיתי בספר חדש אחד שכתב לתמוה על קו' תוס' תמורה (דף יט) שהקשו בהא דקאמר זאת אומרת הקדיש זכר לדמי' קדוש קדוה"ג והקשו בתוס' וז"ל תימא מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפ"ק דשבועות (דף יא) דאינו קדוש קדוה"ג ושמא י"ל דההיא דהתם אתייא כר' שמעון דאמר לקמן בסמוך לכל מידי דלא חזי לי' לגופי' לא נחתא בי' קדוה"ג עכ"ל וכתב בעהמ"ח ואני תמה על תמיהתם הא בשבועות שם מיירי לענין פדיון שאם הקדישה בהמה תמימה לדמי עולה היא בעצמה קרבה ואינה נפדית שלא במום אבל אם הקדישה לדמי נסכים נפדית דלענין פדיון הא אפילו נסכים עצמן שהוקדשו לנסכים ממש אע"פ שהן קדשי מזבח מ"מ יש להם פדיון קודם שנתקדשו בכלי כדתנן במנחות (דף ק') המנחות והנסכים שנטמאו קודם שנתקדשו בכלי נפדים דאין להם קדוה"ג לענין פדיון קודם שנתקדשו בכלי א"כ גם שהקדיש הבהמה לדמי נסכים דהיא נפדית דאטו תהא חמורה מנסכים ממש אבל כשהקדיש בהמה לדמי עולה אין לה פדיון כמו עולה עכ"ד. ולק"מ דהא רק שמואל ס"ל הכי שם (דף קא) דטהורים נפדין קודם שקדשו בכלי אבל רב כהנא ורבי אלעזר פליגי וס"ל דטהורים אין נפדין ודווקא נטמאו תנן דנפדין יעו"ש וא"כ אם אמר על בהמה שתהא לדמי נסכים תליא אלא בהא מידי דלא חזי לגופי' אי נחית עלה קדוה"ג כמו המפריש נקבה לאשם או לעולה אבל אם נימא דגם שלא חזי לגופי' נחית עלי' קדוה"ג יש דין נסכים עלה שבלי מום לא תמכר כמו בנסכים שבלי טומאה אין לה פדיון אף קודם שנתקדש בכלי וכמסקנת הגמ' שם ושפיר הקשו בתוס' אהא דשני התם (דף יא) דמיירי שהקדיש לדמי נסכים ומש"ה בהמה תמימה נפדית שלא במום דהא לרבנן חל עלה קדוה"ג אף שלא חזי לגופי' א"כ אין נפדית שלא במום וז"ב. וראיתי בס' טהרת הקודש במנחות שם שכתב להוכיח מתוס' מנחות (דף ק' ע"ב) ד"ה וכלי שרת שהקשו מהא דס"ל לרבנן במעילה (דף יט) דאין מועל אחר מועל בכלי שרת הרי דיש להם פדיון ובמתני' מנחות שם תנן העופות ועצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון ותירצו די"ל דרק מדרבנן אין נפדין כדקאמר בגמרא שם דכלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי וא"כ שס"ל להתוס' דכלי שרת מדאורייתא נפדין אף דכלי שרת דנטמאו כטהורין דמייא הואיל ואית להו טהרה במקוה ומ"מ מדאורייתא נפדין וא"כ מוכח דגם למ"ד דטהורין אין נפדין הוא רק מדרבנן אבל מה"ת גם טהורים נפדין אבל באמת זה אינו דלפי מה דפליגי רב כהנא ור' אלעזר על שמואל וס"ל דטהורים אין נפדין ודווקא טמאים נפדין והכי קיי"ל וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי מזבח משמע שהוא מדאורייתא ומר' אלעזר שקאמר התם כולן טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו הרי בהדי' דמדאורייתא קאמר בכל המנחות והנסכים שאין נפדין טהורין שבמנחת חוטא קרא קדריש דנפדין טהורין ועוד מדקאמר התם שלא תיקשי לשמואל שס"ל דטהורין נמי נפדין מעצם ולבונה וכלי שרת דנטמאו כטהורים דמיא ואין נפדין ומשני שמשום דלא שכיחי תיקנו רבנן שלא יהי' להם פדיון כדי שיהי' לגזברין לצורך העבודה משמע בהדי' שלמ"ד שטהורין אין נפדין הוא מה"ת ורק כלי שרת י"ל דשאני ממנחות והנסכים דכלי שרת הוא מכשירי קרבן וכלים עבודתן מחנכתן דלהוי עלייהו קדושת הגוף וקודם שנתחנכו הכלים הא עלייהו רק קדושת דמים ומדאורייתא נפדין כמש"כ תוס' לרבנן במעילה (דף יט) דאין מועל אחר מועל בכלי שרת ורק מדרבנן משום דלא שכיחי תיקנו שאין נפדין אבל במנחות והנסכים לרב כהנא ור' אלעזר דטהורין אין נפדין י"ל שפיר דלענין פדיון יש עלייהו קדוה"ג גם קודם שנתקדשו בכלי ומן התורה אין נפדין כמש"כ:

וכן נראה להוכיח מתוי"ט (מנחות פ' שתי הלחם מ"ז) שכתב דקו' תוס' פסחים (דף מו ע"ב ד"ה הואיל) שהקשו מהא דשתי הלחם ולחם הפנים אין אפייתן דוחה יו"ט ואע"ג דאיכא למימר הואיל אי בעי פריק לי' שאין התנור של מקדש מקדשן שאם הי' התנור מקדשן הי' נפסלו בלינה כיון שאופין אותו קודם יו"ט וכתב התוי"ט שם דקו' תוס' הוא רק למ"ד במנחות (דף קב) דטהורים נפדין אבל לפי מה דקיי"ל וכן פסק הרמב"ם דטהורין אינם נפדין לק"מ קו' תוס' יעו"ש הרי מוכח בהדיא דס"ל להתוי"ט דאין פודין טהורים הוא מדאורייתא דאם נימא דרק מדרבנן אין פודין אבל מה"ת פודין אם כן תקשי קו' תוס' לכו"ע גם לרב כהנא ור"א דס"ל דטהורין אין נפדין דכיון שאי בעי פריק דמה"ת יש פדיון א"כ אפייתן דשתי הלחם ולחם הפנים יש למדחי יו"ט משום הואיל. ודוחק לאמר דס"ל להתוי"ט דאזלינן בתר דרבנן וכיון דמדרבנן אין פודין מש"ה אין אפייתן דוחה יו"ט דליכא הואיל אי בעי פריק לה דמדרבנן אין פדיון בטהור דבשו"ת שאגת ארי' (סי' ס"ד) כתב בפשיטות דהשוחט בהמה ביו"ט שהוא טרפה מדרבנן לא עבר אדאורייתא כיון שמדאורייתא היא כשרה אמרינן הואיל הרי שאזלינין בדיני הואיל בתר דאורייתא א"כ שפיר יש להוכיח מדברי התוי"ט שכתב דלמ"ד שאין נפדין טהורין ניחא שאין אפייתן דוחה יו"ט משום דליכא הואיל אי בעי פריק לה הרי שס"ל שאין נפדין טהורין הוא מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם ה' איסורי מזבח שם ולא כמ"ש בס' טהרת הקודש וא"כ דבנסכים קיי"ל דלא מהני פדיון תיכף משהקדיש אף קודם שקדשו בכלי דטהורין א"כ באומר לדמי נסכים דמי שפיר לדמי עולה דקדוש קדוה"ג והרי כמו העולה והנסכים דלא מהני פדיון ושפיר הקשו בתוס' תמורה שם אהא דקאמר בשבועות (דף יא) באומר לדמי נסכים דמהני פדיון והא קדוש קדוה"ג והוצרכו לתרץ דאתיא כר' שמעון דס"ל דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחית קדוה"ג וזה פשוט:

ובענין זה הערותי מכבר להוכיח כהיש מפרשים בתוס' שבועות שם בהא דפריך אהא דקטרת ותמידין שלא הוצרכו לצבור דנפדין תמימים והא קדושה שבהן להיכן הלכה ופי' בתוס' שם בפי' קמא שס"ל להגמרא דמהא דתניא נתנה במכתשת נפסלה בטבול יום דהמכתשת הוא כלי שרת והי"מ פי' דמש"ה תניא נתנה במכתשת נפסלה בטבול יום שהקטרת קדוש בקדושת הגוף בדיבורו ה"ז קטרת וחל קדוה"ג אחר שנתנה במכתשת שהי' ראוי להקטיר ואף שבמנחה לא הוכשר לפסול בט"י אלא משקידש בכלי צ"ל דקטרת שאני דחשיבה וחביבה מכל הקרבנות וכמ"ש בס' תו"ח שם. והנה יש להקשות לפי' קמא בתוס' דהמכתשת קדוש בכלי שרת ובקדושת פיו לא מצי להתקדש קדושת הגוף וא"כ אמאי פריך אהא דמשני לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהי' לדמיהן והא אמר מר הקדיש זכר לדמי' קדוש קדוה"ג ומאי קושיא דכיון דקדושת הקטרת הוא משום המכתשת דהוי כ"ש וקיי"ל דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת והכא דאמר בפירוש שקדוש רק לדמי' או שלב ב"ד מתנה עליהן דהרי יהי' לדמיהן א"כ וודאי לא מצי הכלי שרת לקדש שלא לדעת ודווקא בהקדיש זכר לדמי' דקדוש בקדושת הפה י"ל דמשום מיגו שנחית עלי' קדושת דמים נחית קדושת הגוף אבל בקטרת דהוי קדושת הכלי והיכי שהתנה שלא יתקדש הכלי בקדוה"ג רק ישאר קדושת הדמים דמעיקרא א"כ אין הכלי שרת מקדש שלא לדעת. ודוחק לאמר שקו' הגמרא הוא רק מתמידים אבל לא מקטרת ולהיש מפרשים ניחא דקדושת הגוף של הקטרת הוא מקדושת דיבורו וכמש"כ ופריך שפיר אהא דמשני שלב ב"ד מתנה עליהן שיהי' לדמיהן הא אמר מר הקדיש זכר לדמי' קדוש קדוה"ג וא"כ ה"ה בתמידים ובקטרת שאם אומר הרי זו עולה הרי זה קטרת דקדוש קדושת הגוף בדיבורו דקטרת קדיש ג"כ בדיבורו אחרי כתשה במכתשת שיהא ראוי להקטיר כמ"ש היש מפרשים בתוס' שם וא"כ גם כשהתנה שיהי' לדמיהן דמי שפיר להקדיש זכר לדמי' דאמרינן מיגו דנחית עלי' קד"ד נחית עלי' קדוה"ג:

והנה לכאורה יש להביא ראיה משבועות שם לסברת הטהרת הקודש די"ל דהא דמסיק בגמ' מנחות שם דטהורין אינם נפדין מנחות ונסכים קודם שקדשו בכלי אינו רק מדרבנן אבל מה"ת נפדין טהורין דאל"כ קשה טובא הא דפריך אהא דמותר הקטרת מה היו עושין בה כו' והא קדישה שבהן להיכן הלכה ומשני שאני קטרת דקדושת דמים הוא ופרש"י קס"ד דמכתשת הוא כלי שרת וכיון שקדשה בכלי ה"ל קדוה"ג ומשני דקטרת קדו"ד הוא משום דמכתשת שנשחקה בה לאו כלי שרת הוא ולכאורה הא בל"ה אין פדיון לטהור מה"ת אף קודם שקידשו בכלי א"ו דגם לרב כהנא ור"א דפליגי על הא דשמואל שם וס"ל דטהורין אין נפדין הוא רק מדרבנן אבל מה"ת יש פדיון והיכי שלא הוצרכו לצבור ליכא דרבנן ומותר הקטרת אם לא קדשה בכלי יש פדיון אבל אם נימא דמה"ת אין פדיון לטהור אין לחלק לשאר פדיון למותר הקטרת שלא הוצרכו לצבור ומוכח דמה"ת לכו"ע יש פדיון אף בטהור. אבל באמת אין זה מוכרח דשפיר י"ל כמ"ש הרמב"ם בה' איסורי מזבח דאין נפדה טהור מה"ת דלענין פדיון אף קודם שהקדישו בכלי אין פדיון לטהור כדיליף הרמב"ם (בפ"ה מה' ערכין) מקרא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי המזבח לעולם וכמ"ש המל"מ שם די"ל שהוא מה"ת ולמ"ד במנחות דאין נפדה בטהור בוודאי צ"ל שהוא מה"ת וכמ"ש להוכיח מהתוי"ט והא דקאמר בשבועות שם לענין פדיון שאני קטרת דקד"ד הוא י"ל דאתיא כמ"ד דטהורים נפדין אף מדרבנן או אפשר כיון שלא הוצרכו לצבור והרי הוא מותר קטרת שאינו ראוי למזבח ומש"ה יש פדיון אף בטהור קודם שקידשו בכלי וצ"ע:

תוכן העניינים

גנת ביתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה